בעקבות הסרט "מוקי בוערה"

אתמול ראיתי את הסרט על הדור השני והראשון, "מוקי בוערה", של סלבה ולינה צ'פלין, מוריי האהובים לבימוי בבית צבי – ואהבתי. קראתי איזו ביקורת מתנשאת ומרושעת של שניצרון על הסרט, ואני סבורה שלא רק שהוא פיספס את הסרט, הוא גם נשאר שטחי, צפוי עד מוות וחסר לב כתמיד.

מלאכת הבריאה האכזרית

על אף שאני מרבה להרהר על המיתוסים של סיפור הבריאה, אף פעם לא חשבתי על כך שבריאת האישה מאדם היא בעצם אקט נורא נורא נורא אכזרי. טוב, אז הוציאו איזו עצם למישהו ועשו ממנה מישהי אחרת, אז מה? אבל בעקבות צפייה בסרט "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר, פתאום התבררה לי בחדות אמיתה מזעזעת הטמונה בסיפור הבריאה של אדם וחווה.

"העור בו אני חי", מעבר להיותו סרט אפל ופרוורטי כפי שמצפים מבמאי כמו אלמודובר (שהושפע כאן מהרבה סרטים אפלים, כגון "פרנקשטיין", "ורטיגו", "עיניים ללא פנים" ועוד), הוא בעצם סרט על שלל המיתוסים של הבריאה מספר בראשית. אך נדמה לי שדווקא באלמנט החשוב הזה לא הבחינו יתר המבקרים, או שהבחינו, ופשוט התעלמו. וחבל, כי יש בסרט המון דימויים מדהימים על מיתוס הבריאה.

עילוי קולנועי עם תסמונת אספרגר

חבל ש"טירנזואור", סרטו של השחקן-במאי הבריטי פאדי קונסידיין, פסח כאן על בתי הקולנוע, שכן מדובר בסרט חזק, מטריד ומחריד מאוד, שהיה רצוי שיקבל תהודה בארץ.

קשה להבין מדוע פסח על הקולנוע והגיע ישירות לטלוויזיה, מה גם שזכה בשלל פרסים, כולל בכמה פרסים חשובים בפסטיבל "סאנדנס". אולי זה קשור לכך שמדובר בסרט אפרורי ועגום מאוד, אומנם לא נטול תקווה לחלוטין, אבל קשה, קשה מאוד לצפייה.

שוב אני חוזרת למר רוצ'סטר

אחת לכמה שנים אני צופה בעוד גרסה קולנועית חדשה ל"ג'יין אייר", הספר האהוב עלי בנעוריי המוקדמים. ושוב אני מתאהבת ברוצ'סטר לכמה דקות, כמו שבטח קורה לרוב הנשים. אפשר לעשות משאל כזה ולברר האם יש אישה או נערה או ילדה שלא התאהבה ברוצ'סטר אי פעם בחייה. נראה לי שהסיכויים לכך קלושים. 

ומהי הסיבה לכך?

על "עץ החיים" של טרנס מאליק

זה מה שיפה כל כך אצל מאליק. זה מה שהיה תמיד כל כך יפה אצלו. מאליק הוא המשורר הקולנועי האולטימטיבי של הבריאה. אין צילומי טבע המאוהבים יותר בטבע ובבוראם, מאשר אצלו. אילו חי בימי קדם, אלוהים היה ודאי משתמש בו כנביא זעם, או שהוא היה כותב כמה פרקים ב"תהילים" במקום שלמה המלך

שנה אחרי שזכה בפרס הראשון בפסטיבל קאן, הזדמן לי לראות את סרטו החמישי של טרנס מאליק, "עץ החיים". כסטודנטית לקולנוע ב"בית צבי", בראשית שנות ה-80, מאליק היה אגדה בעינינו, כמו בעיני הרבה סטודנטים לקולנוע בעולם באותן שנים.

עד אז, הוא עשה רק שני סרטים, את "בֶּדלֶנְדס" (בארץ קראו לו "שבילי הזעם") הנהדר, ואת "ימים ברקיע" המפואר – ואחרי שתי יצירות עוצמתיות כאלה, מן היפות והייחודיות שנעשו בשנות ה-70 – אי אפשר היה שלא להתייחס למאליק כאגדה כבר בחייו.

מפלרטט עם האמנויות

המאמר שלי על הרימיקס בקולנוע פורסם ביולי 2011 בגיליון 4 של מגזין התרבות האינטראקטיבי, zooz. עתה אני מעלה אותו גם כאן.

"מת העידן של הקולנוע כמספר סיפורים כמו שהיו נוהגים לספר לנו בילדותינו. עדיין ממשיכים להפיק הרבה סרטים כאלה, אבל הם ילכו וייעשו ארכאיים. צריך גם לחתור לשבירת כל המחיצות הלא רלוונטיות בין הקולנוע לאמנויות האחרות," כך אמר לפני שנים ספורות הבמאי הבריטי פיטר גרינאווי, הנביא הקולנועי של הריסת כל המחיצות בין האמנויות.

מארץ השמש המצוירת

מאמר שלי על הקולנוע היפני, שפורסם בחודש יוני 2011 בגיליון מס' 3 של מגזין התרבות הווירטואלי האינטראקטיבי zooz.

גיליון מגזין זוז מס' 3 על התרבות היפנית

הכול רמיקס

הכול רמיקס היום – בזה עוסק גיליון מס' 4 של מגזין התרבות והאמנות הווירטואלי zooz, וגם המאמר שלי החודש עוסק בכך מהזווית הקולנועית. מעצם טבעו הקולנוע הוא משלב של כל האמנויות – על כך מבוסס המאמר שלי, שאותו תוכלו למצוא בעמודים 62-63.

נא להיכנס מכאן.

מישהו ציפצף ריאליטי?

המאמר פורסם בגיליון מס' 2 של מגזין התרבות האינטראקטיבי zooz, אפריל 2011

מה, שמעתי ריאליטי? זה מה שאמרתם, ריאליטי?? אז תדעו שהרבה לפני פריצת תוכניות הריאליטי לחיינו, לפני יותר מעשור, אנשים רצו להציץ על אנשים אחרים. מצד שני, הרי תמיד יש את אלה שיש להם צורך עז לחשוף את עצמם ברבים, ולספק את יצר המציצנות של רובנו. וככה כולם מרוצים: האקסבציוניסטים , והמציצינים שמציצים עליהם.

יפן עכשיו

גיליון מס' 3 של המגזין הווירטואלי האינטראקטיבי zooz ראה אור זה עתה ברשת, והחודש הוא עוסק ביפן ובתרבותה, על כל היבטיה.

המאמר שלי החודש, "סיפורים על הירח החיוור והכסוף לאחר הגשם", עוסק בקולנוע היפני, האהוב עלי מאוד.

(המאמר שלי הוא בעמודים 39-38).

נא להיכנס מכאן למגזין.