סיפור נוסף שלי (השישי במספר) באנתולוגיה בספרדית

שמחה לספר שסיפור נוסף שלי, השישי במספר, ראה אור בתרגום לספרדית, הפעם באנתולוגיה, "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה", שראתה אור באמריקה הלטינית בהוצאת "אמדאוס", בעריכת ירון אביטוב. המיוחד באנתולוגיה הזו הוא שהיא מציגה אלף שנות ספרות עברית שמחולקות לפי תקופות, ומספר רב של משתתפים (80 במספר).
האנתולוגיה היא חלק מפרויקט ספרותי של אביטוב, החמישית בעריכתו. למעשה, הספר הוא האנתולוגיה המתורגמת הכי מקיפה של ספרות ישראלית שראתה אור, לא רק בשפה הספרדית, אלא בכל שפה שהיא. מי שרוצה לרכוש עותק מהספר יכול לפנות אליי, ואני אפנה אותו לירון אביטוב.
אשר לסיפור שלי שכלול בתוכו, "דם קר כמו לדג", הוא פורסם בספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.

.
(את דש הכריכה לאנתולגיה כתב ירון אביטוב. צילום הכריכה מאת עליזה אורבך.)

מענק תרגום לספרי "אני ואימא בבית המשוגעות"

שמחה לספר שזכיתי במענק התרגום של קרן "עם הספר" של משרד התרבות והספורט על "אני ואימא בבית המשוגעות", הוצאת ספרא, 2010, שזכה בפרס אס"י של איגוד סופרי ישראל .

לתחרות ב"קרן עם הספר" נמסרו כ-150 כותרים, ונבחרו 23 כותרים, ביניהם הכותר שלי, שהוא ספרי החמישי.  הספר מתורגם עתה לשפה האנגלית.

להלן הידיעה במשרד התרבות.

להלן הידיעה בעיתון הארץ.

אני ואימא בבית המשוגעות/ יעל ישראל

פרק בהיסטוריה המצונזרת של נשים

אחד הדברים המרגשים והמשמחים שקרו לי ב-30 שנות פעילותי בספרות העברית, מאז שהתחלתי לפרסם בשנת 1983, הוא זה שד"ר רוני הלפרן החלה ללמד את ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב, החל משנת 1998, שנה אחרי שהספר ראה אור ב"קיבוץ המאוחד/סימן קריאה".

במשך השנים הארוכות הללו שבהן נערך הקורס, קיבלתי תגובות מרגשות וחמות מן הסטודנטים שלה, וכמה פעמים אף הוזמנתי לדבר בפניהם. עתה ראה אור ב"קיבוץ המאוחד" הספר של רוני, "גוף בלא נחת", המבוסס על הקורס שלה ועל עבודת הדוקטורט, והמאמר הפותח הוא המאמר על ספרי. אחריו באים עוד שישה מאמרים על ספריהן של יהודית קציר, גילה אלמגור, אורלי קסטל בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו ואלונה קמחי.

רן יגיל ברשימה חדשה על ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", שיצא לפני 20 שנה בעם עובד

"על הספרים היא חסה ומגוננת, אבל לא על גיבוריה. אלה נחשפים אל שגרת כיעור החיים במלוא עוזה. ישוטטו ככלבים עזובים ברחובות. גופניות – "הגוף הגאוני", כמו שכתב אביגדור המאירי – היא מילת המפתח להבנת הפרוזה הזאת…. מחברת מקורית, שופעת רעיונות, וגם תֶּמוֹת מוכרות לעייפה של סיפור בתוך סיפור או קולנוע בתוך סיפור, זוהרות אצלה באור יקרות ומגיחות אל הקורא באופן מפתיע המעורר השתאות." כך הסופר והמבקר רן יגיל ב"מעריב אנרג'י", ברשימה על ספרי הראשון, קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה", שראה אור לפני עשרים שנה בהוצאת "עם עובד".
לרשימה המלאה באנרג'י, נא להיכנס מכאן.

יצאתי לחפש מחסה, יעל ישראל, עם עובד, 1993

שניים מספריי למכירה בהנחה ניכרת

למכירה שניים מספריי בהנחה ניכרת:
ספרי החמישי, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", ספרא 2010, זוכה פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל,
ו-ספרי השלישי, הרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000.

