ארכיון קטגוריה: יצאתי לחפש מחסה

נובלת האינסומניה של ולאדימיר

במהלך השנה וחצי האחרונות העליתי את הסיפורים מתוך ספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", הסדרה הלבנה, עם עובד, 1993. "נובלת האינסומניה של ולאדימיר" היא הסיפור האחרון שאני מעלה. זה גם הסיפור שחותם את הקובץ, ולא במקרה. זהו סיפור ארס-פואטי (ואני איני מרבה בכתיבה ארס-פואטית), אבל בסיפור הזה ניסיתי להכיל וכמו-להסביר כל הפואטיקה והתמאטיקה שמרכיבות את הקובץ.

 

נובלת האינסומניה של ולאדימיר

 

ולאדימיר אלכסנדר לא מסוגל לישון. זה מספר שנים שאינו מצליח להירדם בלילות, ובימים הוא מסתובב מוטרד וסהרורי, עיניו נפוחות ומושחרות כעיניו של מתאבק מוכה, מבטו בוהה ומוחו הגדוש נודד לאלף כיוונים בלתי נשלטים. המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה עמומה… מוכרת מאיזה שהוא מקום. אילולא כתב את הסיפור בעצמו, היה משוכנע שקרא אותו באיזשהו מקום.

   ולאדימיר אלכסנדר, וולודיה בקיצור, בחור בן 32, היה נשוי בדרכו לבחורה צוענייה בדרכה. אילו כתב את הסיפור מישהו אחר, כפי שוולודיה חשד לפעמים שקורה לו, היה בוודאי מוסיף: וגם ילדים צוענים בדרכם. אבל ולאדימיר לא תכנן צאצאים שאחזקתם תחרוג מאפשרויותיו הכספיות המוכחות. את הרומן החל לכתוב בבוקר אחד לאחר לילה נוסף ללא שינה, ואין צורך לומר שלא יסיים אותו לעולם, כשם שלילות האינסומניה הכרונית שלו לא ייגמרו, כל עוד צוענים מימי ילדותו בחצי אי קרים ימשיכו להטריד אותו, ומיטת הסוכנות בעלת מזרן הקש האכזרי תציק לגבו השבור מהעבודה במפעל, שכן אין ביכולתו לקנות מזרן פרדייז שמיימי, יצוק קפיצים שבריריים, כמפורסם בכל העיתונים.

   את יום עבודתו מסיים ואלדימיר קופמן במפעל קטן לאלקטרוניקה בחולון בתפקיד טכנאי טלוויזיה מבוקש, מקצוע שאותו רכש עוד בארץ מולדתו שעל גדות הנהר. תמיד הוא ממהר להגיע הביתה לדירת שלושת החדרים הסטנדרטית בשיכון לזוגות צעירים, קומה רביעית מימין, בלי מעלית. בחצר מסתובבים ילדים מלוכלכים – לא שלו – הכביסה נוגעת מרפסת במרפסת, שלא לדבר על הצעקות, וולאדימיר מקבל התקף גועל יומיומי.

   בגיל עשר עלה דרך וינה לארץ ישראל, כמו שהבטיחו ההורים. בגיל עשר קנו לו טריינינג כחול של פומה, ועכשיו כבר יש לו עשר חליפות טריינינג. אחת אדומה, שתיים שחורות, היתר, שקנתה לו אשתו בהנחה גדולה ממפעל שפשט רגל, מפוספסות בירוק זרחני וכתום תפוז, ועוד אחת שקיבל מהפועל חולון, הקבוצה האהובה עליו.

   את שעות אחר הצהריים הוא מבלה בשכיבה על הספה בסלון הפונקציונאלי, הכמעט עירום מרהיטים, ומשתדל לתכן את לילו הבא פקוח העיניים, כיצד יכתוב עוד פרק ברומן האינסומניה שלו, כיצד ינפח בלונים עם הילדים שייוולדו לו, ועוד אי אלו הרהורים ערבים שהנעימו את שעותיו. אבל מרוב חלומות ורודים שוב לא הצליח להירדם.

   במהלך הימים כתב את העלילה במוחו, מתאם את קצה הפסקאות למקצב הדפסת המעגלים האלקטרוניים, מציץ בחצי עין על מנהל המשמרת, לבדוק שהוא לא תופס אותו מפשל בעבודה. בלילות המתארכים ללא שינה שיחזר את העלילה על דף נייר מחשב, מקושקש בצדו השני בחישובי בנק מפורטים כמו נמלים של אשתו הצוענייה, שהקפידה לחשב מדי שבוע בשבוע את הוצאות ה"נכנס" וה"יוצא" שלהם.

   במהלך הלילות הללו, ואולי מפני שדעתו הוסחה בגלל טורי החשבונות שנראו לו יותר ויותר כמו מלכודות עכבישים משוכללות, התאמץ ולאדימיר להתרכז בשמו ובפרטיו האישיים של הגיבור: ולאדימיר קוזניצוב, עלה לארץ מקייב בגיל 12 עם אמו האלמנה, טכנאי טלוויזיות במקצועו. גם לו הבטיחה האם טרייניגים נפלאים בחנויות השפע של המערב. בהיותם במטוס הקטן – פרעוש יהודי מלוכלך, רטנה האם – היא עדיין האמינה שהם נוסעים לאיטליה, עד שנודע לה שפקידי העלייה הטעו אותה במזיד. כשהתבררה לה התרמית האיומה כבר היה מאוחר מדי. אבל עד מהרה התאוששה אמו של ולאדימיר ניסימוב וחשבה לעצמה: מה כבר יכול להיות, שנה שנתיים כאן, ואז הופל'ה, לקרובים בקנדה…

   ולאדימר לא שכח את הרגע ההיסטורי הזה, שנטבע במוחו כמו פנים מלכותיות על מטבעות בערך של פרוטה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את עיני אמו בורקות באור שמיימי לבן, שהתגבשו כמו ערמות כותנה גולמית וכיסו את החלון האובלי הקטן שליד המושב שלו במטוס. עד היום לפעמים נדמה לו שהזיכרון הזה נדבק למוחו, כמו מסטיק בזוקה לתחתיתו של מושב באוטובוס. מגרדים מגדרים, אבל אין שום דרך להיפטר ממנו. תמיד תישאר איזו פיסה טורדנית, תקועה כמו עצם בגרון.

   פעם האמין שאפשר וכדאי להעלות את הזיכרון  על הנייר. אולי ההנצחה הסופית בשחור על גבי הלבן, שאין ממנה חזרה, תעזור לו לרוקן את האירוע מכלי הקיבול של הזיכרון לתוך משטח של דף קוורטו תמים. ולאדימיר ידע שפשוט צריך להזרים את המחשבה היישר לקצות האצבעות הנוקשות בעליזות, או בכבדות, על המקשים הקלילים של המקלדת – תלוי בחומרת הכתוב, והשאר כבר ייעשה מעצמו… אבל האצבעות לא נענו לו. אדנותיות, זדוניות, עושות בו כבשלהן, הן נלחצו באטימות אל המקשים, שהשיבו בצלצול לעג המוני, גלינג גלינג, ובמקום להיענות לו ולכתוב מילים כהלכתן, הן הוציאו חחחחחחחחחחחחחח מרוח, או גרוע מזה, וווווווווווווווווווווווווו שנתקע בגרון כמו שריקה מעוררת רחמים של חולה קצרת. 

   עברו עשר שנים מאז שאמו מתה, לאחר גסיסה ארוכה שהצליחה להרעיד בנשימותיה הכבדות את כל דירות השיכון. לקרובים באמריקה היא לא נסעה לבסוף, ואת חבילותיהם קיבלה בטרוניה. היא טענה שהם קמצנים, לא מתביישים לשלוח לה – לה! – אלמנה, חולנית עם בן לא יוצלח, את הסמרטוטים הכי מגעילים שלהם. אבל ואלדימיר דווקא שמח כשיום אחד נחתה אצלם חבילה חומה רבועה, ובה מכונת כתיבה שחורה ומגושמת מדגם ישן, אולי מלפני המלחמה העולמית, מקשיה משקשקים כעצמותיו של דינוזאור, זקוקים לשימון דחוף ומקפצים בקושי רב על תושבתם. אבל אמו הטילה וטו, טענה שהתקתוק עושה לה חור בראש.

   את ימיו במחיצת הצוענייה עשה ולדימר קופמן בניסיון נידון לכישלון להתאים את תנועות אגנו לתנועות הקפריזיות של ירכיה החלקלקות, בזמן שהייתה מטפסת עליו והבל פיה חם ומסריח בגלל הבעיות בקיבה. לאחר מספר שעות כאלה במחיצתה, לא נותר לו כוח או חשק לכתוב. אשכיו גירדו לו ופיו כאב מנשיקות. הכתיבה נדחתה לעוד כמה ימים, והשיבושים רק הלכו והחמירו. כל מיני שיבושים: שיבושי לשון ושיבושי חיים. עד שלילה אחד החלה מכרסמת אותו מחשבה מבהילה: שמא זו אמו שמשבשת לו הכול מלמעלה – גם את הכתיבה, גם את החיים?

   שיטוטיו העצבניים מחדר השינה לשירותים וחוזר חלילה, לא הפחיתו את החרדה האיומה שהתגבשה בקיבתו והתגוששה איתו בעזות מצח של ילד עריץ. כל מיני מכאובים וצרכים גופניים דחופים איימו עליו ועל שפיותו. לפנות בוקר, לאחר מאמץ מיוחד, פלט הזיכרון את הפרטים הבאים ואימת את התיאוריה שלו. בראשית הדרך הוא תיכנן שהגיבור יהיה אחד ולאדימר אלכסנדר, יליד ריגה. נכון או לא נכון? נכון, אִימת הזיכרון. אבל במקום להירגע, הידיעה הוודאית הזו דווקא עצבנה אותו. מה יעזור לו עכשיו המידע? ולמה, לכל הרוחות, עושים כזה עניין מגיבורים ראשיים? אני דורש לדעת למה תמיד צריך לרוץ אחריהם, לתקן את שיבושיהם!

