Tag Archives: רחל איתן

דיוקן של גבר מכה

גיסי, האיש שהיה בעלה המכה של אחותי, היה בעצמו ילד מוכה. ילד שהתעללו בו. מרמזים קטנים שהסגיר, חשדה אחותי שכנראה התעללו בו גם מינית. כל מי שראה אותו כשבגר או שמע עליו, לא האמין שהוא גבר מכה. הוא לא היה "הגבר האלים הטיפוסי". הוא היה בחור אשכנזי מאלה שמכנים "בחור מבית טוב", צפוני, משכיל, יפה תואר. הוא לא נראה כמו הסטריאוטיפ החבוט של גבר מכה ואלים: מזרחי "פרימיטיבי" משכונת עוני הרוסה, בור ונחשל. להמשיך לקרוא

הזמנה

הזמנה למסיבת היובל לסופרת רחל איתן ז"ל, אהובתי הספרותית. אנשים שונים ידברו ויקריאו, ואני אספר מדוע התאהבתי בספריה.

 

והנה הרשימה שלי עליה.

שוב דוקרת את העולם בחזה

לכבוד ערב ההוקרה לסופרת רחל איתן ז"ל, שייערך בקרוב, ולרגל צאת ספרה הראשון "ברקיע החמישי", במהדורה חדשה, אני מעלה כאן רשימה שכתבתי עליה לפני כמה שנים, פה ב"רשימות".

ראיון איתי בעיתון גלובס

באיזה בית קפה אני אוהבת לשבת, מדוע הייתי רוצה לנהל רומן עם יוסף חיים ברנר, אל איזה ספר אני חוזרת מעת לעת, ועוד תשובות שנתתי לבועז כהן בראיון לגלובס, מיום ב', 15.11.10. נא ללחוץ כאן לקריאה:

ראיון בגלובס

וכאן זה ישירות באתר של גלובס ברשת

צילום: תמר מצפי לגלובס. מתוך הראיון בגלובס.

דוקרת את העולם בחָזָה (על רחל איתן ויצירתה)

היא דקרה את את העולם בחָזָה, אבל איש לא זוכר את הדימום. למה רחל איתן היא אחת מן הסופרים החשובים של שנות השישים, למרות שפירסמה רק שני ספרים, נחשדה על ידי מבקרי דורה צרי האופקים והשוביניסטים כסופרת של רכילות תל אביבית זניחה, ונשכחה מלב ומעין.
 
היא פירסמה רק שני ספרים, נפטרה בגיל 56 לפני שסיימה את ספרה השלישי, היגרה מכאן לארצות הברית בשנת 67' (ושימשה באוניברסיטת הופטרה בלונג איילנד כמרצה לספרות ישראלית ואידית), ואני די בטוחה שרבים לא יודעים מי היא, למרות שהייתה רבנית-מכר די כבדה בשנות השבעים, עוד לפני שצצו כאן כל מיני עירית לינוריות דלוחות. אני מניחה שהבלונד המחומצן ומראה הג'ין מנספילד שלה, הקלו על מבקרי דורה לתחום אותה כסופרת אופנתית של רכילות תל אביבית זניחה, כאשר התפרסם ספרה השני "שידה ושידות". אולי הם נקמו בה על כך שהשתלחה בהם ובבני דורם בפראות המעודנת שלה, בספרה הראשון "ברקיע החמישי",

ואולי גם מפני שזכתה בצדק רב בפרס ברנר היוקרתי. אני משערת שגם השערורייה הרכילותית שאפפה אותה זמן קצר לאחר שפורסם ספרה הראשון: הרומן של בעלה דאז, האדריכל דן איתן, עם מי שהפכה לימים לגורואית דה-לה-שמעטע, ומתה חסרת כל מקדחת בגסט-האוס מצחין בהודו: רינה שני, סייעו לתחום אותה במובלעת הצרה של סופרת לא לגמרי קאנונית.

והרי מדובר בימים אחרים, לפני שכל מי שהוציא כאן ספר קצת שערורייתי נהפך לסלב בגרוש, כאשר סופר מכובד נהג להיחבא מעין בין המוזות המאובקות. שלא לדבר על כך שסופרות היו אז במשורה, וגם את המעטות שהעזו לצפצף לא שש הממסד הספרותי להכניס לפנתאון. וכך נגזר על אחת מהסופרים החשובים של שנות השישים, בואך השבעים, לטבוע בתהום הנשייה, ולהישאר משהו שבין קוריוז לקאנון. לא ממש קאנון, כי הרי גערו בה על הנטייה הכמו-רכילותית ב"שידה ושידות", אבל מצד שני קרוב לקאנון הישראלי המובנה של שנות השישים, על שום שב"רקיע החמישי" היא כתבה על דור המייסדים כמו יתר עמיתיה בני דור המדינה.

לשונה של איתן הייתה יפיפייה בצורה בלתי רגילה. לא הייתה זו הלשון היפיופית, המתפייטית, השירית כמעט, כמו זו של עמליה כהנא כרמון, אלא כתיבה נדירה במורכבותה הלשונית, במשחקי לשון שנונים, במוזיקה מילולית המיוחדת רק לה. עד היום אני מוצאת לעיתים הד מכתיבתה בקרב כותבים מקומיים, ספורים אומנם, שלא לדבר על השפעתה הישירה על כתיבתי. אני מודה, אני כל כך אוהבת את רחל איתן, שאם מזדמן לי לבצע איזה פלגיאט קטן או הומאז' לכתיבתה, אני לא מתביישת לעשות אותו בלב נקי. אני מוכנה אפילו להצביע היכן ואיפה בספריי התבצע הדבר.

