פרק בהיסטוריה המצונזרת של נשים

אחד הדברים המרגשים והמשמחים שקרו לי ב-30 שנות פעילותי בספרות העברית, מאז שהתחלתי לפרסם בשנת 1983, הוא זה שד"ר רוני הלפרן החלה ללמד את ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב, החל משנת 1998, שנה אחרי שהספר ראה אור ב"קיבוץ המאוחד/סימן קריאה".

במשך השנים הארוכות הללו שבהן נערך הקורס, קיבלתי תגובות מרגשות וחמות מן הסטודנטים שלה, וכמה פעמים אף הוזמנתי לדבר בפניהם. עתה ראה אור ב"קיבוץ המאוחד" הספר של רוני, "גוף בלא נחת", המבוסס על הקורס שלה ועל עבודת הדוקטורט, והמאמר הפותח הוא המאמר על ספרי. אחריו באים עוד שישה מאמרים על ספריהן של יהודית קציר, גילה אלמגור, אורלי קסטל בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו ואלונה קמחי.

שמלת כלה

הרבה זמן לא העליתי פרק מהרומן "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). לרגל פרסום חלק מהמאמר של ד"ר רוני הלפרן על הספר, שיופיע בגיליון "גג" הקרוב, הנה פרק 12. המאמר של ד"ר הלפרן על ספרי הוא פרק מהספר שלה שייצא בקיץ, שהוא בעצם עבודת הדוקטורט שלה, המנתחת ספרים של סופרות ישראליות שהיא מלמדת זה 13 שנים בקורס שלה באונ' תל אביב, ביניהם את ספרי זה.

קופסה של צבעים

פרק אחד-עשר מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

לפרקים הקודמים

קופסה של צבעים/ פרק אחד עשר

"רק להושיט יד ולבחור," קראה רחל הקטנה בעליצות, ובמרץ מחודש שבה לבחוש בשלל התחפושות שהיו מפוזרות על רצפת המערה במערבולות צבעוניות. "עוד מעט פורים," הכריזה, "ואין בעולם ילדות עם כל כך הרבה תחפושות כמו לנו!"
הן האמינו שאין ילדות מאושרות מהן, שיכולות להתחפש למה שהן רק רוצות: לנזיר או ליפנית, לכוכבת קולנוע או למצרי קדום, לקצין בחיל הים הצרפתי או סתם להולנדית, וגם הענק וגנו בא בהחלט בחשבון.
מרוב תחפושות הן לא ידעו במה כדאי להן לבחור. הן מיינו את הבגדים וסידרו אותם לפי סוגים: בגדים ליום-יום בערמה אחת ובגדים לערב ולנשפים בערמה אחרת. באותה שיטה מוינו גם הבגדים לנופש, בגדים לספורט, ובגדים שהולכים איתם רק לעבודה.
אבל השיטה הזו רק הצליחה לבלבל אותן. רחל הגדולה אמרה שזה עושה לה כאב ראש, ורחל הקטנה אמרה לה: "אם תמשיכי להתלונן, לא נגמור גם בעוד חמישים שנה".
הן החליטו לסדר את הכול מהתחלה. הפעם לפי צבעים: כל הבגדים השחורים נחתו לערמה רכה אחת, כל הבגדים הלבנים לאחרת, כל אדומים בערמה נוספת. כך, לפי הסדר, התהוו במקלט ערמות בכל צבעי הקשת. היו שם ערמות קטנות והיו גדולות יותר. ביחד הן נראו לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו שדה פרחים באביב, או כמו קופסה של צבעים.
אבל גם בדרך זו הן לא הצליחו להחליט מה הן רוצות להיות. רחל הגדולה אמרה שהיא כבר ממש מבולבלת, ורחל הקטנה אמרה לה: "אוף, גם כן את!"
רק אז הציעה רחל הגדולה לסדר את הבגדים לפי מינים: כל הבגדים שמיועדים לבנים בערמה אחת, וכל הבגדים לבנות בערמה אחרת. כשהן סיימו להפריד בין הבגדים, הצטברה ערמה תפוחה בצד ימין וערמה הרבה יותר קטנה ומדובללת בצד שמאל. הערימה הימנית היתה צבעונית ומגוונת, בעוד שבערמה השמאלית שלט השחור והחום, עם כמה כתמים של לבן מלוכלך וגוונים עמומים של חאקי.
רחל הקטנה חמדה את השפע ששלט בערמה הימנית. במהירות התנדבה לקחת אותה. אבל רחל הגדולה ענתה לה מיד: "זה לא פייר. למה ששוב פעם לך יהיו את כל הבגדים היפים?"
היא קבעה ששוב צריך לחלק את הבגדים, אבל הפעם בהגינות. והיא אמרה לרחל הקטנה: "זה לא פייר שאת תמיד שוכחת כל כך מהר את מה שאת בעצמך אומרת, בכל פעם שמתחשק לך לקבל את החלק הכי טוב במשחק".
ורחל הקטנה נעלבה. היא לא אהבה שרומזים לה שהיא לא נאמנה לדעותיה. על כן החליטה לעשות את עצמה כאילו היא מוותרת. בראשה כבר תכננה מה תגיד לרחל הגדולה, שישכנע אותה לוותר למענה על כל הבגדים היפים. היא כבר ראתה את עצמה לבושה בהם. מגונדרת מכף רגל ועד ראש. כמו גדולה. כמו הגברת נינה.
שוב פוזרו הערמות. הבגדים הרבים מכל מיני תקופות ושנים עורבבו כמו חפיסת קלפים, ועל רצפת המקלט סודרו שתי ערמות חדשות, תואמות בגודלן. אבל שוב נוצרה בעיה לא פחות חשובה: כיצד יכריעו מי תיקח מה? רחל הקטנה לא הסכימה לוותר על כל אותן שמלות יפות שהיא כבר הרגישה עליהן בעלות. ורחל הגדולה אומנם לא התלהבה מהשמלות, מפני שחשבה שהן מתאימות רק לבננות רכרוכיות, אבל גם היא לא הסכימה לוותר כל כך בקלות על חלקה בשמלות ובקישוטים.
הן החליטו לעצום עיניים ולפזר את הבגדים באקראי, כמו שעושים כשמחלקים קלפים או כמו כשמגרילים משחקים. ומה שיהיה יהיה. ורחל הגדולה איימה על רחל הקטנה: "חסר לך אם תפתחי ת'עיניים. אל תחשבי שאני לא אשים לב…|"
כשהן פקחו את העיניים, הן ראו שתי ערמות צבעוניות, שוות בגודלן. הבעיה החדשה שהתעוררה היתה כיצד לחלק ביניהן את הערמות. רחל הקטנה כבר הבחינה באחת משתי הערמות בשמלה שהיא מאוד מאוד אהבה: שמלה קִצרת שרוולים ממשי נוזלי בגוון של שמנת. ללא היסוס קבעה עליה בעלות. היא בחשה בערמה ושלפה ממנה את השמלה היפה. אבל רחל הגדולה תיארה לעצמה שאם רחל הקטנה בוחרת בערמה הזאת, סימן שזאת הערימה היותר טובה, אז היא אמרה לה: "לא, את לא. אנחנו נעשה אן-דן-דינו. ומי שתנצח תבחר."
אבל כשרחל הגדולה ניצחה, כבר לא התחשק לה לבחור. היא אמרה לרחל הקטנה שהיא נותנת לה את הערמה במתנה.
"אז בשביל מה עשית את כל הבלגן?" רטנה הקטנה. אבל בליבה היתה מאוד מרוצה.
משהסתיים הסכסוך, מיינו רחל הגדולה ורחל הקטנה את ערמותיהן בעייפות ובהרבה פחות עניין והנאה. הן היו מבולבלות וטרודות: עדיין לא החליטו באיזו תחפושת לבחור.
רחל הקטנה חשבה להיות סינית. תמיד התפעלה מהחרישיות שבה צועדת לה סינית קטנה, המתיישבת על מחצלת מנייר אורז ומכינה תבשיל של אורז לבעלה.
רחל הגדולה, שבשנה שעברה התחפשה לקאובוי ושנה קודם לכן למלכה אסתר, וזה רק מפני שאימא שלה הכריחה אותה, לא מצאה בערמה תחפושת שממש מצאה חן בעיניה.
רק אז עלה בראשה של רחל הקטנה רעיון שמצא חן בעיניה יותר ויותר. היא הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת. לרחל הגדולה היא אמרה: "זה יכול להיות הרבה יותר נחמד מסתם להתחפש. חוץ מזה, תחשבי איך הבנות מהכיתה יתפוצצו מקנאה. נמציא משהו שעל בטוח אף אחד לא יתחפש. ונבוא ככה למסיבה".
אבל את רחל הגדולה היה קשה לשכנע. היא חששה שהבנות יצחקו עליהן, חששות שרחל הקטנה ביטלה מיד בביטחון, ואמרה לה: "אין לך מה לדאוג. התחפושת שלנו תהיה הכי יפה בכל הבית ספר." כאשר הוסיפה שהיא בכלל לא תתפלא אם הן יזכו בפרס הראשון לתחפושת המצטיינת, התחילה גם רחל הגדולה להאמין לה. אבל גם כשסוף סוף הסכימו החברות על משהו, מיד צצה בעיה חדשה: לְמָה להתחפש?
רחל הקטנה הציעה להתחפש לזוג סיניות: "נתחפש לסיניות זהות ונלך ברחוב בצעדים קטנים קטנים, נחייך חיוכים מתוקים ונגיד סיונרה לאנשים, וכולם יחשבו שאנחנו תאומות," אמרה, והתחילה לשיר בקול גדול את "שניים סינים עם כינור גדול."
רחל הגדולה ענתה שהיא לא מוכנה להתחפש בכזאת תחפושת אידיוטית, וסיכמה: "זה נורא ילדותי."
רחל הקטנה נעלבה והשתתקה, אבל מיד הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת של אימא ותינוקת. "ואני אהיה האימא," התנדבה מיד.
"למה שאת תהיי האימא?" התלוננה רחל הגדולה, "למה שאת תמיד תזכי קבל את הבגדים הכי טובים?"
"אבל לתינוקות יש בגדים נורא חמודים," ניסתה רחל הקטנה לשדל: "יש להם מין סינורים קטנים כאלה מפלסטיק. וכובע עם פומפונים. וצעצועים. והמון מוצצים. ובקבוק פלסטיק לשתייה. אני אוכל להביא הכול מהבית. אימא שלי שומרת את כל הבגדים של אחותי הקטנה מהזמן שעוד היתה תינוקת. היא אומרת שהיא שומרת את זה בשביל הילדים שלי… את קולטת? מחר אני אביא לך סינור קטן ומוצץ, ואת תהיי תינוקת נורא יפה".
"ואם תהיי טובה," הוסיפה אחר כך בצחוק: "אז אני לא אספר לאבא שלא גמרת היום לאכול".
"אני לא אהיה התינוקת, ודי!" סיכמה רחל הגדולה. היא הפנתה את גבה לרחל הקטנה ומוללה חולצה מרופטת בצבע כחול שהיה לה שרוך אדום. היא משכה את השרוך וכרכה אותו על צווארה של אחת הבובות. היא היתה משוכנעת שהיא שומעת קולות של צוויחה.
"לא צריך. אני אהיה התינוקת ואת תהיי האימא," ניסתה רחל הקטנה לפייס.
"לא רוצה וזהו! זה עוד יותר תינוקי ממה שאמרת קודם, שנתחפש ליפניות," אמרה רחל הגדולה בפנים קודרות.
"זה היה לסיניות," תיקנה רחל הקטנה.
זמן מה עבר ובו ישבו שתיהן בשקט, מחופרות בפינתן הפרטית במערה. עד שרחל הקטנה הציעה: "אני יודעת: נתחפש לאבא ואימא! "
אבל רחל הגדולה לא היתה במצב רוח של פיוס, ולא התחשק לה לציית לבקשותיה של רחל הקטנה. היא התחפרה בפינתה, מוללה את החמור האפור והמכוער שרחל הקטנה הביאה מהבית, ושתקה. החמור הביט בה בעינו האחת הבריאה. עינו השנייה היתה מרוטה. היא ניסתה להצמיד את העין הקרועה לעורו הקירח, וחשבה: חמור מסכן, נכה, מה יהיה עליו כשיגדל? מי בכלל תרצה להתחתן איתו?
"אוף, כמה שאת מעצבנת," אמרה רחל הקטנה. "הצעה אחרונה שלי זה שנעשה משהו שעוד לא עשינו אף פעם במשחק אבא ואימא. בואי נתחפש לחתן-כלה. את תוכלי לבחור מה שאת רוצה להיות. מצדי שתהיי את הכלה, אם את דווקא מעדיפה את הבגדים היפים".
היא ידעה שאין לה מה להפסיד. היא תיארה לעצמה שרחל הגדולה תוותר ותיתן לה להתחפש לכלה, עם כל הקישוטים היפים, והשושנים בתסרוקת, וענק היהלומים עם העגילים התואמים שהן מצאו יום אחד בכיס השעון של אחד הבגדים, וכמובן, גם עם זר כלולות ענקי ביד. מיד דמיינה לעצמה איך תיראה כשתפסע בשמלה הלבנה: שובל לבן, ארוך כמעט כמו שביל החלב שאת ציורו ראתה בספר אסטרונומיה, ישתרך אחריה במלכותיות, ויהלום זעיר ינצוץ בשערותיה כמו כוכב השביט.
פתאום נזכרה שאין לה שמלה כזו. חליפה שחורה לחתן זו לא בעיה גדולה להשיג. בתיבה יש מספיק חליפות שחורות שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה הזאתי. אבל שמלת כלה זה בכלל לא קל להשיג. איפה תמצא עכשיו שמלה כזאת?
היא תיארה לעצמה שלא תוכל לתפור בעצמה שמלה כזאת, למרות שרק בשבוע שעבר תפרה שמלת כלולות מפוארת, עם גדילים וחרוזים, לבובה ברבי. וברבי כפוית התודה אפילו לא אמרה תודה. בתמורה היא הענישה אותה והושיבה אותה בפינה, על המדף של המזנון, ליד ואזה מלוכלכת שאפילו פרחים אין בה. אז מאיפה תקריץ עכשיו שמלת כלה לעצמה? עד שאמה תסכים להשאיל להן את שמלת הכלה שלה, יצמחו לה שערות על המצח. הסיכוי להתחפש לחתן-כלה נראה לה אבוד. אבל היא היתה מרוצה מכך שרחל הגדולה נעתרה סוף סוף והסכימה להתחפש לחתן-כלה.
רחל הגדולה הסכימה מפני שחשבה שאחרי שהן כבר היו זוג נאהבים בכאילו, הן חייבות להתחתן בכאילו. זה נראה לה הגיוני מאוד שאחרי שהן שיחקו בנשף באבא-ואימא, תבוא גם חתונה. ומובן שמצב כזה מחייב את המשך חלוקת התפקידים.
"אבל אין לך שמלה לבנה," ציינה קצת בקנטרנות.
"כן, אני יודעת," מיהרה רחל הקטנה לענות, "מה נעשה? "
פורים התקרב. אוזני ההמן נאפו. הקרנבל ברחוב בן יהודה המתין עם בובות הענק של כוכבי קולנוע ונשיאים מתים. התחפושות המעופשות מהשנה שעברה הורדו מהבוידם והעבירו אותן לאחים הקטנים. ולרחל הגדולה ורחל הקטנה עדיין לא היתה שמלת כלה.