   כידוע, השינה מתרחקת מכל מי שרודף אחריה, ומכל מי ששואל את עצמו יותר מדי שאלות – זה מה שהצועניה שיננה באוזניו בסבלנות כל הימים, ובאותה נשימה הציעה לו את מעלות משכבה, שהרי הימים הרגישים האלה בחודש הגיעו, ויש להתאמץ למען עקומת הילודה. והוא, כמו תמיד, ניסה להתחמק ממנה, והפעם גם הצליח.

   בשקט בשקט התגנב למטבח, צועד בתקיפות גברית של מי שלא ברח משדה הקרב, אלא רק עמד על דעתו ללכת בדרכו, חש כאילו כוחות חיצוניים מדריכים אותו, גרר סולם וטיפס לגומחה קטנה המשמשת כמחסן לאותן גרוטאות בלתי נחוצות שקיבלו מהקרובים בקנדה. בין חוקן אמייל ישן, שצינור הגומי הקמוט שלו השתלשל כמו חדק מידלדל, לבין מכשיר טלפון שחור מיושן וסדוק, עשוי בקליט, שחוגתו רופפת ואפופה הינומת קורי עכביש, הסתתרה לה המכונה, מכוסה מפת וניל מאובקת ודביקה למגע ונראית כמו בית רדוף שדים. מכונת הכתיבה שלו. שלו! כשנשא אותה למטה גילה שמתחת למעטה המתכת הנוקשה כמו חייל פרוסי, היא מכוסה כתמי עובש קשים ועקשניים. את כל הלילה העביר בניסיון להסירם.

   בלילות אחרים נזכר ולאדימר קופמן באמו, שנהגה לטעון באוזניו ששינוי שם מביא מזל. כשהגיעו ארצה תבעה ממנו שישנה את שמו לנועם. היא אמרה שכך ינעם לה לדעת שהם יגיעו אי פעם לקנדה. ואלדימר סירב, אבל אמו הייתה איתנה בדעתה וקראה לו, נועם, בואו לאכול צהריים, נועם, מה עם השיעורים, נועם, רוץ לקנות תבנית ביצים, נועם, הקריאה תהרוס לך את העיניים. עכשיו זה נראה לו כפתרון האידיאלי: להפסיק לקרוא ספרים של אחרים. כך לא יחדרו לחלומותיו גיבורים של אחרים – הלוא אפילו את שם גיבורו כבר אינו זוכר מרוב שמות – אבל מהר מאוד הסתבר לו שגם הפתרון הזה לא יועיל כלל וכלל לגיבושה של הנובלה שלו. נואש, הביט ולאדימיר אלכסנדר על אשתו, שלא שקטה על אחוריה ולא התעצלה, יום יום טיפסה עליו בשקדנות (צל שערות בתי שחיה מתעתע בעיניו כשהביט בשדיה הנפולים מעט), ומיד אחר כך הייתה נופלת על פניה ושוקעת בשינה מתוקה ושבעה עד שבע בבוקר, שאז הייתה מתעוררת בעליצות, רצה להדיח את הכלים מארוחת הערב ושואלת: הערבה לך שנתך, יקירי?

   על אף שידע שהיא קוראת מושבעת של סינרומן, ושאת ספריו שלו לא תקרא לעולם, לא כעס עליה, ורק הצטער ששנתה כה עמוקה ומתוקה, וחשב: אישה אחרת, אישה שאוהבת אותי באמת ובתמים, לא הייתה נרדמת ככה, ולא עוזבת אותי בלילות הארוכים והמענים; אישה שאוהבת אותי באמת הייתה מצטרפת אלי לשיטוטים הליליים.

   לבו הרומנטי של ואדימר התגלה לו עוד בילדותו, בריגה, כשאחיו הגדול מקסים, שהיום הוא סוור בחצי האי קרים, הזמין אותו לבית הזונות השכונתי, וולאדימר סירב להזמנה בכל התוקף והכוח שיש בילד בר-מצווה, כי הבחין שלנשים שהציצו בו מבעד לווילונות יש זקנים ארוכים וסבוכים במקומות המוצנעים. וכי מה? מה הוא עושה עתה אם לא מבייש את גיבורו? לא, בשום פנים ואופן לא יסגיר פרטים נוספים על ולאדימר!        

   פתאום נזכר שפעם קרא שמישהו – סופר ידוע? מבקר בעל אספירציות? – אמר שסופר צריך לכתוב על הבושות שלו. הבעיה היא שולאדימר חשב שהבושה ההיא של הליכה קבוצתית לבית זונות בעודך בבתוליך היא כה נפוצה, כה בנאלית, כה מאוסה, מה גם שאין בה כדי לתאר את נערותו של הגיבור, וממילא קץ בסצינות כאלה בספרות. הוא שנא את סצינות ההתבגרות הקבועות האלה שמתוארות בכל ספר, רומן רומן והווריאציה המסוימת שלו, אבל כרגע, מול אשתו שטרם כיסתה את מערומי הלילה, לא הצליח לחשוב על משהו אחר.

   לא, חובה עליו להיות הרבה יותר אינטימי. הרבה יותר. עליו להיאבק במקומות המוצנעים. אבל על איך? על מה יכתוב? על הצוענייה שלו? על כאבי הבטן אחרי שהוא זולל יותר מדי מרשמלו שצולה הצוענייה על הכיריים שהם קיבלו מהסוכנות? על העצירות של הבוקר? בטח שלא יכתוב על גושי הנזלת הירקרקת שהוא מדביק מתחת לכורסאות ועל דפנות הכיסאות, בלי שהצוענייה תראה, והם מתייבשים, וכעבור שבוע נושרים בפירורים על השטיח, והצוענייה שואלת ספק את עצמה, ספק אותו, מהיכן הגיעו הנה חריוני יונים? הלוא אין להם בעלי כנף בבית…

   לא, זה יהיה מביש מדי. גם אין בדעתו לכתוב על השעות ללא שינה, השעות המענות ללא שינה שעוברות עליו, על כל הניסיונות המשפילים להירדם. וגם לא יכתוב על החלב החם שנוזל על סנטרו ומלבין את שערות חזהו. גם לא על בקבוק הגומי החם שפועל עליו פעילות הפוכה, ממריץ אותו במקום להרדים, מרתיח את דמו ומעוררו לגמרי. ספרים? חַה! הם רק ממריצים את המחשבה כמו צמד סוסים מסופלסים שדוהרים בתוך המוח. ואז, באמת לך תספור כבשים…

   פתאום נדמה לו שהבין הכול. זה בא לו כמו הברקה פתאומית. כמו ברק במוח. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי כל מה שנשאר לספר, זה את סיפור יציאותיו הקבועות, יותר או פחות, של אחד, ולאדימיר אשכנזי! מצד שני, את מי מעניין סיפור יציאותיו של ואדימר אשכנזי? ובכל זאת טרח ולאדימר ומנה כל אחת מיציאותיו, ציין את השעה לצד כל יציאה ממוספרת, רק כדי שיוכל לערוך ממוצע סטטיסטי ולא ייחשב בעיני עצמו לשקרן ושקלטן, כמו כל הסופרים. אלה, השרלטנים, אפילו על יציאותיהם אין להם קבלות! והנה, הוא מונה בהנאה שלושה סוגים של יציאות לתפארת המסה הספרותית!

   הסוג הראשון יוצא בכאב ובקשיים, נפלט בקוביות קטנות וקשויות כמו גללי כבשים. את אלה לא כל כך קשה לנקות, אבל גם לא הכי נעים. מין זמזום כזה שיוצא מהחומר הרך שבין האוזניים, אבל לעולם אינו מספק את הכמיהה האסתטית שלו לשלמות. לא, לא לכך הוא כמה. בכלל לא.

    הסוג השני נפלט בקלות כמו חמאה רכה, נמרח בלי בושה על פלחי הישבן, וגם מעלה אדים חמימים הפולטים סרחון עז שמזכיר גז. את הסוג הזה הכי קשה לנקות. זוהי היציאה הכי מטרידה, והיא מתאימה הן לחסרי השכל והבינה והן למי שעתותיו בידיו. אתה קורא עיתון, את קוראת סינֶרומן, מהפך/מהפכת בדפים בנחת, ומתנקה באיטיות של מי שלא אצה לא הדרך, והוא/היא יכול/ה להרשות לעצמו לקרוא כל מיני זבל נפוץ. אבל בסופו של דבר, היציאה הכי נפוצה הזו היא גם הכי יקרה, כי היא צורכת יותר מדי נייר טואלט. חוץ מזה, כמה שלא תנקה תמיד יישאר משהו, לכן הסוג הזה נחשב לחביבן של הבקטריות.

   הסוג השלישי, העילאי, בא לעיתים נדירות בלבד. אבל כשהוא מגיע, אהה! חג לשירה העברית. צריך לדווח עליו בעיתונות, לטפל בו בכפפות של משי, להביט בו בשקיקה כמו על נסיכה יפה מהאגדות. היציאה הזו מתאפיינת במוצקות רעננה, פורצת החוצה בשבריר שנייה, בעליצות ובשנינה, בלא מאמצים או אגלי זיעה, והינה כמו סייח צעיר וענוג אברים. מראה לה כשל פאלוס שחור ונחמד, שעוביו תלוי מאוד בטיבו של המעי שלך. במילים אחרות, בכל מה שזללת בימי חלדך… והבונוס: אין צורך לנקות.

   המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה של תפארת, אבל גם של דז'ה וו עמום. כך היה חש לו קרא אותן אצל מישהו אחר. ומה אם באמת קרא אותן אצל אחר??? אבל לא. לא ייתכן שמישהו כבר תיאר את זה לפניו. לא ייתכן. לפיכך, חייו יהיו מוכרים לכול אחרי ככלות הכול. הלוא מתוך גופו הוא מדבר, מתוך יציאותיו הקבועות!

   ולאדימר קופמן היה נאמן לאמת הספרותית. הוא היה נאמן לה אפילו יותר מאשר לאמו, עד שבכל פעם שנכנס לבית השימוש חשב על דוסטוייבסקי. את נאבוקוב הענוג השאיר לשעות הלילה, לאחר שהיה יוצא נקי ומבושם מהמקלחת. את קפקא העדיף לקרוא בערפילי חדר האמבטיה, וזאת כדי שאשתו לא תסלק מהבית את הספר המתועב עליה, בשל ציור החרק הענקי שאוכל גבינה עבשה, שבגלגולו הקודם השליך לפח והאשים את אמו ברשלנות ובקמצנות. על עטיפת ספרו של ואלדימר אלכסנדרוביץ', ובזה היה ולאדימר  משכונע עד עמקי נשמתו, יצויר פח אשפה, ובתוך הפח הספר, ועליו ציור של עכביש בית מצוי שגדל לממדי ענק.

    זה היה החלום שחלם ולאדימר ביום האחרון שבו ישן שינה של ממש. חלומות כאלה לא באים כל יום, ידע ולאדימר, שפעם איזו צועניה מטרידה גילתה לו שיש לו עתיד כרואה נסתרות ועתידות. לכן, מאז שהחלו לילות האינסומניה, לא התלונן ולא הלך לרופא משפחה. הלוא תמיד היה אדם שקט וצנוע, לא אהב לספר על עצמו יותר מדי, ובוודאי שלא על נדודי השינה. אבל הוא ידע, יפה מאוד ידע: עבודתו של ולאדימיר נפגעת, וזה גם יהיה הגורל של הרומן.

    כתוצאה מכך ייפגע מעמדו הכלכלי, ועקב כך תלך גם האפשרות לעשות ילדים בלילות. ושוב הוא נותר עם האפשרות היחידה שבאה בחשבון, לנסות לכתוב את הנובלה הזאת על מעקב היציאות היומיומי, או שמא יהיה זה רומן, שבו יסופר הכול על אודות ולאדימר אלכסנדר, או כל מה שייצא מזה, כבר לא אכפת לו מה בדיוק, כי ככה  הוא  לא  יכול  להמשיך !!! 

   ולאדימר לא מסוגל לישון. כשמוחו אינו צלול בבקרים, עיניו נפוחות ומבטו בוהה, הוא כותב כמה שהוא יכול, ואינו מסיים עד שהוא חותם במעקב היציאות וברישום מדוקדק שלהם ברומן. רק לאחר הרישום של הבוקר הוא נענה לספל קפה ולמספר ביסקוויטים יבשים, ואז נשכב בתשישות לצד הצוענייה התאוותנית שלו. עוד מעט היא תקום ותנסה עליו את אחד מן התרגילים הנלוזים שלה. עד אז יש לו זמן לחטוף כמה דקות תנומה. מישהו אמר תנומה? מוחו הקודח, המשוטט כמו כלב חוצות, מתעקש לדווח לו על זיכרונות מתועבים – מישהו פה אמר מתועבים? – בהם קולה הסמכותי של אמו מתחרה עם הצליל המתמסר והמתוק שמפיקה מכונת הכתיבה הישנה עם כל החלפת שורה. גלינג גלינג! שורה שורה והנזיפה שמתאימה לה, שמגיעה אליו בחרחור של גוועים מחדר השינה של אמו. די כבר, שקט! מי אמר פה שקט? כשהוא מבחין ברגליה של אשתו שנכרכות עליו כתמנון, בציצים שלה, מי אמר פה ציצים?? הוא מבין שמאוחר מיד ללכת לעבודה, ונכנע בהשלמה למילים שמציפות אתו בתובענות שלא ידע כמותה.

   הוא מחליט להסתפק בפירוט מבוקר של תחנות הדרך בשעת נדודי נשינה. תמיד מצפים למי-יודע-מה כשקוראים על חוסר שינה, על כל כך הרבה לילות בלי שינה, כאילו מי-יודע-מה קורה לו בהם, אילו הרפתקאות עוברות עליו. לפעמים גם חושבים: ואיך אפשר לחיות ככה, בלי שינה?

   הערנות היא השלב הראשון. העיניים אומנם נפוחות כשל מתאבק פצוע, הצלליות השחורות מזכירות רק את מלאך המוות בשעת תפילה, האף מנוזל והסינוסים לוחצים, העיניים מגירות מוגלה הדומה דמיון חשוד לנזלת, אבל המוח… המוח! המוח נדרך ומיטהר כמו הגוף ביום השביעי של צום. מחשבות שלא ידעת שקיימות בך בכלל, קישורים מופלאים שלא האמנת שמוחך מסוגל להם, וסיפורים, כל מיני סיפורים מופלאים צצים פתאום, לידם נראה הסיפור על החרק הענק כמו סתם חרק ענק,  מצויר על מְכָל תרסיס נגד מקקים.

   הערפול הוא השלב השני. שמות נשכחים, דברים שאירעו לך כשהיית בן ארבע נדמה לך שאירעו רק אתמול, מספרים מתבלבלים, הסיפורים הנחמדים נעלמים, השפע הבארוקי של הדמיון נכחד עד שאין לו זכר, והמוח נתקע ומסתאב. כל מה שאתה עושה נראה לך מגעיל ומטופש, תאי הביקורת העצמית עובדים שעות נוספות, והנה זה בא… הנה זה בא, אתה הופך לאויב מס' אחד של עצמך!

   אחרי התקופה הזו מוכרחה לבוא תקופת בהירות. אתה בטוח שהיא תישאר שם לנצח. המרץ המתוק מכה בתוך כל תא, הסיפורים גודשים את הקיים ומגרשים את הזיכרונות התפלים הצדה, גם בלוטת המין מתעוררת לחיים שאף פעם לא היו בה בעבר, ומה שהכי נפלא, כבר מסתמנת לו תחילתו של סיום הרומן.

   ולאדימר האמין שמצא איזו סדירות ברורה באנרכיה של המחשבות שדוהרות בתוכו. הוא התמכר לאסוציאציה הנינוחה, כמו המחשבות המשכרות ששועטת בראשו של מסומם, ומבלי שהבחין בכך גילה שהן מתפיחות את קולמוסו הצנום.

   הנה זה בא, שמח ולאדימר על הפרץ ששטף אותו: אני חושב עליכם, ילדים קטנים שלי, ולאדימרים שלי, וידע שבכך הוא מסיים את אחריותו כלפי הזרעונים שמשייטים בזה הרגע בתעלה החמימה של אשתו, ובלי שיספיק להגיד "ג'ק רובינזון", הם יהפכו לישויות אוטונומיות שמסתובבות בעולם, איזו חוצפה, בלי לקבל רשות.

תל אביב, 1991

 

פתוחה

העובר שלי נפל בסוף ספטמבר. עד אז הכאבים היו חזקים  במיוחד, ולי לא היה מה להגיד לאף אחד בסביבה. בעבודה הסתכלו עלי כמו על עצם בלתי מזוהה. ואולי באמת הייתי. הוא נפל בשקט, והאחות אמרה לי לחכות לגוש הלבן.

בזמן שהוא נפל מתוכי, ישבו הרופאים בחדר האחיות וראו במכשיר הטלוויזיה הנייד את משחק הגמר של מכבי תל אביב עם מובילג'ירג'י-וארזה. שמעתי את שריקות העידוד שלהם עד לחדר שלי, גם את הצופרים ואת ההוראות של המאמן. אני לא מתכוון להגיד לך מה לעשות, אמר שלומי, אבל את יודעת שאני נוסע בחודש הבא, ככה שזה לא הזמן הכי מתאים. בסוף אני אחזור ואגלה שיש לי ילד בן שנתיים. ככה בדיוק הוא אמר את זה, לא פחות ולא יותר.

חיפשתי בתחתונים את הגוש הלבן, ובסך הכול ראיתי קצת דם. שום דבר מיוחד, אפילו פחות מהווסת הראשונה. את שלי קיבלתי בגיל אחת עשרה, ואף אחד לא סיפר לי על טמפונים. שנה בערך הסתובבתי עם גושי צמר גפן גדולים ומצחינים טחובים בין הירכיים, מתפללת ששום דבר לא יכתים את מכנסי ההתעמלות. כשזה קרה, בדקתי את טיפות הדם על מפשעת תחתוני הכותנה הפרחוניים שלי, "סריגמיש אוהב ילדים", והרגשתי כמה שאני לא רוצה להיות אישה. רק שאימא לא תדע. איך אעמוד במבוכה, בבושה? אמרתי לה שיש לי פרונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שבטח חטפתי את זה בים, ושהיא מציעה לי להפסיק לרוץ לשם כל יום, ממילא עוד שבוע בית ספר.