הסיבה למכירה? נשארו אי אלו עותקים אצל המו"לים, ועם החזרת הזכויות אלי, קיבלתי אותם, ועתה אני מוכרת אותם.

שני הספרים יחד במחיר מבצע של 40 ₪, כולל דמי משלוח.

לקנייה, נא לפנות אלי: isyael@gmail.com

והנה ביקורות על הספרים:
רן יגיל על "אני ואימא בבית המשוגעות" ב"אנרג'י מעריב".
רבקה קרן על "אני ואימא בבית המשוגעות", במדור הספרים, "הארץ".
יורם מלצר על "סוף סוף רומן" ב"מעריב".

אני מקריאה ומספרת על הכתיבה בפרויקט "סופרים מקריאים"

אני מקריאה מספרי החמישי "אני ואימא בבית המשוגעות" (זוכה פרס איגוד סופרי ישראל), וגם מספרת על הכתיבה, איך התחלתי לכתוב, מדוע וכו', בסרטון שיצרו במרכז הספריות – פרויקט מבורך לתיעוד סופרי ומשוררי ישראל.  הנה: http://www.hasifria.org.il/heb/authors/author/?Id=24661=

והנה כאן גם ביו טיוב:

http://www.youtube.com/watch?v=cZzKpyFAg1k&feature=relmfu

אני ואימא בבית המשוגעות, יעל ישראל, ספרא, 2010

סיפור שלי באנתולוגיה בספרדית בנושא השואה

סיפור נוסף שלי מתפרסם באנתולוגיה בספרדית, והפעם, בנושא השואה. הסיפור מצטרף לארבעה סיפורים אחרים שלי, שתורגמו לספרדית וראו אור באנתולוגיות שיצאו בדרום אמריקה – בארגנטינה ובאקוודור.

הסיפור, "הגֵּן" שמו, פורסם באנתולוגיה בנושא השואה ששמה "לוס פאג'רוס נון קנטה אה אשוויץ" (הציפורים לא שרות באושוויץ"), בעריכתו של ירון אביטוב. בין הסופרים והמשוררים שסיפוריהם או שיריהם פורסמו באנתולוגיה זו: לאה גולדברג, רוני סומק, לאה איני, אברהם שלונסקי, יוסי וקסמן, אלמוג בהר, רות אלמוג, יצחק אורפז, חיים גורי, אסתי ג. חיים, אלתרמן, ועוד ועוד.

המלצה ב"וויינט" על סיפור שלי ב"מסמרים"

המלצה ב"וויינט" על סיפור שלי ב"מסמרים", גיליון אגדות. כאן.

מתוך הביקורת:

'הגֶן', סיפור קצר של יעל ישראל שחותם את האסופה, הוא דוגמא מצוינת לאגדה עכשווית מעולה. ישראל, מהסופרות המקוריות והמבריקות שפועלות בארץ, רקחה שיקוי מבעבע של החברה הישראלית, כאשר במרכז הסיפור ניצבת תופעה פלאית, הנתמכת בריאליה באופן מובהק." (יותם שווימר, ynet)

סיפור שלי ב"עיתון 77"

אתם מוזמנים לקרוא סיפור שלי, "פרינס טאלאל ואהובתו היהודיה", שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת "עיתון 77", מס' 355-356, יולי-אוגוסט 2011. בזמנו העליתי אותו גם לכאן, וניתן לקרוא אותו בלינק זה.

הוא פורסם גם באנתולוגיית "השלום" שראתה אור בספרדית בדרום אמריקה, עם סיפורים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שנכתבו על ידי סופרים יהודים וערבים מישראל. מקווה שהאנתולוגיה הזו תראה אור גם בעברית.

חוץ מזה, אתם מוזמנים לקרוא סיפור אחר שלי, "הגן", שפורסם בחודש שעבר בגיליון "אגדות" מס' 18, של כתב העת "מסמרים". בכלל, כל הגיליון הזה מומלץ לקנייה וקריאה.

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש. היא הייתה אשתו הראשונה. היה לה צל אילוסטרטיבי של שדיים ואיבר לא מזוהה במקום זין. זה היה בשנת 36'. קראו לה מינה. היא הגיעה בטרנזיט משכונת הדוסים. היא לבשה שמלות פרחוניות סגורות עד הצוואר, עם הררי תחרים שכיסו את זרועותיה עד למרפקים. אבי היה פרענק, אבל הוא התלבש כמו אפנדי מרחביה, עם חליפות מגונדרות של שלושה חלקים מטוויד אנגלי, שנמכר רק ב"ספינס", להן הוא התאים חפתים מוכספים ועניבות ממשי צבעוני. כזה גנדרן הוא היה, ואפילו לא מלאו לו עשרים.