הנשף (פרק 10)

פרק  עשירי  מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים  

 
ה נ ש ף/פרק עשירי
 
הנשף תוכנן לשעה שש.
   רחל הגדולה ורחל קטנה ציפו בשקיקה לצלצול. הן ידעו מתי בדיוק צריך נשף להתחיל ומתי להסתיים. הן גם ידעו שכדי לנהל נשף כמו שצריך, צריך מספיק זמן. ועוד צריך להתכונן, לקשט את המערה, להביא רהיטים מהבית ולהספיק להתלבש ולהתאפר כדי להגיע בזמן.
   בלילה עיינה רחל הקטנה בספר נימוסים והליכות שמצאה בספריה במדף "עשה זאת בעצמך". היא רצתה לברר מהם הטקסים המחייבים בנשפים, וגילתה שאת רוב הכללים היא כבר יודעת בעצמה.
   בכל הסיפורים והאגדות שקראה אי פעם, ידעו הנסיכות איך להתנהג. הן ידעו מתי בדיוק לרקוד, מתי לסעוד, מתי להסכים לכוסית יין ומתי לא, מה לומר למחזרים שמזמינים אותך לריקוד ובאיזו שעה צריך לחזור הביתה. אז כל מה שצריך לעשות בשביל לדעת, זה פשוט להסתכל ולראות איך נסיכה מאגדה מתנהגת.
     "אני הנסיכה, את הנסיך," חילקה את התפקידים, "ובתור נסיך את צריכה להזמין אותי לרקוד, ואני צריכה לרשום בפנקס קטן, כמו זה שהבאתי איתי היום מהבית, את רשימת הנסיכים שמזמינים אותי לריקודים."
     "אבל אני יכולה להיות רק נסיך אחד," התלוננה רחל הגדולה.
     "אין דבר, נעשה כאילו. כאילו שאת הרבה נסיכים. את תזמיני אותי ואני ארשום שם. אחר כך תבואי שוב, כאילו שאת נסיך אחר, ואני ארשום שם אחר. וככה עד שיתמלא לי כל הפנקס בשמות של נסיכים," הסבירה.
    "אבל אני לא יכולה כל פעם לרוץ להחליף בגדים, רק בשביל להיות בשבילך כל פעם נסיך אחר," התלוננה רחל הגדולה.
     "אז תעשי כאילו," התרגזה רחל הקטנה. אבל מיד נרגעה והסבירה בשקט: "בואי נניח שאת כל פעם נסיך אחר. וממילא בגדים לא משנים אצל נסיכים, רק אצל נסיכות. כי אצל בנות יותר חשוב הלבוש, ובגלל זה יש להן ארון עם המון שמלות להחלפה, וכולן שונות. ואצל בנים בגדים זה לא נחשב כי יש להם רק כמה חליפות וכולן נראות בדיוק אותו הדבר."
    "אז זה לא הוגן," התעקשה רחל הגדולה, "למה שלך יהיו כל כך הרבה שמלות ולי רק חליפה אחת? ולמה שרק את בתור נסיכה תהיי יפה ומגונדרת, ואני, בתור הנסיך, אהיה סתם, פשוטה כזאת?"  
    "כי לא חשוב שנסיכים יהיו יפים. את לא מבינה?" ענתה רחל הקטנה בחוסר סבלנות: "יותר חשוב שהם יהיו אמיצים, ייסעו למסעות וילחמו."
  אבל רחל הגדולה לא השתכנעה. היא תבעה לשנות תכף ומיד את כללי הטקס, ורחל הקטנה מחתה ואמרה שאסור לעשות את זה, וכי בשום פנים ואופן זה בלתי אפשרי.
    "עד שאת לא משנה, אני לא משתתפת," קבעה רחל הגדולה.
    "את נורא עקשנית, את יודעת?" ענתה לה רחל הקטנה. אבל היא ידעה שאם לא עושים את מה שרחל הגדולה רוצה, כשהיא רוצה משהו מאוד, אז היא כועסת ומזעיפה פנים ואפילו מסוגלת לא לדבר איתה במשך שעות. אחרי שחשבה קצת החליטה שזה לא יהיה נורא כל כך לשנות את החוקים, לפחות הפעם, ואמרה שאולי זה עדיף, מפני שזה באמת לא הוגן שצד אחד יקבל משהו שלשני אין.
    "בכלל," הוסיפה בחשיבות, "כולם בעולם צריכים להיות שווים. זה ידוע. העולם יהיה הרבה יותר טוב אם רק יהיה בו סוציאליזם. כמו בקיבוץ. כשכולם עושים בדיוק אותו דבר ומקבלים את אותו האוכל ואת אותם הבגדים, ואפילו את התחתונים והגרביים מחלקים שם בין כולם. וככה אין הפליות. אף ילד לא צריך להרגיש כאילו יש ילדים סנובים וילדים פחות שווים."
    "חוץ מזה," הוסיפה אחר כך, "את הרי נורא יפה. אף אחד לא יוכל להיות נסיך יותר יפה ממך."
    רחל הגדולה השתכנעה והחליטה שהגיע הזמן לחדש את המשחק. היא ניגשה לרחל הקטנה, השתחוותה לפניה ואמרה לה ברוב חשיבות: "את מוכנה בטובך לרקוד איתי?"
    "לא ככה," תיקנה רחל הקטנה בקוצר רוח. "תגידי: 'את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה?'"
   ורחל הגדולה צייתה והצרידה בקול דרמטי: "את מוכנה בטובך לרקוד איתי, הוֹ נסיכה יפה ומהוללה?" ומפני שהכירה את כמיהתה של רחל הקטנה לטקסים, הוסיפה קישוט קטן שהמציאה באותו רגע, ואמרה: "הוֹ נסיכתי, אנא העניקי לי ריקוד זה איתך. אם לא תרקדי עימי חיי לא יהיו חיים!"
   סוף סוף היתה רחל הקטנה מאושרת: רחל הגדולה הצליחה לחדור סוף סוף ללב ליבו של המשחק.
   השמחה הייתה רבה במערה באותו ערב חורפי.
     "את הטייפ! תביאי מהר את הטייפ ותפתחי את  המוזיקה שהבאתי מהבית," נזכרה רחל הקטנה. ולפני שרחל הגדולה יצאה היא נזכרה להגיד לה: "ואל תשכחי שאת צריכה להשתחוות אלי לפני כל פעם שאת מזמינה אותי לריקוד הבא."
   צלילי הוואלס חרקו בחלל המחניק של המקלט, שרק ארבע או חמש שנים קודם לכן ישנו בו במשך ששת ימי המלחמה. קירות הבטון המזוין, שספגו לתוכם את הבל פיהם של החולמים, הדהדו את הצלילים בידידותיות.
   רחל הקטנה אמרה שהיא מאושרת ממש עד הגג. היא חשבה שלו תמיד היו להן משחקים מוצלחים כל כך, לא היו ילדות מאושרות מהן בכל העולם. היא הורתה לרחל הגדולה לסחרר אותה בין זרועותיה, כמו שעושים נסיכים אמיתיים בסרטים ובספרים.
   ורחל הגדולה עשתה כמצוותה. היא סובבה את רחל הקטנה. כמו סביבון סובבה אותה, עד שהרגישה בעצמה בסחרחורת מתוקה המנמנמת את איבריה. היא נזכרה בלילה אחד, מזמן מזמן, כשעוד היתה קטנה, כשאימא ואבא שבו מבילוי והיא שמעה אותם מדברים במטבח. כשהתגנבה להביט עליהם אמר אבא לאימא: "בואי נחטוף משהו לאכול," וגחן אל צווארה בנשיקה ארוכה ורעשנית. היא נזכרה שראת
ה  את אמה מאושרת סוף סוף, כשאבא, יפה ומהודר בחליפת ערב שחורה ועניבה אדומה, סחרר אותה בזרועותיו ופיזם מצליליו של איזה ואלס. למחרת הבחינה בביס אדום מעטר את צווארה, ואמה ניסתה להסתיר אותו בכף ידה והסמיקה נורא. אבל היא הבחינה בכל אפילו שעוד הייתה ממש קטנה.
   כמעשיו של אבא באותו לילה רחוק  גחנה עכשיו אל צווארה של רחל הקטנה והדביקה לה נשיקה. אבל רחל הקטנה קפצה ואמרה מיד: "איכס, מה את מורחת עלי את הרוק שלך, מגעילה!"
   אבל רחל הגדולה לא ויתרה ואמרה: "אם משחקים באבא ואימא שהולכים לנשף, אז צריך לעשות את זה כמו שצריך."
   בתגובה מחתה רחל הקטנה: "מי אמר שאנחנו משחקות באבא ואימא? לשחק באבא ואימא זה טיפשי ותינוקי. אנחנו משחקות בנסיך ונסיכה. ויש הבדל גדול!"
   אבל רחל הגדולה התעקשה: "זה אותו הדבר. גם נסיך ונסיכה הם בסופו של דבר אבא ואימא."
   ובסוף רחל הקטנה נכנעה.
   הן תיאמו צעדים והמשיכו לרקוד, ורחל הגדולה הידקה את זרועותיה לגופה הצנום של רחל הקטנה, ובצעדי ריקוד קטנים הובילה אותה לעבר המזרן שהתגולל ישן ומאובק על הרצפה. כשהן נשכבו על המזרן, פרוסות במלוא גופן, הן חשו בעורן בעקצוצי הקש של המילוי הטחוב והריחו את הריחות המגוונים: ריחות חמוצים, חריפים, מתוקים ומלוחים, שעלו ממנו.
   רחל הגדולה ליטפה את רחל הקטנה כמו שראתה את אבא שלה עושה לאימא. בידיים לחות הידקה את השדיים הקטנים והמרשרשים, העשויים מגרבוני ניילון, בשפתיים לחות נישקה את הצוואר הפועם מהתרגשות ובאצבעות מרקדות זחלה לעברן של הזרועות הקרירות. רחל הקטנה ניסתה להתנגד, אבל רחל הגדולה אמרה לה: "ככה בדיוק עושים הגדולים אחרי שנגמרים הנשפים."
  רחל הקטנה שאלה: "איך את יודעת?" ורחל הגדולה אמרה לה: "כי אני רואה. הכול אני רואה. אימא ואבא שלי חושבים שאני לא יודעת כלום, אבל הרבה פעמים אני רואה איך אחרי שהם גומרים לריב, אבא מתחיל להתחנף לאימא ומלטף אותה, ואימא מנסה בהתחלה להתנגד ואומרת לו שהלילה הוא יקבל גורנישט, אבל כעבור כמה זמן הם משתתקים ומתחילים להתנשם ממש חזק, כמו כשנורא מצוננים."
   היא תיארה בפני רחל הקטנה מה היא עושה כשזה קורה. כיצד היא מתגנבת  על קצות אצבעותיה לחדר השינה, מסתתרת מאחורי המרווח שבין הדלת לקיר, ומציצה. כיצד היא רואה את אבא שוכב על אימא ומתנענע, וכיצד בדיוק אימא נאנחת ומחבקת אותו וכורכת את רגליה על רגליו.
   הרבה פעמים רצתה להרגיש את מה שמרגישים אבא ואימא כשהם שוכבים האחד על השנייה, אפילו שזה לא נראה לה כמו משהו מיוחד. זה בטח בדיוק כמו כשמשחקים בערמת ילדים. היא תיארה לעצמה שאולי מרגישים כמו בזמן שהולכים מכות עם הבנים: כשהגוף כולו מתוח וזרועות חובקות זרועות, כשעור מתחכך בעור וזיעה נוטפת על זיעה וריח מתערבל בריח, כשהשרירים המתהדקים נעים בפנים הגוף, ופלומות השיער הדקיק לוטפות את העור כמו דגדוגי האצות הקטנות ששטות במערבולות במים הנמוכים של חוף הילטון.
   היא הרגישה שהיא חייבת לדעת את הסוד של הגוף כשהוא נפגש בגוף אחר, כמו כשנופלים לתוך הבריכה והמים חובטים בגוף מכל עבר וקשה לנשום כי המים מכסים הכול. היא רצתה לחקור את התחושות ולפרק אותן לסיבות ולתוצאות, כמו שעושים המדענים שחוקרים את גוף האדם. היא רצתה להבין בוודאות מהם הקולות שמפיק אבא מאימא כשהם משחקים בערמת ילדים.
   היא ליטפה את רחל הקטנה, טיפסה עליה בגופה והחלה להתנענע כמו אבא. החיכוך בעור אחר הסעיר אותה. עורה המגורה מהבד המחוספס של החליפה להט מרוב ערגה. היא הרגישה את זרם הדם המציף את העורקים שפעמו בחוזקה, שועט בגופה כמו בשעה שהיא מתחככת על קצה המיטה, או שולחת אצבע רטובה ומנענעת אותה מתחת לתחתונים, עד שהיא מתחילה לרטוט בכל הגוף.
   רחל הקטנה הרגישה על עורה החשוף את מגעה של החליפה הנוקשה שלבשה רחל הגדולה. היא הריחה את ריחה וזיהתה את ריח החליפות המעומלנות שלובש אבא כשהוא ואימא יוצאים. היא אהבה שהם יוצאים לבלות. כי אחר כך, כשהם חוזרים, ניגש אבא אל מיטתה, מכסה אותה בשמיכה עד הפה ומנשק אותה, וריח מי הקולון של לחייו המגולחות, הרפויות, נשאר עליה עוד זמן רב אחרי שהיא נרדמת.
   לפעמים הריחה אותו על גופה גם בבוקר. היא השתוקקה שהוא לא יתנדף ממנה לעולמי עולמים.

מצעד התלבושות (פרק 9)

פרק  תשיעי  מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

  לפרקים הקודמים

 

 

מ צ ע ד   ה ת ל ב ו ש ו ת/ פרק תשיעי

רחש של דשדוש נעלי בית הגיע עד לאוזניהן. הן אזרו אומץ וצלצלו בפעמון, שענה להן בדנדון פעמונים כמו של מצילה יפנית.

   עם היפתח הדלת נגלתה הגברת נינה במלוא הדרה. היא לבשה חלוק משי אדום עם רקמה של דרקונים שחורים ונעלה נעלי בית עם שפיצים וציציות מוזהבות, כמו שנועלים הסולטנים באגדות. היא נראתה מנומנמת, והביטה בהן בארשת מפוזרת של מי שזה עתה התעורר משינה או סתם חלם בהקיץ.