 

הכרתי היטב את הכתב שלי, וידעתי שהוא משתנה. בדרך כלל הקדימה אותו תחושת מלאות מפוברקת, ושינוי פתאומי בצורת הכתב. עתה הוא נהיה עגלגל יותר, תפוח ושומני. הזמנים התאימו וגם הבדיקה אימתה. אני מכיר אותך, את תדחי את התור לוועדה כדי שזה יישאר בתוכך, היה נדמה לי שאני שומעת את קולו של שלומי, פלצט חד, מהדהד בחדר ההמתנה הקטן שבו ישבתי לבדי. מבחוץ שמעתי את צעקותיהם של קרובי הנשים שבאו ללדת, אבל האחיות מנעו מהם בכוח את הכניסה לחדר ההמתנה. בעלה של איזו סימה צרח על האחות התורנית, שאם היא לא נותנת לו להיכנס לראות את האישה שלו הוא שובר את חלון הקבלה, ונראה אותך מזמינה משטרה, יה שרמוטה,  תראי אם זה מזיז  לי. האחות העצבנית, זאת שרשמה את פרטי המקרה שלי כשהגעתי, ניסתה להסביר לבעלה של סימה שכל הנשים שהתקבלו במשך השעה האחרונה כבר נכנסו ללידה.

על  קירות חדר ההמתנה של היולדות היו תרשימים של כל השלבים בהריון. אחד מהם צייר דיאגרמה של התפתחות העובר, מקפץ  החוצה בעליצות הישר לידיים של אבא שלו, יישר כוח. ראיתי מין שלומי קטן  ומפלצתי מגיח מתוכי, פורץ החוצה מרקמת ההפרשות האדומה שהקיפה אותו, נוחת על שמיכת צמר אפורה עם תווית חוזרת על עצמה של "בית חולים ממשלתי, מחלקה ליולדות הקריה",  עד שהיא מסתיימת בתפר קונפקציה גס. הקרובים הלכו. האחות שכנעה אותם בצעקות לבוא מחר על הבוקר. עכשיו רק אני נשארתי כאן. לא היה מה לעשות איתי, רק לחכות עד שהגוש יחליק החוצה. רציתי לדעת איזה צבע יש לו בדיוק. האם ייתכן שאראה בו את גוון החלודה של העיניים שלו, את עורו היפה, מנוקד הנמשים, מין שלומי זעיר ומקופלל, שעוד רגע ישלח אלי את הידיים הזעירות שלו, ידי לחמנייה שמנמנות, וימרח על כולי  ממרח אבטיח  פושר או מחית תפוחים? הרגשתי משהו בתוכי מתקדם החוצה, משהו חלקלק. ושוב התחיל  כאב הבטן העמום כמו לפני וסת. האחות נכנסה לשנייה והגישה לי קערת נירוסטה של חדרי ניתוח, עם כמה גושי צמר גפן גלולים בתוכה. תתחבי את זה פנימה, בבוקר יעשו לך גרידה, אמרה ביובש ויצאה.

במשך שנים ארוכות רציתי לספר את סיפור הווסת שלי, ולא העליתי על הדעת להעלות אותו על הכתב. רציתי לתת כבוד להפרשות, בלי שיהיה צורך לפרש אותן יותר מדי. לכי תסבירי איך זה להרגיש את הזרם הדק הנובע מתוכך, מבעבע, תחילה בטיפות זעירות ההופכות לכתם חום עכרורי, עד שפורץ האשד, בקורי דם עדינים הנבלעים בקרישים העבים, נשטפים בזרם המים ויוצרים מפרצונים יפים ומבהיקים, כמו כתמי נפט על קרקעית האמבטיה. ומה בתוכן המימי הוא הזרע המת? מתי בדיוק החליקה הביצית המיותרת, שהותפחה על ריק?

הבטן אותתה בכאבים קטנים ומחממים. אומרים שזה  בשביל  שנדע שמשהו חריג  קורה בפנים. ומשהו חריג באמת קרה. פתאום הוא בא ואומר שהוא רוצה לחו"ל, שלא טוב לא פה, ומה כבר אפשר לעשות כאן עם התואר שלו. זה רק לניסיון, הוא אומר, ויש דואר, יש טלפון, זה לא נורא. הוא לא יכול להתמודד עם זה עכשיו, הוא אומר. ומה אכפת לך לחכות עוד שנה-שנתיים?  מה כל כך בוער לך להיות אימא? גלולות הזירוז לא הראו תוצאה משמעותית. והציפייה המתישה, המתוחה. נו, זה בא? כבר יש משהו?

בעצם, הייתי לדודה לפני שנהייתה לי וסת. רק בת אחת עשרה, ואבא כבר לא נתן לשבת על הברכיים שלו ולהתמרח עליו בחיבוקי התמכרות תינוקיים. בפנים צרב, מירר את הימים. בבית הספר נפצעתי בברך מכדורגל חומסני עם הבנים. בחוץ ציירתי, בעיקר קריקטורות. קווים גסים. בשביל רישום מהיר צריך שליטה טובה בידיים. האצבעות מיומנות והכאב גם. למרות שלא ידעתי כיצד להגות את המילה המפותלת, אמרתי לכולם שכשאגדל אהיה קריקטוריסטית. הייתי דודה לפני שנהייתה לי וסת, והיה לי קשה להיפרד מבובת הברבי הבלונדינית, המחוררת נקבים קטנים לכל אורך גופה, העשוי פוליאטילין נוקשה. אני עשיתי לה את זה. אהבתי להלביש אותה במלמלות לבנות מחוזקות בסיכות,  כמו נסיכה ביום חתונתה, ולראות שלעולם אינה מדממת. ואז היא הופיעה, בת אחותי, צרור קטן של חיתולים לבנים. לפעמים, בלילות, קמתי למענה, דוחפת לפה מוצץ או בקבוק עם תה פושר וממותק בטעם דלוח. לפעמים טעמתי ממנו בגניבה.

זה היה בשלהי אוגוסט, אחרי שחזרתי מקייטנת היום העירונית של גני התערוכה. התאהבתי שם בילד שחור שיער, פטפטן ודק אברים, שידע להיות אלגנטי למרות שכל היום שיחקנו בחמש אבנים וקלענו סלסילות חסרות צורה מקש צהבהב. כתם דם קטנטן, חום אדמדם, עכרורי, התפשט בתחתוני הכותנה שלי. פחד הלם בי ותחילתה של ההכרה. כמה שלא רציתי להיות אישה. מלאת אשם מיהרתי לכיור, לשטוף במחבוא את עקבות הדם. תליתי את התחתונים על חוטי הכביסה במרפסת המטבח, ליד הכביסה הגדולה של ימי רביעי, ואמרתי לאימא שיש לי פרונקל מדמם בפיפי, והיא אמרה שזה מה שקורה כשנכנסים לים של תל אביב, שידוע שהוא שורץ  מיקרובים, וגם אמרה שמחר, כשכל הילדים בקייטנה ייכנסו לים, שאבקש מדיאנה המדריכה להישאר באוהל.

תמיד דמיינתי  את עצמי מספרת את הסיפור לפסיכולוג, ואיך הוא ישתומם לשמוע שרק כעבור שנה גילתה אימי שהווסת כבר ביקרה אצלי לפחות תריסר פעמים. אחרי אימון הכדורסל, בדרך  לחדרי, כולי נפוחה ואדומה ומיוזעת, ברכיי חבולות ומכנסי ההתעמלות הכחולים לוחצים על הירכיים המתעגלות ויוצרים את תחילתו של קו אדום ומכוער, היא עצרה אותי, ישובה בביישנות על הכורסא, שיערה עדיין עורבי, באחד מחלוקי הבית המרובבים וחסרי הצורה שלה. בפנים סמוקות וקול לחשני שאלה למה לא סיפרתי. גמגמתי משהו, נבוכה, רוצה להיבלע באדמה כדי לא לראות אותה במבוכתה האיומה. מאז, תמיד דמיינתי לי את פניו ההמומות של הפסיכולוג שיטפל בי, כשאגלה לו שאפילו לאימי לא גיליתי שהייתי לאישה.

למה לא יכולתי לספר לה? הרי עוד קודם לכן יכולתי לפעמים להיות אישה קטנה ומפתה. דהרתי על ברכי אבי, נלהבת מתחושת החיכוך, תחושה עמומה של עונג מצמרר. ישבתי ברגליים פשוקות, ואת זה אימא בטח לא אהבה. שיחקתי אישה מושלמת, עם שדיים מגרבוני ניילון קרועים ושפתיים משוחות אודם. איך ידעתי להתענג על טעמי הנשיות הנכספת במשחקים עם אחותי. תמיד שיחקתי את האישה, מותירה לה את תפקידו של הבעל, נהנית ממגעה החושני וחולמת על עצמי בזרועותיו של ילד נסיך, כמו שהראו בתוכניות הטלוויזיה של ירדן. אימא לא אהבה את המשחקים האלה. היא הייתה מפרידה בינינו, שולחת את אחותי גדולה לשטוף כלים ואותי לעשות שיעורים.

רק לחכות שהגוש הלבן יחליק החוצה. רצית הפלה, אז הנה לך. אפילו בלי התערבות של גורמים מבחוץ. בחיי ששלומי היה אוהב את זה. והביטוח הרפואי ישלם את הכול. חת-שתיים בידיים, שלוש-ארבע והנה זה בא. אפילו בלי לקפוץ לבריכה מהמקפצה הגבוהה. סתם תאונה, ממש לפי הזמנה. אפילו בלי התרעה. זרע קטן, מותפח, עושה עכשיו את דרכו בתעלה הלחה, החמימה, השורצת חיידקים, שנים-עשר סנטימטרים אורכה בשעת רגיעה.

