ארכיון קטגוריה: רואות מכאן את כל העולם\" – רומן\"

חברות (פרק 3)

פרק שלישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/ סימן קריאה, 1997

 

  לפרקים הקודמים

 

ח ב ר וֹ ת / פרק שלישי

            

בהפסקה של עשר התקרבה רחל הגדולה בהליכה מאיימת אל שולחנה של רחל הקטנה, ובאדנותיות נשענה על קצה השולחן.

   רחל הקטנה נבהלה כשנוכחה לדעת שהילדה הגדולה אינה מתכוונת לזוז משם. היא נראתה לה ענקית, כמו גוש עקשן ומבהיל, אולי אפילו יותר גדולה מ"מובי דיק" שקראה לאחרונה.

   כשהגדולה סיננה בקול מפחיד: "שלא תחשבי שמישהו פה יקרא לך בשם שלך, יה מפגרת," הרגישה רחל הקטנה שהיא עומדת להתעלף. "מה עשיתי לך שאת מדברת אלי ככה?" לחשה.

  "מה עשית לי? אני רואה שאת עוד יותר סתומה ממה שאת נראית. שצריך להסביר לך הכול כמו לתינוקת. מה עשית לי?! בסך הכול גנבת לי את השם שלי, זה מה שעשית! ושתדעי שאני לא אשתוק לך, אני הייתי פה קודם," ובתנוחה מאיימת קירבה את גופה לרחל הקטנה.

  רחל הקטנה פחדה לזוז או אפילו לפתוח את הפה. כשנרגעה קצת, הציעה: "אולי אפשר לקרוא לנו רחל א' ורחל ב'?" כשאמרה את זה הרגישה הרבה יותר טוב.

  "מצדי שתהיי את רחל א'. אבל לי קוראים רחל! לא שום רחל א' או רחל ב'. וזהו!" פסקה רחל הגדולה. היא החליטה לצאת מהכיתה כדי לא לתת לקטנה הזדמנות להגיד משהו.

  רחל הקטנה נשארה לבדה בכיתה והרגישה כמו טיפשה. אפילו לא הספיקה לשאול אותה איפה פה הספרייה, כמו שהתכוונה לשאול כשראתה את היצורה הגדולה מתקרבת לשולחנה, וחשבה שהיא באה אליה מתוך כוונת ידידות, ופניה, כמו שאומרים, לשלום. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. איך תלמד בכיתה שכולה רשעים-מרושעים, עם בנות מפונדרקות שמסתכלות עליה מגבוה כאילו שהיא בכיסא גלגלים, ובייחוד עם היצור המפחיד שנבח עליה הרגע?

   "איי, איי, לוקוראס, דמיונות. זה הכול מהספרים האלה שאת קוראת כל הזמן," פסקה אימא כשהיא חזרה הביתה מבית הספר. "יותר טוב תלכי תרחצי כלים ותעזרי קצת לאחותך בשיעורים," והלכה לנוח על הספה.

  למחרת, שוב עברה לידה הילדה הענקית. הפעם היא הזהירה אותה בקול מפחיד שלא תעז לענות בשמה כשהמורה קוראת לה.

   "אז איך את רוצה שאני ידבר, אה? תגידי לי איך?" התפרצה רחל הקטנה. למרות שהתאמצה, לא הצליחה לכלוא את הבכי.

   "יופי, עכשיו גם את תתחילי ליילל לי כמו בננה! ובטח גם תלכי להלשין!" אמרה רחל הגדולה, וחיקתה את הארשת הבכיינית שעלתה על פניה של רחל הקטנה. אבל בתוך תוכה הייתה ממש מרוצה. איך הצליחה להבהיל את היצורונת המבוהלת הזאת, ולגרום לה להידבק ישר לכיסא.

   "אני לא מלשנית!" ענתה רחל הקטנה בחשיבות אחרי שקצת נרגעה.

   "באמת חסר לך שתלשיני. זה יהיה הסוף שלך,"  סיכמה רחל הגדולה. התחשק לה להמשיך להציק לילדה הזאת. ילדים מבוהלים עשו לה חשק להתעלל בהם. לא להפסיק עד שתראה אותם בוכים. אבל אז נשמע הצלצול של השעה השלישית, והמורה לתושב"ע נכנסה, ובקולה החרישי והתקיף מסמרה את הילדים לכיסאותיהם, ודרשה מהם להוציא תנ"ך קסוטו ואת חוברת המסכתות שחילקו חינם בכיתה בתחילת השנה.

  רק רחל הקטנה לא הקשיבה לקולה של המורה. הוא נשמע לה קר ומקפיא, ממש כאילו נשברו צליליו לרסיסים בחלל החדר. היא לא ידעה מה תעשה עם עצמה. זהו בסך הכול יומה השלישי בכיתה, וכבר הספיקה להסתכסך עם כל העולם. רק הגיעה, וכבר כולם שונאים אותה. והיא אפילו לא עשתה להם כלום. מה עשתה לילדה השמנה, למפלצת הזאת? שתעזוב אותה במנוחה. והכי גרוע זה שאין מי שיעזור לה. היא גם לא תלך לספר למורה: אף פעם לא הייתה מלשנית ולא תתחיל להיות עכשיו. חוץ מזה, ידוע שרק פחדנים ותינוקות מלשינים. אולי כדאי שתדבר עם הילדה הרעה ההיא? אבל מה תגיד לה? איך תרכך את ליבה? היא נראית כל כך מפחידה. עובדה שאין לה אף חברה בכיתה. רק עם הבנים היא מתחברת. יותר נכון, הולכת איתם מכות. אף פעם לא פגשה ילדה כזאת אמיצה שבכלל לא פוחדת מהבנים. נדמה כאילו הם אלה שפוחדים ממנה. אף פעם לא פגשה ילדה שהבנים פוחדים ממנה. רק רואים אותה, ישר בורחים. ואיך רועד מפניה הילד ההוא, עידו, שיושב לפניה? כמה מצחיק לראות את זה.

  היא חייכה לעצמה. תימהונה וסקרנותה המסו את הפחד. היא החליטה שבסוף היום תנסה להתקרב אל הילדה הגדולה המשונה. ילדה שלא כתובה בשום ספר.

