שנות השבעים, העשור שהגדיר מחדש את הקולנוע האישי

שנות השבעים היו השנים הכי משמעותיות ועוצמתיות של הקולנוע, בעיקר האמריקאי. בשנים אלה נוצרה מהפכה של ממש בחשיבה הקולנועית, הן מבחינת נושאים והן מבחינה צורנית. לא עוד קולנוע הוליוודי מלוקק שיוצר כמו סרט נע באולפנים, לפי "שיטת הכוכבים", אלא קולנוע חי, ריאליסטי מאוד, חברתי, ביקורתי, זורם ונוקב, שממש בועט בבטן. בין השאר אחראים לכך השינויים החברתיים והפוליטיים שהחלו בשלהי שנות השישים: מהפכת ילדי הפרחים, עליית הכוח השחור, המהפכה הפמיניסטית, בואה של הגלולה שהביאה לחופש מיני, פרשת ווטרגייט, וכמובן, מלחמת ויאטנאם שסיבכה את ארצות הברית בפשלה מוסרית ענקית.

כמה נאומי אוסקר נשאתי מול הראי…

מעניין, כשדוד שליט פנה אלי וביקש ממני לכתוב זיכרון קולנועי לאנתולוגיה שלו, ישר חשבתי על הילדות המוקדמת, גיל חמש, שש, שבע, וזה הזיכרון ששלחתי לו. זה, ועוד זיכרון על ערבי הקולנוע הפתוח על הדשא ליד מלון "הילטון", בקיץ, באמצע שנות השישים, שבסוף לא נכנס לאנתולוגיה.

רק עכשיו, כשהספר "אולם שכולו טוב" ראה אור, פתאום חשבתי לי, איך זה שאני, חובבת הקולנוע המושבעת, שחלק נכבד מחיי עסקתי בביקורת קולנוע באופן מקצועי, לא חשבתי למסור לפרסום זיכרון על רגעי קולנוע מצמררים ומרגשים מנערותי, שהפכו אותי לאותה חובבת קולנוע מושבעת?