הנושא בשני ספריה דומה למדי: החברה הישראלית בראי המספרת, תחילה כילדת מוסדות בשלהי שנות השלושים-תחילת הארבעים, ואחר כך כצעירה תל אביבית הנבוכה מנישואיה המדכדכים ומבני דורה המכריסים מנחת בשנות השישים. כל זאת מול תיאור מדוקדק, פרטני, נשכני של שני דורות: בני העליות הראשונות וילדיהם הצברים הזחוחים. תיאורה את החלוצים ממזרח אירופה שבנו את הארץ, בספרה "ברקיע החמישי", כחנוונים קטנוניים מהשטעטל, לא החמיא למי שהצעידו אז את המדינה לקראת הקטסטרופות הגדולות של העתיד. בן גוריון ובני דורו היו על הכוונת שלה, והם תוארו מצד אחד כעסקנים שבעים ואופורטוניסטים, כגנבי הקצבות מזון מפיהם של עוללים, ומצד שני כיצורים תלושים, מבוהלים ומבולבלים.

בציר הספר יש גיבורה, ילדת מוסדות (כפי שהייתה גם איתן עצמה), שבוחנת את בני דורו של אביה, שזרק אותה לבית יתומים דיקנסי באיזו מושבה נידחת בשרון. הגיבור השני הוא מין משורר חדל אישים, שמנסה לשנות משהו באווירת החומרנות הגסה שכבר הצליחו החנוונים לייצר כאן, בתקופה הדי קצרה מאז עלו לפלסטינה. לא היה זה מבט מחמיא של החלוצים, שבאותם ימים עדיין תיחזקו את המיתוס הנעלה של עצמם. תיאור של מורים ומטפלות בבית יתומים, הבולסים יחדיו נקניקים ומעדנים שנחמסו מהמשלוח של הבונדס למען יתומי ארצנו, כל זאת בעיצומו של רעב ומחסור חמור בתקופת המנד"ט, הוא תמונה קשה וביקורתית כל כך, שפלא בכלל שהעניקו לה את פרס ברנר בשנת 66', ואגב, רק ארבע שנים לאחר צאת הספר לאור.
 

עם "שידה ושידות" התקדמה איתן אל בניהם של החלוצים, בני דור המדינה והפלמ"ח, וניגחה אותם באותה השיטתיות הממוקדת שמאפיינת את כתיבתה. שם בוהה הגיבורה, בת דמות המחברת, בבני דורה ההוללים והסובאים ב"קליפורניה" המיתית של אייבי נתן, שמפזרים לרוח את מעט ההישגים שצברו כאן אבותיהם החלוצים, שמנסים להפוך את ישראל למדינת לווין של אמריקה, שנעלמו מקרבם מעט מן האידיאלים שעוד היו כאן פעם, על רקע הפייסקו הקרוב של מלחמת יום כיפור, שאומנם לא מופיע בספר אשר נכתב לפניו, אך ריחו כבר נושב בין הדפים.

איתן לא רק הייתה אחת מן המבקרות החשובות של דורה, אלא גם מצחיקנית אמיתית. לא צחקתי מספרים אחרים כפי שצחקתי ממנה. על רקע הרצינות הנפוחה מחשיבות עצמית של רוב הסופרים בארץ, היא בעיני פנינה כמעט יחידה בקרב אלות בייסבול משעממות. מלבד כמה צחוקים שמפיק ממני לפעמים מאיר שלו, ובדיחות-דעת שידע לספק אי פעם, בעברו הפרה-היסטורי הספרותי, יורם קניוק, אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בספרות העברית כמוה. אינני חושבת שהיא ראתה בעצמה סטיריקונית. אבל האמת היא שספריה הצטיינו בחתרנות סטירית עמוקה ורחבה של החברה הישראלית, שבין שנות הארבעים לראשית שנות השבעים. היא התבדחה על חשבון עצמה ועל חשבון בני דורה בלי רחמים.

"דוקרת את העולם בחזָה," כך תיארה את בת דמותה, אביבה ש"ץ ב"שידה ושידות" – משחק מילים המרמז גם על החזה הנשיי המתריס, וגם על לשונה המושחזת שקטלה חללים. רק חבל שאיש לא זוכר מאומה מזה. שכמו שקורה עם לא מעט סופרים דגולים, נטולי יחצ"נות משומנת או סתם חסרי מזל, היא נשכחה מלב ועין, ואם כבר זוכרים אותה, זה שוב בגלל השערוריות והבלונד. אחת לעשור נזכר בה איזה עיתונאי, ושוטח את הפרשה הלעוסה בכתבת סופשבוע.

מותה בשנת 1987 ציער אותי. הצטערתי שכבר לא נדע כיצד הייתה מתפתחת כתיבתה, לאילו מקומות ונקיקים מסקרנים, ואת מי הייתה קוטלת היום לו חיה עדיין בינינו. ואף שהיא הוציאה רק שני ספרים, שאת הראשון שבהם כתבה בגיל הפעוט של 25 לערך (ואל תשכחו שזה היה לפני עידן המחשב שעודד גרפומנים צעירים), אין לי ספק שהיא הייתה אחת המאורות הגדולים של הפרוזה הישראלית, עילוי, "תלמיד-חכם," גאונית ספרותית. אני מכריזה בזאת כי הגיע הזמן להוציא שוב את ספריה, עדיף כמובן בהוצאה שהייתה ביתה, עם עובד, אבל מצידי, כל הוצאה אחרת יכולה להרים את הכפפה.