לרגל חגיגת הספר העברי, אני מעלה פרק מספרי החמישי, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", שראה אור בשנה שעברה וזכה בפרס איגוד סופרי ישראל.

 נא להיכנס מכאן להמשך קריאת הפרק.

ישראל אפוקליפטית

פרק מתוך הרומן השלישי שלי "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000, עורך אלי הירש), המתרחש בישראל עתידנית אפוקליפטית. פורסם בבלוג הספרותי של רן יגיל באנרג'י מעריב. ומשם לינק לרומן כולו.

סוף סוף רומן, יעל ישראל, חרגול, 2000

ראיון איתי בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגל"צ לרגל יום האישה הבינלאומי

מחר, יום שישי, 4.3.11, בשעה 17.00 אני מתראיינת בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל, בהנחיית ציפי גון גרוס, לרגל יום האישה הבינלאומי.

אדבר על פמיניזם, נשיות, אימהות, ארכיטיפים נשיים, מגדר, הבניות תרבותיות ועוד, בהקשר לרומן האחרון שלי "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס איגוד סופרי ישראל. (ואגב, הוא עדיין בחנויות).

בתוכנית ישתתפו גם ד"ר נויה רימלט, ג'קי חוגי  וד"ר סימה זלצברג,  שכתבו ספרי מחקר על נשים: בחברה החרדית, בחברה האיסלמית, וכו'. יהיה מעניין.

והנה לינק לתוכנית בגלי צה"ל. הראיון איתי הוא האחרון. יש לבחור בתוכנית של ה-4.3, היא תהיה שם לשמיעה בשבועות הקרובים.

הגוף הפרוץ ומסע הדמים אל הנשיות (ד"ר רוני הלפרן על ספרי)

פורסם בכתב העת "גג, גיליון 22

מאת ד"ר רוני הלפרן

הרומן" רואות מכאן את כל העולם" של יעל ישראל מציע אפשרות מסעירה של כינון עצמי חריג הפורץ את גבולות החלוקה המגדרית הנוקשה בין "גבר" ל"אישה". חלק ראשון של מאמר, מתוך מחקר שיתפרסם בקרוב. (הספר נלמד באוניברסיטת תל אביב).

רואות מכאן את כל העולם, יעל ישראל, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

עוד סיפור שלי באנתולוגיה חדשה בספרדית

לאחרונה יצאה באקוואדור אנתולוגיה חדשה של ספרות ישראלית מתורגמת לספרדית, בנושא יחסי יהודים-ערבים.

הסיפור שלי, "פרינס טאלאל ואהובתו היהודיה", מופיע בה בתרגומה של תמרה רחסיק.

באנתולוגיה "אל ליברו דה לה פאז" (ספר השלום) שערך ירון אביטוב וראתה אור בהוצאת "פארדיסו", משתתפים 40 סופרים ומשוררים ישראלים, ביניהם: אהרון מגד, יצחק אורפז, ראובן מירן, יוסי וקסמן ועוד.

סיפור זה מצטרף לסיפורים נוספים שלי שראו אור בספרדית בדרום אמריקה:

• ·                     "הנזר של ישוע" בתוך "אל פואבלו דל ליברו", אנתולוגיה בספרדית של סיפורים עבריים, הוצאת "ליברסה", אקוודור, דרום אמריקה, 2007. (עורך: ירון אביטוב).
• ·                     "הזר" בתוך "און סולו דיוס", סיפורים עבריים בנושא דת ואמונה, הוצאת "פארדיסו", אקוודור, דרום אמריקה, 2009. (עורך: ירון אביטוב).
• ·                     "אוכלות לו את הלב", בתוך "סיפורים ישראליים של המאה ה-21", הוצאת "אדוקסיון", ארגנטינה, דרום אמריקה, 2009. (עורכת: תמרה רחסיק).

 

ראיון איתי בערוץ 23

ביום שני הקרוב, ה-20.12.10, ישודר ראיון איתי בתוכנית "המועדון" בערוץ 23, ובו אני מדברת על ספרי החדש "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס איגוד סופרי ישראל.

