למה אני מאוהבת במר רוצ'סטר

שנים אני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות: מר רוצ'סטר של  שרלוט ברונטה ב"גיין אייר". לכבוד התרגום החדש מ"ידיעות ספרים", כמה מחשבות על הספר מזווית אישית, היסטורית ופמיניסטית.

 לרשימה: "ג'יין אייר – השוואת תרגומים"

 

שנים, אני נשבעת לכם, שנים אני נושאת בתוכי את דמות המאהב הכי נהדר שנכתב בספרות. מר רוצ'סטר. הוא נתקע לי בלב בגיל 13, הפעם הראשונה בה קראתי את "ג'יין אייר". לא יפה, לא מנומס, לא ג'נטלמן, אבל חביבי, איזה גבר! איזה לב, איזו עוצמה רגשית, איזו מסירות, איזו תשוקה! בחיי, אני רוצה להיות ויקטוריאנית! אם זה המחיר כדי לקבל את מר רוצ'סטר, אז אני מוכנה לחזור לחיות באנגליה של המאה ה-19.

    אין מה לדבר, דפקו לנו את הראש, הבנות, עם מר רוצ'סטר הזה. לכזה גבר לשאוף? על כזו פנטזיה לתחזק חיי אהבה? בכלל נולד גבר כזה, או שמא רק במוחה ההזוי רומנטיקה נשפכת של אחת, שרלוט ברונטה? ככה לטפש אותנו במילות אהבה נשגבות שלא תבואנה לידי ביטוי, גם לא בעולם הבא?

   מאז קראתי את הספר עוד איזה עשרים פעם, ולא פסחתי גם על התרגום החדש שזה עתה ראה אור ב"ידיעות ספרים". בנוסף, ראיתי כמעט את כל הגרסאות הקולנועיות והטלוויזיוניות שנעשו למאסטר פיס המקסים והמטמטם הזה. ולעולם איני שבעה לראות את מר רוצ'סטר, שהתאהב במעמקי נפשה של אישה, כמו שכולנו רוצות שיקרה לנו, אבל זה לא קורה. כי מה את, בובה, מפלצת רומנטית דבילית? מאיפה יביאו לך גבר מופתי כזה? אין כאלה גברים, בייבי, תכניסי לך טוב טוב לראש!

טימותי דלטון, מר רוצ'סטר הכי יפה עד היום. (בי.בי.סי. 1983).

   ומה, אם לה-ברונטה לא הייתה מתה בגיל 39 מסיבוכי הריון, אלא ממשיכה בנישואיה המשמימים לעוזר כומר, היא לא הייתה כותבת כעבור עשרים שנה את הסאגה המוחצת על החמצת חיי הזוגיות? על הגבר הנלהב והרומנטי שהפך לגוש אבן? הרי גיבורתה מטיחה בפני רוצ'סטר השופע רומנטיקה דביקה את אלה המילים: "במשך זמן קצר, קצר מאוד, אולי תהיה כמו שאתה עכשיו. ואז תהיה בהדרגה צונן יותר וחסר סבלנות ולבסוף נוקשה, ואני אצטרך לטרוח מאוד כדי להשביע את רצונך. אבל אחרי שתתרגל אלי, ייתכן שתחבב אותי שוב, תחבב אותי, אמרתי, לא תאהב אותי. אני משערת שאהבתך תתפוגג בתוך חצי שנה או פחות. שמתי לב שבספרים שנכתבו על ידי גברים, נאמר שהתלהבות הבעל אורכת לכל היותר חצי שנה." הנה, זהו נאומה הציני של הרעיה לעתיד, הצופה לעצמה ימי חסד מועטים בידי אהובה.

מעניין שברונטה, אז, באותם ימים ויקטוריאניים, מציעה בספרה השמרן מינית דווקא הסדר נישואים פמיניסטי מאוד. הגיבורה הצעירה שלה קולטת את המשהו המסריח שאופף את אביר ליבה המאוהב שרוצה אותה לעצמו, ובמסגרת אהבתו הרכושנית מתייחס אליה כמו לעוד נכס יקר שלו. עם הצהרת האהבה הרגשנית שלו בא גם זרם של מתנות יקרות, כמו לכסות את "החפץ המהוה" שקנה בתכשיטים ובבדים יקרים.

   או-הו, ברונטה הייתה סופרת ערמומית ומבינה גדולה בנפש האדם, ונפש הגבר בכלל זה. רוצ'סטר שלה, שאכן התאהב בנפש הצעירה הנעלה של ג'יין חסרת היופי, מרגיש קצת לא בנוח כלפי חוץ, ושואף להסתיר את המראה הסתמי של נערתו במלבושים נאים, כמקובל בחברה. אבל ג'יין, הפמיניסטית הראשונה, לא נותנת לו את הנחת הזו. היא מסרבת להפוך לבובתו, ודוחה בשאת נפש את מלוא תכשיטיו ומלבושיו. לחתונה שלא תיערך לבסוף היא מגיעה עם הינומה מבד פשוט, תחת הנזר היוקרתי שקנה לה.

