פרק בהיסטוריה המצונזרת של נשים

אחד הדברים המרגשים והמשמחים שקרו לי ב-30 שנות פעילותי בספרות העברית, מאז שהתחלתי לפרסם בשנת 1983, הוא זה שד"ר רוני הלפרן החלה ללמד את ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב, החל משנת 1998, שנה אחרי שהספר ראה אור ב"קיבוץ המאוחד/סימן קריאה".

במשך השנים הארוכות הללו שבהן נערך הקורס, קיבלתי תגובות מרגשות וחמות מן הסטודנטים שלה, וכמה פעמים אף הוזמנתי לדבר בפניהם. עתה ראה אור ב"קיבוץ המאוחד" הספר של רוני, "גוף בלא נחת", המבוסס על הקורס שלה ועל עבודת הדוקטורט, והמאמר הפותח הוא המאמר על ספרי. אחריו באים עוד שישה מאמרים על ספריהן של יהודית קציר, גילה אלמגור, אורלי קסטל בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו ואלונה קמחי.

31-2618b888888888888888 להמשיך לקרוא

גוף בלא נחת

סוף סוף הגיע לחנויות הספר החדש של ד"ר רוני הלפרן: "גוף בלא נחת – ספרות הנשים הישראלית 1985-2005." בין המאמרים, מאמר על ספרי "רואות מכאן את כל העולם".

נושא המחקר של ספר מרתק זה הוא הספרות העברית שנכתבה ע"י נשים בישראל בין השנים 1985-2005. בשנים אלה נרשמה עלייה כמותית ואיכותית בנוכחות של נשים בספרות הישראלית. הספר כולל ניתוח וקריאה בשבעה רומנים: להמשיך לקרוא

לאן נעלמים כרישי הנדל"ן כשצריכים אותם?

בשבוע שעבר הזדמנתי לרחוב ילדותי, רחוב זלוטופולסקי בתל אביב. גרתי שם 11 שנה מאז היום שבו נולדתי. אני חושבת שמעל לעשרים שנה לא עברתי ברחוב הזה. נראה לי שבחלומותיי ביקרתי בו הרבה יותר…

יום יום הלכתי בו בילדותי, והמשכתי ברחוב ויתקין הממשיך אותו, עד בית ספר דוגמא. יום יום. יום יום הבטתי בבתים ובחצרות. גם השבוע עשיתי זאת. להמשיך לקרוא

זיתים ופסלים

יש לי קרוב משפחה נורא נורא מוכשר, שמו נבו כהן, ויש לו משק בגליל. נבו הוא אח של גיסתי, וגם הדוד האהוב של אחייניי האהובים, ולכן אני נורא רוצה לפרגן לו, ולנסות לפרסם את מה שהוא יוצר.

הבית והחצר שלו הם מלאכת מחשבת מדהימה מבטון ומוזאיקה, המושפעת ממוטיבים הודיים מלכותיים וחלומיים. פשוט יצירות מופת. הכול מעשה ידיו. הוא גם עושה מנורות מדהימות, מזרקות נהדרות, שולחנות, ועוד, ואם תפנו אליו, תוכלו להזמין את היצירות היפות שלו. להמשיך לקרוא

סערה בכוס סודה

היום הוא במאי די ידוע של סרטים דוקומנטריים, אך אז, בסוף שנות השמונים, הוא בדיוק סיים את החוג לקולנוע עם סרט עלילתי קצר שעשה. אני הייתי אז מבקרת קולנוע צעירה. נפגשתי איתו ועם עוד במאי, גם הוא בראשית דרכו, כדי לראיין אותם על ההבטחה לעתיד.