   "את יודעת מה?" אמרה לה בהפסקה הגדולה, "את יכולה לקחת את השם הזה לעצמך." ללא היסוס הוסיפה: "אני מוותרת עליו מראש."

  רחל הגדולה הייתה המומה מהקלות שבה ילדה אחרת מוותרת למענה על היקר לה מכול: על שמה. היא הייתה המומה עוד יותר מכך שדווקא הילדה שהכי פוחדת ממנה בכיתה, היא זאת שמתקרבת אליה ומנסה להתיידד איתה. בתימהון ענתה לה: "אבל אז את תישארי בעצמך בלי שם."

   "לא נורא," אמרה רחל הקטנה. "אולי תוכלי למצוא לי  שם אחר? אני ממילא לא אוהבת את השם שלי. אימא שלי נתנה לי אותו על שם סבתא שלי שנמצאת בבית אבות. ואני גם לא כל כך אוהבת את הסבתא הזאת. יש לה ריח של עובש, ולביסקוויטים שהיא נותנת יש תמיד טעם מגעיל של ארונות."

   היא הייתה מרוצה מכך שעולה בידיה לדבר עם הגדולה בכזאת חופשיות ובכלל בלי שהיא תפריע. פתאום גם נדמה לה שהיא כבר לא מפחידה כמו קודם. בטח גם לה יש לב קטן ועצוב מתחת לגוף המגושם כמו חבית, בדיוק כמו לכל הילדים הקטנים והאומללים מהספרים.

  גם רחל הגדולה הייתה מופתעת. המילים שפרצו במהירות ובביטחון מתוך הגוף הקטן לא הפסיקו להפליא אותה. היא לא ידעה מה עושים במקרה כזה. הרי לא תיתן לחדשה לסבן אותה בכזאת קלות. בטוח שכל מה שהיא רוצה זה להתחנף. כל מי שרוצה משהו יודע להתחנף. אפילו גדי, שקורא לה דובה ושמנה ופרה, מתחנף אליה יפה מאוד כשהוא רוצה שהיא תשאיל לו את האולר הקפיצי בעל חמשת הלהבים, זה שקיבלה בשנה שעברה מאבא ליום הולדת.

   ואולי גם היא אסופית? אולי אין לה אבא ואין לה אימא, ובגלל זה היא הפכה להיות מרשעת? צריך לרחם עליה. מיד ריחמה רחל הקטנה על רחל הגדולה, בדיוק כמו שהיא מרחמת על גילה המשותקת בכל פעם שהיא קוראת את "אני אתגבר". המחשבה שיש ילדים שהם משותקים ממש, ויש כאלה שהם כאילו בסדר גמור בגוף, אבל גם הם נכים, הדהימה אותה. זהו, היא בטח כמו המפלצת מ"היפה והחיה"! היא הייתה מרוצה שהגיעה למסקנה המרעישה לפני שהעליבה את הגדולה וקראה לה מכשפה.

  בספרים שקראה תמיד היה למפלצת גוף מכוער שהסתיר לב טוב ואוהב, לב זהב שעולה על גדותיו מרוב אהבה. בדיוק כמו בסיפור על הנסיכה שמסתירה במבצרה חיה מפחידה. לנסיכה היפה יש מפלצת שצווחת בלילות ומרעידה את קירות הארמון, ומשתינה על צריחים ומגדלים, וביום מפחידה ילדים קטנים. בדיוק כמו גוליבר שבכלל לא היה נסיך וגם לא מנומס, אבל כולם אמרו שיש לו לב של זהב. באותו רגע היא כמעט אהבה אותה, את הילדה הגדולה המבהילה. מיד גם סלחה לה על כל הדברים המעליבים שאמרה, ועל כך שקודם ניסתה להפחיד אותה.

  גם רחל הגדולה התפעלה מאומץ ליבה של רחל הקטנה. מצא חן בעיניה שהפצפונת לא מתנהגת כמו שכל הבננות מתנהגות במקרים כאלה. ואפילו שהיא לא הולכת מכות, יש לה מספיק אומץ להגיד הכול ישר בפרצוף. אולי בכל זאת כדאי להיות חברה שלה? היא כזאת עדינה ובודדה. היא לא תצליח להסתדר בכיתה אפילו רבע שעה. מישהו צריך לאמץ אותה. להציל  אותה מהבננות. איך שהן צחקו עליה מאחורי הגב, והיא אפילו לא יודעת. כזאת זעירה וטובה. ממש כמו בובה. כל הזמן רק קוראת בספרים מהספרייה. אי אפשר להבין מה היא מוצאת בהם. ואיך ייתכן שהיא מעדיפה ספרים ישנים במקום לשחק בחצר? אולי היא לא מכירה משחקים? היא בטח פוחדת שיצחקו עליה אם יגלו שהיא לא יודעת לשחק תופסת וכדורגל ומחבואים. צריך ללמד אותה איך משחקים בחצר. עם הבנים, וכל מה שצריך.

  רחל הקטנה רצתה להושיט את ידה לרחל הגדולה, אבל היא התביישה. היא שמחה שעכשיו גם לה יש חברה. היא הרגישה שרחל הגדולה כבר לא כועסת עליה, וזה בכלל לא הפתיע אותה. בכל הסיפורים זה קורה. אחרי שהמפלצת מורידה את התחפושת, היא הופכת לנסיך טוב לב, עדין ומנומס. טוב, לא צריך להגזים, אולי לא מנומס. קשה לצפות מבילבי-בת-גרב הזאת להיות פתאום מנומסת כמו הנסיכה מהסיפור על הנסיכה והעדשה. לא כל הילדים שהופכים לנסיכים, נראים נסיכים ישר על ההתחלה. לא כל מי שמסתכל עליה, למשל, על הגוף הרזה כמו מטאטא, על השיער הדליל והמקורזל, על השיניים הבולטות הארוזות בתוך פלטה, ישר יודע שיש בתוכה נסיכה. יש אנשים שלוקח להם המון זמן לגלות נסיכות בתוך גוף של ילדות לא יפות. הרי אי אפשר לראות ישר על ההתחלה מה שיש בפנים, כמו מבעד לצילום רנטגן. אבל מי שצריך לדעת כבר יידע. למשל, הנסיך היפה שלה.