   ג'יין מסבירה לקוראיה שלא נוח לה עם המעמד הזה – הכלה הענייה שרכש בעל האחוזה העשיר, וכי הייתה מעדיפה להמשיך לעבוד ולפרנס את עצמה, או לחילופין, שתהיה לה הכנסה ראויה משל עצמה. באותם ימים בהם נשים הוחזקו על ידי גברים, הייתה זו ללא ספק דעה מהפכנית מאוד. בהמשך, כפי שידוע לכל חובבי הספר, היא זוכה בדיוק בזה: להיות שוות מעמד לבעלה, כי רק במצב כזה של שיוון ראתה ברונטה הוויקטוריאנית איזה שהוא סיכוי לחיי נישואים.

   אינני יודעת מה היא הייתה אומרת על חזונה שנכתב לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, לו ראתה את חיי הנישואים המודרניים, המושתתים לכאורה על חזונה הפמיניסטי: שני בני זוג שווים, המתפרנסים בכוחות עצמם. האם הייתה שמחה לראות את חזונה שהתגשם, או שמא היה דועך בה ליבה בשל הבלבול הנוסף שזרע השינוי ביחסים בין המינים? אינני יודעת מה היא הייתה חושבת, אבל אין לי ספק בכלל בכך שברונטה הייתה התיאורטיקנית הפמיניסטית הראשונה. היא זו שהציבה את המשוואה הבאה בסוף ספרה: ג'יין ורוצ'סטר היקר שלה יכולים לבוא בברית נישואים רק כאשר הם שווים. ומה זה אומר "שווים"?

   תמיד הרס אותי, כבר משחר ילדותי, שנים ספורות לפני שבאתי בברית הפמיניזם של שנות השבעים, שעל פי ברונטה, הברית בין הגבר לאישה יכולה להתקיים רק אחרי שהגבר הופך לנכה. זאת אומרת, רק כאשר הגבר מאבד מהדרת כוחו הפיזי, כשהוא נהיה מין מסכן בעל מום שהאישה צריכה לטפל בו, וכמובן, כאשר שניהם משתווים מבחינה כספית (לאחר שג'יין יורשת את דודה), הם יכולים להיעשות שווים ולהתאחד. ברונטה כתבה את "הגבר החדש" שנים לפני שנולד אחד כזה בירחוני הנשים. ועל אף שליבו של רוצ'סטר היה כשל "הגבר החדש" עוד לפני השריפה, "גבר חדש" של ממש, שמוותר על יתרון כוחו הפיזי, הוא הופך רק אחרי התאונה.

   מעניין, שכעבור מאה עשרים שנה בערך, בשנות השבעים של המאה ה-20, פותחו תיאוריות פמיניסטיות שדגלו בדיוק בדגם הגברי שהציבה ברונטה ברומן הגדול שלה. הגישה הפמיניסטית של אותם שנים הייתה שאישה לא תוכל לפתח קשר אמיתי ושיווני עם גבר, אלא אם כן הוא "חלש" כמוה, או לפחות, דומה לה; גבר שמוותר ביודעין על יתרון כוחו הפיזי וכוחניותו, ומוכן להשתוות לאישה בכל צורה שהיא. על פי תיאוריות אלה, שבהן "האויב הוא גם המאהב", יכולה האישה ליצור קשר שווה-ערך רק עם גבר שייוותר על התנכרותו הרגשית והפיזית לאישה, ועל היותו "אויבה" בצורה זו או אחרת. 

   האם עברו השנים וזה קרה? אני לא בטוחה. משהו השתנה, ומשהו מהותי, זה בטוח. אבל אינני בטוחה שהגבר ויתר על רצונו בעליונות ובכוחנות, בוודאי ביחסיו עם האישה, כפי שחלמה ברונטה בדמיונה הרומנטי. בתום הרומן, כשנפשו של רוצ'סטר נשברת וגאוותו הגברית מתרסקת לרסיסים בגלל שהפך לנכה, בשל המרירות, ובשל אובדן מושא אהבתו – רק אז הוא מתרכך באמת והופך ל"גבר החדש" שג'יין מייחלת לו.

 

טובי סטפנס, מר רוצ'סטר הכי סקסי עד היום. (בי.בי.סי. 2006).

 

אוי, אוי, איזו רומנטיקה ענקית וחסרת תוחלת! יפה לשאוף אליה, קשה, אוי כמה קשה, להשיגה. אבל לא פלא שאני ובנות מיני התנפלנו על רוצ'סטר הזה כאילו היה מים חיים, ובדינו לעצמנו מאהב כמוהו. את מלוא הקסם האפלטוני ולחשי האהבה שלו, את התאהבותו המעט אוטו-ארוטית במושא אהבתו, בה הביט כמו במראה כדי לראות את דמותו הנעלה, נשאנו איתנו ליחסי האהבה הבוגרים והלא בוגרים שלנו. את הבטחת הקסם ו"התאומות הנפשית", הבאנו איתנו לגבר שאליו באנו, אולי הוא יהיה תאום הנפש שאנו מייחלות לו.