בין השאר שואלת אותי המנחה למה אני משווה את הקריאה ברומן, ותשובתי היא ל"נסיעה ברכבת שדים".

התוכנית משודרת בין 20.00 ל-21.00.

והנה הראיון איתי, שהעליתי לפייסבוק.

שידורים נוספים: יום רביעי, 22.12, בשעה 8 בערב, ויום חמישי, 23.12 בשעה 11.30 בבוקר, בערוץ 23.

לאחר מכן תעלה התוכנית לאתר של ערוץ 23 ברשת.

איחרסי!

דברים שכתבתי על אבי…

ב-nrg מעריב  (נא להיכנס לרשימה)

אני ואבי, פברואר, 1963.

ראיון איתי בעיתון גלובס

באיזה בית קפה אני אוהבת לשבת, מדוע הייתי רוצה לנהל רומן עם יוסף חיים ברנר, אל איזה ספר אני חוזרת מעת לעת, ועוד תשובות שנתתי לבועז כהן בראיון לגלובס, מיום ב', 15.11.10. נא ללחוץ כאן לקריאה:

ראיון בגלובס

וכאן זה ישירות באתר של גלובס ברשת

צילום: תמר מצפי לגלובס. מתוך הראיון בגלובס.

ראיון בן שעה איתי בתוכנית "בסימן קריאה"

היום בבוקר שודר ראיון בן שעה איתי בתוכנית ב"סימן קריאה" ברשת א', בהנחיית רונה גרשון.  בין השאר אני מקריאה  קטעים מספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות" ומספריי הקודמים, וגם – איזה כיף – בחרתי את קטעי המוזיקה.

שידור נוסף ברשת א' ביום שבת, ה-30.10.10, בשעה 16.00.

בנוסף, ניתן לשמוע את הראיון  במשך שבוע באתר התוכנית ברשת.

יש להיכנס לאתר של שידורי רשת א', לבחור "תכניות מוקלטות", אז לבחור את "בסימן קריאה", ושם מופיע הראיון השבועי.

http://www.iba.org.il/media/?liveRadio=117

 

דפנה לוי מראיינת אותי על ספרי החדש במוסף הספרים של "לאשה"

מתוך מוסף הספרים של "לאשה", 23.8.10

ניתן לקרוא את הכתבה הסרוקה כאן למטה, או הכי טוב ונוח בבלוג של דפנה

מתוך הכתבה: "יעל ישראל מעזה לכתוב על דברים שרובנו מפחדות אפילו לספר לעצמנו. היא כותבת על מחלות נפש במשפחתה, על הזנחה של ילדים, על קשרים חולניים מאוד בין הורים לילדיהם, על התעללות נפשית, מילולית "מתונה" ותוצאותיה הנוראות, על הכמיהה המכאיבה לאהבה ועל החרדה העצומה ללדת ילד, שיישא בתוכו את המחלות והמכאובים האלה. את הביוגרפיה המאוד לא פשוטה הזו ישראל מתרגמת ליצירה ספרותית סוחפת מאוד. היא עושה זאת בשפה מיוחדת מאוד, לא מתנחמדת ולא תמיד קלה לעיכול: תערובת של סלנג, ישירות בוטה, זרם תודעה מפותל ונאיביות מכמירת לב. הגיבורה שלה משייטת איכשהו בתוך ים סוער של מצוקות, ובכל זאת שומרת על חוש הומור ומבט אירוני מפוכח."

צילום גל חרמוני ל"לאשה"

יעל ישראל, צילום גל חרמוני עבור "לאשה"

והתמונה היפה שצילם גל חרמוני הכה מוכשר, עבור "לאישה"

יעל ישראל

ד"ר רוני הלפרן במאמר על ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בחוברת "גג" החדשה

בגיליון החדש של "גג" מופיע חלק ממאמר גדול של ד"ר רוני הלפרן על ספרי "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). ד"ר הלפרן מלמדת את ספרי כבר 13 שנה בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב. המאמר ב"גג" הוא חלק ממחקר נרחב על ספרי,  שיופיע בספר הדוקטורט שלה שעתיד לראות אור.

אני מצרפת רק את הפתיחה ועוד עמוד מהמאמר. היתר בגיליון החדש של כתב העת "גג" החדש (גיליון 22), 2010.

והנה הראיון כולו.

