Tag Archives: נשיות

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש

לאבי היה אנדרוגינוס בתור פילגש. היא הייתה אשתו הראשונה. היה לה צל אילוסטרטיבי של שדיים ואיבר לא מזוהה במקום זין. זה היה בשנת 36'. קראו לה מינה. היא הגיעה בטרנזיט משכונת הדוסים. היא לבשה שמלות פרחוניות סגורות עד הצוואר, עם הררי תחרים שכיסו את זרועותיה עד למרפקים. אבי היה פרענק, אבל הוא התלבש כמו אפנדי מרחביה, עם חליפות מגונדרות של שלושה חלקים מטוויד אנגלי, שנמכר רק ב"ספינס", להן הוא התאים חפתים מוכספים ועניבות ממשי צבעוני. כזה גנדרן הוא היה, ואפילו לא מלאו לו עשרים.

לרגל חגיגת הספר העברי, אני מעלה פרק מספרי החמישי, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", שראה אור בשנה שעברה וזכה בפרס איגוד סופרי ישראל.

 נא להיכנס מכאן להמשך קריאת הפרק.

תפסיקי להתבכיין!

אני מרגישה חולה. מרגישה חולה, למרות שזו אינה מחלה סופנית. אבל שמחתי לשמוע, סוף סוף!, רופא נשים שאומר בטלוויזיה שמה שיש לחלק מאיתנו זו מחלה. אוי לאוזניים שכך יישמעו. מחלה? די, יאמרו לי, תפסיקי להתבכיין. אבל מבחינתי, הודעה בכך שמה שיש לי זו מחלה, איכשהו מרגיעה אותי. נותנת לי להרגיש בסדר. לא עוד אישה היסטרית שמתבכיינת. להמשיך לקרוא

ראיון איתי בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגל"צ לרגל יום האישה הבינלאומי

מחר, יום שישי, 4.3.11, בשעה 17.00 אני מתראיינת בתוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל, בהנחיית ציפי גון גרוס, לרגל יום האישה הבינלאומי.

אדבר על פמיניזם, נשיות, אימהות, ארכיטיפים נשיים, מגדר, הבניות תרבותיות ועוד, בהקשר לרומן האחרון שלי "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס איגוד סופרי ישראל. (ואגב, הוא עדיין בחנויות).

בתוכנית ישתתפו גם ד"ר נויה רימלט, ג'קי חוגי  וד"ר סימה זלצברג,  שכתבו ספרי מחקר על נשים: בחברה החרדית, בחברה האיסלמית, וכו'. יהיה מעניין.

והנה לינק לתוכנית בגלי צה"ל. הראיון איתי הוא האחרון. יש לבחור בתוכנית של ה-4.3, היא תהיה שם לשמיעה בשבועות הקרובים.

בראשית-נשית חדשה

הזמנה לערב ספרותי על ספרות נשים. יש חיה כזו? בהשתתפותי ובהשתתפות משוררים ואנשי אקדמיה. מנחה: נולי עומר. להמשיך לקרוא

הרהורים על פוריטניות או "את וולגארית!"

בהיותי מבקרת קולנוע כתבתי פעם מאמר על הגברים בקולנוע האמריקאי, שכותרתו הייתה "גבר גדול עם זין קטן". לא אני נתתי את הכותרת, דווקא העורך הוא שנתן, על פי משפט שכתבתי במאמר עצמו. מאוד הופתעתי שהוא עשה את זה, כי ב"על המשמר" הדי צנוע, שקוראיו היו בעיקר קיבוצניקים מבוגרים מהשְמוֹץ, לא נטו לשפה כזו. בדרך כלל צנזרו אותי, אם "העזתי להתפרע" קצת עם השפה. לפעמים העורכת הלשונית הייתה אומרת לי, "לא יפה, יעל, איך את כותבת, לא נעים…" ומיד משנה ללשון "מהוגנת" יותר. להמשיך לקרוא

ארבעים שנה (פוסט לנשים בלבד)

בחישוב קל, אני מקבלת כמעט ארבעים שנה. בעוד כמה חודשים זה יהיה ארבעים. חתיכת חיים. כמעט כל חיי בעצם. הייתי בת 11 כשקיבלתי לראשונה. כתבתי על זה גם באחד הסיפורים בקובץ "יצאתי לחפש מחסה" וגם ברומן "רואות מכאן את כל העולם" – כתבתי את תחושת המבוכה, המועקה, הזעזוע מהופעת הדימום החודשי. להמשיך לקרוא