   והיה כזה. בחיי. לי היה. היה לי גבר תואם רוצ'סטר. טוב, כמעט. גבר שאמר לי כמה אנחנו דומים, כנפש אחת, כפי שאמר רוצ'סטר לג'יין. ושמעתי את קולו גם ממרחק ימים ויבשות. ובאתי אליו כמוה, וניסיתי לנחם אותו ולרפאו, כמוה. וקיבלתי אותו רצוץ, כמוה. אוי, אלוהים, איזו פנטזיה רומנטית חסרת ממשות! פלא שיחסים כאלה יכולים להיכתב רק ברומן, גדול ככל שיהיה, נפלא ומרתק גם ממרחק הזמן בו נכתב?

    אולי אם ברונטה הייתה ממשיכה לחיות ולכתוב, לראות שנים ולספוג עוד חוכמה, היינו מקבלים את יצירת המופת הבאה שלה על החלום ושברו. האם אז, כשכתבה את "ג'יין אייר", היא הבינה לאשורו מה היא כותבת? האם הבינה את מערך היחסים הלא-שיווניים שבעצם כתבה?

   לפני כעשרים שנה ראה אור ספר בשם "נשים שאוהבות יותר מדי". המחברת רובין נורווד אפיינה שם את תסמונת האישה המטפלת בגבר, המחפשת גבר בעייתי מאוד כדי "לאהוב אותו מאוד", כדי להושיע אותו, כדי לרפא אותו באהבתה. כמובן שזה יכול להיות גם גבר, אלא שרוב הלוקות ב"תסמונת" הזו הן נשים, ולא במקרה. נשים נוטות לטפל בזולת הרבה יותר מגברים; הן נוטות לספוג, לקבל, יותר מגברים. וה"אישה שאוהבת יותר מדי" פשוט מטפלת בגבר הבעייתי שהיא אוהבת ומקווה להיות ישועתו.

   האם לא זה מה שלימדה שרלוט ברונטה את מיליארדי הנשים שקראו את ספרה במהלך השנים? אני מציבה כאן מראה הפוכה להשקפה הפמיניסטית שלה על נישואי רעות, אחווה ושיווין. האם באמת "נישואי רעות ושיווין" אלו, או שמא מדובר בעוד "מאהבת שאוהבת יותר מדי"? האם ג'יין לא רואה בעצמה מושיעתו של אדונה? האם רוצ'סטר לא רואה בה את מושיעתו? למען השם, הרי הוא התאהב בה בדיוק בגלל שבהרהורי רוחו ראה בו מושיעה! היא תושיע את נפשו הדוויה, האומללה והחוטאת באמצעות נעוריה, רעננותה, תומתה ואהבתה. זה היה ההסכם ששניהם פעלו לפיו.

תאומי נפש?

    רוצים לדעת כמה פעמים אני ניסיתי להושיע גבר עייף ועצוב וכואב באמצעות רעננותי, נעוריי ואהבתי? או-הו! זה כמעט בילט אין, בנו הנשים. טוב, אולי לא בכולנו. אבל רובנו חולמות על זה. זה הדגם האהבה שלנו. ואם יורשה לי לגנות מעט את לה-ברונטה: זה דגם האהבה המעוות שהיא נטעה בליבותיהן של כל כך הרבה נשים.

   תמיד טענתי ש"ג'יין אייר" הוא ספר לנשים בלבד. קשה לי להאמין שגברים יזדהו איתו ככה, בכזו התמסרות והתלהבות רגשית, כאילו קראו את דברי השכינה, כמונו הנשים. רוצ'סטר הוא גבר שנכתב בדמיונה הרומנטי המפואר של אישה. לא רק שאין גברים כאלה, גם אם יש משהו דומה, הקשר הופך עד מהרה לפייסקו אומלל.

   האם זה מפחית את אהבתי לספר הנהדר הזה? לא ולא. הקריאה המחודשת בתרגום החדש גרמה לי תענוג בדיוק כמו בגיל 13. לא יאמן ממש, נכון? בתוכי אני עדיין אותה רומנטיקנית אינפנטילית חסרת תקנה כמו בנעוריי הרכים. כשקוראים ספר מלבב כזה – גם אם לא מציאותי, גם אם פוגעני בדיעבד, גם אם יוצר מיתוס אהבה בלתי אפשרי ושקרי למעשה – נקלפות להן כל שכבות הציניות הנרכשת, ורק האהבה הגדולה של ג'יין ומר רוצ'סטר מאירה את הלב.

   תנו לי ר'. תנו לי ו'. צנו לי צ'. תנו לי ס' וט' ור'. מה קיבלתם? רוצ'סטר. הביאו לי מיד מר רוצ'סטר אחד, אחרת אני לא יודעת מה יהיה כאן!   

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.