רשימה שלי על נפתולי כתיבת ספרי החדש במגזין "סלונה"

הנה הלינק.

בטירוף שלנו

רשימה שלי על ספרים הנוגעים בשיגעון בווינט

שמלת כלה

הרבה זמן לא העליתי פרק מהרומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). לרגל פרסום חלק מהמאמר של ד"ר רוני הלפרן על הספר, שיופיע בגיליון "גג" הקרוב, הנה פרק 12. המאמר של ד"ר הלפרן על ספרי הוא פרק מהספר שלה שייצא בקיץ, שהוא בעצם עבודת הדוקטורט שלה, המנתחת ספרים של סופרות ישראליות שהיא מלמדת זה 13 שנים בקורס שלה באונ' תל אביב, ביניהם את ספרי זה.

סינימה מאצ'ו

לאחרונה התראיינתי אצל אילת נגב בכתבתה על דמות הגבר בקולנוע הישראלי בעקבות ספרו של ד"ר רז יוסף, "לדעת גבר". נגב השתמשה בכתבה שלה בקטעים מהמאמר שלי "גם לצברינו החמודים מותר להזיל דמעה", שפורסם באתר אימאגו. הכתבה של נגב, "סינימה מאצ'ו" שמה, פורסמה במוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות ב-5.4.10.

לא מהמרת על חיים של ילד. מי אמר "יהיה בסדר"?

לפני שנה וחצי פורסמה ב"עם עובד" האנתולוגיה "פשוט זה לא" בעריכת בועז גאון ואפרת מיכאלי. המאמר שלי נגד הורות אוטומטית התפרסם שם, וזכה לתשבחות הביקורת. המאמר נכתב בעקבות סדרת מאמרים בנושא שכתבתי בבלוגי ב"רשימות". בעקבותיהם פנה אלי גאון והזמין את המאמר הזה. מאז, רבים ביקשו ממני להעלות אותו לבלוג, אז חשבתי שהגיע הזמן. (המאמר נכתב לפני 3 שנים).

 

כדורי הרגעה

ירון אביטוב נהנה מארבעה ספרי "שיגעון", ביניהם מספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות". פורסם בעיתון "זמן ירושלים", 20.5.10:

מתוך הביקורת: "מבין ספרי מקור אלה מתבלט במיוחד ספרה הנועז של יעל ישראל, העוסק בתסביכי המשפחה הישראלית וביחסי הורים-ילדים. התוצאה היא רומן חצוף ומומלץ."

להגדלה השתמשו בו זמנית במקשים + ו-crtl

הכול בראש

לאחרונה התראיינתי לכתבה על בני משפחותיהם של חולי סכיזופרניה. את הכתבה, "הכל בראש" שמה, עשתה העיתונאית יעל פרוינד-אברהם, ממוסף השבת "דיוקן" של העיתון "מקור ראשון", גילון 668, שהתפרסם ב-28.5.10.

נא ללחוץ על התמונות להגדלה.

(ניתן גם להיכנס לכאן, כאן זה סרוק יותר טוב:

http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16694&blogID=23

 

רשימה על ספרי החדש בעיתון "ישראל פוסט"

אבי אליאס כתב על ספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות" בעיתון "ישראל פוסט", יום ד', 2.6.2010.

מתוך הביקורת: "יעל ישראל, בשפה מיוחדת משלה אשר כובשת גם רגעים אינטימיים בסדין המיטה, היא לא וולגרית, אלא שופכת את סוד הנשיות עם הקנאה הצפופה, כאב הפרידה, חברות על תנאי. הסופרת לא חוסכת את שבט לשונה מאיש: חשבון של חיוביים בדף הכאב. ספרה החמישי של יעל ישראל כתוב בסגנון מיוחד, אבל הוא קריא מאוד. לי היה קל להזדהות עם הדמות המוליכה את הסיפור כחוט השני."

הוא העלה א הרשימה גם לבלוג שלו. הנה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=16645&blogID=284

ראיון איתי בערוץ 10

ביום ו', 11/6/2010, בשעה 14.30, אתארח בתוכנית "המקצוענים 10" בערוץ 10 ואדבר על ספרי החדש, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל.