   הגברת נינה נראתה כאילו היא רוצה להיפטר מהן, וזה לא היה סימן טוב. הן הבחינו שהיא מביטה בהן בקוצר רוח, וכששתיהן ביחד שאלו אותה אם יש לה במקרה איזו תיבה במקלט, ואם מותר להן לפתוח אותה ולשחק במה שיש בתוכה, לא מיהרה הגברת נינה לענות. היא המשיכה להביט בהן בפיזור נפש, פיהקה, גירדה את ראשה ודפדפה בג'ורנל צבעוני שהיה בידיה. לבסוף קראה לאימא שלה וציוותה עליה שתביא את המפתח של התיבה הגדולה.

   אימא שלה באה מהמטבח בגרירת רגליים. לפי הריח החריף שעלה מחלוקה המוכתם הן שיערו שהיא טיגנה בצל. בפנים חייכניות הביאה איתה את המפתח, ובידה הפנויה נשאה צלוחית זכוכית ובתוכה קליפות תפוזים מצופות בשוקולד. היא הציעה להן להתכבד, ואמרה שלא יתביישו לקחת קצת הביתה. בשעה שרחל הגדולה ורחל הקטנה אכלו את קליפות התפוזים המצופות, היא ביקשה מהן להבטיח לה שלא יחבלו בחפצים שיש בתיבה, מפני שיש שם הרבה דברים שמזכירים לה הרבה דברים אחרים: "גם בגדים של נינוצ'קה כשהיתה ממש בגיל שלכם. אפילו את הנעליים הראשונים שלה שמרתי. הכול שם. אז בבקשה, שיהיה בזהירות," אמרה בתחינה, והפקידה בידיהן מפתח מתכת גדול שידיתו מוכתמת בחלודה.

   רחל הגדולה ורחל הקטנה לא הצליחו להתאפק. מיד חטפו מידיה את המפתח ובגלישה רעשנית שעטו למקלט, שם התנפלו כגוף אחד על התיבה וחיטטו עם המפתח במנעולה. אבל המנעול סירב להיכנע. הן נזקקו גם לפטיש ולמברג, עד שהצליחו לחלץ את הסודות מידי התיבה. רחל הקטנה ציינה בהתפעלות: "כמעט כמו כשפותחים את המערה ב'עלי באבא וארבעים השודדים'."

   התיבה היתה דחוסה בחפצים. בגדים, נעלים וכובעים שונים ומשונים התערבבו בתוכה בלי כל סדר וצורה כאילו ארזו אותה בחיפזון. היו שם לפחות חצי תריסר גלימות של משי יפני ושתי חליפות סיניות מסאטן מבהיק, שרחל הגדולה ורחל הקטנה שיערו בהתרגשות שהגברת נינה הביאה איתה ממסעותיה במזרח הרחוק. היו שם שמלות ארוכות עם מחשופים עמוקים ורקמה מחרוזים. היו שם תריסר נעלי עקב בכל מיני צבעים, ומגפיים גבוהים עם שרוכים ועקבים מעוקלים, שהזכירו לרחל הקטנה את המגפיים של מרי פופינס. היו שם גם פיג'מות דהויות בדוגמת פסים, וחליפות של גבר שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה, מהזמן שעוד היה בחיים. היו שם בגדי תינוקות מוכתמים, ועריסה קטנה עם ציורים של שלגיה ושבעת הגמדים. גם מדי צבא נוקשים מעמילן היו שם, וחיתולים לתינוקות שהשירו גושישי נפטלין כשרחל הקטנה ניסתה לאוורר אותם. היתה שם פקעת של גרבי ניילון בשלל צבעים, רובן מעלות "רכבות" שהוכתמו בפינות בלכה אדומה. וגם כובעי קש רחבים וקמוטים, ובארֶטִים קטנים, ומגבעות גברים נוקשות, וכובעי גרב סרוגים בצבע חאקי, מזכרת מאיזו מלחמה.

   בהנאה שלא ידעה שובעה פרעו רחל הגדולה ורחל הקטנה את הבגדים, עד שהמקלט נראה להן כמו מחסן תלבושות של תיאטרון שלם. רחל הקטנה הציעה שאם כבר, אז כדאי להן לשחק בתיאטרון. בחשיבות אמרה שהבגדים עושים את האדם, ו"כשאת לובשת משהו, אז את הופכת להיות כל מה שאת רוצה."

   רחל הגדולה לא הסכימה, אז רחל הקטנה אמרה לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. רחל הגדולה קצת נעלבה, ומפני שכעסה החליטה לשתוק. היא סירבה לשחק בתיאטרון, סירבה לשחק בבגדים ואפילו ללבוש אותם סירבה. "זה תינוקי!" מחתה.

   אבל רחל הקטנה לא רצתה לשחק לבד. היטב ידעה שלשחק לבד מוציא את כל החשק וההנאה מהמשחק. כדי לפתות את רחל הגדולה להתחפש ולשחק במשחק התלבושות, הבטיחה לה שאם מתלבשים בבגדים אחרים, בגדים שונים ומשונים, אז הופכים לדמות שלובשת את הבגדים. "אם נגיד את לובשת שמלת נשף של גברת", הסבירה, "אז לפחות עד שאת מורידה אותה את גבירה מגונדרת בנשף מסכות. אם את לובשת מדים, אז את חייל…" המשיכה להסביר את כללי המשחק.

     "זה בכלל לא כיף," התעקשה רחל הגדולה. לא מצא חן בעיניה שרחל הקטנה משתלטת על המשחק, על התיבה ועל כל מה שיש בה. הרי על המערה היא כבר כמעט השתלטה לגמרי. עוד מעט היא תגיד שגם הבית שייך לה. ומה יהיה הסוף? היא לא שמה לב שהיא מגזימה?!

   אבל רחל הקטנה ידעה כיצד לשכנע אותה. "רוצה לשמוע סיפור?" שאלה.

   היא ידעה שאם יש דבר, חוץ ממתקים, שרחל הגדולה אינה עומדת בפניו, זה סיפורים. היא נזכרה בסיפור שקראה פעם. זה היה בספר ספרייה שעל כריכתו הקרועה צוירה צלליתו של  גבר במגבעת ודמות קטנה יותר אורבת לו בעומק התמונה. היא מצאה את הספר במדף של הספרים למבוגרים. זה כל מה שהיא הצליחה לזכור ממנו: "זה סיפור על בחור עני שחוסך כל החודש את  הכסף שלו מעבודה קשה כדי שפעם בחודש הוא יוכל ללכת למסעדה של עשירים ולהרגיש כאילו הוא מלך."

   ורחל הגדולה האזינה לה בשקט. היא אהבה לשמוע את רחל הקטנה מספרת לה סיפורים.

      "כל החודש הבחור מקמץ בהוצאות. הוא אוכל נורא מעט ונוסע באוטובוסים. והכול בשביל לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חליפת ערב ונעלי ערב ומגבעת מפוארת של עשירים מופלגים. כל החודש הוא מחכה לערב הקסום שבו הוא יתלבש כמו עשיר, ילך למסעדה של עשירים וירגיש ממש כמו עשיר.

    "כשהערב מגיע הוא מתלבש יפה והולך למסעדה הכי מפוארת בעיר. בדרך הוא נתקל בבחורה יפה וענייה בבגדים בלויים, והבחורה מחליקה פתאום על השלג ונופלת על המדרכה. מיד הבחור ניגש אליה ועוזר לה לקום. כשהוא רואה שהבחורה נקעה את הרגל, הוא מציע לה לבוא איתו ולשבת במסעדה עד שהיא תרגיש יותר טוב. הוא חושב בליבו שהבחורה הענייה בוודאי מאוד מאושרת מכך שפגשה בחור עשיר ונדיב שמציע לה לבלות במסעדה מפוארת. לכן הוא מחליט לא לגלות לה שבעצם גם הוא בחור עני, ממש ממש כמותה.

     "במסעדה הוא מספר לבחורה על כל הנשפים וסעודות הערב שהוא משתתף בהם, ועל טיולים לחוץ לארץ, ועל שיט בספינת תענוגות, ועל כל הדברים הנפלאים שמרכיבים את חייו העשירים והמפונקים. עמוק בלב הוא מצטער על כך שהוא לכוד בתוך התחפושת, מפני שהבחורה באמת מצאה חן בעיניו. אבל  הוא יודע שהוא כבר לא יכול לגלות לה את האמת…

      "כשהם יוצאים מהמסעדה, הבחור מציע לבחורה ללוות אותה. בדרך הוא ממשיך להצטער על כך שהבגדים מונעים ממנו להציע לה את ידידותו. באחד הרחובות היא נפרדת ממנו לשלום, והוא חוזר לחדרו העלוב בשכונתו העלובה. בינתיים, הבחורה נשארת לבדה ופוסעת הביתה, עד שהיא מגיעה לשכונה מפוארת ונכנסת לבית מפואר. שם מחכה לה המשרתת, שנורא נבהלת למראה בגדיה העלובים של גבירתה. הבחורה מסבירה לה שהיא שאלה את הבגדים מהתופרת, מפני ששלה נרטבו בגשם.

     "בליבה היא חושבת, כמה חבל שהבחור הנחמד הזה שפגשה, שמאוד מצא חן בעיניה, הוא סתם עוד בחור עשיר, עצלן וריקני, שרק חושב על מסיבות וטיולים, ואף פעם לא עובד, בדיוק כמו כל הבחורים העשירים שהיא מכירה. היא גם חושבת לעצמה כמה היה נחמד להכיר פעם בחור צנוע והגון, אפילו עני, אבל בחור שמתפרנס למחייתו. עם אחד כזה היתה רוצה להתחתן."

   בקולה הפעמוני של רחל הקטנה נשמע לרחל הגדולה הסיפור הזה נפלא מכל סיפורים ששמעה. היא העריצה אותה, ושמחה שיש לה חברה מוכשרת כל כך, שיודעת לספר כאלה סיפורים יפים ועצובים. והיא אמרה שעכשיו היא כבר מסכימה לשחק במשחק התלבושת.

   בכוחות משותפים עמסו רחל הגדולה ורחל הקטנה את כל הבגדים והעבירו אותם למערה, שם מיינו ובדקו את כולם והחליטו לְמָה כל אחת תתחפש.

   רחל הקטנה הציעה שבעזרת הגלימות היפות ממשי, ועם עפרון שחור לעיניים שהן יסחבו מאימא של רחל הגדולה, הן יתחפשו לקיסריות סין. אבל רחל הגדולה, שהסיפור הרשים אותה, התעקשה שהן יתחפשו כמו שבסיפור: "את תהיי הבחורה הענייה, שרק אחר כך מתברר שהיא בעצם נסיכה עשירה. ואני אהיה הבחור העני שמתחפש לעשיר," תבעה.

     "למה שאת תהיי זאת שתלבש בגדים של עשירים?" שאלה רחל הקטנה בכעס.

      "אבל גם את תלבשי בסוף בגדים של עשירים. וחוץ מזה אפשר לעשות שבסיפור היא כבר מגיעה הביתה והופכת לנסיכה. ואז תוכלי ללבוש שמלת נשף בדיוק כמו שאת רוצה," הציעה רחל הגדולה.

   הסידור מצא חן בעיני רחל הקטנה, שהתאוותה ללבוש שמלות נשף כמו אלו של בובתה. היא מיהרה אל התיבה כדי למצוא בתוכה את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה מגונדרת בנשף מסכות מפואר. בקרקעית גילתה את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה הכי יפה שיש: שמלת מוסלין בגוון סגול עמוק. פרחים מלכותיים מקטיפה הוצמדו בחרוזים מושחרים למחשופה העמוק.

   בעוד רחל הקטנה מודדת את השמלה ומנסה להצר אותה מאחור בעזרת אצבעותיה, התלבשה רחל הגדולה בחליפת ערב שחורה עם פסים לבנים דקיקים ודשים רחבים. היא מצאה גם עניבת פפיון והידקה אותו לצווארונה הנוקשה של החולצה, שמיד הפיצה ריח חזק של נפטלין. היא אטמה את אפה ולבשה על החולצה חזיית גברים עשויה משי שחור ובוהק, עם פיתוחים רקועים בצבעי אדום יין ואפור פנינה.

     "יה, את נראית ממש מפוארת," התפעלה ממנה רחל הקטנה, "את תצטרכי להזמין אותי לריקוד ראשון," ובאותה נשימה המשיכה לחשוב על תחבולה שתעזור לה להפוך את עצמה מילדה רזה, שכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה לצוף בתוך השמלה הענקית כמו דג מלוח בתוך חבית, לנסיכה כלילת שלמות ששמלתה נתפרה במיוחד למענה. היא נזכרה בכל הפטנטים המיוחדים שסייעו לה להלביש את בובתה. למשל, כשפעם הצמידה לבובה ברבי סיכות לישבן ולמותניים כדי להדק את עודפי הבד, עד שגוף הפלסטיק כמעט ואיבד מצורתו מפני שהיא ניקבה אותו בהמון חורים כמו של מסננת. היא החליטה לתקן את השמלה בעצמה, הוציאה חוט ומחט מערכת העזרה הראשונה, הידקה את השמלה במותניים וגם בישבן ובשאר המקומות הריקים.

  תהליך ההתחפשות גזל זמן רב. מדי פעם התחרטה אחת מהן ובעצה אחת הוחלט לשנות לתחפושת אחרת, וחוזר חלילה. עד שהסתיים הטקס כבר היה מאוחר מאוד בערב.

   רחל הגדולה אמרה שאימא שלה תהרוג אותה. ורחל הקטנה, שהדבר האחרון שהתחשק לה לעשות היה לשוב הביתה אל הנדנודים של אימא, אל האחות הקטנה, אל השיעורים ואל החביתות הקרות של אבא, רצתה להישאר במערה, ובעצם, למה שלא תעבור לחיות בה לצמיתות?

   בדרך הביתה חלמה על היום הזה שעוד יבוא. היום  שבו היא תחיה אפילו יותר טוב מהגברת נינה. תחייה ממש כמו מלכה, ואת אימא שלה תהפוך למשרתת.