   רחל הגדולה הגניבה מבט אל חברתה החדשה. היא ידעה שעכשיו הן חברות, אף שרחל הקטנה נראתה לה מבוישת: עיניה התכסו בארשת מרוחקת, חלומית, כמו בשעה שקראה באחד מספרי הספרייה המוזרים שלה. היא רצתה להגיד לה משהו. לשאול אותה אם הן באמת חברות. לוודא שהיא לא עומדת פתאום להגיד לה שהכול היה סתם, בצחוק. אבל היא החליטה שעדיף לשתוק, כי חברים טובים תמיד יכולים לשתוק ביחד. רק כשהם כבר לא חברים, הם מדברים יותר מדי.

   היא הכירה את זה היטב מהמריבות. מהצעקות שהגיעו מהמטבח כמעט בכל לילה. מההרצאות הבכייניות שנתנה אימא לאבא. מתשובותיו הארוכות והמפורטות, בטון סבלני ולפעמים קצר רוח, כאילו כדי לפייס אותה, אבל בעצם רק כדי להרגיז אותה עוד יותר, עד שפוקעים עצביה של אימא והיא צורחת עליו, ואבא אומר שלזה בדיוק הוא חיכה, שהיא תאשים אותו, ואז הוא צורח עליה בחזרה: "תמיד את מתחילה, תמיד את מחטטת, תמיד מאשימה, תמיד כזאת מכשפה," ומכריז שהוא לא מבין איך בכלל התחתן איתה.

  רחל הגדולה פסעה בדרך בשתיקה. לצידה פסעה בשתיקה גם רחל הקטנה.

   "את יודעת מה?" הציעה רחל הגדולה, "את יכולה להישאר רחל." היא הרגישה נדיבה וטובה, וחשבה שלפעמים זה דווקא נעים להיות טובה. גם רחל הקטנה שמחה. המפלצת התגלתה כנסיכה.

    

רחל הקטנה (פרק 2)