קופסה של צבעים

פרק אחד-עשר מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997

לפרקים הקודמים

קופסה של צבעים/ פרק אחד עשר

"רק להושיט יד ולבחור," קראה רחל הקטנה בעליצות, ובמרץ מחודש שבה לבחוש בשלל התחפושות שהיו מפוזרות על רצפת המערה במערבולות צבעוניות. "עוד מעט פורים," הכריזה, "ואין בעולם ילדות עם כל כך הרבה תחפושות כמו לנו!"
הן האמינו שאין ילדות מאושרות מהן, שיכולות להתחפש למה שהן רק רוצות: לנזיר או ליפנית, לכוכבת קולנוע או למצרי קדום, לקצין בחיל הים הצרפתי או סתם להולנדית, וגם הענק וגנו בא בהחלט בחשבון.
מרוב תחפושות הן לא ידעו במה כדאי להן לבחור. הן מיינו את הבגדים וסידרו אותם לפי סוגים: בגדים ליום-יום בערמה אחת ובגדים לערב ולנשפים בערמה אחרת. באותה שיטה מוינו גם הבגדים לנופש, בגדים לספורט, ובגדים שהולכים איתם רק לעבודה.
אבל השיטה הזו רק הצליחה לבלבל אותן. רחל הגדולה אמרה שזה עושה לה כאב ראש, ורחל הקטנה אמרה לה: "אם תמשיכי להתלונן, לא נגמור גם בעוד חמישים שנה".
הן החליטו לסדר את הכול מהתחלה. הפעם לפי צבעים: כל הבגדים השחורים נחתו לערמה רכה אחת, כל הבגדים הלבנים לאחרת, כל אדומים בערמה נוספת. כך, לפי הסדר, התהוו במקלט ערמות בכל צבעי הקשת. היו שם ערמות קטנות והיו גדולות יותר. ביחד הן נראו לרחל הגדולה ולרחל הקטנה כמו שדה פרחים באביב, או כמו קופסה של צבעים.
אבל גם בדרך זו הן לא הצליחו להחליט מה הן רוצות להיות. רחל הגדולה אמרה שהיא כבר ממש מבולבלת, ורחל הקטנה אמרה לה: "אוף, גם כן את!"
רק אז הציעה רחל הגדולה לסדר את הבגדים לפי מינים: כל הבגדים שמיועדים לבנים בערמה אחת, וכל הבגדים לבנות בערמה אחרת. כשהן סיימו להפריד בין הבגדים, הצטברה ערמה תפוחה בצד ימין וערמה הרבה יותר קטנה ומדובללת בצד שמאל. הערימה הימנית היתה צבעונית ומגוונת, בעוד שבערמה השמאלית שלט השחור והחום, עם כמה כתמים של לבן מלוכלך וגוונים עמומים של חאקי.
רחל הקטנה חמדה את השפע ששלט בערמה הימנית. במהירות התנדבה לקחת אותה. אבל רחל הגדולה ענתה לה מיד: "זה לא פייר. למה ששוב פעם לך יהיו את כל הבגדים היפים?"
היא קבעה ששוב צריך לחלק את הבגדים, אבל הפעם בהגינות. והיא אמרה לרחל הקטנה: "זה לא פייר שאת תמיד שוכחת כל כך מהר את מה שאת בעצמך אומרת, בכל פעם שמתחשק לך לקבל את החלק הכי טוב במשחק".
ורחל הקטנה נעלבה. היא לא אהבה שרומזים לה שהיא לא נאמנה לדעותיה. על כן החליטה לעשות את עצמה כאילו היא מוותרת. בראשה כבר תכננה מה תגיד לרחל הגדולה, שישכנע אותה לוותר למענה על כל הבגדים היפים. היא כבר ראתה את עצמה לבושה בהם. מגונדרת מכף רגל ועד ראש. כמו גדולה. כמו הגברת נינה.
שוב פוזרו הערמות. הבגדים הרבים מכל מיני תקופות ושנים עורבבו כמו חפיסת קלפים, ועל רצפת המקלט סודרו שתי ערמות חדשות, תואמות בגודלן. אבל שוב נוצרה בעיה לא פחות חשובה: כיצד יכריעו מי תיקח מה? רחל הקטנה לא הסכימה לוותר על כל אותן שמלות יפות שהיא כבר הרגישה עליהן בעלות. ורחל הגדולה אומנם לא התלהבה מהשמלות, מפני שחשבה שהן מתאימות רק לבננות רכרוכיות, אבל גם היא לא הסכימה לוותר כל כך בקלות על חלקה בשמלות ובקישוטים.