הגברת נינה (פרק שמיני)

פרק שמיני מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים

 

 

 

הג ב ר ת   נ י נ ה / פרק שמיני
 
הגברת נינה הייתה קטנטונת: מטר חמישים בקושי.
   היו לה כפות רגלים קטנטנות וכפות ידיים זעירות, מעוטרות בציפורניים ארוכות המשוחות בלכה אדומה. היו לה פנים עגלגלות ועור לבן. היו לה שפתיים דקות ועיניים כחולות ופעורות כמו לתינוקת. היו לה תלתלי בלונד בתסרוקת נפוחה מספריי. ובגדים היו לה למכביר:  בגד חדש לכל יום בשנה.
   רחל הגדולה אהבה להביט עליה. אבל אימא שלה טענה: "הבלונדה יותר מדי קוקטית."
   רחל הגדולה לא הבינה לְמָה אימא שלה מתכוונת. אבל היטב ידעה שזה משהו לא טוב, משהו שאסור לדבר עליו. כמו  המילה "קורבה". רחל הקטנה בדקה במילון, והסבירה שקוקטית זה גנדרנית. מסמיקה מאוד הוסיפה, שפעם שמעה שקורבה זה זונה.  
     "זה אומר שגם גברת נינה היא זונה?" שאלה רחל הגדולה בהיסוס.
    "אני לא חושבת", ענתה רחל הקטנה, "אפילו שאימא שלי אומרת על כל אישה מגונדרת שעוברת ברחוב שהיא בטח יצאנית."  
    "מה זה יצאנית?" לחשה רחל הגדולה. היא התביישה מאוד על שאינה יודעת.
    "זאת אישה שהולכת עם הרבה גברים ומקבלת מהם כסף. ובשביל זה היא צריכה להתלבש יפה ולהתאפר המון וללבוש תכשיטים וללכת על עקבים גבוהים כמו האחיות הרומניות מלמעלה. בכל אופן, ככה אני חושבת," ענתה רחל הקטנה. היא לא הייתה משוכנעת במה שהיא אומרת, אבל לא היה לה נעים להודות.
 "גם הגברת נינה מתלבשת מאוד יפה. תמיד היא מגונדרת כזאת. יש לה המון בגדים, שאימא אומרת שהיא בטח מוציאה עליהם הון תועפות ושהיא קונה הכול רק באירופה. ותמיד גם יוצאים ממנה ריחות כאילו יצאה הרגע מהמספרה. והשיער שלה אף פעם לא פרוע. תמיד כאילו יצאה מסלון מניקור-פדיקור. ויש לה ציפורניים מחודדות ואדומות, ונעלים עם עקבים גבוהים כמו של הרומניות," תיארה רחל הגדולה בפני רחל הקטנה, מפני שרחל הקטנה עוד לא הספיקה לראות את הגברת נינה.
    "אם ככה, אז גם היא מקבלת את הכסף שלה מגברים בעד שהיא כזאת יפה," סיכמה רחל הקטנה.
     "אבל למה שהיא תיקח כסף מאנשים אחרים אם היא עובדת? " התעקשה רחל הגדולה, "אימא אומרת שהיא מרוויחה הון מזה שהיא עובדת דיילת על אונייה".
      "אז בגלל זה היא אף פעם לא בבית?" חקרה רחל הקטנה בהתפעלות, "איזה כיף לה. היא יכולה לנסוע לאן שהיא רק רוצה. בטח כל יום היא בארץ אחרת." ומיד הפליג דמיונה הנסער לארצות זרות ומוזרות שרואים רק בגלויות. כל הסיפורים ששמעה אי פעם על אוניות שמלחיהן נידמו לה כמו ציפורים משוחררות, עלו בזיכרונה והעלו דמעות מלוחות של געגוע במעלה גרונה וערפלו את עיניה.
   הגברת נינה הזאת היא אולי נסיכה. בטח יש לה ארמון יפה בכל ארץ שאליה היא מגיעה. וככה היא יכולה להרשות לעצמה לנסוע ולחזור, ואף אחד לא יודע מיהי באמת. מה שבטוח שהיא בכלל לא זונה. נסיכה, זה בטוח.
   "ככה אני רוצה לחיות כשאני אהיה גדולה," הודיעה מיד לרחל הגדולה. "גם אני אפליג מכאן מתי שרק ארצה, ואחזור… מי יודע מתי. ויהיו לי המון תלבושות ושמלות נשף.  בדיוק כמו לבובה ברבי." 
    "ולא אכפת לך שאז את תהיי זונה?" שאלה רחל הגדולה בחשש.
      "שטויות. זה לא הגיוני. אם את יפה ומתלבשת יפה ועושה כל מה שאת רוצה והולכת לכל מקום שאת רוצה, אז זה לא אומר שאת זונה," פסקה רחל הקטנה: "זה  אומר שאת נסיכה!"
   גם רחל הגדולה התרגשה. השיחה הרעישה אותה. שימח אותה לדעת שאפשר לדבר על הכול בלי לחשוש מזה שיצחקו עלייך או יכעסו על איזו מחשבה שאמרת. גם היא החליטה שכאשר תגדל תהיה נסיכה ודיילת על אונייה, למרות שכל העסק המסובך של בגדים ואיפורים ותלבושות של נשף, לא הקסים אותה כמו את רחל הקטנה.
   להיות בן או אבא זה הרבה יותר קל וטוב. הבנים מהכיתה יכולים להתלכלך כמה שהם רק רוצים, והמורות לא מעיזות לצרוח עליהם. הם יכולים לקלל כמה שהם רק רוצים, במילים הכי גסות שגורמות לבננות להסמיק, ואף אחד לא מחרים אותם. והם הולכים מכות ומתפרעים ומרביצים בזמן שהבננות סתם משחקות בבובות ומלטפות אותן כאילו שהן תינוקות קטנים וטיפשים.
     "אף פעם לא יהיו לי תינוקות," הכריזה. 
    לאחר שהרהרה בדבר זמן מה אמרה רחל הקטנה בחשיבות: "ילדים באמת מגבילים אותך להשיג את מה שאת רוצה. אימא שלי תמיד טוענת שבגלל שהיא התחתנה ואנחנו נולדנו, היא לא המשיכה ללמוד בקולג'. כל פעם ששואלים אותה, היא אומרת שאם היא הייתה ממשיכה ללמוד, אז היום היא כבר בטח הייתה נהיית פרופסור."
   אחר כך הצהירה: "אני אף פעם לא אתחתן".
    "גם אני לא. זה בטוח," אמרה רחל הגדולה.
   והן המשיכו לשחק.  
   רק כעבור שעה ארוכה נזכרה רחל הקטנה בתיבה. היא אמרה שחייבים למצוא לה את המפתח המתאים, וניסתה להשפיע על רחל הגדולה ללכת ולברר אצל הגברת נינה בכבודה ובעצמה. היא אמרה שאם התיבה שייכת לה, אולי היא תיתן להן לפתוח אותה. ואם יהיה להן מזל, אולי היא אפילו תוריש להן אותה עם כל מה שיש בפנים.
   היא כבר דמיינה לעצמה את מה שיישפך מהתיבה כשסוף סוף יפתחו אותה: מסכות אלילים מאפריקה, חלילים מסין, בובות קש מפרו, בבושקה מרוסיה, פסלון מפלסטיק של גונדולה עם פנס שמאיר רק בלילה, ואולי גם פינוקיו מעץ, עם אף אדום מפלסטיק ושתי רגליים שמאליות.
   אבל רחל הגדולה טענה שהיא בטוחה שהגברת נינה נמצאת בחוץ לארץ, ומי שתפתח להן את הדלת תהי�
� רק האימא שלה הזקנה. היא אמרה שלא מתחשק לה להיתקל בזקנה, מפני שהידיים שלה דביקות מהשמן של הלביבות שהיא תמיד מטגנת. אבל רחל הקטנה הייתה עקשנית גדולה. לאחר דין ודברים הצליחה לשכנע את רחל הגדולה לעשות כרצונה, בפרט אחרי שפיתתה אותה בהבטחות נהדרות של כל מיני ממתקים.
      "תדמייני לעצמך עוגת קצפת עם תותים. ומרמלדות שלושה צבעים. ובונבוניירה של לשונות חתולים. תזכרי שאת בעצמך סיפרת שהזקנה תמיד מחלקת ממתקים," אמרה. ורחל הגדולה הסכימה מיד ללכת.
   את קומת הקרקע חילקו שתי דירות, שאימא של רחל הגדולה קראה להן בבוז: "דירות הפרטר". היה אפשר לחדור לתוכן אפילו דרך החלון. בדירה אחת גרה רופאת ילדים. היא הייתה חרישית ולבבית ושמה המוזר, דר' בולבאצאן, הצחיק מאוד את רחל הגדולה. ולמרות שדר' בולבאצאן היתה זקנה, רחל הגדולה חיבבה אותה וחיכתה שתזמין אותה אליה: הדוקטורית הכינה עוגות שוקולד נפלאות של שלוש שכבות קצפת עם דובדבנים. לצערה של רחל הגדולה, לא לעיתים קרובות הזמינה אותה הדוקטורית לעוגה ולתה מריר ומוזר שהומתק בשלוש קוביות סוכר והוגש תמיד, גם בחורף וגם בקיץ.
   בדירה הפרטר השנייה, שתריסיה היו מוגפים כמעט תמיד וסורגים אטמו את חלונותיה, גרו שתי נשים: הגברת נינה ואימא שלה הזקנה. אימא של רחל הגדולה סיפרה לה פעם, שהגברת נינה עובדת בתור דיילת אירועים, ושהיא מארגנת אירועי אמנות ובידור על אוניית הנוסעים הכי מפוארת של "צים", ושככה היא מפרנסת את האימא שלה הזקנה. "ביחד עם הרנטה שהזקנה מקבלת מהנאצים הן יכולות לחיות כמו פרינססות," הוסיפה אמה, אפילו שרחל הגדולה לא הבינה מה היא אומרת. אחר כך, בלילה, היא שמעה אותה אומרת לאבא: "בטח, גם כשרעבו פה ללחם הפרימדונה הלכה וקנתה לעצמה  פלמידות וסרדינים במעדנייה של הבולגרי היקרן בבן יהודה. מאז היא חושבת את עצמה למי-יודע-מה".
   אימא של הגברת נינה תמיד ישבה בבית. רחל הגדולה ראתה אותה בבקרים כשיצאה למכולת לקנות לעצמה קצת חלב וביצים, וגם חצי כיכר של לחם לבן, ולפעמים גם שמנת ולקרדה. בערב ראתה אותה כשהוציאה את בלונדי לגן העצמאות כדי שישחק ויעשה פיפי. לפעמים הרשתה לה לקחת אותו לטיול בשכונה.
   רחל הגדולה המתינה לרגעים אלה בקוצר רוח. היא אהבה את בלונדי. לפעמים דמיינה שהוא הכלב הפרטי שלה, בייחוד כשהביט בה בעיניים מעולפות מאהבה. בגופו הגדול, הבהיר והצמרירי, הזרוע בכתמים חומים, הוא התרפק על חזה. באפו המוארך והרטוב נשף עליה הבל חם ולח, ובלשונו הזיל עליה ריר דביק. לפעמים התעקש ללקק אותה. בשקיקה העביר את לשונו הארוכה על זרועותיה ופניה, כאילו שלשונו הייתה סחבה ובפניה הרצפה. היא נרתעה ממנו, אבל בה בעת התענגה על תחושת הדגדוג שהפיקה לשונו הרכה והמחוספסת כמו ספוג.
   את הגברת נינה ראתה רחל הגדולה רק לעיתים רחוקות כאשר שבה ממסעותיה הארוכים. עם שובה שהתה בבית מספר ימים או שבועות, ושוב נסעה לתקופה ארוכה. בבית, לבדה, ישבה אימא שלה הזקנה, וחיכתה. את זמנה העבירה בסריגת כיסויים לקומקומים ומתלים לנייר טואלט עם פומפונים משונים, ומהשאריות סרגה במסרגה-אחת בובות צמר מצחיקות לבלונדי.
   כאשר שבה הבת, שבה לחיים גם הדירה בקומת הפרטר. הזקנה מיהרה לאוורר את הבית, ואצה לקנות את מיטב המעדנים והפירות בחנויות הכי יקרות בבן יהודה, כדי שיערבו לבתה. "נו בטח," העירה אימא של רחל הגדולה, "הרי היא התרגלה לאכול רק במלונות הכי יקרים באירופה."
   כשערכה הגברת נינה מסיבה, הרעיש האירוע את השכונה לפחות למשך חודש. לפעמים הזמינה אליה חברים למשחק ברידג' שארך כל הלילה: החברים עזבו רק כשנזרק עיתון הבוקר למרפסת. בכל ימי חופשתה בבית ישנה עד מאוחר, וקמה רק לקראת הצהרים לארוחת בוקר ענקית, שאימא שלה התחילה להכין כבר בשעות הבוקר המוקדמות ועשתה את זה בשקט בשקט, כדי שנינה לא תתעורר, חס וחלילה, ותצעק שמפריעים לה לישון.
   כשרחל הגדולה הלכה לבית הספר היא ראתה לפעמים את הזקנה מתרוצצת על רגליה המרושתות בוורידים בדרך לרחוב בן יהודה. שם עברה אצל הקצב, אחר כך בחנות הדגים, וגם במעדנייה של הבולגרי ואחר כך קונדיטוריה "עוגתי", וליקטה למען בתה את מיטב המזונות. כשחזרה הביתה ערכה בפני בתה שולחן מקושט ועמוס בכל טוב.
   פעם ראתה רחל הגדולה את מה שיש שם.
   היא הציצה מהחלון על שולחן שכמעט כרע תחתיו מרוב אוכל. היו שם ביציות עין שהצהוב שלהן רטט כמו מדוזה, ושתי ביצים קשות שבהקו כמו קרחת של זקן. היו שם פרוסות כמעט שקופות של לחם לבן, וסלסלה קטנה ומגונדרת ובה  פיסות של לחם שיפון. וגם שפרוטים קטנטנים ודג מעושן, ונתחי דג מלוח שקושטו בגזיזי בצל ולצדם הבהיקה תלולית של שמנת חמוצה. וגם גביע לֶבֶּן בטנוני היה שם, וגבינות צהובות, וגבינות משולשים, וגבינות לבנות שנראו לה רכות כל כך, כאילו אפשר לישון בתוכן. היא גם ראתה טבעות של נקניק יבש, שעיני השומן שלו קרצו לה וגירו אותה נורא, ופרוסות חתוכות דק דק של בשר מעושן, וגם מרמלדות שלושה צבעים וקונפיטורות מיובאות מרומניה של תותים ואוכמניות, ועוד ריבה שעל תוויתה היפה היה כתוב "דומדמניות."
   כששבה רחל הגדולה מבית הספר לקראת השעה אחת בצהרים, היא הציצה לפעמים מהחלון שצפה על המטבח והסלון, וראתה את הגברת נינה יושבת ליד השולחן, מאזינה למוזיקה קלאסית קלה ברשת אלף, קוראת את עיתון מעריב, מעשנת סיגריה, ורק מידי פעם מעלה לפיה חתיכת מלפפון או דגה בלשונה פיסת דג מעושן. א�
�ר כך מחתה את שפתיה בתנועה קפדנית ועדינה שלרחל הגדולה נראתה אצילית ומרשימה. 
   באותה שעה הביטה בה אימא שלה כאילו שהיא לפחות נסיכה לבית נסיכות, והמתינה בדריכות למוצא פיה, כמו כל קיומה תלוי במילוי מהיר ויעיל של משוגותיה. בה בעת ישבה לה הבת בנוחות, עפעפה על פני הארוחה שמרבית מעדנייה נותרו שלמים, והורתה לאמה ללכת ולהביא עוד כוס קפה, ואחר כך לצאת לקיוסק ולקנות לה חפיסת קנט וגם מגזין אופנה בצרפתית.
   רחל הגדולה סיפרה את כל מה שראתה לרחל הקטנה, וזו הביעה מיד התפעלות מאורח חייה של הגברת נינה.
     "גם אני רוצה לחיות ככה ושההורים שלי ישרתו אותי," אמרה. "יום יבוא והם יזחלו אלי על ארבע. אני אגור בארמון ויהיו לי משרתים." ומיד תיארה את המראה, עיניה עצומות ומתעלמות ורק קולה לוחש: "וכל השנה אני אפליג באוניות לכל היבשות ואראה את כל הארצות. והם כבר לא יוכלו להגיד לי כלום או לצוות עלי לעשות דברים. ואם במקרה בכל זאת יהיו לי ילדים, אז יהיו להם אומנות ומשרתות ומורות פרטיות, כמו לסופי מ'תעלוליה של סופי' לפני שההורים שלה מתו. ואני לא אצטרך להזיז אצבע. רק אשב לי כל היום ואשתה קפה ואעשן סיגריה ואצווה על אימא שלי ללכת לקיוסק לקנות לי עיתון."
     