פרק שני מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים 

 ר ח ל   ה ק ט נ ה/ פרק שני
 
רחל הגדולה נכנסה לכיתה ולפני שהתיישבה בעטה בבני. בני בעט בה בחזרה. כשנמאס לה מהמשחק, חבטה בראשו המגולח של עידו והיכתה אותו בגבו. עידו לא החזיר לה. היא ידעה שהוא לא יחזיר לה, הפחדן.
   זה הצחיק אותה. מאוששת מהתעלמותו, המשיכה להכות אותו גם בעורף ואחר כך בין השכמות, והביטה בעונג כיצד נמתח צווארו בציפיית חשש לאגרופיה, וכיצד מתכווץ עורפו המלוכלך לסדרה חדשה של קפלולים. כשהתחנן בפניה שתפסיק כבר, רק הגבירה את קצב המכות. אבל אז התערב בני לטובתו ובעט בה מאחור. שוב נפתח הפצע. הוא להט מכאב.
   אחרי שחותלה הזרוע, החליטה לא להסיר הפעם את התחבושת. במשך כל השיעור הביטה באניציה ומשכה אותם אחד-אחד, עד שנפרמה התחבושת לאיטה. למשחה החדשה שמרחה עליה האחות היה ריח של מנתה. הריח מצא חן בעיניה. היא רחרחה אותו בהנאה, הוא דגדג באפה. התחשק לה ללקק אותו.
   בשעה השנייה, שהייתה שיעור בתנ"ך, הובילה המנהלת לתוך הכיתה תלמידה חדשה. היא אחזה בצווארון חולצתה הצהובה וכיוונה אותה בגסות פנימה. לרחל הגדולה זה הזכיר חיית מעבדה קטנה שמובלת לתוך כלוב. לעומת גופה השמן של המנהלת וראשה הגדול והאימתני, שעוצב לפקעת אפורה בצורת בננה, נראתה לה הילדה החדשה קטנה, רזה ועלובה כל כך. גופה הקטן שפרפר בחוסר אונים הזכיר לרחל שֵׂיָה שזה עתה נולדה, פוערת עיניים מלאות חשש וציפייה, ממתינה בחרדה לעולם שיפקח אליה את עיניו בחזרה. יופי, הביאו לנו עוד בננה מצ'וקמקת, סיכמה לעצמה.
    "זוהי רחל," קבעה המנהלת. ורחל הגדולה הבחינה שהמורה מניחה על הילדה החדשה כפות ידיים מגוננות. זה רק עיצבן אותה יותר. היא לא הבינה מה קורה פה. מה פתאום עוד רחל אחת בכיתה? ועוד אחת שנראית ממש כמו חוט תפירה! אז שמעה את המורה אומרת: "כבר יש לנו רחל אחת," וראתה שהיא מצביעה עליה. מיד פנתה המורה בחזרה לילדה החדשה ואמרה לה: "כדי להבדיל ביניכן נקרא לך רחלי." אבל רחל הגדולה ידעה שרק אליה מכוונים הדברים. "עכשיו יש לנו שתי רחלות בכיתה: רחל הגדולה ורחל הקטנה," הוסיפה המורה בסיפוק.
     דבריה רק החמירו את המצב: רחל הגדולה שנאה שקוראים לה גדולה. זה היה גרוע לא פחות מפרה ודובה. היא החליטה שאם המורה תקרא לה ככה, היא תצרח עליה עד שלמורה ייצא כל הצבע מהפנים והיא תאלץ לקרוא למנהלת, ואז יקראו להורים שלה, וההורים יבואו למנהלת, והיא תגיד להם שהילדה לא יכולה ללמוד יותר בבית ספרנו. אבל לה זה יהיה לא אכפת בכלל: נראה אותם קוראים לה "רחל הגדולה".
   בינתיים יצאה המנהלת מהכיתה, והמורה טפחה בחיבה על גבה של הילדה החדשה ואמרה לה: "לכי תמצאי לך מקום לשבת."
   ברגליים כושלות פנתה רחל הקטנה לטור השלישי, והתיישבה ליד ילד מנוזל שלא מצא חן בעיניה. היא הרגישה כיצד כולם נועצים בה עיניים. ומי יודע מה הם חושבים עליה? הם בטח צוחקים עליה בגלל שהיא כזאת קטנה, צ'יקיטיקה. ככה אימא ואבא קוראים לה כשהם לא רוצים שהיא תדע שהם מדברים עליה.
   כמה שנאה אותם כשקראו לה ככה. אפילו צלילה של המילה הגעילה אותה: "צ'יקיטיקה". תמיד  נשמעה לה כמו צ'יטה. וכשהם עברו לדבר בלאדינו, היא הייתה בטוחה שהם מדברים עליה, ושהם עושים את זה בכוונה כדי להרגיז אותה, או גרוע מזה, כדי להעליב אותה ולגרום לה להרגיש עוד יותר קטנה, טיפשה וחסרת חשיבות.
   אבל זה לא היה גרוע כל כך כמו בשעה שהם התחילו לשוחח ביניהם בלאדינו ברחוב. ברגעים אלה אפפה אותה בושה עצומה שהיא לא הצליחה להסתיר, אף שידעה שזה לא יפה מצידה להתבייש בהוריה.
   הבושה גרמה לה להתרחק מהם ברחוב כאילו היו מצורעים. בגלל הבושה עשתה כל מיני תנועות הטעיה: צעדה הרחק מהם, וכשהתקרבו לחלון ראווה נצמדה לשפת הכביש, או שהלכה לאט והקפידה שהם יצעדו הרבה לפניה. הכול כדי שהעוברים ושבים לא יקשרו אותה חלילה לאנשים המשונים האלה, שמדברים בשפה משונה שאיש לא מבין, ואיש גם לא רוצה להבין.
   בבית זה היה פחות פומבי, ולכן קצת פחות נורא. תמיד יכלה לאטום את אוזניה, להתכנס בתוך עצמה ולהתמכר לחלומותיה, לדמיונותיה ולספריה. אפילו בשעת הארוחות קראה בהם. במיוחד אהבה את "נשים קטנות" ואת "האסופית", ואת "אני אתגבר" קראה שלוש פעמים ברציפות.
   היא אהבה את הילדה הנכה והמסכנה שרגליה משותקות ופניה מתעוותות בעיוותים נוראיים ובלתי נשלטים, כמו של מפלצת. היא ריחמה עליה כמו שמרחמים על תינוקות קטנים וחסרי אונים, שכל אחד יכול לבוא ולעשות בהם מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה, והם לא יכולים לעשות כלום, אבל ממש כלום. הם רק שוכבים להם בעריסה המדולדלת שלהם, בין סדינים חמימים ובתוך חיתולים מסריחים מפיפי וקקי, חנוטים כמו המלכים המצריים שאת פסליהם ראתה פעם במוזיאון לטבע, ופשוט לא יכולים לעשות כלום אם מישהו ניגש אליהם, עושה להם פוצי-מוצי אידיוטי וצובט אותם בלחיים, או מרטיב להם את הפנים ברוק שלו ודוקר אותם בזיפי זקנו.
   היא אהבה לקרוא על ילדים מסכנים. ילדים  אומללים, ילדים בלי בית, ילדים נודדים. היתומים של דיקנס היו לחבריה. כשפינוקיו ברח מהבית, הבינה לליבו. כשנבלע במעי הלוויתן, הרגישה כאילו אותה בלעו כאן חיים. סטרדי העני והצנוע מ"הלב" היה איש סודה. כשהרכיב לעצמו מדף לספריו האהובים מארגז ירקות ישן שמצא ברחוב, הרגישה קרובה אליו כמו שלא הרגישה כלפי אף נפש חיה בעולמה. סופי היתומה מ"תעלוליה של סופי" הייתה חברתה. כשסופי זללה פרוסות לחם שחור
של סוסים, עם שמנת חמוצה, וקיבלה מזה כאב בטן, הרגישה כאילו היא זאת שבטנה נקרעת מנחשולי כאבים.
