בעקבות הסרט "מוקי בוערה"

אתמול ראיתי את הסרט על הדור השני והראשון, "מוקי בוערה", של סלבה ולינה צ'פלין, מוריי האהובים לבימוי בבית צבי – ואהבתי. קראתי איזו ביקורת מתנשאת ומרושעת של שניצרון על הסרט, ואני סבורה שלא רק שהוא פיספס את הסרט, הוא גם נשאר שטחי, צפוי עד מוות וחסר לב כתמיד.

מכל מקום, נכון שהסרט אינו נטול פגמים (אגב, מה חדש? זה כך כמעט בכל הסרטים הישראליים), אבל בניגוד לשניצר האוויל שחושב שעשו כאן דרמטיזציה פורנוגרפית נוסח ק.צטניק, אני דווקא ראיתי שם אחד לאחד את השכונה שבה גדלתי בשנות השישים, שכונה צפון תל אביבית עם המון ניצולי שואה, שהסתובבו כמו רוחות רפאים בשכונה, בדיוק כמו בסרט "מוקי בוערה". אנחנו לא היינו זקוקים לימי שואה כדי לדעת כמה האנשים האלה נפגעו, עד כמה זה גמר אותם. נכון שחלקם תיפקדו מצוין, על פניו לפחות, אבל את עוצמת הכאב והפגיעה ראו תמיד, בלי קשר לפנים השפויות שהם הציגו.

לי היתה סבתא מאמצת ניצולת שואה, לובה קרייטרמן קראו לה. היא היתה שכנה שלנו שגרה בבניין שלנו עם בתה אינה, שהיתה אישה זוהרת כלפי חוץ, עבדה קצת בקאמרי כשחקנית ואחר כך היתה דיילת אירועים באוניות של "צים". עליהן הושתתו האם ובתה בספרי השני, הרומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד, 97'.)

לובה היתה אז, בשנות השישים של המאה ה-20, כבת שישים. היא לא נאלצה לעבוד כי חיה בכבוד מהשילומים וממשכורתה של הבת. היא ניהלה משק בית למופת, היה לה כלב אהוב, והכי אהבה כשבאתי אליה. היא ממש אימצה אותי כנכדה, נכדתה האבודה, אולי כי בתה לא התחתנה לעולם ולא הביאה לה נכדים.

לכאורה הן היו נשים רגילות, נהנות מהחיים, חיות את החיים, אבל הן לא הצליחו להיפרד לעולם, נדבקו זו לזו, ומה שצץ מבעד לפנים החייכניות, מה שבקע משם, היה כאב עצום, שחשתי אותו תמיד כשביליתי עם סבתי המאמצת לובה, שבעלה נרצח באושוויץ, היא היתה כלואה שם אך באיזה שהוא שלב הצליחה לברוח משם בדרך נס וחיתה כפרטיזנית עד סוף המלחמה, ואת בתה הקטנה מסרה לפני המלחמה לנזירות בפולין (ומי יודע מה עשו לה שם), ואחרי המלחמה לקחה אותה משם והן עלו לארץ.

ללובה ולאינה בתה, לא היה דור המשך. הוא הסתיים שם, באם ובתה שניצלו איכשהו מהנאצים. אז אני, כ"נכדה המאומצת", תמיד הרגשתי צורך אישי לספר עליהן, להעיד עליהן, שמישהו יזכור אותן. אבל לספרי הן נכנסו לא משום שרציתי לתעד אותן, אלא כי הן נכנסו כה עמוק לנפש שלי.

כי מתחת לחזות המחויכת והנעימה, לובה היתה אישה עצובה ודיכאונית, לא יכולתי שלא להבחין בזה. אולי חיבבה אותי והזדהתה איתי כי גם אני הייתי ילדה עצובה – פליטה של בית לא מתפקד, עם אחות חולת נפש. שתינו היינו סוג של פליטות. וכך דבקנו זו בזו.

ולכן, הזדהיתי עם שכונת הניצולים בסרט "מוקי בוערה", ואני סבורה שלא רק שזה סרט אמיתי ומציאותי, והליהוק בסך הכול מעניק לו אמינות, אלא שסלבה ולינה מוריי האהובים, בסך הכול עשו עבודה רגישה, יפה וחשובה. חשוב לציין גם את התסריט המעניין של משה זונדר.

מתוך "מוקי בוערה"

מתוך "מוקי בוערה"

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: