Tag Archives: ספרות מקור

סיפור נוסף שלי (השישי במספר) באנתולוגיה בספרדית

שמחה לספר שסיפור נוסף שלי, השישי במספר, ראה אור בתרגום לספרדית, הפעם באנתולוגיה, "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה", שראתה אור באמריקה הלטינית בהוצאת "אמדאוס", בעריכת ירון אביטוב. המיוחד באנתולוגיה הזו הוא שהיא מציגה אלף שנות ספרות עברית שמחולקות לפי תקופות, ומספר רב של משתתפים (80 במספר).
האנתולוגיה היא חלק מפרויקט ספרותי של אביטוב, החמישית בעריכתו. למעשה, הספר הוא האנתולוגיה המתורגמת הכי מקיפה של ספרות ישראלית שראתה אור, לא רק בשפה הספרדית, אלא בכל שפה שהיא. מי שרוצה לרכוש עותק מהספר יכול לפנות אליי, ואני אפנה אותו לירון אביטוב.
אשר לסיפור שלי שכלול בתוכו, "דם קר כמו לדג", הוא פורסם בספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.


.
(את דש הכריכה לאנתולגיה כתב ירון אביטוב. צילום הכריכה מאת עליזה אורבך.)

שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר

הייתי ילדונת כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים. בת 24 בסך הכול. זה היה ב-1984. במקביל לכך שהתחלתי לעבוד כמבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר", התחלתי לכתוב ביקורת ספרים במוסף הספרותי של העיתון, בעריכת יעל לוטן ז"ל. להמשיך לקרוא

סיפור שלי באנתולוגיה בספרדית בנושא השואה

סיפור נוסף שלי מתפרסם באנתולוגיה בספרדית, והפעם, בנושא השואה. הסיפור מצטרף לארבעה סיפורים אחרים שלי, שתורגמו לספרדית וראו אור באנתולוגיות שיצאו בדרום אמריקה – בארגנטינה ובאקוודור.

הסיפור, "הגֵּן" שמו, פורסם באנתולוגיה בנושא השואה ששמה "לוס פאג'רוס נון קנטה אה אשוויץ" (הציפורים לא שרות באושוויץ"), בעריכתו של ירון אביטוב. בין הסופרים והמשוררים שסיפוריהם או שיריהם פורסמו באנתולוגיה זו: לאה גולדברג, רוני סומק, לאה איני, אברהם שלונסקי, יוסי וקסמן, אלמוג בהר, רות אלמוג, יצחק אורפז, חיים גורי, אסתי ג. חיים, אלתרמן, ועוד ועוד. להמשיך לקרוא

סופרים, גונבים ספרים?

סופרים, גונבים ספרים? ירון אביטוב בכתבה ארוכה על הנושא, ראיין סופרים שגנבו. לפעמים, גם אנחנו גונבים. אני לפחות, גנבתי,  ומודה בכך בראיון. ואומנם איני מתגאה בכך, אבל מצדי, במצב השוק הנוכחי, שיגנבו. למה לא? הרי גם ככה גונבים אותנו. הנה לינק לרשימה במעריב.

המלצה

ברצוני להמליץ בחום על ספר שערכתי: ספרה הראשון של הסופרת הצעירה תמר לזר, "זיכרונות של עץ" (ידיעות ספרים), שיצא לאחרונה וזכה בביקורת מפרגנת מאוד. זהו ספר רגיש, עדין ומעניין מאוד על העולם הפנימי של נערה דתייה שמסולקת מהאולפנה ומתמודדת עם משבר אמוני.

הנה לינק לביקורת המפרגנת.

ישראל אפוקליפטית

פרק מתוך הרומן השלישי שלי "סוף סוף רומן" (חרגול, 2000, עורך אלי הירש), המתרחש בישראל עתידנית אפוקליפטית. פורסם בבלוג הספרותי של רן יגיל באנרג'י מעריב. ומשם לינק לרומן כולו.

סוף סוף רומן, יעל ישראל, חרגול, 2000

אפוקליפסה רליגיוזית

הזדמנות לקריאה חוזרת. ספרה של דורית פלג, "פני המקום", יוצא לאור שוב, אחרי 4 שנים. הנה ביקורת שלי על הספר, שכתבתי בזמנו באנרג'י מעריב, עם יציאתו הראשונה של הספר לאור. כדאי לקרוא את האפוקליפסה הרליגיוזית הזו.

פתוחה

העובר שלי נפל בסוף ספטמבר. עד אז הכאבים היו חזקים  במיוחד, ולי לא היה מה להגיד לאף אחד בסביבה. בעבודה הסתכלו עלי כמו על עצם בלתי מזוהה. ואולי באמת הייתי. הוא נפל בשקט, והאחות אמרה לי לחכות לגוש הלבן.

בזמן שהוא נפל מתוכי, ישבו הרופאים בחדר האחיות וראו במכשיר הטלוויזיה הנייד את משחק הגמר של מכבי תל אביב עם מובילג'ירג'י-וארזה. שמעתי את שריקות העידוד שלהם עד לחדר שלי, גם את הצופרים ואת ההוראות של המאמן. אני לא מתכוון להגיד לך מה לעשות, אמר שלומי, אבל את יודעת שאני נוסע בחודש הבא, ככה שזה לא הזמן הכי מתאים. בסוף אני אחזור ואגלה שיש לי ילד בן שנתיים. ככה בדיוק הוא אמר את זה, לא פחות ולא יותר.

חיפשתי בתחתונים את הגוש הלבן, ובסך הכול ראיתי קצת דם. שום דבר מיוחד, אפילו פחות מהווסת הראשונה. את שלי קיבלתי בגיל אחת עשרה, ואף אחד לא סיפר לי על טמפונים. שנה בערך הסתובבתי עם גושי צמר גפן גדולים ומצחינים טחובים בין הירכיים, מתפללת ששום דבר לא יכתים את מכנסי ההתעמלות. כשזה קרה, בדקתי את טיפות הדם על מפשעת תחתוני הכותנה הפרחוניים שלי, "סריגמיש אוהב ילדים", והרגשתי כמה שאני לא רוצה להיות אישה. רק שאימא לא תדע. איך אעמוד במבוכה, בבושה? אמרתי לה שיש לי פרונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שבטח חטפתי את זה בים, ושהיא מציעה לי להפסיק לרוץ לשם כל יום, ממילא עוד שבוע בית ספר.

 

הכרתי היטב את הכתב שלי, וידעתי שהוא משתנה. בדרך כלל הקדימה אותו תחושת מלאות מפוברקת, ושינוי פתאומי בצורת הכתב. עתה הוא נהיה עגלגל יותר, תפוח ושומני. הזמנים התאימו וגם הבדיקה אימתה. אני מכיר אותך, את תדחי את התור לוועדה כדי שזה יישאר בתוכך, היה נדמה לי שאני שומעת את קולו של שלומי, פלצט חד, מהדהד בחדר ההמתנה הקטן שבו ישבתי לבדי. מבחוץ שמעתי את צעקותיהם של קרובי הנשים שבאו ללדת, אבל האחיות מנעו מהם בכוח את הכניסה לחדר ההמתנה. בעלה של איזו סימה צרח על האחות התורנית, שאם היא לא נותנת לו להיכנס לראות את האישה שלו הוא שובר את חלון הקבלה, ונראה אותך מזמינה משטרה, יה שרמוטה,  תראי אם זה מזיז  לי. האחות העצבנית, זאת שרשמה את פרטי המקרה שלי כשהגעתי, ניסתה להסביר לבעלה של סימה שכל הנשים שהתקבלו במשך השעה האחרונה כבר נכנסו ללידה.

על  קירות חדר ההמתנה של היולדות היו תרשימים של כל השלבים בהריון. אחד מהם צייר דיאגרמה של התפתחות העובר, מקפץ  החוצה בעליצות הישר לידיים של אבא שלו, יישר כוח. ראיתי מין שלומי קטן  ומפלצתי מגיח מתוכי, פורץ החוצה מרקמת ההפרשות האדומה שהקיפה אותו, נוחת על שמיכת צמר אפורה עם תווית חוזרת על עצמה של "בית חולים ממשלתי, מחלקה ליולדות הקריה",  עד שהיא מסתיימת בתפר קונפקציה גס. הקרובים הלכו. האחות שכנעה אותם בצעקות לבוא מחר על הבוקר. עכשיו רק אני נשארתי כאן. לא היה מה לעשות איתי, רק לחכות עד שהגוש יחליק החוצה. רציתי לדעת איזה צבע יש לו בדיוק. האם ייתכן שאראה בו את גוון החלודה של העיניים שלו, את עורו היפה, מנוקד הנמשים, מין שלומי זעיר ומקופלל, שעוד רגע ישלח אלי את הידיים הזעירות שלו, ידי לחמנייה שמנמנות, וימרח על כולי  ממרח אבטיח  פושר או מחית תפוחים? הרגשתי משהו בתוכי מתקדם החוצה, משהו חלקלק. ושוב התחיל  כאב הבטן העמום כמו לפני וסת. האחות נכנסה לשנייה והגישה לי קערת נירוסטה של חדרי ניתוח, עם כמה גושי צמר גפן גלולים בתוכה. תתחבי את זה פנימה, בבוקר יעשו לך גרידה, אמרה ביובש ויצאה.

במשך שנים ארוכות רציתי לספר את סיפור הווסת שלי, ולא העליתי על הדעת להעלות אותו על הכתב. רציתי לתת כבוד להפרשות, בלי שיהיה צורך לפרש אותן יותר מדי. לכי תסבירי איך זה להרגיש את הזרם הדק הנובע מתוכך, מבעבע, תחילה בטיפות זעירות ההופכות לכתם חום עכרורי, עד שפורץ האשד, בקורי דם עדינים הנבלעים בקרישים העבים, נשטפים בזרם המים ויוצרים מפרצונים יפים ומבהיקים, כמו כתמי נפט על קרקעית האמבטיה. ומה בתוכן המימי הוא הזרע המת? מתי בדיוק החליקה הביצית המיותרת, שהותפחה על ריק?

הבטן אותתה בכאבים קטנים ומחממים. אומרים שזה  בשביל  שנדע שמשהו חריג  קורה בפנים. ומשהו חריג באמת קרה. פתאום הוא בא ואומר שהוא רוצה לחו"ל, שלא טוב לא פה, ומה כבר אפשר לעשות כאן עם התואר שלו. זה רק לניסיון, הוא אומר, ויש דואר, יש טלפון, זה לא נורא. הוא לא יכול להתמודד עם זה עכשיו, הוא אומר. ומה אכפת לך לחכות עוד שנה-שנתיים?  מה כל כך בוער לך להיות אימא? גלולות הזירוז לא הראו תוצאה משמעותית. והציפייה המתישה, המתוחה. נו, זה בא? כבר יש משהו?

בעצם, הייתי לדודה לפני שנהייתה לי וסת. רק בת אחת עשרה, ואבא כבר לא נתן לשבת על הברכיים שלו ולהתמרח עליו בחיבוקי התמכרות תינוקיים. בפנים צרב, מירר את הימים. בבית הספר נפצעתי בברך מכדורגל חומסני עם הבנים. בחוץ ציירתי, בעיקר קריקטורות. קווים גסים. בשביל רישום מהיר צריך שליטה טובה בידיים. האצבעות מיומנות והכאב גם. למרות שלא ידעתי כיצד להגות את המילה המפותלת, אמרתי לכולם שכשאגדל אהיה קריקטוריסטית. הייתי דודה לפני שנהייתה לי וסת, והיה לי קשה להיפרד מבובת הברבי הבלונדינית, המחוררת נקבים קטנים לכל אורך גופה, העשוי פוליאטילין נוקשה. אני עשיתי לה את זה. אהבתי להלביש אותה במלמלות לבנות מחוזקות בסיכות,  כמו נסיכה ביום חתונתה, ולראות שלעולם אינה מדממת. ואז היא הופיעה, בת אחותי, צרור קטן של חיתולים לבנים. לפעמים, בלילות, קמתי למענה, דוחפת לפה מוצץ או בקבוק עם תה פושר וממותק בטעם דלוח. לפעמים טעמתי ממנו בגניבה.

זה היה בשלהי אוגוסט, אחרי שחזרתי מקייטנת היום העירונית של גני התערוכה. התאהבתי שם בילד שחור שיער, פטפטן ודק אברים, שידע להיות אלגנטי למרות שכל היום שיחקנו בחמש אבנים וקלענו סלסילות חסרות צורה מקש צהבהב. כתם דם קטנטן, חום אדמדם, עכרורי, התפשט בתחתוני הכותנה שלי. פחד הלם בי ותחילתה של ההכרה. כמה שלא רציתי להיות אישה. מלאת אשם מיהרתי לכיור, לשטוף במחבוא את עקבות הדם. תליתי את התחתונים על חוטי הכביסה במרפסת המטבח, ליד הכביסה הגדולה של ימי רביעי, ואמרתי לאימא שיש לי פרונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שזה מה שקורה כשנכנסים לים של תל אביב, שידוע שהוא שורץ  מיקרובים, וגם אמרה שמחר, כשכל הילדים בקייטנה ייכנסו לים, שאבקש מדיאנה המדריכה להישאר באוהל.

תמיד דמיינתי  את עצמי מספרת את הסיפור לפסיכולוג, ואיך הוא ישתומם לשמוע שרק כעבור שנה גילתה אימי שהווסת כבר ביקרה אצלי לפחות תריסר פעמים. אחרי אימון הכדורסל, בדרך  לחדרי, כולי נפוחה ואדומה ומיוזעת, ברכיי חבולות ומכנסי ההתעמלות הכחולים לוחצים על הירכיים המתעגלות ויוצרים את תחילתו של קו אדום ומכוער, היא עצרה אותי, ישובה בביישנות על הכורסא, שיערה עדיין עורבי, באחד מחלוקי הבית המרובבים וחסרי הצורה שלה. בפנים סמוקות וקול לחשני שאלה למה לא סיפרתי. גמגמתי משהו, נבוכה, רוצה להיבלע באדמה כדי לא לראות אותה במבוכתה האיומה. מאז, תמיד דמיינתי לי את פניו ההמומות של הפסיכולוג שיטפל בי, כשאגלה לו שאפילו לאימי לא גיליתי שהייתי לאישה.

למה לא יכולתי לספר לה? הרי עוד קודם לכן יכולתי לפעמים להיות אישה קטנה ומפתה. דהרתי על ברכי אבי, נלהבת מתחושת החיכוך, תחושה עמומה של עונג מצמרר. ישבתי ברגליים פשוקות, ואת זה אימא בטח לא אהבה. שיחקתי אישה מושלמת, עם שדיים מגרבוני ניילון קרועים ושפתיים משוחות אודם. איך ידעתי להתענג על טעמי הנשיות הנכספת במשחקים עם אחותי. תמיד שיחקתי את האישה, מותירה לה את תפקידו של הבעל, נהנית ממגעה החושני וחולמת על עצמי בזרועותיו של ילד נסיך, כמו שהראו בתוכניות הטלוויזיה של ירדן. אימא לא אהבה את המשחקים האלה. היא הייתה מפרידה בינינו, שולחת את אחותי גדולה לשטוף כלים ואותי לעשות שיעורים.

רק לחכות שהגוש הלבן יחליק החוצה. רצית הפלה, אז הנה לך. אפילו בלי התערבות של גורמים מבחוץ. בחיי ששלומי היה אוהב את זה. והביטוח הרפואי ישלם את הכול. חת-שתיים בידיים, שלוש-ארבע והנה זה בא. אפילו בלי לקפוץ לבריכה מהמקפצה הגבוהה. סתם תאונה, ממש לפי הזמנה. אפילו בלי התרעה. זרע קטן, מותפח, עושה עכשיו את דרכו בתעלה הלחה, החמימה, השורצת חיידקים, שנים-עשר סנטימטרים אורכה בשעת רגיעה.

אימא לא ידעה מה אני עושה מאחורי הדלת המוגפת של חדר הילדים. אבל  העיפרון שגישש את דרכו בתעלה הצרה הראה תוצאות מרשימות: שנים-עשר סנטימטרים בשעת רגיעה, עשרים סנטימטרים בשעת התרגשות. כמה חבל שלא יכולתי אז לקחת בחשבון את הסתברות אורכה של התעלה המצפה לבואו של הגוש הלבן, מתה לפלוט אותו החוצה. כמה, עשרים וחמשה סנטימטרים? ואולי רק חמישה, לא יותר מאורכה של זרת ממוצעת, כדי להאיץ את התהליך, נו כבר, אשת-חייל-הללויה?

כאילו בלי התרעה באו הטיפות הזעירות וצבעו באדום וורמיליון את המפשעה. אחר כך בא הכאב, בקול תרועה, מפלח את הרחם לשניים, עוקר את החצוצרות ושולח גירויים חדים לנרתיק. ראיתי את שלומי מעל האוקיינוס, מזמין בקבוק "פרייה" מהדיילת, וחשתי את המטוס שלו קורע את בטני לחתיכות. כבר לא יהיו לנו ילדים ביחד, צעקתי אליו, לאיזה כיס אוויר שבו הוא נמצא, אטום  בענן. כשתחזור, הוא כבר לא יהיה בן שנתיים או בן שנה. הוא יהיה גוש לבן, מרופד בנימי דם מסוג איי-בי פלוס, והאחות בטח תחליק אותו בעוד רגע לאשד הגועש של מי ניאגרה מבושמים בריח מלאכותי של אורנים.

התעוררתי מההרדמה כשראשי מלא צמר גפן. פנים שמנות הביטו עלי מצד שמאל, מכוסות עד הפה בשמיכת צמר צבאית. הבטן של כולן בחדר כבר הייתה ריקה, והן שכבו בשקט והמתינו שמישהו ימלא אותן מחדש. לפני סיבוב האחיות הרשו למוהל קטנטן, מזוקן ומזרחי להיכנס ליולדות ולהפיץ את כרטיסי הביקור שלו. שיהיה במזל, בן או בת? הקול היבש והצמרירי שענה לו אמר: כלום. המוהל הסתלק בבעתה, ואני נשמתי לרווחה, מרוצה מהאכזריות הקטנה שלי. מבעד לחלון ראיתי את שלומי הקטן מרופד בענן, טס עכשיו ליד האווירונים, מאותת לשלום בידיו הקטנות לאבא ואימא שלו.

תל אביב, 1986
 
"פתוחה" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993

דוקרת את העולם בחָזָה (על רחל איתן ויצירתה)

היא דקרה את את העולם בחָזָה, אבל איש לא זוכר את הדימום. למה רחל איתן היא אחת מן הסופרים החשובים של שנות השישים, למרות שפירסמה רק שני ספרים, נחשדה על ידי מבקרי דורה צרי האופקים והשוביניסטים כסופרת של רכילות תל אביבית זניחה, ונשכחה מלב ומעין.
 
היא פירסמה רק שני ספרים, נפטרה בגיל 56 לפני שסיימה את ספרה השלישי, היגרה מכאן לארצות הברית בשנת 67' (ושימשה באוניברסיטת הופטרה בלונג איילנד כמרצה לספרות ישראלית ואידית), ואני די בטוחה שרבים לא יודעים מי היא, למרות שהייתה רבנית-מכר די כבדה בשנות השבעים, עוד לפני שצצו כאן כל מיני עירית לינוריות דלוחות. אני מניחה שהבלונד המחומצן ומראה הג'ין מנספילד שלה, הקלו על מבקרי דורה לתחום אותה כסופרת אופנתית של רכילות תל אביבית זניחה, כאשר התפרסם ספרה השני "שידה ושידות". אולי הם נקמו בה על כך שהשתלחה בהם ובבני דורם בפראות המעודנת שלה, בספרה הראשון "ברקיע החמישי",