   אבל יותר מכל ריחמה על  גילה מ"אני אתגבר". היא שוחחה איתה בלילות, והזדהתה עם כל מה שקורה לה בכיתה ובצופים. כשהילדים מהכיתה לעגו לה מפני שהיא נכה, הרגישה כאילו לה הם לועגים. כשגילה נכשלה, הרגישה שזו היא שנכשלת, היא שנופלת, היא שמתבזה. כשגילה הצליחה במשהו, כשהתעלתה על עצמה, כשמורותיה שיבחו אותה ואפילו הילדים בכיתה הביטו בה במבט חדש של הערכה, חשה שגם היא מסוגלת להישגים. ובכל פעם שהגיעה לדפים בהם גילה מתאהבת ביוני, המדריך שלה מהתנועה, והיא משוכנעת שהוא, הבחור הכי חתיך בקן, מחזיר לה אהבה, נעצרה וקראה את הפִסקה פעם אחר פעם. בתשומת לב קראה, בשקיקה, בחרדה ובהנאה עצומה, ובתחושה שגם לה יקרה פעם משהו מרגש כזה, וגם בה יתאהב פעם בחור יפה כזה. וכשהגיעה לפרק שבו מתברר שיוני בכלל לא מאוהב בגילה, שבעצם יש לו חברה יפה שהולכת לצבא, הרגישה כאילו מרביצים לה.
   רק כאשר הקריאות הצורמניות בלאדינו קטעו את חוט מחשבותיה היא התעוררה מחלומותיה, וקלטה שבעולם הזה היא חיה, בבית הזה, ושזאת בסך הכול אימא שלה, קוראת לה לבוא לארוחת הערב.
   ברגעים אלה דמיינה לעצמה שהיא אן שרלי. גם היא לא שייכת לכאן. לא לבית הזה. לא לאנשים האלה. היא ילדה אסופית. לכן היא בשום פנים ואופן לא יכולה להיות שייכת לבית הזה. היא לא שייכת לאף אחד ולשום מקום. ויום אחד יבוא בחור יפה כמו המדריך של גילה המשותקת, אפילו יפה וטוב ומתחשב ממנו בהרבה, ויישא אותה מכאן.
   אבל ליד הילדות הסנוביות, לצד השולחן המקושקש בחיצי אהבה ובנוסחאות מטושטשות לטור חשבוני, ומול המורה השאננה והמרגיזה, ובפרט בנוכחותה של הילדה הגדולה המבהילה, שגם לה, משום מה, קוראים רחל, זה נראה לה פתאום עוד יותר בלתי אפשרי שיום אחד יבוא הבחור היפה וייקח אותה מכל זה.
  וכי מדוע שירצה? מה יש בה בכלל שמישהו מסוגל לרצות? הרי היא כל כך קטנה, כמו רבע עוף בחתונה של אשכנזים, אפילו אימא אומרת. הרי היא כל כך  צנומה, "כמו זנב של לקרדה", אומרת  הטיה רשל בכל פעם שהיא באה מירושלים לבקר. וחוץ מזה, היא גם מכוערת ונמוכה, ויש לה משקפיים וגם פלטה מגעילה על השיניים, ושערותיה המקורזלות נראות כמו זנב של מטאטא. ולילדה הזאת שיושבת בשולחן שלפניה יש שיער בלונדיני גולש ושופע. ולילדה שממול גועשים הררי תלתלים ערמוניים על הראש, אסופים בקוקיות צבעוניות. וכולן נראות כל כך יפות, כל כך גנדרניות. ממש נשים קטנות. אפילו לבנים פה בכיתה יש הרבה יותר שיער מאשר לה. עם הצמות הגפרוריות שלה והקרחות הקטנות שנפרצו בשיער מאז שנדבקה בגזזת בבית הספר הקודם, היא לא תגיע רחוק. אז איך בכלל אפשר להתחרות?
   היא עצמה את עיניה ואטמה את אוזניה כדי שלא תצטרך לשמוע את קולה הצרוד והמונוטוני של המורה לגיאוגרפיה, ולראות כיצד הבנות שלצידה מתלחששות. בוודאי עליה. אבל היא ידעה שבקרוב, ממש-ממש בקרוב, אולי אפילו כבר מחר, כשרק תתרגל לחלל החדר הדחוס באידי גיר מחניקים, לנוכחותם המעיקה של הילדים, לקולן המיובל מסיגריות של המורות, ואפילו לילדות האלה שחושבות את עצמן בגלל שיש להן צמות בלונדיניות עבות, מקושטות בקוקיות צבעוניות, תוכל להתעלם מהם גם בלי שתאטום את אוזניה ותעצום את עיניה. ואז היא תרחף בחלל ותחוש רק את מה שהיא רוצה לחוש, תשמע רק את מה שהיא רוצה לשמוע, תראה רק את מה שהיא רוצה לראות.
   וזה יהיה יפה. זה יהיה נהדר. מתחת לשולחן, צמוד-צמוד לו על ברכיה, מלטף חרישית את העור המצומרר של הירכיים החשופות, ימתין לה עוד ספר ישיש, מוכתם וריחני כדי שתחליף אותו בספרייה. ימתין עד שילכוד את תשומת ליבה, עד שתתעורר מחלומותיה ותעיף בו מבט, ותקרא בו בשקיקה ובאהבה, בזמן שכל הכיתה תלמד על התהוות השבר הסורי-אפריקאי, כיצד נפער יום אחד במרכז כדור הארץ, ערבל את האדמה וחצה את העולם לשניים.
   לרגע אחד אפילו הצליחה לרחם עליהם. הם לא יודעים כמה קל להתנתק ולהתרומם מהגוף הזה שכובל אותך לאדמה. הם בכלל לא יודעים שזה אפשרי. אף פעם לא חשבו על זה. הקוקיות השקופות והמחקים הצבעוניים והכדורגל והשבר הסורי-אפריקאי מעניינים אותם הרבה יותר.
   אבל היא ידעה. היטב ידעה כיצד זה יהיה להמריא מתוך גופה ולרחף הרחק משם, לנחות בדיוק היכן שתחפוץ, בעולמו של סטרדי, ואחר כך בביתו של סבא ג'פטו. זה יהיה אפילו קל יותר ממעופו של זבוב האשפה שמתרוצץ לידה בקדחתנות, מנסה לפרוץ החוצה בכל הכוח, ובכל פעם רק נחבט באכזבה על פני השמשה.
   היא ציפתה להפסקה בהתרגשות. רשימה מוכנה של ספרים להשאלה כבר המתינה בתיקה עוד מהערב הקודם. כל כך הרבה ספרים יש בעולם. ולה יש עוד כל כך הרבה ספרים לקרוא. כל כך הרבה ספרים מצפים לה בספרייה. רק להושיט יד ולקחת. ואיזה כיף יהיה לבחור ספר, ולפני שהספרנית תרשום את פרטיו ומספרו בכרטיסה, גם להריח אותו?
   היא הכירה את ריחו של כל ספר. אפה זיהה את הריח מרחוק, ועורר בה התרגשות גופנית ממש. לרומנים עבים היה ריח אחר מאשר לספרים דקים עם ציורים. לספרים של מבוגרים היה ריח שונה לגמרי מספרים של ילדים. לספרי הילדים היו תמיד ריחות חריפים מעורבבים עם כל מיני דברים אחרים, אבל תמיד היו אלה ריחות מתוקים. והכי אהבה את ספרי ההיסטוריה: היה להם ריח חזק ומטשטש, כמו של טבק.
   התרגשות חיממה את בטנה ככל שהתקרבה אל הספרייה. היא זיהתה היטב את ריחה: ריח טחוב שיש רק בספריות עתיקו
של בתי ספר. נדמה היה לה שהיא מזהה גם את הספרנית הזקנה: תמיד בתסרוקת של פקעת, כאילו שבכל הספריות בעולם יושבת אותה ספרנית, עם אותם בגדים שיצאו מהאופנה ועם אותה תסרוקת של פקעת, ונראית כממתינה רק לה, לרחל, עט בלוגרף כחול ממתין בציפייה דמומה בין אצבעותיה, כדי לרשום מיד בכרטיסה החדש והנקי את כל הספרים  שתיקח עימה היום הביתה.
   היא שמחה שתוכל להחליף ספר בכל יום. יש אצלם כל כך הרבה ספרים בספרייה הזאת שלהם. ומי יודע, אולי הם אפילו ייתנו להחליף פעמיים ביום?

