ארכיון תג: מחלת נפש

"סריגמיש אוהב ילדים"

מלאו לי אחד-עשרה ורבע באותו קיץ שבו קיבלתי את הווסת הראשונה, ובו גם הפכתי לאימא. כשראיתי אותה בבית החולים, לבנה כמו דף נייר, זעירה כמו בת חודש, ולא כמו בת חמישה חודשים, זרועותיה הזעירות מנוקבות בנקבים אדומים של המחט שהוחדרה כמה פעמים ביום כדי להכניס לגופה הקטנטן כל מיני תרופות ונוזלים, שלא ברור מה ריפאו – באותו רגע הפכתי לאימא שלה."

הקטע הוא מתוך ספר אוטוביוגרפי בכתובים. המשך לקריאה ב-NRG:
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=4412

מחשבות על התאבדות

לזכרו של  שי אריה מזרחי, משורר שאבד לנו

לא פעם רציתי להתאבד. אני מכירה את רגשות הדיכאון והאובדן שמסוגלים להציף את הנפש.

מחשבות על התאבדות החלו לצוץ אצלי בגיל ההתבגרות. אני מניחה שמעבר לסערות הנפש המאפיינות את הגיל הזה, ומעבר להיסטוריית הנפש הלא הכי בריאה שיש אצלנו במשפחה, והעובדה שגם אמי הייתה די דיכאונית – מעבר לכך, אני מניחה שגם החיים בביתנו תרמו לכך. העובדה שבדיוק בגיל ההתבגרות התרחשו מירב הדברים הקשים במשפחתי (אחותי הגדולה הסכיזופרנית שחזרה לגור אצלנו עם בתה התינוקת, שאני עצמי גידלתי, ועוד דברים הקשורים בכך, עליהם כתבתי בהרחבה בבלוגיי), תרמו אף הם לתחושה שלפעמים הכול סגר עליי. אני זוכרת לא מעט לילות שבהם נרדמתי בבכי שממש הרטיב את הסדין… להמשיך לקרוא

החשפנית ההומלסית

ראיתי סרט דוקומנטרי ששבר את ליבי. יש לי כזה כאב עז בחזה, וחשבתי שכדאי שאכתוב עליו ואשתף אחרים ברגשותיי. כנראה שזה כואב, כי אני כל כך מזדהה.

שם הסרט הוא "החשפנית ההומלסית" (הוקרן ביס דוקו), שעוקב במשך כמה שנים אחרי אמנית שחייה מדורדרים, למרות שהיא ציירת, פסלת ואומנית מחוננת. להמשיך לקרוא