לראיון המלא בנענע 10

גם כאלו יש

אבל התמונה יצאה יפה…

מתוך הביקורת במעריב: "יש כוח מסוים לשטף הזה, יש בו חיונית לעתים. אבל הרגעים היפים ברומן הם אלה שבהם השטף המאני-היסטרי מרפה, ואמת כאובה וחרישית מסתתרת מאחוריו."  (א. גלסנר)

ביקורת על "אני ואימא בבית המשוגעות" בעיתון הארץ

רבקה קרן על ספרי החדש, "אני ואימא בבית המשוגעות", בעיתון "הארץ", ספרים:

 מתוך הביקורת: "צונאמי של מלל אירוני שנון, מושחז וחף מהתנחמדות, שסוחף אל תהומות האבסורד את כל הפרות הקדושות. קולה של ישראל שוצף ומלא חיות רוטטת, סלנג עכשווי והומור שחור, והיסוד האוטוביוגרפי מעניק לספר ממד של חוזק ואמינות."

כדי להיכנס לביקורת המלאה בעיתון הארץ, נא ללחוץ כאן:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1167015.html

ראיון איתי בעיתון מעריב

ראיון איתי בתרבות מעריב, 16.4.2010 על ספרי החדש "אני ואימא בבית המשוגעות"

מתוך המאמר: "בעיניי, יעל ישראל, היא, ולא אורלי קסטל-בלום, ראויה לשאת את התואר המכובד 'הסופרת הפוסטמודרנית המעולה של שנות התשעים'. יש בכתיבה של ישראל התזזיתיות הזאפינגית הנדרשת מאופן הכתיבה הזה: ההיסט האסוציאטיבי מזירת התרחשות אחת לשנייה, מאירוע לאירוע; האלימות, המין, האבסורד, אי הנאמנות לריאליה הנוקשה, הגחמתיות, המשחקיות. "

מראיין: רן יגיל. צלם: אריק סולטן.

(כדי לקרוא, יש ללחוץ על כל תמונה ולהגדיל אותה), או להיכנס ללינק, כדי לקרוא את הרשימה שהועלתה גם לאנרג'י מעריב

סוף סוף המשוגעות בחנויות (כולל נימוקי השופטים לזכיית הספר בפרס איגוד סופרי ישראל)

אחרי עיכובים בשל החגים, הספר הגיע סוף סוף לכל חנויות הספרים, כמעט חודש אחרי שיצא מבית הדפוס.

ספרי החדש, החמישי במספר, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות" הגיע סוף סוף לחנויות!

הספר זכה לפני שנה, במארס 09, בפרס אס"י של איגוד כללי של סופרים בישראל, לאחר שהשתתף בתחרות אס"י הראשונה, שבה התמודדו כתבי יד של סופרים ומשוררים. הפרס הוא הוצאה לאור של הספרים הזוכים, במסגרת הוצאת "ספרא" של איגוד סופרי ישראל.

מנימוקי השופטים: "זהו ספר מלא תשוקות וכתוב בלהט, מערב דימויים מפתיעים בשפת סיפור ישירה, דיבורית, ומגולל הוויה אנושית סגורה בתוך עצמה ורבת חיוניות. כתיבתה המקורית של יעל ישראל בורחת מן הבנאליות, מלאכת סקרנות, רבת תובנות וחפה מכל זיוף. בזכות הישגים אלה היא ראויה לפרק אס"י. (מנימוקי השופטים: פרופ' זיווה שמר, פרופ' אביבה דורון, ד"ר חיים נגיד).

ביקורת של רן יגיל על ספרי החדש ב-NRG מעריב

רן יגיל על ספרי החדש ב-NRG מעריב:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/090/288.html#after_maavaron

מתוך הביקורת:  "יעל ישראל, שאת ארבעת ספריה קראתי, היא הראויה מכל לשאת את תואר הסופרת הפוסטמודרנית המעולה של שנות התשעים. אנשים טובים, מה לכם אצל הנטורליזם והריאליזם המשמים והמדויק של סופרי ישראל הצומקים והמצוררים? קומו וצאו למסע משוגע עם יעל ישראל ויסתחרר ראשכם עליכם, משל אכלתם פטריית הזיה מבעיתה."

בעקבות הסרט "מוקי בוערה"

אתמול ראיתי את הסרט על הדור השני והראשון, "מוקי בוערה", של סלבה ולינה צ'פלין, מוריי האהובים לבימוי בבית צבי – ואהבתי. קראתי איזו ביקורת מתנשאת ומרושעת של שניצרון על הסרט, ואני סבורה שלא רק שהוא פיספס את הסרט, הוא גם נשאר שטחי, צפוי עד מוות וחסר לב כתמיד.