 

פרח הארגמן (פרק 1)

אני מתחילה לפרסם בהמשכים את ספרי השני, הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997. בעבר פירסמתי כמה פרקים. עכשיו אני אעלה את כולו, פרק לשבוע. אני שמחה לצרף גם את הספר הזה ליתר ספריי שאזלו וזכויותיהם חזרו אלי, והעליתי אותם לרשת בחינם: ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993, והרומן "סוף סוף רומן", חרגול, 2000. הם מצטרפים גם לרומן-רשת "יקירנט", שכתבתי בשיתוף עם נולי עומר, והוא פורסם בווי-נט בהמשכים ב-2007. את כולם אפשר להוריד מכאן בחינם. (ואפשר גם לבקש ממני, ואשלח במייל.)
 
"רואות מכאן את כל העולם" הוא גם הספר שהכי גורם לי נחת. הוא ספרי היחיד שנחל הצלחה בקרב הקהל, הוא נלמד כבר 12 שנים בקורס של ד"ר רוני הלפרין באוניברסיטת תל אביב, ומדי פעם אני מקבלת פידבקים, וגם עבודות נהדרות, שעשו עליו תלמידיה (הנה משהו שמישהו מהם כתב). ואם ירצה השם, כמו שאומרים, הקולנוענית מיה זפרן, תעשה ממנו סרט. אנחנו חתומות על חוזה, והלוואי שזה יקרה.
 
והנה
כאן ביקורת של רני יגיל על הרומן, מהבלוג שלו, שמבוססת על ביקורת שהוא כתב והתפרסמה בשנת 1998 ב"עיתון 77".

 