אימא לא ידעה מה אני עושה מאחורי הדלת המוגפת של חדר הילדים. אבל  העיפרון שגישש את דרכו בתעלה הצרה הראה תוצאות מרשימות: שנים-עשר סנטימטרים בשעת רגיעה, עשרים סנטימטרים בשעת התרגשות. כמה חבל שלא יכולתי אז לקחת בחשבון את הסתברות אורכה של התעלה המצפה לבואו של הגוש הלבן, מתה לפלוט אותו החוצה. כמה, עשרים וחמשה סנטימטרים? ואולי רק חמישה, לא יותר מאורכה של זרת ממוצעת, כדי להאיץ את התהליך, נו כבר, אשת-חייל-הללויה?

כאילו בלי התרעה באו הטיפות הזעירות וצבעו באדום וורמיליון את המפשעה. אחר כך בא הכאב, בקול תרועה, מפלח את הרחם לשניים, עוקר את החצוצרות ושולח גירויים חדים לנרתיק. ראיתי את שלומי מעל האוקיינוס, מזמין בקבוק "פרייה" מהדיילת, וחשתי את המטוס שלו קורע את בטני לחתיכות. כבר לא יהיו לנו ילדים ביחד, צעקתי אליו, לאיזה כיס אוויר שבו הוא נמצא, אטום  בענן. כשתחזור, הוא כבר לא יהיה בן שנתיים או בן שנה. הוא יהיה גוש לבן, מרופד בנימי דם מסוג איי-בי פלוס, והאחות בטח תחליק אותו בעוד רגע לאשד הגועש של מי ניאגרה מבושמים בריח מלאכותי של אורנים.

התעוררתי מההרדמה כשראשי מלא צמר גפן. פנים שמנות הביטו עלי מצד שמאל, מכוסות עד הפה בשמיכת צמר צבאית. הבטן של כולן בחדר כבר הייתה ריקה, והן שכבו בשקט והמתינו שמישהו ימלא אותן מחדש. לפני סיבוב האחיות הרשו למוהל קטנטן, מזוקן ומזרחי להיכנס ליולדות ולהפיץ את כרטיסי הביקור שלו. שיהיה במזל, בן או בת? הקול היבש והצמרירי שענה לו אמר: כלום. המוהל הסתלק בבעתה, ואני נשמתי לרווחה, מרוצה מהאכזריות הקטנה שלי. מבעד לחלון ראיתי את שלומי הקטן מרופד בענן, טס עכשיו ליד האווירונים, מאותת לשלום בידיו הקטנות לאבא ואימא שלו.

תל אביב, 1986
 
"פתוחה" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993

חזרת תלבושות

תמיד אמרתי לאווה שהחיים זה כמו חזרת תלבושות. הרבה יותר גרוע, אמרה אווה, החיים זה כמו ספריית השאלה. בהתחלה הספרים שלמים וצבעוניים, נעימים למגע, מריחים טוב ויש עליהם קופצים מכאן ועד הודעה חדשה. אחרי כמה שנים הם מתרפטים, ואז אתה ממש לא רוצה לגעת בהם. הם נשארים על המדף ומסריחים מאבק ומבדידות. אפילו הספרן כבר לא מעוניין בשום קשר איתם. בהדרגה הוא מפסיק להציע אותם לקוראים, וכעבור איזה זמן זורקים אותם אל החדר האחורי. ומה שהכי הורג, אמרה אווה, שזהו גם סופם של טובי הבסטסלרים.
   תמיד ידעתי את זה, אבל אף פעם לא כמו באותו שבוע של שתיקה ששתקה אווה, אשתי המנוחה. היה קשה לדעת על מה היא חושבת, וגם, מי אמר שבאמת רציתי לדעת. היום הייתי נותן את כל החיים שלי כדי לדעת. באמת לדעת ולהבין. אולי זאת גם הסיבה לתסריט הזה ולסרט, שבלי עין הרע נצליח להוציא ממנו.
   איזידור טען, כשהבאתי לו את הדרפט הראשון לקריאה, שלא יהיה קהל לסיפור כל כך מלנכולי, ושאף אחד לא מעוניין לראות אישה צעירה גוועת מול המצלמה. צריך לתת לאנשים סיפוקים רגשיים, הוא אמר.
    אבל זאת האישה שלי, הסברתי לו. זה הזיכרון היחיד שיישאר לי ממנה. אני חייב לעשות את הסרט. אתה מבין?
    הוא לא הבין. לך תסביר למפיק רגישויות של יוצר. הוא, תן לו לנהל תקציבים, תן לו למרוח ספונסרים. עשרה תסריטים הוא כבר מכר למשקיעים, ועוד כשהיו בשלב הסינופסיס ובלי גרוש מהקרן.
    אני אנשק אותך אם אתה מצליח להרים לי את הסרט, אני אומר לו. ודינה, אשתו, קורצת ומוסיפה שבאמת הגיע הזמן שהוא ירים משהו…
    עיוני, אמרתי לו, תראה, אפילו לאשתך נמאס ממך, יותר מידי זמן אתה מסתובב לה בין הרגליים. כמה זמן כבר עבר מאז "אשת רעהו"? דו מי אה פייבר, תראה לי איך אתה מוכר את זה לצ'אנל פור, יותר טוב, לטלוויזיה הגרמנית.
    באמת  מתאים להם שמה להתלהב מסיפור על גוויות, אמר איזידור, ותפס לדינה אשתו בתחת.
 