הייתי קצובה בזמן, כי אחרי הריאיון היה עלי למהר להקרנה לעיתונאים. ישבנו יחד בקפה כשעה וחצי, ראיינתי אותם, שוחחנו על קולנוע, ובמהלך השעה וחצי הזו הזמנתי כוס סודה. כוס, אפילו לא פחית. כוס סודה כמו שמזגו פעם… להמשיך לקרוא

דיוקן של גבר מכה

גיסי, האיש שהיה בעלה המכה של אחותי, היה בעצמו ילד מוכה. ילד שהתעללו בו. מרמזים קטנים שהסגיר, חשדה אחותי שכנראה התעללו בו גם מינית. כל מי שראה אותו כשבגר או שמע עליו, לא האמין שהוא גבר מכה. הוא לא היה "הגבר האלים הטיפוסי". הוא היה בחור אשכנזי מאלה שמכנים "בחור מבית טוב", צפוני, משכיל, יפה תואר. הוא לא נראה כמו הסטריאוטיפ החבוט של גבר מכה ואלים: מזרחי "פרימיטיבי" משכונת עוני הרוסה, בור ונחשל. להמשיך לקרוא

אימה בלתי נראית

לא התכוונתי לכתוב על הסרט הזה, אבל מאחר שהוא לא יוצא לי מהראש, החלטתי לכתוב. פדופיליה היא תחום קשה עבורי, ונראה לי שהוא כזה עבור כולנו. במקרה שלי, אולי זה גם בגלל שאמי היתה קורבן להתעללות מינית מצד הדוד שלה, ואין ספק שהנחילה לי ולאחיותיי את כל פחדיה הפרטיים והכמוסים ביותר, למרות שאנחנו, תודה לאל, לא עברנו את זה. להמשיך לקרוא

מלאכת הבריאה האכזרית

על אף שאני מרבה להרהר על המיתוסים של סיפור הבריאה, אף פעם לא חשבתי על כך שבריאת האישה מאדם היא בעצם אקט נורא נורא נורא אכזרי. טוב, אז הוציאו איזו עצם למישהו ועשו ממנה מישהי אחרת, אז מה? אבל בעקבות צפייה בסרט "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר, פתאום התבררה לי בחדות אמיתה מזעזעת הטמונה בסיפור הבריאה של אדם וחווה.

"העור בו אני חי", מעבר להיותו סרט אפל ופרוורטי כפי שמצפים מבמאי כמו אלמודובר (שהושפע כאן מהרבה סרטים אפלים, כגון "פרנקשטיין", "ורטיגו", "עיניים ללא פנים" ועוד), הוא בעצם סרט על שלל המיתוסים של הבריאה מספר בראשית. אך נדמה לי שדווקא באלמנט החשוב הזה לא הבחינו יתר המבקרים, או שהבחינו, ופשוט התעלמו. וחבל, כי יש בסרט המון דימויים מדהימים על מיתוס הבריאה. להמשיך לקרוא

אישה מוכה – סיפור מהחיים

לרגל "היום נגד אלימות כלפי נשים", החל היום, אני מעלה לינק לבלוג של אחותי הנהדרת והאהובה, שולמית, שהיתה אישה מוכה בנישואיה, וכתבה על כך רבות בבלוגה.

ניתן להגיע לרשימותיה על הנושא בבלוג שלה, בטור שמצד ימין, שנקרא "כל הרשימות בבלוג מההתחלה".

משם גם ניתן להגיע לראיון שעשיתי איתה על כך ב-Ynet.

הנה הבלוג שלה.

רן יגיל ברשימה חדשה על ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", שיצא לפני 20 שנה בעם עובד

"על הספרים היא חסה ומגוננת, אבל לא על גיבוריה. אלה נחשפים אל שגרת כיעור החיים במלוא עוזה. ישוטטו ככלבים עזובים ברחובות. גופניות – "הגוף הגאוני", כמו שכתב אביגדור המאירי – היא מילת המפתח להבנת הפרוזה הזאת…. מחברת מקורית, שופעת רעיונות, וגם תֶּמוֹת מוכרות לעייפה של סיפור בתוך סיפור או קולנוע בתוך סיפור, זוהרות אצלה באור יקרות ומגיחות אל הקורא באופן מפתיע המעורר השתאות." כך הסופר והמבקר רן יגיל ב"מעריב אנרג'י", ברשימה על ספרי הראשון, קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה", שראה אור לפני עשרים שנה בהוצאת "עם עובד".
לרשימה המלאה באנרג'י, נא להיכנס מכאן.

יצאתי לחפש מחסה, יעל ישראל, עם עובד, 1993