תיבת האוצר הגדולה (פרק 7)

פרק שביעי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים

 

 

ת י ב ת    ה  א  ו  צ  ר  ה ג ד ו ל ה/ פרק שביעי
 

במקלט עמדה תיבה ישנה וכבדה מעץ עבה.
 "זה עוד מהזמן לפני שהיו מזוודות מפלסטיק ומעור," הכריזה רחל הגדולה. היא ידעה הרבה מאוד על מזוודות שימושיות ועל נסיעות לחוץ לארץ, והכירה את כל המדבקות מארצות זרות שמדביקים על מזוודות בשדות תעופה, וגם את כל סוגי הגלויות והבולים הצבעוניים והמשוננים, עליהן מוטבעים צילומים של מלכים מתים ומצביאים חנוטים.
  בכל פעם שאימא ואבא רבו הם נסעו לחוץ לארץ, להתפייס באתר סקי, אם זה קרה בחורף, או לחופו של איזה ים, אם זה היה בקיץ. ורחל הגדולה עברה לגור אצל דודתה.
   גם רחל הקטנה רצתה להראות שהיא יודעת משהו על נסיעות. מיד התנדבה להסביר שבתיבות כאלו השתמשו הרבה לפני שאנשים התחילו לנסוע ממקום למקום רק עם כמה בגדים ומברשת שיניים, כי תמיד הם יודעים בטוח מתי הם חוזרים. "סבא וסבתא שלי, כשבאו לארץ עם אימא שלי מתורכיה, כשהיא עוד הייתה קטנה, באו עם כזאת תיבה. רק הרבה יותר גדולה," סיפרה בגאווה.
   התיבה עמדה במקלט בין מיטת סוכנות חלודה לכיסא שבור ומקולף בסגנון לואי הארבעה עשר, שמבטנו המבוקעת צצו אניצי מוך, ושלדו הצבוע בשכבת פוליטורה דהויה התבקע, ויצר צורות של מפרצים ושמשות, וגם של פרחים מבהיקים שגבעוליהן הם חריצים, שמישהו חרט פעם בסיכת בטחון או במטבע.
   התיבה היתה חתומה. נעולה לגמרי. אפילו פטיש לא הצליח לבקע את מנעולה החלוד. "תיבה  מסתורית," קראה רחל הקטנה בהתפעלות. היא התאוותה לפתוח אותה ולברר מה יש בתוכה. היא שנאה סודות.
   גם רחל הגדולה לא אהבה סודות. היא לא אהבה כשהילדות בכיתה מסתודדות ומתלחשות בחבורות. תמיד הייתה משוכנעת שעליה הן מסתודדות, ובטוח שרק סודות איומים ונוראיים  הן מספרות. לאחרונה הייתה בטוחה שהיא ורחל הקטנה הן נושא השיחה. מאז שהגיעה רחל הקטנה לכיתה וגם לה יש חברה טובה, היא ידעה שגם בה התחילו הבנות לקנא.
   מצד אחד, היא שמחה על כך שהן כבר לא חושבות אותה לְבֶּנית כזאת, שרק יודעת ללכת מכות עם הבנים ולשחק כדורגל בהפסקות. מצד שני, לא מצא חן בעיניה שעכשיו יש להן קורבן חדש בצורת רחל הקטנה. היטב ראתה כיצד הן מסתכלות עליה. כבר מהרגע הראשון שנכנסה לכיתה היה אפשר להבחין שהן חושבות שהיא סנובית ושהיא חושבת את עצמה להכי טובה מכולם. היא גם שמעה את דפנה מסכמת: "על מה יש לה בכלל להתפאר, היא נראית ממש כמו עכברה," ואת יעלי שהסכימה איתה מיד: "ילדות כאלה צריך להחרים," ואיך דנה ענתה לה בלעג: "טיפשה, הרי הן כבר ממילא מוחרמות."
   ברגעים אלו נעמדו רחל הגדולה ורחל הקטנה כחזית אחת. רחל הגדולה בראש ורחל הקטנה מאחוריה. הן הביטו בבוז על מעגל הילדות שהלך וסגר עליהן. רחל הגדולה איימה על הבנות באגרופיה, ואילו רחל הקטנה חיקתה אותן בקול מאנפף: "הרי אסור לספר סודות בחברה." הבנות עיקמו פנים, אבל כהרף עין ברחו מהחצר. לרגע קט האיום הוסר. אבל רחל הגדולה ורחל הקטנה לא ידעו מאיפה יצוץ שנית או כיצד ומתי יתחדש.
   רחל הקטנה ידעה שהוריה מדברים עליה דברים רעים שהיא לא יכולה להבין מפני שהם משוחחים בלאדינו. היא היתה בטוחה שאימא  מלשינה עליה לאבא ומתלוננת בפניו ש"הקריאטורה" מתבטלת ולא עוזרת בבית, ובמקום זה רק יושבת כל היום על ה"קולו" והאף שלה תקוע בספר ענתיקה. לילה אחד שמעה אותה אומרת לו: "לא יצא שום דבר טוב מהילדה, ותזכור שזה באחריותך!"
   גם רחל הגדולה שמעה את הסודות שסיפרו עליה אבא ואימא. בכל פעם ששמעה אותם מתלחשים, התקרבה בשקט לחדרה השינה ונדחפה במהירות בחלל שמאחורי הדלת הפתוחה. אבל לא תמיד הצליחה לשמוע את כל מה שהם אומרים. לפעמים קלטה רק מילה פה, מילה שם, ועוד איזה חצי משפט לא ברור. אבל לה היה ברור כשמש שעליה הם מדברים, רק עליה. אחרת, למה הם פתאום מתלחשים? כשהם רבו, הם תמיד צעקו והאשימו זה את זו בצוויחות, עד שאפילו מהפינה של ארלוזורוב היה אפשר לשמוע את אבא מתפרץ על אימא ואת אימא צורחת עליו שבחיים היא לא תסכים לגט. וכשפגשה רחל הגדולה בשכן וראתה שהוא מביט בה, היתה בטוחה שהוא חושב עליה דברים לא יפים, כי הרי היא הבת של אלה מהקומה השנייה שכל הזמן רבים.
   רחל הקטנה הייתה משוכנעת שבתיבה הסודית חייב להיות אוצר גדול. גדול אף יותר מהאוצר שיש להן בתיבת האוצרות הפרטית. היא אמרה שצריך למצוא דרך לבקע את הארגז, שלמנעולו החלוד לא נמצא מפתח. אבל רחל הגדולה לא הסכימה. היא חששה לפתוח את התיבה בלי רשות, ואמרה שהיא חושבת שהארגז שייך לגברת שרה ולגברת הלנה. רחל הקטנה שאלה מיד מי אלה גברת שרה וגברת הלנה, ורחל הגדולה הסבירה שהן שתי אחיות רומניות מצחיקות שגרות קומה אחת מעליהם, ואימא שלה לא סובלת אותן. היא סיפרה שאימא שלה קוראת להן "קורבות" ושתמיד היא אומרת: "לפי איך שהן מתלבשות, הן בטח חושבות שהן עדיין  פרינססות בבוקרשט. "
   רחל הגדולה דווקא אהבה להביט עליהן. בפרט כשהאחיות יצאו בערב לבלות. בקיץ הן לבשו שמלות פרחוניות צרות בירכיים, עם שסע ומחשופים עמוקים, ואת הפנים איפרו במומחיות עם אודם חזק ופס שחור אלכסוני שהשלים את איפור העפעפיים. תמיד נעלו האחיות נעלי עקב גבוה, שנקשו על הרצפה בקצב אחיד עם כל צעד שהן צעדו. אפילו לסנדלים שלהן היה עקב סיכה, שהשמיע הדהוד חד בכל פעם שהן עלו במדרגות או פסעו בדירה. לפעמים רחל הגדולה חשבה שהן רוקדות שם למעלה. אימא רחל הגדולה התלוננה שזה עושה לה כאב ראש.
   רחל הגדולה הסבירה לרחל קטנה שסנדל סינדרלה אלו, עם קישוטי הפרחים והציצים, היו
האחראיות למריבה הגדולה שפרצה בין הקומה השנייה לקומה השלישית. אימא שלה ביקשה מהאחיות להוריד את הנעלים לפני שהן עולות הביתה. כשאחיות סירבו, עברה אימא לשיטת הצעקות. כשגם זה לא עזר, היא העלתה את הנושא לדיון בוועד הבית ותבעה משפט שכנים. וכשגם זה לא עזר והיא התייאשה מהמריבות היומיומית, היא הפסיקה לדבר עם השכנים. בכל פעם שנתקלה בשכן בחדר המדרגות החמיצה את פניה, סובבה לו את הגב וקיללה לעצמה בשקט. לפגישות הוועד הפסיקה ללכת, ואת דמי הוועד סירבה לשלם. היא אמרה שעד ש"הרומניות הקורבעס" לא מפסיקות לנקר לה במוח עם העקבים הארורים שלהן, היא מחרימה את כל הבניין. "חושבות שפה זה אירופה… מתנהגות כמו פרינססות דה לה שמעטע," התלוננה יום אחד באוזני רחל הגדולה.
   אבל את רחל הגדולה העסיק משהו אחר לגמרי. היא לא הבינה כיצד האחיות חיות להן ביחד במקום לחיות כל אחת עם אבא, ואיך זה שהן לא אימהות כמו כל הנשים שהיא הכירה. לאמיתו של דבר זה דווקא מצא חן בעיניה. היא חשבה שזה דווקא נחמד ומיוחד שהן חיות ביחד מאז שהן רק נולדו, ושהן אף פעם לא נפרדות. אפילו לחוץ לארץ הן תמיד נסעו ביחד וחזרו ביחד, ושבו משם עוד יותר מקושטות ומפודרות, ועם ריח חז של בושם חדש.
   בסתר ליבה קיוותה שרחל הקטנה תיהפך במשך הזמן לאחותה. ואולי אפילו אימא ואבא יסכימו לאמץ אותה, והיא תעבור לגור בביתם? במקום להתלונן כל הזמן על כך שהיא ישנה בסלון על ספה קשה וישנה, הן יגורו ביחד בחדר הילדים המרווח שלה, ובלילה הן יספרו האחת לשנייה את הסודות הכי כמוסים. זה נראה לה סידור מצוין ששתי אחיות גרות ביחד בבית אחד, ישנות באותו החדר ומשתמשות באותו ארון ובאותו בית שימוש, מפני שככה הן יכולות לשחק ביחד כל היום.
   היא סיפרה לרחל הקטנה על האחיות הרומניות שהתיבה הגדולה שייכת להן, ואמרה שהיא פוחדת לפתוח את הארגז ללא רשותן, למרות שאימא שלה בטח תרשה לה לפתוח את התיבה, כי ככה היא תרגיש שהיא מתנקמת בהן. "בדיוק כמו שהיא אומרת שבגלל הקורבות היא לא משלמת ועד בית," הסבירה. ובכל זאת היא לא הייתה משוכנעת שלא יכעסו עליה אם תתפתה ותפתח את תיבת האוצרות בלי רשות.
   קצרת רוח כדרכה הייתה רחל הקטנה סקרנית כל כך, עד שלא הצליחה להתאפק. היא ניסתה לשכנע את רחל הגדולה שלא יזיק להן לפתוח את התיבה בלי רשות, "כי ברור שאף אחד כבר לא רוצה אותה." התיבה הייתה מכוסה במרבד עבה של אבק וקורי עכביש ציירו עליה הינומות דקיקות. "זה מראה שאף אחד לא נגע בה כבר שנים," פסקה.
   אבל רחל הגדולה עדיין לא הייתה בטוחה. היא פחדה מעונש ומזה שאימא שלה תשנה פתאום את דעתה, ותחליט שזה לא מנומס לפתוח חפצים של אחרים בלי רשות, אפילו שהם שייכים לאנשים שהיא שונאת. אבל אז אמרה רחל הקטנה שהכי פשוט לשאול את האחיות. היא אמרה שאולי האחיות האלה הן בעצם אחיות נחמדות וטובות לב ונדיבות, וציינה שאולי אפילו יכבדו אותן בממתקים. ומפני שהמילה ממתקים שכנעה את רחל גדולה לעשות כל דבר, אפילו אם הוא בלתי נימוסי, אפילו אם הוא מגעיל ואסור בתכלית האיסור, היא השתכנעה במהירות לקבל את ההצעה.
   בשקט בשקט הן טיפסו לקומה השלישית, וכשהגיעו לקומה השנייה עברו לפסיעה חרישית על קצות האצבעות, כי פחדו שאימא של רחל הגדולה תשמע אותן ותאסור עליהן לבקר את האחיות.
   צלצולן ההססני הביא לצליל מוזר וצורמני, כאילו מישהו גורר רהיט מברזל או חורט על הרצפה, ולאחריו לנקישת עקבים מהירה. כשסוף סוף נפתחה הדלת, הציצו ממנה פנים שמנות צבועות לבן. שלושה מטבעות של מלפפון עיטרו את הלחיים. מבטא כבד שאל: "מה אתן רוצות, ילדות? אני כבר לתת תרומה היום." לראשו של היצור שנראה לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו גינת ירקות בלי הדחליל, היה כובע אמבטיה מקושט בציורים של גלים תכולים, שקונכיות וכוכבי ים כסופים מפלסטיק הוצמדו אליו בחוט רקמה כחול.
   זו הייתה האחות הצעירה, הלנה. רחל הגדולה הצליחה לזהות אותה הודות לקווצות מדובללות של שיער מחומצן, שהשתלשלו מתוך כובע הרחצה כמו מקצה של מברשת.
   אבל השכנה לא זיהתה את רחל הגדולה. היא אמרה שהיא לא מבינה מה הן רוצות ועל מה הן מדברות. כשכבר קלטה במה מדובר, פלטה: "פוי, זה ילדות לא מחונך. נו כבר, ללכת מפה לתת לי לנוח".
   כשנסגרה הדלת לא הצליחו רחל הגדולה ורחל הקטנה להתאפק: הן כבר כמעט עשו בתחתונים. הן פרצו בצחוק שעשה להן כאב בטן ולחץ בחוזקה על שלפוחית השתן.
   בדרך חזרה למטה הן דילגו שתיים וגם שלוש מדרגות בבת אחת, ורחל הגדולה אמרה שאולי הארגז בכלל לא שייך לאחיות. היא לא הבינה כיצד שכחה מקיומה של הגברת נינה.
    "ומי זאת גברת נינה?" חקרה רחל הקטנה.  
     הצליל המעודן סיקרן אותה מיד. ישר דמיינה אישה גבוהה ותמירה לבושה גלימת משי. אישה חיוורת, קרוב לוודאי שחורת שיער, שפניה מאופרות, עיניה מלוכסנות, גבותיה מצויירות כמו סהר שחור ופיה שושן אדום מתוק.