 
אני לא זוכר מתי הבנתי שהיא עומדת למות. לפעמים נדמה לי שמאז ומתמיד. כאילו ניבאתי את זה הרבה לפני שהכרנו. פעם, ועכשיו זה נראה כמו לפני אלף שנה – אולי בשנה שנייה בסדנת תסריט עלילתי, כתבתי על אישה שמנבאת את מותו של בעלה. הוא מת בקיץ בתל-אביב בזמן שהיא נמצאת באמריקה, ובכל זאת היא יודעת את מותו, ממש מרגישה אותו. לכן אני חושב שאיפשהו בתוכי תמיד ידעתי שאווה שלי עומדת למות. התחברתי לאישה שקופה, שהלב והריאות ממש הציצו מתוכה, כמו בובה ללימוד אנטומיה. אישה כזאת לא יכולה לחיות הרבה זמן. הייתה לה בראש אובססיה על מוות בגיל ארבעים. היא חזרה והזכירה את אבא שלה, שמת בגיל ארבעים מסרטן, והדגישה שזאת הצוואה שהוא השאיר לה.
     כמה חודשים התלבטתי איך לבנות את דמותה בתסריט, אבל בערך בדרפט השלישי החלטתי שזאת תהיה בדיוק אווה שלי, שחיה על פי צוואת מוות מטורפת וידעה את תאריך מותה.
   השארתי לאיזידור את כל הטררם של חתימות החוזים. אין מצב שאני אעמוד בזה עכשיו. אני מעדיף להתרכז בסרט. זה  גורם לי צמרמורת משונה, כמו להתייחד עם אווה. המחשבה שאני מסוגל להחיות אותה גורמת לי תענוג. אני מת שיגיעו כבר הצילומים. אני מחכה להם. ציפייה כמעט ארוטית. איך תיראה האווה שאחייה במו ידי. מה תלבש. איך אצבע את שערותיה לשחור עורב ואשלח אותה למספרה שתעשה קארה.
    הבעיה המרכזית היא למצוא שחקנית מתאימה. אני לא יכול להעלות בדעתי שום שחקנית שתהיה אווה שלי. לפעמים יש לי הרגשה שהייתי רוצה לשחק אותה בעצמי. אני מוצא את עצמי מול המראה, מנסה לחקות את אחד מהמבטים שלה. אני ניגש לארון, בצד שלה – עוד לא נפטרתי משום דבר שמזכיר אותה – ומריח את השמלות. במפשעה של הג'ינס יש עדיין שריד מהריח שלה. ואולי סתם נדמה לי. לפעמים בלילות אני מסניף סוודרים ישנים שלה שמצאתי בארון. הנה אווה קורמת עור וגידים מחדש על שידת הלילה, רוקדת למעני צ'רדש ערומה. טעימה כמו ביום הראשון ששכבנו. איך זה היה? מתי? באיזו שעה? מה היה טעם עורה? האם הזיעה בשעה שנאנקה כשליחכתי את בטנה? מוזר, כשהייתה בחיים, בכלל לא חשבתי על זה.
    אני משתגע. אני חייב להתחיל לצלם. אני עושה לאיזידור את המוות. אין לי מושג איך הוא סובל אותי. עיוני, אני אומר לו, מה הייתי עושה בלעדיך?
    אתמול ראיתי את ריטה עושה את נורה ב"בית הבובות". היא נראתה לא רע, בובתית כזאת, בייחוד בחלק הראשון. היה בה משהו שהדליק אותי. אני לא יודע איזה מין אווה היא תהיה, אבל נראה לי שיש סיכוי חזק להפוך אותו לאווה. הרבה מייק-אפ לבן, ארבעה-חמישה קילו פחות, נצטרך לעשות משהו עם  העיניים והמון המון עבודה על תנועות. אני רוצה אווה מושלמת. אני חושב שיש לי סיכוי איתה.
   החרייאט הזה, איזידור, אומר לי היום שצריך לדחות את הצילומים בעוד חודש. כשאישה נמצאת בחודש תשיעי לא אומרים לה "תחכי עוד חודש". אני מרגיש שמבחינתי זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לסבול יותר את הבגדים תלויים בארון. אני מוכרח כבר למלא אותם באווה. אני מוכרח כבר לעשות את הסרט הזה.אני נעמד מול המראה ומודד את הסוודר שהיא הכי אהבה. עליו לובש ג'קט צמר בגווני מדבר שקניתי לה פעם בנפאל. אני משתגע.
   אחרי החזרה, קבעתי בקפה ורד עם ריטה. היא תכננה, כנראה, לדרוש ממני הסבר מפורט למה סילקתי אותה מההפקה. אני התכוונתי להגיד, שיש לה מושגים מאוד משונים על עבודת צוות. אבל בדרך חשבתי מי אני שאגיד לה את זה. הרי אפילו עם איש
ה אחת חיה לא הצלחתי להתמודד. וחוץ מזה, היה בכל העניין שלנו יותר מידי פרטים טכניים לא פתורים.
     ההסתבכויות האלה עם שחקניות תמיד משגעות לי את השכל. בייחוד עכשיו, שבועיים לפני הצילומים, אני חייב לסלק את כל מי שמנסה לחרבן לי את הפרויקט. רק שהיא לא תתחיל לבכות לי, מדאם ריטה. ידעתי שהיא מסוגלת לכל סחטנות. בזמנו היא ידעה יפה מאוד על איזה נקודות ללחוץ. מה שכן, נדמה לי שעכשיו ברור לה לגמרי שכבר אין טעם לנסות איתי את כל השטיקים. לפי דעתי היא יודעת טוב מאוד שהסיפור שהיה לנו בקיץ לפני שלוש שנים, לפני שאווה חלתה, סוגר בשבילה כל סיכוי לסחוט ממני רחמנויות חדשות.
   אני מנסה לבדוק אם השתנה אצלה משהו בעיניים. העיניים שלה, הכאילו סיניות. מאז ומתמיד נמשכתי  לעיניים מלוכסנות. כשפגשתי את אווה, דבר ראשון שראיתי אצלה היו העיניים. אחר כך התברר שהיא היא חיזקה את עיקולן המופלא בעיפרון שחור.
   אני חייב להגיע לבנק לפני שסוגרים. בינתיים הקפה מתקרר. הפטפוט של ריטה מרגיע אותי. אני חושב שאלך לקבר שלה. כבר חודש לפחות לא הלכתי אליה. נשים. כשאתה חושב עליהן, אתה נזכר בערב-רב של אברים. קשה לי לעכל את המחשבה שהגוף הנהדר שלה נרקב. העור הרך, המתוק והמנומש, שכה אהבתי, מתמוסס עכשיו בין הרמשים. נמש נמש אחפש בין רגבי העפר הרמוסים, בעיסת הרקבובית של פרחים מעוכים, שהגנן שם על הקבר שלך.
    סצינה כזאת בדיוק ראיתי אצל בונואל. אבל מתי, בשבוע שעבר או נורא מזמן? בכל אופן, זה הרס אותי. שום אישה לא הצליחה לכפות עלי ככה את הזיכרונות שלה, את הגוף שלה.
   בשמונה אני פוגש את ארליך מהאביזרים. יש לו בשבילי הצעה לרהיטים בחדר של שרה, ככה החלטתי לקרוא לה בסרט. לא מבין איך האוכלי-חינם האלה לא גמרו עדיין את הנגרות. תמיד זה ככה כשלא עומדים להם על הראש. אפשר לחשוב מה ביקשתי. הכנסתי אותם אלי הביתה ונתתי להם למדוד כל מה שהם צריכים. נעמי, הסקריפט-גירל צילמה בפולרויד. אפילו לאמבטיה שלנו נתתי להם להיכנס.
   יש זמן, יש זמן, תרגיע – ארליך הראה לי את הרישומים. אבל אני אומר לו שלא מוצא חן בעיני איך שהם שינו על דעת עצמם מיקום של חפצים בדירה. הבגדים שלה זה משהו אחר. אותם אני יכול פשוט  להביא מהבית. ריטה תתאים מצוין לבגדים של אווה. בסוף סלחתי לה. נתתי לה את התפקיד.
   בלילה כבר הייתי אצלה, מחופר עמוק בתוך גופה, נושם לתוכי את מזיגת הזיעה ברכות עורה הבשל, המלוהט, הרפוי בתוכי. את המילים האלה אני מוכרח לרשום לעצמי, הברקה. אחר כך אני אף פעם לא יודע מה לעשות עם כל ההערות האלה, הגודשות את היומן, אבל זאת אובססיה קטנה שאני מרשה  לעצמי כדי לשמור על שפיות. מזל שלא היו לנו ילדים. זה היה הצעד הכי שפוי בנישואים שלנו. ולא שאני לא אוכל את עצמי מבפנים שאין לי משהו ממנה. אבל צריך להודות על האמת שהרבה יותר טוב ככה. מכאיב, ציני, אבל נכון. ולי הרי יש עבר מפואר בצעדים מכאיבים אך נכונים. בן זונה מחורבן אני. מה אני יכול לעשות, מה אני יכול לעשות, עד שהיה נדמה לי שהצלחתי לשכוח, פתאום באה לי אימא שלה ומדברת איתי על קברים. באיזה זכות היא מדברת איתי על סוגי שיש וזרים עם סרטים שחורים וטקסי אזכרה ונרות ליארצייט. אמרתי לה שאני את שלי כבר עשיתי. היא כמעט התעלפה. אווה הייתה אומרת שאני יודע להיות אכזרי לפעמים.
   אחרי חזרת התלבושות – מה שלא תעשה, ככה זה החיים – ריטה תפסה עצבים ואמרה שבשום פנים ואופן היא לא מוכנה ללבוש את הבגדים הישנים והמגעילים האלה, ושאם אני מצפה ממנה ללבוש אותם רק בגלל טוב ליבה ורחמיה עלי, אז אני טועה בה מאוד.
   אמרתי לה שאפילו עכשיו אני יכול להעיף אותה מהסט תוך שנייה, ומייד ירוצו אליי עשרים שחקניות וילקקו לי את הידיים. הפרימדונה הסתלקה ואני נשמתי לרווחה. מה אני צריך היסטריות על הסט? 
    בחמש וחצי ריקי קבעה לי פגישה במעבדה לראות את הטסטים של צילומי הלילה. זה היה כל כך מחורבן, שלא ראו את ההבדל בין השערות השחורות שלה לבין הכר.
    זה ממש סיפור החיים שלך, לא?  צחק דוד. בתור עוזר במאי הוא יכול להיות מאוד עוקצני, וזה יכול לעלות לו בעבודה. אבל הצדק איתו. חוץ מזה, הרי ידוע שסדיסט, למשל כמוני, חייב להיות גם קצת מזוכיסט. לפעמים נדמה לי שאני מגיב דווקא כשנותנים לי על הראש. שנת הגסיסה שלה הייתה השנה הכי פורייה בחיים שלי. כל הזמן התרוצצתי בין בתי חולים למעבדות לתיאטרון ולאולפני הרצליה. עם ריח של בדיקות שתן בידים הייתי מגיע לתיאטרון, ובלילות שומר עליה כאילו הייתה תינוקת. הייתי חוזר עמוק לתוך האפלה, משחרר את האחות ששכרתי לה, וצולל לתוך עיניה שנעשו צרות ועמוקות יותר ויותר. מביט לה בעיניים כששכבה חצי ערה, חצי ישנה, חצי מתה, חצי חיה, ומתחיל לנמנם, עד שהיא נרדמה לפנות בוקר. אז הייתי קם להתרחץ, להתגלח, שם קרם לחות, נרגע עם סיגריה וקפה. ככה זה כשנשואים, אי אפשר לזרוק את הבנאדם רק בגלל שהוא מתחיל להירקב בין הסדינים.
   רשימת הסטים ארוכה מהרגיל אבל רובם בעיר, ככה שזה לא נורא. הצילומים היחידים מחוץ לעיר יהיו בטבריה ובעכו. אני נוסע לשם עם דוד ואיזידור. בשתיים, אנחנו בחזרה בתל אביב. אני מאלה שמתים על שלב החזרות. אני עושה די הרבה חזרות. מינימום חודש ימים, או עד שהמפיק מטפס על הקירות. גם השחקנים אוהבים את זה. חזרות נותנות להם ביטחון בקיומם. אחר כך, בצילומים, הם הופכים להיות עבדים שלי. במאי שיגיד לך את ההפך הוא שקרן ורמאי. אין מה לעשות,
