Category Archives: סלט כללי

השד העדתי או השד הכלכלי?

אני לא יודעת אם עדיין יש גזענות או אם אין, אם עדיין יש אפליה על רקע עדתי או כבר לא – בכל מקרה, משהו שאמר דב אלפון (לשעבר כלפון), בתוכנית של אמנון לוי, קומם אותי. הוא אמר שהיתה ועדיין ישנה גזענות בשכונות צפון תל אביב.

אני נולדתי לתוך שכונה צפון תל אביבית, ליד מלון הילטון, וכשהייתי בת 11 עברנו לשכונה ליד כיכר המדינה. ומעולם לא חשתי שום גזענות מצד האשכנזים, למרות שאני מאה אחוז מזרחית (אימי היתה ילידת תורכיה, אבי היה דור ראשון בארץ ממוצא פרסי). להמשיך לקרוא

צבי ינאי בוחר בספרי "אני ואימא בבית המשוגעות"

איזו הפתעה נעימה: ממש במקרה צפיתי בראיון עם צבי ינאי בתוכנית "עניין של טעם" בערוץ 2, ולהפתעתי ראיתי שבקטע שהמרואיין בוחר שלושה ספרים, הוא בחר את ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות", ולצדו – איזה כבוד! – ספרה של אהובתי הספרותית, אלזה מורנטה, "אלה… תולדות", שהוא גם בין עשרת הספרים האהובים עלי. הספר השלישי שבחר היה "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו, ספר שנמצא גם אצלי ברשימת הקריאה וטרם הגעתי אליו. איזה כיף שלהיות בין השלושה האלה, ואני אפילו לא איטלקייה!!!
הנה הלינק לסרטון.  זה בדקה ה-16 בערך:

לי עברון ועקנין על ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות"

לי עברון ועקנין – משוררת נהדרת, עורכת ומתרגמת בחסד, אושיית רשת ותיקה ואחת הנשים הכי מקסימות שאני מכירה – שלחה לי את הדברים המרגשים האלה על ספרי "אני ואימא בבית המשוגעות": להמשיך לקרוא

פרידה אישית מיורם קניוק

אני חבה רבות ליורם קניוק, כי הוא היה הראשון שהכיר בכישרוני ועודד אותי. לסדנה בבית אריאלה נרשמתי בשלהי שנת 1982 בגללו ובגלל עמליה כהנא כרמון, שהיו המנחים. יש מעט מאוד סופרים עבריים שאני אוהבת ומעריכה, אבל אותם כמעט הערצתי. ודאי שבצעירותי. להמשיך לקרוא

פרק בהיסטוריה המצונזרת של נשים

אחד הדברים המרגשים והמשמחים שקרו לי ב-30 שנות פעילותי בספרות העברית, מאז שהתחלתי לפרסם בשנת 1983, הוא זה שד"ר רוני הלפרן החלה ללמד את ספרי "רואות מכאן את כל העולם" בקורס שלה באוניברסיטת תל אביב, החל משנת 1998, שנה אחרי שהספר ראה אור ב"קיבוץ המאוחד/סימן קריאה".

במשך השנים הארוכות הללו שבהן נערך הקורס, קיבלתי תגובות מרגשות וחמות מן הסטודנטים שלה, וכמה פעמים אף הוזמנתי לדבר בפניהם. עתה ראה אור ב"קיבוץ המאוחד" הספר של רוני, "גוף בלא נחת", המבוסס על הקורס שלה ועל עבודת הדוקטורט, והמאמר הפותח הוא המאמר על ספרי. אחריו באים עוד שישה מאמרים על ספריהן של יהודית קציר, גילה אלמגור, אורלי קסטל בלום, דורית רביניאן, צרויה שלו ואלונה קמחי.

31-2618b888888888888888 להמשיך לקרוא

לאן נעלמים כרישי הנדל"ן כשצריכים אותם?