 

מדורה של בובות (פרק 6)

פרק  שישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים

מ ד ו ר ה   ש ל   ב ו ב ו ת/ פרק שישי
 
בחלומותיה ראתה רחל הקטנה את כל בובותיה: הבובות הזקנות מהזמן שבו עוד היתה ממש קטנה, בובות הסמרטוטים המרוטות, וגם את הבובות היותר חדשות נערמות לערמה גדולה כמו במדורה של לג' בעומר.
      בחלומה נראו לה הבובות כמו סמרטוטים ישנים: מדובללות, דהויות ומכוערות. מוטלות להן כמו ערמה של אנשים מתים. אפילו הבובות הגנדרניות וסמוקות הלחיים נראו לה עלובות וחיוורות, כאילו צבעו אותן בסיד.
      בראש הערימה ננעצה בובת הברבי היפה שלה, כמו בתור דגל. יתר הבובות, הפחות יפות וחדשות, נזרקו לרגליה כמו ערמות של זבל. כשבא האות לשרוף את הערימה, הגיעה  אימא שלה במרוצה בראש צוות צווחני של נשים מבוגרות, ודרשה ממנה, מרחל, להצית את הגפרור שישרוף את ערמת בובותיה.
     היו לה כל מיני חלומות כאלה, חלומות שבהם שורפים לה את בובותיה האהובות. אבל חלום אחד חזר על עצמו בשנתה והִרבה להטריד אותה גם כשהיתה ערה. היה זה חלום על בובתה החדשה והמיוחסת: בובת הברבי לִבנת השיער.
      היתה זו בובה מגונדרת ואופנתית, מצוידת בשתי מערכות  שונות של לבוש: אחת לחורף ואחת לקיץ.  במערכת הבגדים לקיץ היה לה בגד ים כחול שלם שנצמד כמו מגנט למותניה הדקות, היו לה סנדלי עקב גבוה בצבע כחול ים, וגם תיק תואם ומעילון רחצה שאפשר להפוך אותו בקלות לשמלת חוף קטנה. מלתחת החורף הורכבה ממעיל צמר אדום המעוטר בצווארון  מפרווה שחורה, מכובע שחור תואם ומנעלי ערב  מלכה שחורה.
      כל הפריטים היו חיקויים מושלמים לבגדים של נשים אמיתיות, אלא שבגדי הבובה נתפרו בתפרי קונפקציה מחומרים כמו ניילון דליק ובד כותנה ונעליה היו עשויות פלסטיק קשיח. ובכל זאת רחל הקטנה הרגישה כאילו שלבובתה יש מלתחה של גבירות עשירות מסרטי קולנוע..
      היא התאוותה שיקנו לה עוד ועוד מערכות בגדים כאלה, חנוטות בקופסאות פלסטיק שקופות ומצופות בנייר צלופן. אבל אימא שלה  לא הסכימה. היא טענה שאין להם מספיק כסף ללוקסוס כזה.
     במשך הזמן המציאה רחל פתרונות מקוריים. היא ביקשה מאמה שתשמור למענה פיסות בד מהשמלות שתפרה. משאריות צבעוניות של בדי מלמלה ומוסלין, כותנה ופשתן הכינה בעצמה תלבושות מפוארות לבובתה. מפיסות מלמלה הכינה שמלות ערב. צעיף צמר משובץ וישן של אביה נהפך לחצאית ליום-יום בדוגמא סקוטית אופנתית, עם סיכה בצד. ופיסות של משי לבטנה נהפכו בידיה לגלימות חושפניות, שנזלו עד לרצפה כמו שראו על גברות בצילומים ישנים של נשפים.
      היא העריצה את יופייה ואת נשיותה של בובה ברבי. לפעמים אפילו קצת קינאה בה. אבל היא לא אהבה אותה. לא כשם שאהבה את חמור הצמר האפור והמרוט שלה מהימים שבהם היתה ממש קטנה. היא לא ליטפה את בובה בארבי, לא טלטלה אותה בזרועותיה כמו תינוקת ולא ישנה איתה בלילה. רק אהבה להלביש אותה בבגדים מפוארים, כאילו שהיא דוגמנית בית פרטית הצועדת במסלול דמיוני רק למענה.
      היא  התאוותה להכין לה כל מיני מלבושים יוצאי דופן, שלא היו לשום ילדה אחרת בכיתה, מפני שלכולן היה מספיק כסף לקנות מלתחות מוכנות לבובותיהן. רק לבובה שלה היו בגדים מוקטנים שיש גם לנשים מבוגרות. רק בארונה המאולתר, העשוי מפיסות של דיקט וקרטון קשיח, נתלו שמלות קטנות, זהות בדיוק לשמלות התלויות בארונות של אימהות.
      בחלום שהתעקש לחזור על עצמו מדי לילה, ניקבה אימא שלה את הבובה ברבי, חיררה חרירים קטנים בגוף הפלסטיק שלה, ולא הפסיקה עד שנוכחה לדעת שברבי פצועה כולה מכף רגל ועד ראש. אפילו את גולגלתה לא עזבה במנוחה. גם בראשה הלבן והצמרירי דקרה ודקרה וסירבה להרפות, עד שהיה ברור שהבובה נפחה את שארית נשמתה.
       רחל התעוררה בבהלה בכל פעם שזה קרה. היא נזכרה שפעם קראה באיזה ספר-ספרייה שיש אנשים באפריקה שמשתמשים בבובות כדי לקלל אנשים שהם שונאים. שהם משתמשים בגוף הבובה כאילו היא האדם שהם רוצים לקלל, ומנקבים בה חורים כאילו הרגו את האדם עצמו.
       היא רצתה לספר את החלום לרחל הגדולה, אבל חששה שתצחק ממנה. החלום הפחיד אותה וגרם לה להתבייש אפילו מעצמה. היא פחדה שהיא בדיוק כמו בובה ברבי שנרצחת מדי לילה בחלום: גוף  חלול מפלסטיק ובלי שום נשמה בתוכו.
       היא נחרדה כשהבינה שאף פעם לא אהבה אותה. גם את אחותה הקטנה לא אהבה, למרות שידעה שהיא חייבת להיות אליה נחמדה. את אבא אהבה, אבל חששה שהוא כבר לא אוהב אותה, למרות שלא הבינה מדוע אינו אוהב אותה, מדוע אינו מחבק אותה יותר. אולי זה בגלל משהו שעשתה?
      היא רצתה לספר הכול למישהו. לספר כדי להוציא מהלב. אבל לא היה למי. היא לא האמינה שרחל הגדולה תבין את מה שיש לה לספר, כי לרחל הגדולה יש אימא שמתלבשת יפה ומכינה עוגות נפלאות, ומביאה לה בגדים יפים מחוץ לארץ, אפילו שהיא אף פעם לא לובשות אותם, וממלאת את החדר שלה בבובות יפות, אפילו שרחל הגדולה אף פעם לא משחקת בהן. אימא של רחל הגדולה מביאה להן מגש עם פטל ועוגיות מרנג לימון בכל פעם שהיא באה לבקר. אימא של רחל הגדולה אף פעם לא מנדנדת לה. ואפילו שרחל הגדולה מתלוננת שאמה לא עוזבת אותה לרגע במנוחה, בכל זאת נדמה לה כאילו שהיא סתם מתפנקת ומגזימה.
      היא לא יודעת מה זה כשיש אחות קטנה שצריך לשמור עליה, להשגיח  שת�
�מור לאכול ולפעמים אפילו לעשות לה אמבטיה. היא לא יודעת מה זה כשאימא שלך כל הזמן מרגישה לא טוב. שכל הזמן היא רק מתלוננת שמתפוצץ לה הראש מכאבים ושהוורידים הורסים לה את הרגליים ושיש לה לחץ דם גבוה,  ובגלל זה היא מצווה עלייך לעשות במקומה את כל מה שהיא היתה צריכה לעשות בתור אימא.
      נדמה היה לה שרק היא יודעת מה זה באמת אימא. אימא זאת האישה שאומרת: "לכי תעשי כלים," "לכי תעזרי לאחותך בשיעורים," "תלכי לקנות במכולת," "לכי תביאי לאבא נעלי בית". כל הזמן רק לכי ולכי ולכי. לפעמים דמיינה שאת "סינדרלה" כתבו האחים גְרִים עליה.
       היא פחדה לספר את כל זה לרחל הגדולה. לא התחשק לה לספר לילדה שיש לה אימא טובה, איך אימא שלה  מעבידה אותה בבית בכל מיני עבודות מרגיזות, ודווקא ברגע הכי חשוב שבו היא עומדת לגמור את הספר החדש שהביאה מהספרייה – וכמה שאז זה כבר ממש ממש מרגיז.
      פעם זה כמעט עמד לה על קצה הלשון, כאשר ישבה עם רחל הגדולה במערה והן שיחקו בחמש אבנים. אבל ברגע האחרון היא התחרטה.
     אבל יום אחד, כשרחל הגדולה היתה עסוקה בסידור בובותיהן בתוך המערה, צררה אותן וערמה כמו ערמת קרשים במדורה, נבהלה פתאום רחל הקטנה והתחילה לבכות.
       כשהבחינה בכך רחל הגדולה גם היא נבהלה. היא העריצה את רחל הקטנה. תמיד חשבה שהיא יודעת מה שהיא אומרת ומה שהיא רוצה. רחל הקטנה דיברה רק עם מילים כל כך יפות, ולעולם לא הזדקקה למכות או לדמעות כדי להסביר את עצמה. היא היתה בטוחה שרחל הקטנה היא מאוד גדולה וחזקה, ובטוח שהרבה יותר בוגרת ממנה עצמה. כשראתה אותה פורצת בבכי חרישי שהתפתח ליללה  קולנית, שוברת לב, פורצת פתאום בבכי אפילו בלי שהרגיזה אותה או משהו, אפילו בלי שעשתה לה משהו רע או שעצבנה אותה, היא לא הבינה למה. "את כועסת עלי, רחלי," שאלה. 

     רחל הקטנה לא הצליחה לענות. היא הרגישה שכואב לה בלב, כואב כל כך, והיא לא מסוגלת לגרום לכאב לעזוב. היא לא הייתה מסוגלת לענות. ורחל הגדולה, שלא הבינה למה הקטנה ממשיכה לבכות בכי כזה עמוק, שממש קורע את הנשמה, היתה משוכנעת שזה בגלל משהו שאמרה או שעשתה. היא הביטה ברחל הקטנה, שהיתה מכונסת בתוך עצמה ומקופלת כמו תינוקת, ונזכרה באימא שלה שבוכה ליד החלון בחדר השינה.
     לפעמים הזעיפה אימא את פניה לאבא, שתקה כמו אילמת ולא דיברה איתו במשך כמה ימים מטוב ועד רע. אבל בדרך כלל רק נעמדה  ליד חלון בחדר השינה החשוך ובכתה בשקט. לפעמים הגיעו יפחותיה עד לסלון.
     לפעמים הזעיפה אימא את פניה גם אליה. עם שובה מבית הספר הביטה עליה כאילו שהיא שקופה ולא דיברה איתה עד הערב. רחל הגדולה היתה משוכנעת שזה בגלל משהו רע שעשתה, ובכל כוחה ניסתה להיזכר מה עוללה, אבל אף פעם לא הצליחה.
      כשהביטה בפניה האדומות והנפוחות של רחל הקטנה, הייתה שוכנעת שגם היא כועסת עליה בגלל משהו רע שעשתה. היא ניסתה לחשוב חזק כדי להיזכר אם אמרה משהו שהיה עלול לפגוע בה. אולי לא היתה אליה מספיק נחמדה וחברותית? אולי בגלל שסירבה לתת לה את האטלס בשיעור גיאוגרפיה?  פתאום נזכרה שרחל הקטנה נעלבה ממנה אחרי הצהריים, כשהן רק נכנסו למערה, והיא סירבה לתת לה להיכנס ראשונה.
    היא בטח שונאת אותה עכשיו. היא בטח חושבת שהיא לא מנומסת ושאין לה מספיק הכנסת אורחים. אימא אומרת שהכנסת אורחים זה הדבר הכי חשוב שיש לבנאדם להציע. גם כשלא  מרגישים הכי טוב או שסתם לא מתחשק לארח, אבל פתאום באים אורחים, אז  צריך להיות אליהם נחמדים ותמיד להציע קפה ועוגות. והכי חשוב, לא להראות להם שלא רוצים אותם.
      רחל הגדולה היתה בטוחה ששגתה בכך לא הרשתה לחברתה להיכנס ראשונה למערה. היא החליטה שמעתה והלאה תמיד תיתן לה להיכנס ראשונה. היא נשבעה לעצמה שמהיום הזה ואילך היא  תיתן לה להרגיש כאילו שזאת המערה שלה, כאילו שהיא זאת שהמציאה אותה, אפילו שהיא לא. היא אמרה לרחל הקטנה: "מעכשיו המערה היא רק שלך. את תהיי המלכה של המערה".
      פניה הקטנות והרזות של רחל הקטנה עדיין טפטפו דמעות שחיפשו את מסלול בריחתן בפניה. היא רצתה שרחל הגדולה  תחבק אותה, רצתה שתלטף אותה, שתחזיק אותה בזרועותיה ותנענע אותה כאילו שהיא תינוקת. אבל היא התביישה לבקש. במקום זה הושיטה לה יד לחה, וחפנה את כף היד החבולה  והמגושמת. רחל הגדולה כמעט שהתחילה לבכות בעצמה.
       רק אז הצליחה רחל הקטנה לספר לרחל הגדולה את כל מה שרצתה לספר כבר הרבה זמן, אבל לא היה לה למי. היא סיפרה על אימא שתמיד מטילה עליה את כל הדברים שאימא צריכה לעשות, ואחר כך עוד מאשימה אותה שלא עשתה שום דבר כמו שצריך. היא סיפרה שאין לה בבית מקום שבו תוכל להיות לבד, כי אחותה תמיד נדבקת אליה לאן שהיא הולכת. אפילו העזה וסיפרה את החלום שחוזר אליה בלילה, מענה אותה גם בשנתה.
     באותו ערב נשארו רחל הגדולה ורחל הקטנה  במערתן הסודית עד לשעה מאוחרת, אפילו שבחוץ נעלם האור, השמש התעייפה והלכה לישון והירח  התעורר בפיהוקים לעמל יומו. רחל הקטנה דיברה ודיברה, ורחל הגדולה הקשיבה כמו שהיא תמיד מקשיבה. לרגע חשבה להציע לרחל הקטנה רעיון מצוין, אבל פחדה שאולי תיעלב, ולכן שתקה והקשיבה.
      התחשק לה לעשות מין מדורה גדולה כזו, בדיוק כמו זאת מהחלום. היא תכננה הכול. איך הן יעשו מדורה גדולה בחצר או בחוף הילטון, או אפילו ליד בית הקברות המוסלמי – מדורה כמו המדורות שעושים הבנים מכיתה ז' וח' בלג' בעומר – וישרפו עד עפר ואפר את כל הבובות הישנות. את כל הבובות שהן כבר לא אוהבות, הבובות הזקנות, נטולות העין, הבובות המשומשות וקטומות הגפיים, הבובות הנכות שכבר אי אפשר לתקן: כל הבובות שאף אחד כבר לא רוצה לאהוב אותן. איך הן ישרפו אותן, ודי.
     ואז, אף אחד כבר לא יצטרך להצטער עליהן.
 