ואולי גם מפני שזכתה בצדק רב בפרס ברנר היוקרתי. אני משערת שגם השערורייה הרכילותית שאפפה אותה זמן קצר לאחר שפורסם ספרה הראשון: הרומן של בעלה דאז, האדריכל דן איתן, עם מי שהפכה לימים לגורואית דה-לה-שמעטע, ומתה חסרת כל מקדחת בגסט-האוס מצחין בהודו: רינה שני, סייעו לתחום אותה במובלעת הצרה של סופרת לא לגמרי קאנונית.

והרי מדובר בימים אחרים, לפני שכל מי שהוציא כאן ספר קצת שערורייתי נהפך לסלב בגרוש, כאשר סופר מכובד נהג להיחבא מעין בין המוזות המאובקות. שלא לדבר על כך שסופרות היו אז במשורה, וגם את המעטות שהעזו לצפצף לא שש הממסד הספרותי להכניס לפנתאון. וכך נגזר על אחת מהסופרים החשובים של שנות השישים, בואך השבעים, לטבוע בתהום הנשייה, ולהישאר משהו שבין קוריוז לקאנון. לא ממש קאנון, כי הרי גערו בה על הנטייה הכמו-רכילותית ב"שידה ושידות", אבל מצד שני קרוב לקאנון הישראלי המובנה של שנות השישים, על שום שב"רקיע החמישי" היא כתבה על דור המייסדים כמו יתר עמיתיה בני דור המדינה.

לשונה של איתן הייתה יפיפייה בצורה בלתי רגילה. לא הייתה זו הלשון היפיופית, המתפייטית, השירית כמעט, כמו זו של עמליה כהנא כרמון, אלא כתיבה נדירה במורכבותה הלשונית, במשחקי לשון שנונים, במוזיקה מילולית המיוחדת רק לה. עד היום אני מוצאת לעיתים הד מכתיבתה בקרב כותבים מקומיים, ספורים אומנם, שלא לדבר על השפעתה הישירה על כתיבתי. אני מודה, אני כל כך אוהבת את רחל איתן, שאם מזדמן לי לבצע איזה פלגיאט קטן או הומאז' לכתיבתה, אני לא מתביישת לעשות אותו בלב נקי. אני מוכנה אפילו להצביע היכן ואיפה בספריי התבצע הדבר.

הנושא בשני ספריה דומה למדי: החברה הישראלית בראי המספרת, תחילה כילדת מוסדות בשלהי שנות השלושים-תחילת הארבעים, ואחר כך כצעירה תל אביבית הנבוכה מנישואיה המדכדכים ומבני דורה המכריסים מנחת בשנות השישים. כל זאת מול תיאור מדוקדק, פרטני, נשכני של שני דורות: בני העליות הראשונות וילדיהם הצברים הזחוחים. תיאורה את החלוצים ממזרח אירופה שבנו את הארץ, בספרה "ברקיע החמישי", כחנוונים קטנוניים מהשטעטל, לא החמיא למי שהצעידו אז את המדינה לקראת הקטסטרופות הגדולות של העתיד. בן גוריון ובני דורו היו על הכוונת שלה, והם תוארו מצד אחד כעסקנים שבעים ואופורטוניסטים, כגנבי הקצבות מזון מפיהם של עוללים, ומצד שני כיצורים תלושים, מבוהלים ומבולבלים.