פ ר ח   ה א ר ג מן/ פרק ראשון
 
ריח של בית חולים עמד בכיתה. רחל הגדולה קילפה את התחבושת המהודקת מעל אמתה וריחרחה את מרפקה. המוגלה שנקרשה על הפצע הטרי הפיצה ריח חמוץ. אחות בית הספר שחיטאה את הפצע ביוד צהוב וצורב, וכרכה כמעט חצי זרוע בפד צבאי, לא הייתה מעלה בדעתה שבשנייה שהיא רק תצא מהמרפאה, תקלף רחל הגדולה את התחבושת וישר תזרוק אותה לפח האשפה.
  היא הייתה נהנית לראות עכשיו את פניה: המומות, צהובות מרוב יוד. במקום זה שמעה את המורה דרורה מכריזה: "זהו ילדים, עופו לי מהעיניים," ואחר כך את הרעש העצום כמו התפוצצות עצומה שבא בעקבות ההכרזה. אבל היא נשארה לשבת והמשיכה לבדוק את מרפקה
   היא אהבה להביט על פצעיה כשהם חשופים וחסרי הגנה. לפעמים גירדה עם הציפורן שריטות קטנות כדי להעמיק את הפצע עד מתחת לעור. פצעי שפשוף מנפילות ומכדורגל שיפשפה כשראתה שהם עומדים להגליד. אבל לא תמיד זה עזר. שריטות מגלידות מהר. גם שפשופים. אבל פצע כזה גדול זה כבר משהו אחר לגמרי. פצע כזה יכול להחזיק מעמד יותר משבוע.
  כאשר שמעה את קולו של הצלצול האחרון כבר התעסקו כל הילדים בילקוטיהם. ברשרושים, בדחיפות ובצווחות הם הטעינו את תיקי הצד המלוכלכים שלהם בספרי טבע וגיאוגרפיה, במחברות חשבון מקושקשות ובמבחנים מתוקנים עם ציון גדול בעט אדומה. רק  רחל הגדולה המשיכה לחטט בפצע שפער אליה עין צהובה וידידותית, וניסתה לקלף ממנו את השכבה הקרושה. ככה לפחות תוכל להסתיר את הפצע מעיני אימא. אבל עם תחבושת גדולה על היד אין שום סיכוי לעבור בשלום את המסדרון.
    "את מגעילה," צווחה אליה דנה הבלונדינית, ורכסה במרץ את תיק הג'ינס החדש שלה. היא עיוותה את פניה, עיפעפה עיניים כחולות במצמוץ ארוך, ומשכה באפה כדי להדגים כיצד בדיוק היא  נגעלת ממנה.
    "באמת, גיברת מכינרת!" חיקתה רחל הגדולה באנפוף ממושך את קולה המפונק של דנה. אבל היא לא הצליחה להסתיר את עלבונה. היא הרכינה את פניה כלפי חזה וריכזה את מבטה בפצע. מה אימא תגיד כשתראה אותה: שוב פעם נפצעת? את לא יכולה לשחק כמו בנאדם?
    ברעש רב תחבה את הספרים והמחברות לתוך הילקוט האדום. זה היה ילקוט מרובע ומגושם מעור מבהיק, עם אבזם מוזהב, שהביאה לה אימא מחוץ לארץ. חמישים פעם היא הסבירה לה שאף ילדה בבית הספר לא הולכת עם תיק כזה. אבל אימא לא רצתה לשמוע. כל הילדות צחקו עליה כשפתחה בפעם הראשונה את הילקוט, ואבזמו המוזר השמיע קולות צורמניים של חריקה. היא הרכיבה אותו על גבה כמו תינוק ובטריקת דלת יצאה מהכיתה.
  במסדרון הבחינה בגדי. הוא פסע לפניה ברישול. ביד אחת גרר את ילקוטו על הרצפה, ובשנייה כידרר את הכדורגל החבול והישן שהיה שייך לה' ראשונה. היא רצה אליו, דחפה אותו בגבו, והציעה לו ללכת לשחק בחצר לפני שכולם הולכים הביתה.
  אבל החצר הייתה ריקה. כל הילדים כבר הלכו הביתה, ולא היה עם מי להרכיב קבוצה. הברזיות טיפטפו מים שהצטברו בשלוליות דלוחות ברחבה שמסביב, ושמעון השרת מרח עליהן באיטיות את הספונג'ה ואסר עליהם לפסוע לצידו.
   "תלכו מסביב, אני יגמור את כל מי שילכלך לי פה," נבח אליהם והלך לקרצף את העמוד החלוד של הברזייה ממסטיקים חדשים.
  "אתה בא בחמש למשחק?" התעניינה.
  אבל גדי רק בעט בכדור ושתק. הוא נראה לה אדיש. כאילו שלא אכפת לו ממנה. שוב שאלה אותו. שוב גדי לא ענה. הוא רק כידרר את הכדור שלו ולא שיתף אותה במשחק, עד שהיא נאלצה לחטוף לו את הכדור בכוח. המעשה גרם לכך שבתגובה הוא התנפל עליה כדי לחטוף את הכדור בחזרה. היא התרגזה ודחפה אותו בכל כובדו של גופה. גדי נפל על האדמה והיא נפלה עליו. במשך כמה רגעים, שנראו לה אולי כמו שעה, היא התגוששה איתו על האדמה ובעטה בכל כוחותיה בברכיו, ושמחה על כך שהיא משאירה עליו המון סימנים כחולים, ושמחר הוא יתבייש להגיד מי הרביץ לו.
   אבל כשהטמינה את ראשה בין זרועותיו כדי לנשוך אותו איפה שהכי כואב, הרגישה פתאום בחום גופו וריחרחה את הזיעה, וקצת נרתעה. אז שבה והכתה בו בחוזקה כפולה.
   "אתה נכנע?", צרחה עליו. כאשר התנשמה, ריחרחה את נשימתו המהבילה. היה לו ריח של נקניק בטעם שום.
  "אתה  נכנע? תגיד אני נכנע, אחרת אתה תצטער על זה שאתה חי," צרחה שוב. כשלא ענה לה, מיסמרה אותו בכל כוחה אל האדמה הרטובה. גופו פירפר מתחת לגופה כאשר ניסה להשתחרר מלפיתתה העזה. כשלא הצליח בכך פלט בכאב: "אני נכנע, תשחררי אותי כבר."
   "פעם הבאה אני כבר יראה לך מזה לגנוב לי ת'כדור מהיד," אמרה לו. ברגע שהרפתה ממנו התרומם גדי במהירות מהאדמה וברח ממנה. בדרך החוצה הוא עוד הספיק לצעוק לעברה: "יה דובה." היא הבחינה כיצד גופו הצנום מפזר אדי אבק ברוח.
   "ואתה בכלל עף ברוח," צרחה אליו בשארית כוחה, והבחינה שהוא רץ בצליעה כמו האיש הזקן מהחנות של הדגים, שכל הילדים בשכונה פחדו ממנו פחד מוות.  
   רק כשנעלמה צלליתו מאחורי הגדר, הרגישה בתחושה של צריבה חזק שעלתה מהמרפק. כשבחנה מקרוב את הפצע, ראתה שהעין הצהובה, הקטנה, נהפכה למכתש אדום ומכוער. חבורות כחולות נוספו על ברכיה וצבעו את עורה בשלל צבעים. חתכים זעירים נקוו בקמטוטי שוקיה. איזה חרבון, עכשיו מאה אחוז שאימא תראה הכול.
  היא ידעה שאימא לא תוותר בקלות. אם תתפוס אותה, תיקח אותה בכוח לאחות זלמה, שרק יודעת למרוח לחיים בנשיקות רוק דביקות. ושם שוב ימרחו עליה את המשחה הנוראית, המסריחה, בריח דגים באושים. רק המחשבה ע
ל כך גרמה לה לרצות לבכות. היא לא ידעה מה תעשה עכשיו. בסוף החליטה לחזור הביתה. ממילא אין לה לאן ללכת. בדרך החוצה דרכה בכוונה על כל המקומות הרטובים ששמעון כבר הספיק לנקות. את קללותיו בערבית שמעה כשכבר הייתה מספיק רחוקה.