המערה (פרק 5)

פרק חמישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים 

 

 ה מ ע ר ה/ פרק חמישי
 
סודה של רחל הגדולה נמצא במקלט.
   היתה לה שם מערה סודית. מערה חבויה שרק היא ידעה על קיומה. רק היא ידעה כיצד נכנסים לתוכה. בעצם, רק היא הצליחה להיכנס לתוכה.
   זו היתה מערה קטנה מאוד, ממש זעירה, שמוקמה ברווח צר וצפוף שנוצר בין שני רהיטים ישנים, ורוב הזמן שקדה על הצמחת קורי עכבישים. היא גילתה אותה כשירדה פעם למקלט במצוותה של אמה, כדי לחפש פיילה ישנה. אימא סיפרה לה שהיא נפטרה מהפיילה זמן קצר אחרי שהיא הפסיקה לעשות פיפי וקקי בחיתולים. הסיפור הביך אותה, והפיילה עליה סופר לה הגעילה אותה. היא שמחה כשלא  מצאה אותה. אבל היו במקלט דברים אחרים שמצאו חן בעיניה.
   במקלט שמרו הדיירים רהיטים ישנים שכבר לא היה להם מקום בבית. היו שם מנורות עומדות עם אהילים יפניים מבד פרום ודהוי, ומזוודות ישנות, ומיטות סוכנות עם קפיצים פקועים, ומזרנים מוכתמים בכתמים צהבהבים שהזכירו לה כתמי תה, אבל בעצם היו כתמים ישנים של שתן שריחו החריף עם השנים. היו שם גם מקלטי רדיו מימי המנדט עם סקאלה בצבע זהב מתקלף, וחוקנים ישנים מגומי דביק, וגם שקי חול חצי פרומים שנשארו ממלחמת ששת הימים, כשהג"א נתנו הוראה לחסום את כניסות כל הבתים בשקים ממולאים בחול.
   אבל במערה של רחל הגדולה לא היה מקום לרהיטים ישנים  ולמקלטי רדיו מקולקלים. גם לא למיטות שנשארו שם מאז שבששת-הימים ישנו כמה לילות במקלט. במערה של רחל הגדולה  היו רק אוצרות.
"ויי, ממש כמו במערה של עלי באבא… וכמו בחסמבה," התלהבה רחל הקטנה. היא התרגשה מאוד כשרחל הגדולה הראתה לה את המערה ואת תיבת האוצר הגדולה. ואף שתיבת האוצר היתה בסך הכל ארגז של תפוזי יפו, ששופץ בידיה של רחל הגדולה, הוא נראה בעיניה  כמו תיבת אוצרות מבהיקה.
  ""כמעט כמו באגדות," שיבחה. אפילו ריח הטחב והעובש שצמח על קירות המקלט ונדף מבטני המיטות המתקפלות, לא הפריע לה להרגיש שיש להן ממש מערה דה-לוקס. היא אמרה שזה דווקא נורא רומנטי, ולקחה לתוך ריאותיה נשימה גדולה מהריח הטחוב והנעים שאפף את חללו של המקלט ונדבק לכל הרהיטים. אז קבעה: "דבר ראשון שצריך לעשות זה לסמן במפה את מיקומה של המערה".
   המערה לא היתה יותר ממרווח צר שנוצר בין שתי מיטות סוכנות שעמדו סמוכות בגבן אל הקיר, ובגופן המתכתי יצרו רווח חרוטי שלא היה בו מספיק מקום להכיל שתי ילדות. ולכן, השלב הבא בהכנת המערה למגורים משותפים היה להרחיב אותה במיוחד. אבל לאור כובדן של מיטות המתכת החלודות התברר המבצע ככמעט בלתי אפשרי. הפתרון היה להידחק למערה בכוח, ולהשחיל את עצמן לתוכה בזו אחר זו. במשך הזמןֶ הן עשו זאת במומחיות שנרכשה באימונים.
   המערה הכילה בקלות את גופה של ילדה אחת, אבל שתי ילדות הרגישו בה לפעמים כמו בטוסטר: דבוקות זו לגופה החמים של זו בתנוחה מחניקה, נושמות זו את נשימתה המהבילה של זו, ומריחות את ריחות הגוף, עד שלפעמים הן גם הצליחו לנחש מה כל אחת מהן אכלה לארוחת צהריים.
    "ככה זה במערות", סיכמה רחל הקטנה. היא החשיבה את עצמה למומחית של מערות, אפילו שידעה עליהן רק מספרים, ואף פעם לא הייתה לה מערה של ממש כמו לרחל הגדולה.
   רחל הגדולה לא כעסה על כך שרחל הקטנה משתלטת במהירות גם על ענייני הניהול והרישום של  המערה, אפילו שהיא היתה פה קודם. ובכלל, הרי היא זאת שגילתה אותה. היא הניחה לקטנה  לצייר מפה על נייר פרגמנט מקומט שהובא במיוחד משיעור גיאוגרפיה, ועזרה לה לסמן עליה את כל הכניסות והיציאות האפשריות, כולל יציאת חירום למקרים מיוחדים.
    "מקרים מיוחדים זה כשמתבצעת חדירה זרה למערה או במקרה של אסון טבע או מלחמה," ניסחה רחל הקטנה את הכללים לניהול מערות. "שטפונות, שרפות, רעידות אדמה, מפולת," מנתה, "פלישה של צבא זר. או בכלל, כל פלישה שהיא."
     "גם של הורים במקרים מיוחדים?" שאלה רחל הגדולה.
      "גם של הורים במקרים מיוחדים," פסקה הקטנה.
    "אפילו אם, נניח, קורה מקרה אסון בבית ואימא שלי או אימא שלך באות בהפתעה לקרוא לנו?"
     "אפילו," אמרה רחל הקטנה. "וצריך להביא כלי נשק, כלי בישול, נרות, גפרורים, וגם אוכל," רשמה לעצמה בשקדנות ביומנה, והוסיפה שבלי רשימת ציוד מעודכנת לשעת חירום שום מערה לא יכולה לקרוא לעצמה מערה.
     "ותרשמי גם אַתְּ אֶת כל מה שאת צריכה להביא למחר," הורתה לרחל הגדולה בקול סמכותי: "חבל, אטבי כביסה, פמוט אחד, בקבוק קטן של שמן, זיקוקים וקפצ'ונים, קופסאות של שימורי אפונה ותירס, בובות ישנות שנשארו לך מאז שהיית קטנה, גרבי ניילון ישנות בשביל מסכות. וכן, גם מנורה-כחולה".
    "בשביל מה מנורה-כחולה?" נבהלה רחל הגדולה.
     "מה פירוש בשביל מה? איך תהיה לנו שמש? איך את חושבת שנשתזף?"
     אבל למה אנחנו צריכות להשתזף?" תמהה רחל הגדולה.
      "כי אם לא תהיה לנו שמש אנחנו עלולות לחלות ברככת. זה ידוע. בגלל זה לאדם הניאנדרטלי היו רגליים עקומות וכל מיני עיוותים נוראיים בעמוד השדרה, עד שהוא נראה והלך כמו הקופים, עם גב כפוף של זקנים. בגלל זה קראו להם אנשי הקוף. זה הכול בגלל שלא היה להם מספיק ויטמין סי. זה ידוע… זאת גם בעיה של ספנים. אבל להם במקום שמש הרופאים הרשו לאכול הרבה לימון," ציינה רחל הקטנה בקול מלא חשיבות.
    "לא אכפת לי. אני לא מביאה. אימא שלי תהרוג אותי אם היא תדע שלקחתי לה �
�לי רשות את המנורה הכחולה," קבעה רחל הגדולה.
      "אז שאת, את תהיי אשמה אם תהיה לנו רככת," אמרה רחל הקטנה. "שאת תיקחי על עצמך את האחריות אם נהייה חולות נורא ונלך כפופות כמו ישישים. וגם, וגם אם העור שלנו יצטמק כמו לזקנים בבית אבות, ובכלל נֵרָאֶה כמו תפוזים ישנים. אז שלא תביאי כלום. לא צריך בכלל".
    "לא צריך," אמרה רחל הגדולה.
    אבל גם היא נעלבה. היא לא היתה מרוצה מזה שעכשיו הן ברוגז, ואולי אפילו לא ידברו, או גרוע מזה: אולי אפילו רחל הקטנה תעשה עליה חרם כמו שכל הבנות עושות כשהן כועסות?
    היא רצתה לפייס אותה, לתת לה את כף ידה וללטף את פניה, ובעיקר לבקש ממנה שלא תכעס עליה. אבל היא פחדה. פחדה ממנה וממה שתעשה לה וממה שהיא עלולה להגיד. הארשת הנעלבת שעלתה על פניה הזכירה לה בדיוק את הבעת הפנים הנרגזת והחמוצה שמופיעה על פניה של אימא בשעה שהיא  מסרבת לעשות משהו שאימא מבקשת ממנה לעשות. או כמו בזמן שהיא יושבת על הברכיים של אבא, ואז אימא מביטה על שניהם כאילו ראתה כתם על חולצה נקייה ואומרת לאבא בקוצר רוח: "תוריד אותה, תוריד אותה, אתה לא רואה שהיא כבר ילדה גדולה?"
    ארשת כזאת היתה עכשיו על פניה של רחל הקטנה. ורחל הגדולה הרגישה רעה מאוד ואשמה על כך שהעליבה את חברתה הכי טובה, בעצם, חברתה היחידה בכל העולם.
 "את לא תעשי עלי חרם," שאלה בהיסוס.
    רחל הקטנה הספיקה בינתיים להצטער על מה שאמרה, ועל כך שהתעקשה ללחוץ על רחל הגדולה  שתעשה משהו שהיא לא רוצה לעשות. חוץ מזה, ברור שהן לא יחלו ברככת. גם את הבעיה הפצפונת  הזאת אפשר לפתור באמצעות לימון, בדיוק כמו שעושים הספנים. וחוץ מזה, היא  לא יכולה לאבד ככה חברות כאילו שהן מטריות. היא לא רצתה להיות ברוגז עם רחל הגדולה. היא רצתה להשלים איתה במהירות, ושרחל הגדולה כבר תפסיק  להביט עליה בעיניים עצובות כמו שלפעמים מביט עליה הכלב הגדול של השכנים ממול, המאובק תמיד באבקה נגד כינים ויוצא לו ריח מסריח מהפה. העציב אותה שילדה שהיא בתוך תוכה נסיכה מסוגלת להרגיש כאילו כל אחד יכול לבוא ולהחרים אותה בכזאת קלות, ולמחוק אותה מהעולם כאילו שהיא בכלל לא קיימת. "אני אף פעם לא אחרים אותך," אמרה.
    ורחל הגדולה התמלאה כזה אושר, עד שהחליטה לתת לרחל הקטנה מתנה: את הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם. את האולר הקפיצי שלה עם חמשת הלהבים המתקפלים.
     "אני לא צריכה אולר," ענתה רחל הקטנה בטון מאופק למרות שהתרגשה. "אבל שתינו מאוד מאוד זקוקות לאולר בשביל המערה. זה מצוין נגד פלישות של אויבים. תוכלי להתאמן עליו ולהיות מוכנה. וכשיתקפו אותנו את תוכלי להגן עלינו. עשיתי תרשים של כל כניסות החירום. אם את רוצה אני יכולה להכין עותק גם לך," אמרה בפייסנות. "שתדעי מאיפה בדיוק אפשר לתקוף".
      "את לא רוצה להתאמן עליו גם? כי אני יכולה להשאיל לך," הציעה רחל הגדולה, ושוב הרגישה טובה ונדיבה.
    "עדיף שלא," ענתה רחל הקטנה, "אני פציפיסטית".
     "את מה??" שאלה רחל הגדולה. החברה הזאת שלה נראתה לה לפעמים משונה מאוד. אבל היא העריצה אותה על שום שידעה כל כך הרבה מילים מוזרות, וגם מפני שתמיד היו לה אגדות וסיפורים יפים לספר. היא העריצה אותה על כך שלמרות שהיא לא מדברת עם אף אחד בכיתה, היא בכל זאת מסוגלת לעבור בגאווה ליד הבנות, עם גב זקוף ומבט גאה, כאילו שהיא לא רואה אף אחת.
     "פציפיסטית זה כשהבנאדם מסרב להלחם ומחרים את כל כלי הנשק," הסבירה רחל הקטנה. "אני פציפיסטית כי אני שונאת מלחמות." אחר כך הוסיפה: "ואני גם לא אתגייס לצבא".
  "גם אני לא", אמרה רחל הגדולה. הרעיון התחיל למצוא חן בעיניה.
   "אז גם את פציפיסטית," אישרה רחל הקטנה.
     "אם ככה, זאת אומרת שאני צריכה להיפטר מהאולר?" שאלה רחל הגדולה. היא קצת הצטערה על המחיר שצריך לשלם בשביל להיות פציפיסטית. אבל אחרי שחשבה קצת אמרה: "אני יכולה לתת אותו במתנה לגדי. הוא נורא אוהב את האולר שלי. פעמיים כבר ניסה לגנוב אותו ממני, אבל שמתי לב, אז נתתי לו כאלה מכות, ככה שהוא ראה כוכבים בעיניים. אבל אם את אומרת שבשביל להיות פציפיסטית אסור להילחם, אז אני מוותרת עליו מראש".
     "לא נורא," אמרה רחל הקטנה שהבחינה בצערה של הגדולה, "אנחנו חייבות שיהיה לנו לפחות כלי נשק אחד להגנה אם אנחנו רוצות מערה כמו שצריך." רק אז אישרה: "את יכולה להשאיר אותו אצלך".
    רחל הגדולה הרגישה מאושרת מאוד. גם רחל הקטנה. באותו לילה היא ישנה שינה שְׁלֵוָה ומתוקה.

