ארכיון תג: על המשמר

שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר

הייתי ילדונת כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים. בת 24 בסך הכול. זה היה ב-1984. במקביל לכך שהתחלתי לעבוד כמבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר", התחלתי לכתוב ביקורת ספרים במוסף הספרותי של העיתון, בעריכת יעל לוטן ז"ל. להמשיך לקרוא

כמה נאומי אוסקר נשאתי מול הראי…

מעניין, כשדוד שליט פנה אלי וביקש ממני לכתוב זיכרון קולנועי לאנתולוגיה שלו, ישר חשבתי על הילדות המוקדמת, גיל חמש, שש, שבע, וזה הזיכרון ששלחתי לו. זה, ועוד זיכרון על ערבי הקולנוע הפתוח על הדשא ליד מלון "הילטון", בקיץ, באמצע שנות השישים, שבסוף לא נכנס לאנתולוגיה.

רק עכשיו, כשהספר "אולם שכולו טוב" ראה אור, פתאום חשבתי לי, איך זה שאני, חובבת הקולנוע המושבעת, שחלק נכבד מחיי עסקתי בביקורת קולנוע באופן מקצועי, לא חשבתי למסור לפרסום זיכרון על רגעי קולנוע מצמררים ומרגשים מנערותי, שהפכו אותי לאותה חובבת קולנוע מושבעת? להמשיך לקרוא

לזכרו של נדב לויתן

רק לפני חודשיים התכתבתי באינטנסיביות עם נדב לגבי פתיחת בלוג אצלנו ב"בננות בלוגס". והנה, איזה שוק, הוא נפטר. ובגיל צעיר למדי, 67, ואני אפילו איחלתי לו שיעשה סרט מאירוע שכתב בספר שלו ששלח לי.
 
את נדב פגשתי בשנות השמונים. ראיינתי אותו על אחד מסרטיו לעיתון "על המשמר". את אחיו, המשורר, המבקר והעורך עמוס לויתן, אני מכירה זה 25 שנים מעבודתנו המשותפת ב"על המשמר" ואחר כך ב"דבר" ובהוצאת "גוונים". אבל את סרטיו של נדב אהבתי בלי קשר להקשר המשפחתי. פשוט אהבתי אותם.
 
לפני כמה שנים פירסמתי פוסט על סרטיו בבלוג שלי כאן ברשימות, ורק לפני חודשיים מישהו סיפר לו על הרשימה והוא קרא אותה. באיחור, אבל מוטב שכך. אני כל כך שמחה שהוא קרא את הרשימה שלי עליו לפני מותו. שמחה שלא פספס אותה.
 
כי נדב לא זכה לדעתי להערכה שהגיעה לו מעולם הקולנוע הישראלי. אולי כי היה במאי מעט קאמרי. לא עשה רעש וצלצולים, אלא פעל בצנעת מה. אבל הוא עשה כמה סרטים יפים, עדינים ורגישים, כמו "סיפור אינטימי" ו"גרופי", כשהשיא בעיני היה הסרט "אין שמות על הדלתות" משנת 1997. שמחתי כאשר העניקו לו את פרס אופיר, למרות שהמבקרים לא הרבו לפרגן לו לאורך השנים.
 
ואז, בעקבות אותה התכתבות, דובר בינינו על כך שיפתח אצלנו בלוג ב"בננות". יפרסם רשימות, סיפורים, תסריטים. תחילה הוא התלהב מזה, ביקש לחשוב על כך, ואחרי כמה שבועות החליט לוותר. מי יודע, אולי בשל מצבו הבריאותי. אולי הרגיש את בוא הקץ.  
 
לשמחתי, הוא שלח לי ספר שלו, ספר שהוא מכתב של סב לנכדו, שנדב העדיף לפרסם ללא אזכור שמו, לכן לא אחשוף את הפרטים של הספר גם עכשיו. אולי אלמנתו חווה או יתר בני משפחתו יעשו זאת באחד הימים, כי מדובר בספר ראוי ורגיש ביותר, שמעלה זיכרונות מן הקיבוץ ומהמשפחה.
 
גם אני שלחתי לו ספר שלי, את הרומן "סוף סוף רומן", והוא קרא וכתב לי דברים יפים מאוד ושימח אותי מאוד. ובהקדשה שוב כתבתי לו שאני אוהבת את סרטיו.

משמח אותי שהצלחתי למסור לו את הערכתי הרבה ליצירתו לפני מותו.