בציר הספר יש גיבורה, ילדת מוסדות (כפי שהייתה גם איתן עצמה), שבוחנת את בני דורו של אביה, שזרק אותה לבית יתומים דיקנסי באיזו מושבה נידחת בשרון. הגיבור השני הוא מין משורר חדל אישים, שמנסה לשנות משהו באווירת החומרנות הגסה שכבר הצליחו החנוונים לייצר כאן, בתקופה הדי קצרה מאז עלו לפלסטינה. לא היה זה מבט מחמיא של החלוצים, שבאותם ימים עדיין תיחזקו את המיתוס הנעלה של עצמם. תיאור של מורים ומטפלות בבית יתומים, הבולסים יחדיו נקניקים ומעדנים שנחמסו מהמשלוח של הבונדס למען יתומי ארצנו, כל זאת בעיצומו של רעב ומחסור חמור בתקופת המנד"ט, הוא תמונה קשה וביקורתית כל כך, שפלא בכלל שהעניקו לה את פרס ברנר בשנת 66', ואגב, רק ארבע שנים לאחר צאת הספר לאור.
 

עם "שידה ושידות" התקדמה איתן אל בניהם של החלוצים, בני דור המדינה והפלמ"ח, וניגחה אותם באותה השיטתיות הממוקדת שמאפיינת את כתיבתה. שם בוהה הגיבורה, בת דמות המחברת, בבני דורה ההוללים והסובאים ב"קליפורניה" המיתית של אייבי נתן, שמפזרים לרוח את מעט ההישגים שצברו כאן אבותיהם החלוצים, שמנסים להפוך את ישראל למדינת לווין של אמריקה, שנעלמו מקרבם מעט מן האידיאלים שעוד היו כאן פעם, על רקע הפייסקו הקרוב של מלחמת יום כיפור, שאומנם לא מופיע בספר אשר נכתב לפניו, אך ריחו כבר נושב בין הדפים.

איתן לא רק הייתה אחת מן המבקרות החשובות של דורה, אלא גם מצחיקנית אמיתית. לא צחקתי מספרים אחרים כפי שצחקתי ממנה. על רקע הרצינות הנפוחה מחשיבות עצמית של רוב הסופרים בארץ, היא בעיני פנינה כמעט יחידה בקרב אלות בייסבול משעממות. מלבד כמה צחוקים שמפיק ממני לפעמים מאיר שלו, ובדיחות-דעת שידע לספק אי פעם, בעברו הפרה-היסטורי הספרותי, יורם קניוק, אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בספרות העברית כמוה. אינני חושבת שהיא ראתה בעצמה סטיריקונית. אבל האמת היא שספריה הצטיינו בחתרנות סטירית עמוקה ורחבה של החברה הישראלית, שבין שנות הארבעים לראשית שנות השבעים. היא התבדחה על חשבון עצמה ועל חשבון בני דורה בלי רחמים.

"דוקרת את העולם בחזָה," כך תיארה את בת דמותה, אביבה ש"ץ ב"שידה ושידות" – משחק מילים המרמז גם על החזה הנשיי המתריס, וגם על לשונה המושחזת שקטלה חללים. רק חבל שאיש לא זוכר מאומה מזה. שכמו שקורה עם לא מעט סופרים דגולים, נטולי יחצ"נות משומנת או סתם חסרי מזל, היא נשכחה מלב ועין, ואם כבר זוכרים אותה, זה שוב בגלל השערוריות והבלונד. אחת לעשור נזכר בה איזה עיתונאי, ושוטח את הפרשה הלעוסה בכתבת סופשבוע.

מותה בשנת 1987 ציער אותי. הצטערתי שכבר לא נדע כיצד הייתה מתפתחת כתיבתה, לאילו מקומות ונקיקים מסקרנים, ואת מי הייתה קוטלת היום לו חיה עדיין בינינו. ואף שהיא הוציאה רק שני ספרים, שאת הראשון שבהם כתבה בגיל הפעוט של 25 לערך (ואל תשכחו שזה היה לפני עידן המחשב שעודד גרפומנים צעירים), אין לי ספק שהיא הייתה אחת המאורות הגדולים של הפרוזה הישראלית, עילוי, "תלמיד-חכם," גאונית ספרותית. אני מכריזה בזאת כי הגיע הזמן להוציא שוב את ספריה, עדיף כמובן בהוצאה שהייתה ביתה, עם עובד, אבל מצידי, כל הוצאה אחרת יכולה להרים את הכפפה.