רואות ואינן נראות (פרק 4)

פרק רביעי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

לפרקים הקודמים 

ר ו א ו ת   ו א י נ ן   נ ר א ו ת / פרק רביעי
             
הדרך הביתה עברה בשני מסלולים. היה אפשר להגיע הביתה דרך רחוב בן יהודה, שרחל הגדולה ורחל הקטנה  קראו לו דרך המלך, וגם בדרך עוקפת שהסתעפה בין רחובות קטנים ועקלקלים שחלקם הסתיימו בשלטי אין-מוצא.
   רחל הגדולה ורחל הקטנה אהבו את שתי הדרכים. ואף שהעדיפו את הדרך העקלקלה הן ידעו שבדרך המלך יש המון פיתויים. למשל, חנות הממתקים של הייקית, גברת אנגלברג, או הקיוסק של אברם, שהציב על המדרכה שולחנות וכסאות מתקפלים, למרות שאיש לא ישב עליהם כדי להזמין ארוחת בוקר או את אחת מאותן ארוחות צהריים שמנוניות וחריפות שהכינה אשתו על פתיליה מפויחת בחצר. חוץ מזה היו שם לפחות שתיים-שלוש חנויות מכולת קטנות ומאובקות, שחנווניהן מכרו נקניק רומני ודג לקרדה וגבינת קצקבל על משקל, ואת החבילות המרשרשות בעטיפות של נייר פרגמנט דחפו בידיים שמנוניות לתוך סלי הפלסטיק של הקונות, ובאותה הזדמנות בירכו ב"שיהיה לבריאות!"
   גברת אנגלברג לא נתנה לגעת בממתקיה היפים, שהיו מסודרים בערמות סימטריות על הדוכן האטום בזגוגיות נקיות. "זה הכול מיבוא," התפארה בפני לקוחותיה: זקנות שרכשו בכל פעם מאה גרם פרלינים ממולאים בליקר וסוכריות לקריץ מיוחדות, עם מילוי חריף שנשפך לתוך חלל הפה ועקץ את הלחיים, ובימי שישי גם שוקולד פרה-אדומה בשביל הנכדים. היא לא אהבה ילדים, הגברת אנגלברג. אבל הילדים אהבו מאוד את חנותה. "קישטה, ילדים ללכת מפה," צווחה במבטאה המצחיק כשהילדים נצמדו בפניהם הערניות לשמשה הנקייה של חנותה המהודרת, כמו בונבוניירה מתוצרת חוץ, הדביקו עליה את אפיהם המנוזלים, וגם את לשונותיהם מחצו עליה בלי בושה.
   במקרר מיוחד בעל דלת שקופה שמרה גברת אנגלברג את הגלידות "הכי מובחרות בשכונה". כשנכנסה קונה מיוחסת וביקשה לקנות גלידה לאורחיה, שלפה אנגלברג בחרדת קודש חפיסת ארבע מאות גרם של גלידת וניל ושוקולד, סקרה בסיפוק את החבילה שהגיחה אל החום הממס של חודש אוגוסט בצוויחות של הבל קפוא, ממש כאילו היתה הגברת אנגלברג מיילדת שזה עתה יילדה תינוק מובחר שעתיד להנהיג את האומה, ומיד עטפה במומחיות בגיליון ישן של עיתון הארץ.
   פעם אחת, כשגברת אנגלברג דיברה עם לקוחה, הצליחה רחל הקטנה לגנוב שתי סוכריות גומי-יין מתחת לדוכן, בלי שאנגלברג תשים לב. בדפיקות לב מפחידות אך מתוקות הגניבה את כף ידה הכחושה מתחת לדוכן, בזהירות הרימה את מכסה הזכוכית החלקלק, נזהרת לא להכתים אותו בטביעות אצבעותיה, ובחופזה חפנה כמה סוכריות, שרובן נשמטו בחזרה לערמה. רק שתיים קטנטנות ואדומות נשארו בכף ידה.
   היא שאלה את עצמה אם אלוהים רואה אותה. ואם כן, מה הוא חושב. אבא אמר שאלוהים יודע כל מה שאנשים חושבים. אם ככה, אז בטוח שזו לא בעיה גדולה בשבילו לדעת מה שהם עושים. כל מה שהוא צריך לעשות זה להסתכל עליהם מלמעלה עם משקפת. כמו בפעם ההיא כשאימא ואבא לקחו אותה לתיאטרון ביפו, ואימא הוציאה משקפת ישנה מתוך נדן קטיפה, דחפה לה לפני העיניים ואמרה לה שתסתכל טוב טוב: אולי תלמד משהו.
   על הבמה הראו סיפור על בחור שהוא ביטניק. אימא אמרה שזה שהוא לא עובד וכל היום רק יושן ומתבטל זו בושה וחרפה. אבל בעיני רחל דווקא מצא חן הבחור הזה, עם התלתלים הסבוכים והמכנסיים המלוכלכים. כל היום הוא רק שוכב על הגב, מסתכל על השמיים, ושר: "מהההה צריך בסך הכול בנאדם בשביל לחיות?" ומקהלה של בחורים ובחורות עם בגדים קרועים ושיער ארוך עונה לו: "כיכר אחד של לחם, וכד אחד של מים, מיטה כדי לישון בה, ואם אפשר קצת יין, ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן…”
   היא זכרה את השיר כאילו שמעה אותו רק אתמול: "ואהבה אהבה כל הזמן, ואהבה כל הזמן." ואולי היה לה מזל, ואלוהים בדיוק היה צריך לעשות פיפי, והלך לבית שימוש ולא היה מי שיסתכל עליה? ואולי יהיה לה מזל גדול אפילו יותר, ואלוהים בכלל יוותר לה הפעם? אם יש לו לב, הוא יסלח לה. והעיקר שנשארה סוכרייה אחת לה ואחת לרחל הגדולה.
   אצל אברם בקיוסק שליד בית הספר נמכרה סחורה הרבה יותר פשוטה מאשר בחנות של הגברת אנגלברג. על דלפק משומן הונחו  ערמות מבולגנות של סוכריות על מקל, עטופות בנייר צלופן, וגם ופלים עבים, מצופים בשכבה עבה של צמקאו. במקרר טחוב נשמרו בקבוקי גזוז חמוץ-מתוק וטמפו
קולה בבקבוקים בטנוניים. אבל הממתקים האהובים והמבוקשים ביותר היו התרנגולים. בשקדנות ובהנאה נמצץ גופם האדום, עד שהתגלה עמוד שידרתם מפלסטיק לבן.
   בשעות הצהריים היה אפשר לזהות את הקיוסק של אברם גם ממרחק של קילומטרים. אפילו מעברו השני של רחוב הירקון, וזאת רק על פי מידת הרעש. מידי יום בתום הלימודים התגודדו חבורות של ילדים סביב הקיוסק, עד שכל חבורה נראתה כמו מקבץ של זבובים שנדבקו לסוכרייה ועכשיו הם לא מסוגלים להיפרד ממנה, אפילו לא כשהם כבר רוצים להתעופף. אברם איים שהוא יקרא למשטרה.
   תמיד היו שם מריבות ודחיפות והמון רעש וצוויחות: "אני הייתי קודם," "לא נכון, אני הייתי קודם, יה פוסטמה,"  עד שילד חוצפן, חדש בתור, פלש לתוך השורה והקדים את כל היתר.
   רחל הגדולה ורחל הקטנה לא אהבו לעמוד בתור הצפוף ביחד עם כל הילדים, למרות שגם הן אהבו מאוד למצוץ את הצוף של התרנגולים האדומים וללקק קרטיב שני-מקלות שנחצה מיד לשניים: מקל אחד לרחל גדולה ומקל שני לרחל הקטנה. לרוב הן ויתרו על תענוגות הליקוק
והלכו הביתה בדרך העוקפת, שהתפתלה בתוך רחובות צדדיים קטנים ושקטים.
   בקיץ נשטפו הרחובות בשמש דבשית שזהרה על הגגות בנצנוצים ממזריים, ושלחה קרניים זהובות  ששיחקו במחבואים עם הצללים שמתחת לעצים ולשיחים של הגדר החיה. על המדרכות תמיד נותרו עקבות מסימני הגיר של משחק הקלאס מצהרי אמש. בחורף אהבו הילדים לקפוץ עם הערדליים משולי המדרכה ישר לתוך השלוליות העכורות שנקוו בתעלות הניקוז, ולהשפריץ בוץ שהגיע להם עד הברכיים.
   הדרך העקלקלה אומנם היתה ארוכה יותר, אבל גם הרבה יותר שקטה. רחל הגדולה ורחל הקטנה יכלו לשוחח בשקט בלי לחשוש  מפגישות לא רצויות עם ילדות שהן לא אוהבות. וגם להרהר לעצמן בשקט: זאת על משחקיה האהובים, וזאת על ספריה האהובים. או סתם כך, על כל מיני מחשבות שקשה להגדיר אותן במילים.
   הן הרגישו שיש  מחשבות כאלה, אפילו שהן לא הצליחו להגדיר את תחושתן במילים. מחשבות פרטיות מאוד, מחשבות סודיות, מחשבות שאיש לא יוכל לפענח או להבין. מחשבות ששייכות רק למי שחושב אותם, והן הדבר היחיד בעולם שהוא יכול להיות בטוח שהן ממש שלו. רחל הקטנה דמיינה אותן כמו ענני נוצה קלים, שבמעופם הם עוברים וחיש מתמוססים, עכשיו הם כאן, ותכף ייעלמו לחלוטין מהעין ויותירו אחריהם הבל קל ומתנדף של ערפל.
   זה בדיוק מה שהרגישה גם רחל הגדולה, אפילו שלא ידעה להסביר. בגאווה הראתה לחברתה החדשה את הדרך הסודית שלה הביתה. איך היא חודרת פנימה דרך גומחה קטנה שנפערה בגדר-החיה, שמחברת בין החצר של ביתה לחצר של השכנים. רחל הקטנה היתה החברה הראשונה אותה שיתפה בסוד הכמוס.
   "צריך לזחול," הורתה בשפל קול, והנחתה את הקטנה במעברים בקשים. "ותיזהרי עם הבגדים, שאימא שלך לא תכעס עלייך. לאימא שלי כבר נמאס ממני לגמרי".
     "אז למה את לא נכנסת בכניסה הראשית?" תמהה רחל הקטנה.
   אבל הסוד הרעיש אותה. הדרך הסודית הקסימה אותה. היא ישר גרמה לה לחשוב על כניסות סודיות לארמונות ומבצרים, ועל נסיכים שמצבם מחייב אותם להיכנס בכניסה האחורית, כי אף אחד לא יודע שהם נסיכים, כולם טועים לחשוב שהם רק משרתים. אולי רחל הגדולה היא מין נסיכה כזאת, נסיכה שרק היא יודעת שהיא נסיכה ובינתיים מסתפקת בכניסה של המשרתים?
   "אני לא אוהבת להיכנס משם. אני מעדיפה להיות רואה ואינה נראית," פסקה רחל הגדולה.
   "נכון. כמו דני דין. איך לא חשבתי על זה בעצמי," אמרה הקטנה והתרגשה רק מעצם הרעיון.
   לא היה דבר שקסם לה יותר מאשר להיות כמו דני דין. כמה נהדר יהיה להיות שקופה לגמרי? ממש בלתי נראית. להיכנס לכל מקום בלי שיראו אותך, אבל שאת תראי הכול. להיכנס לבתים של אנשים שאת לא מכירה, לשבת על הרהיטים שלהם בלי שהם יבחינו, לפתוח את הארונות והמגירות שלהם ולחטט בלי הפרעה, לאכול ישר מהמקרר ולהאזין לכל מה שהם אומרים. זה אפילו יהיה יותר טוב מלקרוא בספרים. היא התענגה על המחשבה, והזכירה לעצמה שכשתשוב הביתה תחשוב על זה טוב יותר, וגם תרשום את המחשבה המעניינת ביומן. אבל אז שאלה אותה רחל הגדולה: "מי זה הדני דין הזה?"   
    "מי זה דני דין? מה, את לא יודעת מי זה דני דין?? איך את יכולה? הרי הוא הילד הכי בר מזל בעולם, אפילו שהוא רק ילד מסיפור. הוא יכול להיכנס לכל מקום ולקחת כל דבר בלי שאף אחד יראה. הוא שקוף לגמרי. יום אחד הוא נכנס לחנות ממתקים ואכל כמה ממתקים שרק התחשק לו, והמוכר בכלל לא הרגיש ולא היה יכול לעשות לו כלום".
    "אבל איך זה ייתכן שהוא בכלל לא ראה אותו? מה, פתאום המוכר ראה ממתקים עפים באוויר? זה לא הגיוני," פסקה הגדולה. אבל היא התאוותה שגם לה תהיה תכונה כזאת, כמו לדני דין המשונה הזה שרחל הקטנה סיפרה לה עליו.
   "אף פעם לא חשבתי על זה," ענתה רחל  הקטנה. היסוס נשמע בקולה הפסקני תמיד.
   איך באמת? הרי בשיעור טבע הם למדו על כוח הכבידה. לא ייתכן שהמוכר לא יבחין בזה שמיליוני ממתקים יקומו פתאום בכוחות עצמם ממקומם בקופסאות, יתעופפו באוויר וייכנסו לתוך בטנו של דני דין. חוץ מזה, אם הוא שקוף, אז מיד יראו לו את כל הממתקים דרך הבטן. כמו בצילום הרנטגן שעשו לה בגיל שבע, כשחשבו שהיא בלעה מטבע של עשר אגורות. רק שאצלה ראו ציורים של עצמות וגושים אפלים ומטושטשים, שהרופאה הסבירה לה שהם הלב שלה והריאות והקיבה, ואצל דני דין ייראו רק ממתקים: המון המון קוביות שוקולד וסוכריות אדומות שנראות כמו עלי כותרת של שושנים, צפות בחלל הבטן וגולשות בסלטות לתוך הריאות. לא, זה באמת לא הכי הגיוני.
   אבל בעיותיו של דני דין לא הטרידו אותה זמן רב. מיד התחילה להטריד אותה מחשבה חדשה: מה באמת יקרה אם המטבע שכולם חשבו שהיא בלעה בגיל שבע – אותו מטבע שהיא בעצמה כבר לא הייתה בטוחה אם בלעה אותו או לא – יגדל פתאום בתוכה, יגדל ויגדל, עד שיהפוך לעץ ענק שבצמרתו יגיע לגרון שלה, ואחר כך הוא עוד עלול לבצבץ מתוך הפה ולהיתקע במרווחים שבין השיניים, ולהצמיח ענפים כבדים עמוסים במטבעות חדשים של עשר אגורות ושל חמישים אגורות? ואז היא תוכל להיות בנק.
   איזה צמד ילדות אנחנו, חשבה בינתיים רחל הגדולה: שתי שתקניות. מזל ששתינו לא כל כך אוהבות לדבר. היא החליטה שיום אחד תספר לחברתה החדשה את הסוד שלה.