  בפיתול שלפני הכניסה לביתה הבחינה בקבוצה של ילדות מהכיתה. הן עמדו ברישול ליד שער ביתה של יעלי. ילקוטי הבד הצבעוניים שלהן היו מוטלים על המדרכה כמו בלונים שיצא מהם האוויר בנפיחה. פטפוטן הרעשני הגיע עד לאוזניה. היא שמעה אותן מדברות על מדבקות צבעוניות ומשוות עטיפות של מחברות, וראתה כיצד דפנה מראה לכולן את הטושים החדשים ואת המחקים הריחניים שקנו לה, ומסבירה בקול דקיק ורב חשיבות איך משתמשים במחשב הכיס שהביאה לה אימא שלה מאמריקה.
  היא התחבאה מאחורי הגדר והקשיבה. היא פחדה שתכף הן יתחיל לדבר עליה מאחורי הגב. היא הייתה בטוחה שהן חושבות שהיא מגעילה, ושאולי היא בכלל לא בת. פעם היא שמעה את דנה הבלונדינית לוחשת לחברותיה בחדר ההתעמלות: "צריך לבדוק אם לרחל יש כמו לבנות." את הכול היא שמעה אבל החליטה לשתוק. למרות שזאת לא בעיה בשבילה להתנפל עליהן במכות: זה כבר ילמד אותן לקח. ובכל זאת, הרבה יותר קל להרביץ לבנים. עם בנים יותר נוח לגמור חשבונות. בנות רק מתלחשות מאחורי הגב ועושות חרם. בנות לא יודעות להילחם נקי. הן אפילו לא מחזירות כשמרביצים להן. כאלה סמרטוטיות.
  כשנרגעה קצת החליטה לחמוק הביתה מהחצר האחורית. בשביל זה היה עליה לחזור את כל הדרך אחורנית, לעקוף את ויתקין שהתעקל לרחוב הירקון, להתגנב לחצרו של הבית הצמוד לביתה, ולזחול בתוך גומחה קטנה שנפרצה בגדר-החיה של השכנים. כשהגיחה משם כבר הייתה פצועה וחבולה מכף רגל ועד ראש. החבורה המכוערת שעל מרפקה פערה אליה שפתיים קרועות. הן הזכירו לה את עלי הכותרת של השושנים הנבולים והמאובקים, שעומדים כבר חודשים באגרטל הפלסטיק הכתום על השידה בחדר של סבתא שלה בבית הזקנים. הלוואי שאימא נסעה אליה. אם היא לא בבית, אז יש אלוהים.
  שנכנסה הביתה שמחה לגלות שאימא לא שוכבת כהרגלה על הספה בסלון, מכוסה עד המותניים בשמיכת פיקה, מנמנמת או צופה בשידורי הטלוויזיה הלימודית. בשקט-בשקט חמקה לחדרה ונעלה את הדלת. אבל מיד שמעה את הקול שצווח אליה מחדר השינה: "מה את נכנסת כמו איזה גנב?" ואימא ציוותה עליה להיכנס אליה תכף ומיד.
  היא ניסתה להתחמק ממנה. אמרה לה: "עוד מעט." אחר כך ניסתה את התירוץ של: "יש לי המון שיעורים למחר וגם בוחן-פתע בתנ"ך." אבל אימא בשום פנים ואופן לא רצתה לשמוע. "ואל תחליפי בגדים. אני רוצה לראות איזה זוג מכנסיים הרסת לי היום," צעקה.
  כשנכנסה אליה עם הבגדים המוכתמים מדם ועם הברכיים המלוכלכות בבוץ פתחה אימא במטח תלונות: "ילדה פגע-רע. ילדה כמו בן. ילדה יהושע-פרוע. אלוהים המתוק, מה עשיתי שמגיעה לי ילדה כזאת? יאללה, ישר לאמבטיה. ותתקלחי טוב-טוב כי אני אדע אם לא," איימה.
   המים החמים זרמו ברעש מהדוש ומילאו חצי אמבט. היא הכניסה רגל כדי לבדוק את חומם, אחר כך עוד רגל, עד שהצניחה לתוכם את מלוא גופה ושקעה בהם עד צוואר.
   חום ליטף את עורה. אדים עירפלו את ראייתה. רגועה ומנומנמת כמו לפני שינה, התבוננה מהופנטת באור שנכנס מהחלון המערבי בצבע חלבי והשתקף כמו בבואה בחרסינה הלבנה.
  עד שנרדמה. כשהתעוררה היו המים הירקרקים קרירים וריח הבת-אורן צרב את נשימתה. אצבעותיה נראו לה כמו צימוקים.
   אחרי שהתרחצה עלתה על דופן האמבטיה והסתכלה על גופה במראה הספוגה באדים. היא ציירה על האדים עיגול גדול ובתוכו עיגול קטן, הוסיפה פה ועיניים ושערות עומדות כמו של מפלצת, והתבוננה בריכוז לראות מתי ייספג הציור לתוך עצמו עד שייעלם לגמרי. אחר כך בחנה בעיון את הפצע שהמים החמים ריככו, והוא המשיך לגדול ולגדול. עתה דמה בעיניה למפלצת. היא התבוננה בו ונבהלה. דם נזל ממנו, והזרם לא הפסיק לגלוש, נאגר בשפתי הפצע כמו שושנה. היא לא ידעה מה תעשה. הדם לא פסק, גם לא כשהיא הידקה את הפצע בשתי אצבעותיה ולחצה עליו, כמצווה על הזרם שייפסק.
  היא התבוננה בפצע מוקסמת. הוא היה יפה. כמו פרח. חי ומתנענע כמו עלי הכותרת של הפרחים הסובטרופיים, עליהם למדה בשיעור טבע שהם אוכלים אנשים חיים. ממש בולעים אותם. כמו שהדינוזאורים בלעו את בני מינם עד שכולם נעלמו מעל פני האדמה. בידה הפנויה חיפשה צמר גפן כדי להספיג בעזרתו את מקווה הדם שהצטבר בגלים קטנים בשפתי הפצע החמוד, האהוב שלה. אבל לא מצאה צמר גפן בשום מקום. גם לא את התחבושת הצבאית של אבא מהמילואים. בארונית האמבטיה הייתה רק שקית מלאה בפדים ארוכים. הם היו רכים ולבנים. היא חשבה שאימא משתמשת בהם בשביל להוריד את האיפור. הם הזכירו לה כריות חמימות. התחשק לה לשקוע בתוכם לתמיד ולא לקום אף פעם.   
   היא שלפה פד אחד מתוך השקית, והספיגה בו את הפצע בטפיחות קטנות, שהכאיבו לה מאוד וגרמו לזרועה לתחושה מדגדגת של עקצוצים, כמו שקורה לה כשהזרוע או הרגל נרדמים. כשסיימה, לבשה על גופה את חלוק האמבטיה של אבא, ונהנתה ממגעו השעיר והמלטף. ככה תוכל להעלים מעיניה של אימא את הפצע העצום שהלך ונפער במרפק.
   בחדרה השתרעה בעונג על המיטה. כשגופה הצטנן מעט התכרבלה בתוך שמיכת הצמר הגדולה והתלטפה בה. ערפול מתוק טישטש אותה כמו לפני שהיא נרדמת.
   אבל הדם לא הפסיק לזרום. כתם מטושטש כבר הסתמן בתחבושת כמו טושים שמשאירים סימנים מטושטשים על הדף שמלמטה. היא לחצה את מרפ
ה בכוח כדי לגרום לדם לעצור, והתבוננה בהתפעלות בכתם שהלך והתרחב על הפד, עד שנראה לה כמו עננה אדומה בציורי ילדים.
   היא הייתה מרוצה מהעננה הקטנה שלה. מנומנמת,  נגסה בנשיקה  מלחם הקימל שהביאה מהמטבח, ונהנתה מטריותו ומטעמם המריר של הקימלים הקטנים והנוקשים, שהשמיעו חריקה בכל פעם שנטחנו בין שיניה. אחד סורר התחבא לו בשן הטוחנת. היא שלפה אותו בכוח ונתנה בו נגיסה אחרונה. הביס האחרון היה תמיד הכי טעים.
  לפני שנרדמה נזכרה ששכחה משהו. בחוזקה לחצה את ירכיה זה לזה, הגביהה את ישבנה, והורידה אותו בתנועות קצובות אל המזרן. עד שהרגישה בחיכוך המכאיב, המוכר, וציפתה לתחושה המתמהמהת. משלא מיהרה להגיע, חיככה את אצבעותיה במהירות מתחת לתחתונים.
  רק אז הרגישה בעונג החריף שתמיד חימם את גופה ועזר לה להירדם.

 

הרומן נכתב בשנת 1994

העורכים: פרופ' חנן חבר, ד"ר מוקי רון

 

לפרקים הבאים