שביל זה נולדנו, לפקח, לתת הוראות, לארגן לאנשים את החיים… דוגרי, בלי התכונה הזאת לא הייתי מסוגל לטפל בה. כל כך הרבה רופאים וטיפולים סידרתי לה. לפעמים היא הייתה מבקשת  ממני לעצור לרגע, לשמוע מה היא רוצה, מה היא חושבת. הייתה שוכבת במיטה ונאנחת, ואני הבאתי עוד רופאים, עוד מטפלים אלטרנטיביים. בשבוע האחרון היא כבר לא דיברה בכלל. זה הורס אותי עכשיו, אבל אני כבר לא יודע איך עוצרים. אומרים שאף פעם לא מאוחר ללמוד. אל תאמינו, זה שקרים. בחורף שעבר, המוות שלה כבר חלחל בכל החדרים. הריחות היו מבהילים. אבל באיזשהו מקום אהבתי את זה. אולי אני משוגע, אבל זה עשה לי משהו. היא הייתה כל כך מתוקה וחסרת אונים. מעוות, זה מה שאתה, אמרה ריטה כשבאתי אליה בערב, לדבר על הצילומים של מחר.
    איזידור הבהיר לכולם שאצלנו עובדים גם בשבת ולא מעניינים אותו חוקי האיגוד. היה מרד קטן אבל אחר כך, כשהתברר שאחרת כל ההפקה קאפוט, הם נרגעו. איזידור הזה יודע לסחוט. כשאני שם את עצמי בידיים שלו, אני יודע שיש על מי לסמוך. הוא האיש היחיד שאין לי אצלו מילה. דרך ארוכה אנחנו הולכים ביחד, והוא יודע כמה שאני בעצם שמוק לא קטן. אבל הוא יודע לעזור. לא רק בהפקה, שאותה הוא עושה במקצועיות מעוררת הערצה כמו שאף אחד בארץ לא יכול. אחד ואין שני לו. הוא היה לידי מאז שמצבה של אווה הידרדר לגמרי. אפילו לקרוא כבר לא הייתה מסוגלת. כאבי הראש הרסו אותה. אחרי החזרות הייתי בא הביתה ומקריא לה עיתונים וספרים, ובסופי שבוע היינו על המרפסת, קוראים יחד שירה, אלתרמן, וכאלה. אבל במיוחד אהבה סיפורים קצרים עם סוף טוב. אולי בגלל שהסיפור שלנו היה כל כך ארוך, ואוטוטו הלך להיגמר אחרת…
   בסופו של דבר, איזידור היה היחיד שהבין לרוחי  כשאמרתי שאני הולך לעשות עלינו סרט. כן, היה כאן גם אלמנט מסוים של ריפוי בעיסוק. בזמן הצילומים אני תמיד ערני, היפראקטיבי אפילו יותר מהרגיל, טהעצב נראה לי כמו משהו שלא קיים בעולם. אני מחכה על קוצים ליום הצילומים הראשון. אני מרגיש בבירור שגוש גדול של מועקה ייפלט מתוכי החוצה ברגע שאראה את אווה שלי בראשס הראשונים.
   יום לפני הצילומים והרבה דברים עדיין לא מוכנים. אחרי שהתעקשתי על התלבושות, ריטה הסכימה. אבל עכשיו צצה בעיה חדשה עם הקילוגרמים שהיא העלתה בשבועיים האחרונים. אני חושב שהיא עשתה את זה בכוונה. לא הייתה ברירה  אלא למצוא לה בינתיים בגדים אחרים. אבל היא עוד תראה אצלי מה זה. מעתה והלאה אני הולך לבדוק כל פירור שהיא מכניסה לפה. אם יהיה צורך, אני אדאג שירכיבו לה מלתעות על השיניים. שומר ראש מזוין אני אשים עליה, שלא ייתן לא לזוז. אני לא סובל חוסר משמעת. בשבילך אני אלוהים, אמרתי לה רגע לפני שהיא הכניסה את גופה הבוגדני לשמלה חדשה שהביאה המלבישה ממפעל קונפקציה שהשאיל לנו את הבגדים.איך היא נראתה בזה? לא אווה ולא נעליים. אווה שלי הייתה מלכה, דאם דה קמיליה. וזאת, הריטה, חתיכת בשר מיובש. איפה זו ואיפה ההיא? כן, אני נזכר, ההיא בקריית שאול. איזה טעם יש לגוף שלה עכשיו? האם טיפות זעירות של זיעה עדיין גולשות אצלה מהמחשוף של הגב? לאן הן גולשות? מי טועם ממנה היום? מי טועם את אווה שלי?
   חמותי יודעת שבזמן צילומים אני קאפוט בשבילה. אני בטוח שדווקא בגלל זה היא מוצאת לה מתי  להתקשר ולבלבל לי את המוח שאני מוכרח לבוא לאזכרה. מה זה מוכרח, אני אומר לה, לא מוכרח כלום. את חושבת שאם תסחטי אותי זה יעזור לך? ואחר כך אנחנו מכינים לך מסיבת יום הולדת, משהו צנוע, משפחתי, אומרת חמותי. זה כבר קבר אותי לגמרי. כולם ידעו שאסור להזכיר בפני ימי הולדת. ואיזידור הזהיר את כל ההפקה שלא יעלו להם בראש רעיונות לעשות לי מסיבת הפתעה. אבל המכשפה הזקנה ידעה איפה לתקוע את הסיכה.
   אני, את מותה של אווה קיבלתי ליום ההולדת. הייתי רק בן שלושים ותשע. עוד ילד במונחים של חיי נישואים. ראיתי זקן אחד בסרט דוקומנטרי, שסיפר  איך חייו עם אשתו רק הולכים ומשתפרים. והוא היה נשוי חמישים ושש שנים. אני רק שש, מתוכן שנה ארוכה של מוות.
   השבוע הראשון של הצילומים היה מחורבן. יותר שחור מזה לא יכול להיות. אבל איזידור מנחם אותי, ככה זה תמיד בהתחלה, ומי אם לא אני כבר צריך לדעת. איזידור הטוב. הוא התהלך על קצות אצבעות, כאילו שומר אותי בצמר גפן. מאז הלוויה הוא ואשתו דואגים להזמין אותי לארוחת ערב כל יום שישי. אני אומר לו שאין צורך להתנהג אלי כאילו הייתי דוד רווק, אבל לך תסביר לאנשים. חוץ מזה, אולי הוא צודק. מה הייתי עושה במקום הארוחות השבתיות המגוחכות האלה? נתקע מול סרט בטלוויזיה? רץ להשתכר בבארים? או יותר גרוע, מפליג בעקבות כל שחקנית מתחילה שמציעה את עצמה?
   כל צילומי היום של השבוע הראשון זקוקים לגריידינג. החומר דפוק, אני אומר לאיזידור. אין דבר, חמודי, הרי אתם הבמאים תמיד מאשימים את החומר. אני מביט בראשס, והשואה חולפת לי מול העיניים. אני לא יודע איך כל החומר הזה יתחבר. גם העורך לא נראה מרוצה. או שאולי אלה רק הדמיונות שלי? אני הולך ונעשה פרנואיד. את מה אני מנסה לשחזר? את החיים שהיו לי? את החיים שלא היו לי? אני חוזר להתנהג כמו סטודנט שמת לצלם את החרבונים שלו מכל הזוויות. איזו עליבות.
    וגם כן ריטה הזאת. איך אישה יכולה להיות כל כך גסת רוח, אכולת אמביציות ומניפולטיבית, עם פנים כאלה מלאכיות? על גוויות היא תדרוך אם צרעך. בעצם, מה אני אומר, זה בדיוק מה שהיא עושה, ומי נתן לה את הרשות אם לא אני? והיא אפילו לא
מזכירה לי את אווה. ואיך שתזכיר? עם המייק-אפ שהיא מורחת שכבות-שכבות בתקווה להיראות קוקטית. אני חוזר ואומר לה שאווה אהבה פנים טבעיות. אתמול נמאס לה והיא צרחה עלי שעכשיו אווה באמת לא צריכה שום מסיכות, יש לה אחת קבועה, של גוויה!
   זה היה קצת אחרי סצינת האהבה שהייתה לה עם גדי לווין. הסצינה צולמה במטבח. גדי היה אמור ללטף לה את הרגל בזמן שהיא רוחצת כלים, ואז, כשמגיע הזיון, אני חותך. ריטה נראתה בהתחלה די סקסית עם חולצת הטריקו הקצרה הצמודה לעורה המיוזע. אבל לאווה היו תנועות חלומיות אפילו בזמן שרחצה כלים. ריטה לעומתה נראתה כמו פרחה שעובדת במשק בית. גדי לוין עמד לידה כמו בול עץ ושום תשוקה לא הייתה באוויר.
    פתאום תפסה אותי קריזה. אמרתי ללווין שיביט וילמד ממומחים. עליתי על הסט ותפסתי את ריטה מאחור. אני לא מאשים אותה. בהתחלה היא סבלה בשקט את גיפופיי הגסים, איך יכולתי אחרת, ואז פרצה ההיסטריה. היא הורידה את הבגדים של אווה, נשארה כמעט בלי כלום, ארזה את מעט חפציה וצרחה עלי שאני הגבר הכי גרוע, הבנאדם הכי דפוק והבמאי הכי נפוח שהיא הכירה בחיים שלה. היא אמרה שיצטרכו לשלם לה מליון דולר ולתת לה חוזה כמו של מריל סטריפ, ואפילו אז לא בטוח שימצאו אותה דורכת שוב בהפקה הדפוקה הזו. היא אמרה שסצינה מגעילה, חסרת השראה ושוביניסטית כזו היא לא פגשה בחיים. זיון במטבח, איזו קלישאה משומשת. והתסריט כולו נשמע כמו בדיחה שחוקה!
    אני יודע שהיא צדקה אבל זה עדיין צובט. בסך הכול רציתי לעשות את זה כמו שהיה בחיים. לא תאשימו אותי על זה, נכון?
   אחרי שהתקררה קצת, ריטה הציעה את ההברקה שהוא ירחץ את הכלים והיא תיגש אליו מאחור, למרות שלדעתה הכי טוב לבטל לגמרי את הקטע הזה. כנראה שהצעקות בכל זאת עשו משהו, כי בלילה שכתבתי את הסצינה.
   לפעמים נדמה לי שבזמן צילומים כל ההשראה שלי הולכת לי לעזאזל. אתה רוצה להיות בשיא היצירתי שלך, ובסוף אתה הופך למחנכת של כיתה א'. אז אני יודע שחלק נכבד מהעבודה זה לתווך  ולפשר, לדעת להיות נחמד כשצריך, למי שצריך, בקיצור, לגלות גמישות. אולי זה האופי האמיתי שלי? תמיד יהיה מי שיאשים את הבמאי בחוסר עמוד שדרה. אולי יש בזה משהו. בסך הכול עברתי שבעה סכסוכי עבודה עם התאורנים והסאונדמנים, משבר רציני עם גדי לוין ומתיחות עם דוד. ריטה חזרה על ארבע, וביתר ההפקה הייתה מחונכת כמו חתלתולה. היא אפילו הסכימה ללבוש את הבגדים התחתונים של אווה. בלילות ישנתי רק איתה. הכרחתי אותה לעשות את הסצינה שהיא מתעבת כל כך, ודווקא במטבח שלה. לא היה לזה את אותו קסם, אבל לפלש-בק יש קסם משלו, אפילו אם מדובר בעותק דהוי.
   את צילומי הלילה השארנו לשבוע האחרון. הסצינה הכי חשובה לי הייתה זו שבה אני נושא את אווה על כפיים אל החלון, להראות לה את הים הכסוף בליל קיץ. ויקי המאפרת העניקה לריטה מראה של מתה, עם עודף מייק-אפ לבן וצללים שחורים מתחת לעיניים. פתאום זה הבהיל אותי. ביקשתי שיעשו אותה קצת יותר חיה, ואם אפשר אפילו קצת חמה. אחרי הכול מדובר בסרט.
 