הן החליטו לעצום עיניים ולפזר את הבגדים באקראי, כמו שעושים כשמחלקים קלפים או כמו כשמגרילים משחקים. ומה שיהיה יהיה. ורחל הגדולה איימה על רחל הקטנה: "חסר לך אם תפתחי ת'עיניים. אל תחשבי שאני לא אשים לב…|"
כשהן פקחו את העיניים, הן ראו שתי ערמות צבעוניות, שוות בגודלן. הבעיה החדשה שהתעוררה היתה כיצד לחלק ביניהן את הערמות. רחל הקטנה כבר הבחינה באחת משתי הערמות בשמלה שהיא מאוד מאוד אהבה: שמלה קִצרת שרוולים ממשי נוזלי בגוון של שמנת. ללא היסוס קבעה עליה בעלות. היא בחשה בערמה ושלפה ממנה את השמלה היפה. אבל רחל הגדולה תיארה לעצמה שאם רחל הקטנה בוחרת בערמה הזאת, סימן שזאת הערימה היותר טובה, אז היא אמרה לה: "לא, את לא. אנחנו נעשה אן-דן-דינו. ומי שתנצח תבחר."
אבל כשרחל הגדולה ניצחה, כבר לא התחשק לה לבחור. היא אמרה לרחל הקטנה שהיא נותנת לה את הערמה במתנה.
"אז בשביל מה עשית את כל הבלגן?" רטנה הקטנה. אבל בליבה היתה מאוד מרוצה.
משהסתיים הסכסוך, מיינו רחל הגדולה ורחל הקטנה את ערמותיהן בעייפות ובהרבה פחות עניין והנאה. הן היו מבולבלות וטרודות: עדיין לא החליטו באיזו תחפושת לבחור.
רחל הקטנה חשבה להיות סינית. תמיד התפעלה מהחרישיות שבה צועדת לה סינית קטנה, המתיישבת על מחצלת מנייר אורז ומכינה תבשיל של אורז לבעלה.
רחל הגדולה, שבשנה שעברה התחפשה לקאובוי ושנה קודם לכן למלכה אסתר, וזה רק מפני שאימא שלה הכריחה אותה, לא מצאה בערמה תחפושת שממש מצאה חן בעיניה.
רק אז עלה בראשה של רחל הקטנה רעיון שמצא חן בעיניה יותר ויותר. היא הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת. לרחל הגדולה היא אמרה: "זה יכול להיות הרבה יותר נחמד מסתם להתחפש. חוץ מזה, תחשבי איך הבנות מהכיתה יתפוצצו מקנאה. נמציא משהו שעל בטוח אף אחד לא יתחפש. ונבוא ככה למסיבה".
אבל את רחל הגדולה היה קשה לשכנע. היא חששה שהבנות יצחקו עליהן, חששות שרחל הקטנה ביטלה מיד בביטחון, ואמרה לה: "אין לך מה לדאוג. התחפושת שלנו תהיה הכי יפה בכל הבית ספר." כאשר הוסיפה שהיא בכלל לא תתפלא אם הן יזכו בפרס הראשון לתחפושת המצטיינת, התחילה גם רחל הגדולה להאמין לה. אבל גם כשסוף סוף הסכימו החברות על משהו, מיד צצה בעיה חדשה: לְמָה להתחפש?
רחל הקטנה הציעה להתחפש לזוג סיניות: "נתחפש לסיניות זהות ונלך ברחוב בצעדים קטנים קטנים, נחייך חיוכים מתוקים ונגיד סיונרה לאנשים, וכולם יחשבו שאנחנו תאומות," אמרה, והתחילה לשיר בקול גדול את "שניים סינים עם כינור גדול."
רחל הגדולה ענתה שהיא לא מוכנה להתחפש בכזאת תחפושת אידיוטית, וסיכמה: "זה נורא ילדותי."
רחל הקטנה נעלבה והשתתקה, אבל מיד הציעה שהן יכינו תחפושת משותפת של אימא ותינוקת. "ואני אהיה האימא," התנדבה מיד.
"למה שאת תהיי האימא?" התלוננה רחל הגדולה, "למה שאת תמיד תזכי קבל את הבגדים הכי טובים?"
"אבל לתינוקות יש בגדים נורא חמודים," ניסתה רחל הקטנה לשדל: "יש להם מין סינורים קטנים כאלה מפלסטיק. וכובע עם פומפונים. וצעצועים. והמון מוצצים. ובקבוק פלסטיק לשתייה. אני אוכל להביא הכול מהבית. אימא שלי שומרת את כל הבגדים של אחותי הקטנה מהזמן שעוד היתה תינוקת. היא אומרת שהיא שומרת את זה בשביל הילדים שלי… את קולטת? מחר אני אביא לך סינור קטן ומוצץ, ואת תהיי תינוקת נורא יפה".
"ואם תהיי טובה," הוסיפה אחר כך בצחוק: "אז אני לא אספר לאבא שלא גמרת היום לאכול".