זו האחות שלי

כל כך שמחתי לראות את הסרט הדוקומנטרי, "זה אח שלי", על אחיהם של אוטיסטים. וכל כל נשבר ליבי. הזדהיתי בכל רגע ורגע, כאילו שהם דיברו מגרוני. כל הרגשות הקשים כאשר אחותך חריגה – במקרה שלי, אחות נכת נפש: הרגשה שאת לא קיימת, שאת הצד, הרגשת עצב, בושה נוראה בצד אשמה, כעס בצד חמלה, ופחד, פחד איום, כולל הפחד כשבגרת להביא ילד שייצא כך… כל הרגשות הקשים שתמיד מתעלמים מהם, כי פשוט מתעלמים ממצוקת הילד הבריא, שמים אותו בצד, כי הוא הרי בסדר, הוא חזק, הוא יסתדר…

השד העדתי או השד הכלכלי?

אני לא יודעת אם עדיין יש גזענות או אם אין, אם עדיין יש אפליה על רקע עדתי או כבר לא – בכל מקרה, משהו שאמר דב אלפון (לשעבר כלפון), בתוכנית של אמנון לוי, קומם אותי. הוא אמר שהיתה ועדיין ישנה גזענות בשכונות צפון תל אביב.

אני נולדתי לתוך שכונה צפון תל אביבית, ליד מלון הילטון, וכשהייתי בת 11 עברנו לשכונה ליד כיכר המדינה. ומעולם לא חשתי שום גזענות מצד האשכנזים, למרות שאני מאה אחוז מזרחית (אימי היתה ילידת תורכיה, אבי היה דור ראשון בארץ ממוצא פרסי).

צבי ינאי בוחר בספרי "אני ואימא בבית המשוגעות"

איזו הפתעה נעימה: ממש במקרה צפיתי בראיון עם צבי ינאי בתוכנית "עניין של טעם" בערוץ 2, ולהפתעתי ראיתי שבקטע שהמרואיין בוחר שלושה ספרים, הוא בחר את ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות", ולצדו – איזה כבוד! – ספרה של אהובתי הספרותית, אלזה מורנטה, "אלה… תולדות", שהוא גם בין עשרת הספרים האהובים עלי. הספר השלישי שבחר היה "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו, ספר שנמצא גם אצלי ברשימת הקריאה וטרם הגעתי אליו. איזה כיף שלהיות בין השלושה האלה, ואני אפילו לא איטלקייה!!!

הנה הלינק לסרטון.  זה בדקה ה-16 בערך:

http://www.youtube.com/watch?v=9D_7mnHNZe4

לי עברון ועקנין על ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות"

לי עברון ועקנין – משוררת נהדרת, עורכת ומתרגמת בחסד, אושיית רשת ותיקה ואחת הנשים הכי מקסימות שאני מכירה – שלחה לי את הדברים המרגשים האלה על ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות":

פרידה אישית מיורם קניוק

אני חבה רבות ליורם קניוק, כי הוא היה הראשון שהכיר בכישרוני ועודד אותי. לסדנה בבית אריאלה נרשמתי בשלהי שנת 1982 בגללו ובגלל עמליה כהנא כרמון, שהיו המנחים. יש מעט מאוד סופרים עבריים שאני אוהבת ומעריכה, אבל אותם כמעט הערצתי. ודאי שבצעירותי.

תמונות של הסופרת יעל ישראל

ניתן להשתמש בתמונות לכתבות בנושא הסופרת יעל ישראל, בנטילת רשות.

"סריגמיש אוהב ילדים"

מלאו לי אחד-עשרה ורבע באותו קיץ שבו קיבלתי את הווסת הראשונה, ובו גם הפכתי לאימא. כשראיתי אותה בבית החולים, לבנה כמו דף נייר, זעירה כמו בת חודש, ולא כמו בת חמישה חודשים, זרועותיה הזעירות מנוקבות בנקבים אדומים של המחט שהוחדרה כמה פעמים ביום כדי להכניס לגופה הקטנטן כל מיני תרופות ונוזלים, שלא ברור מה ריפאו – באותו רגע הפכתי לאימא שלה."

הקטע הוא מתוך ספר אוטוביוגרפי בכתובים. המשך לקריאה ב-NRG:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=4412