בשבוע שעבר הזדמנתי לרחוב ילדותי, רחוב זלוטופולסקי בתל אביב. גרתי שם 11 שנה מאז היום שבו נולדתי. אני חושבת שמעל לעשרים שנה לא עברתי ברחוב הזה. נראה לי שבחלומותיי ביקרתי בו הרבה יותר…

יום יום הלכתי בו בילדותי, והמשכתי ברחוב ויתקין הממשיך אותו, עד בית ספר דוגמא. יום יום. יום יום הבטתי בבתים ובחצרות. גם השבוע עשיתי זאת. להמשיך לקרוא

זיתים ופסלים

יש לי קרוב משפחה נורא נורא מוכשר, שמו נבו כהן, ויש לו משק בגליל. נבו הוא אח של גיסתי, וגם הדוד האהוב של אחייניי האהובים, ולכן אני נורא רוצה לפרגן לו, ולנסות לפרסם את מה שהוא יוצר.

הבית והחצר שלו הם מלאכת מחשבת מדהימה מבטון ומוזאיקה, המושפעת ממוטיבים הודיים מלכותיים וחלומיים. פשוט יצירות מופת. הכול מעשה ידיו. הוא גם עושה מנורות מדהימות, מזרקות נהדרות, שולחנות, ועוד, ואם תפנו אליו, תוכלו להזמין את היצירות היפות שלו. להמשיך לקרוא

רן יגיל ברשימה חדשה על ספרי הראשון, הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", שיצא לפני 20 שנה בעם עובד

"על הספרים היא חסה ומגוננת, אבל לא על גיבוריה. אלה נחשפים אל שגרת כיעור החיים במלוא עוזה. ישוטטו ככלבים עזובים ברחובות. גופניות – "הגוף הגאוני", כמו שכתב אביגדור המאירי – היא מילת המפתח להבנת הפרוזה הזאת…. מחברת מקורית, שופעת רעיונות, וגם תֶּמוֹת מוכרות לעייפה של סיפור בתוך סיפור או קולנוע בתוך סיפור, זוהרות אצלה באור יקרות ומגיחות אל הקורא באופן מפתיע המעורר השתאות." כך הסופר והמבקר רן יגיל ב"מעריב אנרג'י", ברשימה על ספרי הראשון, קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה", שראה אור לפני עשרים שנה בהוצאת "עם עובד".
לרשימה המלאה באנרג'י, נא להיכנס מכאן.

יצאתי לחפש מחסה, יעל ישראל, עם עובד, 1993

מיעל ליעל: מכתב לבחורה אמיצה, יעל שרר

לו יכולתי, הייתי מאמצת את יעל שרר. אבל כבר יש לה אימא, למרות שאפילו האם הזו, היחידה במשפחה ששומרת איתה על קשר חם, בכל זאת לא מוכנה להודות בפה מלא, מבלי להתפתל: "אביך התעלל בך. את כאן הקורבן!"

בסרט הדוקומנטרי שביימה שרר על עצמה ועל התעללות המינית שעברה בידי אביה בילדותה, היא מנסה לסחוט מאמה הודעה מלאה, שלמה, בלב שבור, שאביה אכן עשה לה דברים שאבא לא אמור לעשות לבת. אבל האם רק אומרת: "אבל לא הייתי שם…" להמשיך לקרוא

מחשבות על התאבדות

לזכרו של  שי אריה מזרחי, משורר שאבד לנו

לא פעם רציתי להתאבד. אני מכירה את רגשות הדיכאון והאובדן שמסוגלים להציף את הנפש.

מחשבות על התאבדות החלו לצוץ אצלי בגיל ההתבגרות. אני מניחה שמעבר לסערות הנפש המאפיינות את הגיל הזה, ומעבר להיסטוריית הנפש הלא הכי בריאה שיש אצלנו במשפחה, והעובדה שגם אמי הייתה די דיכאונית – מעבר לכך, אני מניחה שגם החיים בביתנו תרמו לכך. העובדה שבדיוק בגיל ההתבגרות התרחשו מירב הדברים הקשים במשפחתי (אחותי הגדולה הסכיזופרנית שחזרה לגור אצלנו עם בתה התינוקת, שאני עצמי גידלתי, ועוד דברים הקשורים בכך, עליהם כתבתי בהרחבה בבלוגיי), תרמו אף הם לתחושה שלפעמים הכול סגר עליי. אני זוכרת לא מעט לילות שבהם נרדמתי בבכי שממש הרטיב את הסדין… להמשיך לקרוא