ארכיון קטגוריה: מלאכת החיים

בעקבות הסרט "מוקי בוערה"

אתמול ראיתי את הסרט על הדור השני והראשון, "מוקי בוערה", של סלבה ולינה צ'פלין, מוריי האהובים לבימוי בבית צבי – ואהבתי. קראתי איזו ביקורת מתנשאת ומרושעת של שניצרון על הסרט, ואני סבורה שלא רק שהוא פיספס את הסרט, הוא גם נשאר שטחי, צפוי עד מוות וחסר לב כתמיד. להמשיך לקרוא

זו האחות שלי

כל כך שמחתי לראות את הסרט הדוקומנטרי, "זה אח שלי", על אחיהם של אוטיסטים. וכל כל נשבר ליבי. הזדהיתי בכל רגע ורגע, כאילו שהם דיברו מגרוני. כל הרגשות הקשים כאשר אחותך חריגה – במקרה שלי, אחות נכת נפש: הרגשה שאת לא קיימת, שאת הצד, הרגשת עצב, בושה נוראה בצד אשמה, כעס בצד חמלה, ופחד, פחד איום, כולל הפחד כשבגרת להביא ילד שייצא כך… כל הרגשות הקשים שתמיד מתעלמים מהם, כי פשוט מתעלמים ממצוקת הילד הבריא, שמים אותו בצד, כי הוא הרי בסדר, הוא חזק, הוא יסתדר… להמשיך לקרוא

השד העדתי או השד הכלכלי?

אני לא יודעת אם עדיין יש גזענות או אם אין, אם עדיין יש אפליה על רקע עדתי או כבר לא – בכל מקרה, משהו שאמר דב אלפון (לשעבר כלפון), בתוכנית של אמנון לוי, קומם אותי. הוא אמר שהיתה ועדיין ישנה גזענות בשכונות צפון תל אביב.

אני נולדתי לתוך שכונה צפון תל אביבית, ליד מלון הילטון, וכשהייתי בת 11 עברנו לשכונה ליד כיכר המדינה. ומעולם לא חשתי שום גזענות מצד האשכנזים, למרות שאני מאה אחוז מזרחית (אימי היתה ילידת תורכיה, אבי היה דור ראשון בארץ ממוצא פרסי). להמשיך לקרוא

סערה בכוס סודה

היום הוא במאי די ידוע של סרטים דוקומנטריים, אך אז, בסוף שנות השמונים, הוא בדיוק סיים את החוג לקולנוע עם סרט עלילתי קצר שעשה. אני הייתי אז מבקרת קולנוע צעירה. נפגשתי איתו ועם עוד במאי, גם הוא בראשית דרכו, כדי לראיין אותם על ההבטחה לעתיד.

הייתי קצובה בזמן, כי אחרי הריאיון היה עלי למהר להקרנה לעיתונאים. ישבנו יחד בקפה כשעה וחצי, ראיינתי אותם, שוחחנו על קולנוע, ובמהלך השעה וחצי הזו הזמנתי כוס סודה. כוס, אפילו לא פחית. כוס סודה כמו שמזגו פעם… להמשיך לקרוא

דיוקן של גבר מכה

גיסי, האיש שהיה בעלה המכה של אחותי, היה בעצמו ילד מוכה. ילד שהתעללו בו. מרמזים קטנים שהסגיר, חשדה אחותי שכנראה התעללו בו גם מינית. כל מי שראה אותו כשבגר או שמע עליו, לא האמין שהוא גבר מכה. הוא לא היה "הגבר האלים הטיפוסי". הוא היה בחור אשכנזי מאלה שמכנים "בחור מבית טוב", צפוני, משכיל, יפה תואר. הוא לא נראה כמו הסטריאוטיפ החבוט של גבר מכה ואלים: מזרחי "פרימיטיבי" משכונת עוני הרוסה, בור ונחשל. להמשיך לקרוא

אימה בלתי נראית

לא התכוונתי לכתוב על הסרט הזה, אבל מאחר שהוא לא יוצא לי מהראש, החלטתי לכתוב. פדופיליה היא תחום קשה עבורי, ונראה לי שהוא כזה עבור כולנו. במקרה שלי, אולי זה גם בגלל שאמי היתה קורבן להתעללות מינית מצד הדוד שלה, ואין ספק שהנחילה לי ולאחיותיי את כל פחדיה הפרטיים והכמוסים ביותר, למרות שאנחנו, תודה לאל, לא עברנו את זה. להמשיך לקרוא

מיעל ליעל: מכתב לבחורה אמיצה, יעל שרר

לו יכולתי, הייתי מאמצת את יעל שרר. אבל כבר יש לה אימא, למרות שאפילו האם הזו, היחידה במשפחה ששומרת איתה על קשר חם, בכל זאת לא מוכנה להודות בפה מלא, מבלי להתפתל: "אביך התעלל בך. את כאן הקורבן!"

בסרט הדוקומנטרי שביימה שרר על עצמה ועל התעללות המינית שעברה בידי אביה בילדותה, היא מנסה לסחוט מאמה הודעה מלאה, שלמה, בלב שבור, שאביה אכן עשה לה דברים שאבא לא אמור לעשות לבת. אבל האם רק אומרת: "אבל לא הייתי שם…" להמשיך לקרוא

מחשבות על התאבדות

לזכרו של  שי אריה מזרחי, משורר שאבד לנו

לא פעם רציתי להתאבד. אני מכירה את רגשות הדיכאון והאובדן שמסוגלים להציף את הנפש.

מחשבות על התאבדות החלו לצוץ אצלי בגיל ההתבגרות. אני מניחה שמעבר לסערות הנפש המאפיינות את הגיל הזה, ומעבר להיסטוריית הנפש הלא הכי בריאה שיש אצלנו במשפחה, והעובדה שגם אמי הייתה די דיכאונית – מעבר לכך, אני מניחה שגם החיים בביתנו תרמו לכך. העובדה שבדיוק בגיל ההתבגרות התרחשו מירב הדברים הקשים במשפחתי (אחותי הגדולה הסכיזופרנית שחזרה לגור אצלנו עם בתה התינוקת, שאני עצמי גידלתי, ועוד דברים הקשורים בכך, עליהם כתבתי בהרחבה בבלוגיי), תרמו אף הם לתחושה שלפעמים הכול סגר עליי. אני זוכרת לא מעט לילות שבהם נרדמתי בבכי שממש הרטיב את הסדין… להמשיך לקרוא

לסלוח לה

כמה חודשים לפני מותה, חלמתי שאני מחבקת ומנשקת אותה. בחלום, לבי ממש יוצא אליה מאהבה, ואני אומרת שוב ושוב: "אימא, אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך אוהבת אותך, אימא," וליבי חם-חם-חם מרוך ואהבה. להמשיך לקרוא

כך אזכור אותך

אמי, לינה ישראל ז"ל (11 בפברואר 1926 – 9 בפברואר 2012)
כך אזכור אותך: צעירה, יפה, בריאה, שופעת חיים.