"אני לא אהיה התינוקת, ודי!" סיכמה רחל הגדולה. היא הפנתה את גבה לרחל הקטנה ומוללה חולצה מרופטת בצבע כחול שהיה לה שרוך אדום. היא משכה את השרוך וכרכה אותו על צווארה של אחת הבובות. היא היתה משוכנעת שהיא שומעת קולות של צוויחה.
"לא צריך. אני אהיה התינוקת ואת תהיי האימא," ניסתה רחל הקטנה לפייס.
"לא רוצה וזהו! זה עוד יותר תינוקי ממה שאמרת קודם, שנתחפש ליפניות," אמרה רחל הגדולה בפנים קודרות.
"זה היה לסיניות," תיקנה רחל הקטנה.
זמן מה עבר ובו ישבו שתיהן בשקט, מחופרות בפינתן הפרטית במערה. עד שרחל הקטנה הציעה: "אני יודעת: נתחפש לאבא ואימא! "
אבל רחל הגדולה לא היתה במצב רוח של פיוס, ולא התחשק לה לציית לבקשותיה של רחל הקטנה. היא התחפרה בפינתה, מוללה את החמור האפור והמכוער שרחל הקטנה הביאה מהבית, ושתקה. החמור הביט בה בעינו האחת הבריאה. עינו השנייה היתה מרוטה. היא ניסתה להצמיד את העין הקרועה לעורו הקירח, וחשבה: חמור מסכן, נכה, מה יהיה עליו כשיגדל? מי בכלל תרצה להתחתן איתו?
"אוף, כמה שאת מעצבנת," אמרה רחל הקטנה. "הצעה אחרונה שלי זה שנעשה משהו שעוד לא עשינו אף פעם במשחק אבא ואימא. בואי נתחפש לחתן-כלה. את תוכלי לבחור מה שאת רוצה להיות. מצדי שתהיי את הכלה, אם את דווקא מעדיפה את הבגדים היפים".
היא ידעה שאין לה מה להפסיד. היא תיארה לעצמה שרחל הגדולה תוותר ותיתן לה להתחפש לכלה, עם כל הקישוטים היפים, והשושנים בתסרוקת, וענק היהלומים עם העגילים התואמים שהן מצאו יום אחד בכיס השעון של אחד הבגדים, וכמובן, גם עם זר כלולות ענקי ביד. מיד דמיינה לעצמה איך תיראה כשתפסע בשמלה הלבנה: שובל לבן, ארוך כמעט כמו שביל החלב שאת ציורו ראתה בספר אסטרונומיה, ישתרך אחריה במלכותיות, ויהלום זעיר ינצוץ בשערותיה כמו כוכב השביט.
פתאום נזכרה שאין לה שמלה כזו. חליפה שחורה לחתן זו לא בעיה גדולה להשיג. בתיבה יש מספיק חליפות שחורות שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה הזאתי. אבל שמלת כלה זה בכלל לא קל להשיג. איפה תמצא עכשיו שמלה כזאת?
היא תיארה לעצמה שלא תוכל לתפור בעצמה שמלה כזאת, למרות שרק בשבוע שעבר תפרה שמלת כלולות מפוארת, עם גדילים וחרוזים, לבובה ברבי. וברבי כפוית התודה אפילו לא אמרה תודה. בתמורה היא הענישה אותה והושיבה אותה בפינה, על המדף של המזנון, ליד ואזה מלוכלכת שאפילו פרחים אין בה. אז מאיפה תקריץ עכשיו שמלת כלה לעצמה? עד שאמה תסכים להשאיל להן את שמלת הכלה שלה, יצמחו לה שערות על המצח. הסיכוי להתחפש לחתן-כלה נראה לה אבוד. אבל היא היתה מרוצה מכך שרחל הגדולה נעתרה סוף סוף והסכימה להתחפש לחתן-כלה.
רחל הגדולה הסכימה מפני שחשבה שאחרי שהן כבר היו זוג נאהבים בכאילו, הן חייבות להתחתן בכאילו. זה נראה לה הגיוני מאוד שאחרי שהן שיחקו בנשף באבא-ואימא, תבוא גם חתונה. ומובן שמצב כזה מחייב את המשך חלוקת התפקידים.
"אבל אין לך שמלה לבנה," ציינה קצת בקנטרנות.
"כן, אני יודעת," מיהרה רחל הקטנה לענות, "מה נעשה? "
פורים התקרב. אוזני ההמן נאפו. הקרנבל ברחוב בן יהודה המתין עם בובות הענק של כוכבי קולנוע ונשיאים מתים. התחפושות המעופשות מהשנה שעברה הורדו מהבוידם והעבירו אותן לאחים הקטנים. ולרחל הגדולה ורחל הקטנה עדיין לא היתה שמלת כלה.