 
תל אביב, 1992
 
"חזרת תלבושות" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993
   
 
 

יצאתי לחפש מחסה

יצאתי לחפש מחסה. דבר לא הבריק או קסם לי. התנועה בכבישים בהתה בי בשלל אורות פנסים. כפות ידי המדממות לא איפשרו  לי להתקרב אל ביתה של שריתה. לא יכולתי ללכת לדוד ואברי במילואים. במריבה האחרונה, האיומה, שהייתה לנו, שריתה אמרה לי לא לבוא אליה כל עוד אני עובד בחצרות ועלול לתפוס מיקרובים. לעומתה, שעזבה את המקצוע לפני יובלות, הייתי טירון גמור.
   צעדתי באיטיות ומצאתי שאני רגוע באופן יוצא דופן. שרקתי עם ציפורי השקיעה לפי המקצב שאלוהים של שריתה קבע להם מראש. תמיד כשאני שורק, אני מבין שאני רגוע ואז אף אחד כבר לא יוכל להוציא אותי משלוות נפשי. לו התנגן בלוז בראשי, הייתי אומר: שלום לנצח פיליפ מארלו מתוק שלי, היית לי אהוב מתוק במיוחד, ודואג לפזר סביבי עשן צבעוני ממכונה, כמו בתוכניות הבידור בטלוויזיה. אבל שום הזדמנות כזאת לא ניתנה לי; תמיד ידעתי שאלוהים מעדיף עשירים. הרי כבר אמרתי לשריתה לפני שפרשה לצדיקות גמורה: מה אם תגיעי לגיל מאה ותמצאי שרשע וטוב לו ועני ורע לו? שריתה לא ענתה. היה לה קשה להודות ששום דבר כבר לא ישתנה בחיים שלה, אפילו לא הפנים הזועפות של אלוהים.
      הזמנים מתדרדרים באמת. פעם היא הייתה קונה במיוחד בשבילי קוביות של סוכר קנדל גבשושי בחנות הממתקים של התורכי הזקן בדיזינגוף. מבלי ששמתי לב היא הייתה מכניסה לי אחד לפה ומוחה את פני ברוק, מעבירה ממחטה משומשת על תפיחות אפי הדולף מהסינוסיטיס הנצחי, ואומרת, איזה ילד יפה אתה, בלי עין הרע. לפעמים גם קראה בכף ידי.
       הייתי היחיד שהיה עד להפיכתה מגבר לאישה, אפילו שדיים מלאכותיים קנתה, עד שהיום קשה להבחין בינה לבין כל זקנה אחרת שעוברת ברחוב עם סלים. היא אהבה אותי כמו שאימא צריכה לאהוב. נשים תמיד אוהבות אותי יותר ממה שהן צריכות. היא אהבה אותי הרבה יותר משאני אהבתי אותה. ובטח שהרבה יותר מאשר הוא אוהב אותי.
      לאהוב אותו. ותמיד להיות אליו נחמד. להסתגל לרהיטים שהביא איתו. הכחול והשחור של הריפוד. המתכת המחוררת, המבעיתה, של הכיסא הפוסט מודרני שהוא קנה בהזדמנות, עושה לי אסוציאציה של נקבים מכדורי אקדח. המלאכים על הקירות והמובייל של המכשפות הצוחקות. זה כל מה שיש בבית שלנו המסודר כמו שצריך. זה בית שכל הזמן צריך להיות אליו נחמד. אחרת אתה בטוח שעוד רגע הוא יתנפל עליך בצעקות. לפעמים הייתי שואל אותו בהתגרות, כדי לעצבן: למה, מה רע בשידת הקש הישנה שלי? מה רע בשולחן הכתר פלסטיק שלי? אל תהיה כזה וולגארי, הוא ענה לי. אז עכשיו להגיד שאני מצטער עליו? אני לא מוכן. אני לא מסוגל. אני גאה מדי. בא לי להקיא. הקאה, אם שמעתי נכון, היא לא רק תגובת שרשרת של גועל נפש או של מיצי קיבה מבולבלים. הקאה היא תוצאה של פחד.
     גיבורים במרוצה, באמת. ומי אמר שאני יוצא דופן? קצת לפני אלנבי פניתי ימינה. מסתבר שקשה להתנתק מהרגלים. האזור היה שומם יחסית לשעת לילה כה מוקדמת. תשע, אולי תשע וחצי בערב. שומעים את אות החדשות, בוקע באור תכלכל מהבתים הישנוניים והבטוחים של אנשים עייפים ושבעים. ככה לפחות זה נראה לי, אם אני מנסה לדמיין אותם, סרוחים על הספות הסלוניות הסטנדרטיות, המכוערות והשקטות שלהם, בולעים  לתוך חניכיים רקובים נתחים צמריריים של אבטיח מסוף העונה.
    אני, עצבני וערני כמו תמיד, נכנסתי לבאר ויצאתי מיד. בדיוק עבר שם הפטרול היומי, ורק זה חסר לי עכשיו. אף פעם לא ממש הבנתי מדוע אני נכנס למקום כמו חתול, בצעדים צלופחיים, בגב כפוף, מנסה להסתיר את עצמי ולא מצליח, מתחמק מעיניים סוקרות, או ממלמל משהו במבוכה מבלי להבין בעצמי מה זה היה. אחרי כמה זמן התחלתי להבין  שאני שקוף ושאיש כבר לא מביט בי. לדעת שאינך קיים בעיני אנשים זו הרגשה משונה, אבל אני חייב  להודות שיש בה גם משהו נעים ומרגיע. אף אחד לא תולה בך את העיניים הסקרניות שלו. אף אחד כבר לא מצפה ממך לדבר.
      הדם הקרוש הזכיר לי פתאום שזה לא בדיוק הדם שלי. מי יודע איזה מיקרובים יש בדם הזה. עבר בי גל של קור, כמו אחרי הזעה מוגברת, למרות שהלכתי לאט, כמעט בזחילה. כמו התייר הזה שמטייל ברחוב ורואה אותו בפעם הראשונה ובכל זאת בטוח שכבר ראה אותו פעם, כי רחוב כזה בדיוק ישנו גם בעירו. הדם גרם לי לתחושת בעירה מדגדגת. ואני, שום רגש חזק לא מפריע לי כמו הפחד ממחלות. זה אצלי ממש כמו מגיפה. כשמספרים לי על איזה סימפטום קטלני של מחלה חדשה או על זן חדש של וירוס שהתגלה, אז במשך כל אותו שבוע אני מגלה את הסימפטומים בגופי, אחד אחד, כמו מכרים ותיקים, או כמו התייר ההוא והרחובות והעיר. הצעידה נתנה לי פסק זמן לחשוב. אין מה לדבר. אבל קשה להתרגל לאמת, אני מתכוון, ממש להתרגל. יותר נוח להגיד שהדם הזה הוא שלי. נניח, שחתכתי את עצמי בגילוח. זה בדיוק מה שאמרתי לגילה שפגשתי פתאום לפני לילינבלום. היא התעניינה אם היו לי קליינטים הלילה, נישקה אותי על הלחי, אבל הקפידה לא לגעת במפרצוני הדם.
     ללכת ככה, זרוק ברחובות, כמעט בלי מטרה. כבר המון זמן שאין לי לאן לחזור, שאין לי פסק זמן לחשוב. אבל מה לחשוב? שלא אהבתי אותו? שלא אהב אותי? שבגד בי? שלא בגד בי? עם מי? הרי לא זה העניין. יגידו: פשוט ותמים היה העניין, ומחר הכול ילך לעיתונים. בשחור דפוס אביט באהובי, וההדפסה תהיה כל כך גרועה והתמונה בערך מתקופת הצבא, שאפילו אני לא אזהה אותו. אולי השוטרים כבר שם, דורכים על הספרים שלי, הורסים את הרהיטים, מ
מזמזים את החתול שלי, החם. כמעט שלא יוצא לי לחשוב על זה בעבודה. אבל האמת, אני לא סובל שנוגעים בו. והזמנים נעשים קשים יותר ויותר כי יש מחסור בחתולים מצמר אנגורה אמיתי. ואני כבר לא מדבר על מה שהם עושים לו, לגוף שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה. באיזו אהבה הם בטח מטפלים באיברים המדממים, מרוצים מזה.
     הזמנים אכן מתדרדרים. אני חנוק וצר לי על האהבה המבוזבזת עכשיו לריק, על הבקרים העריריים שעוד יבואו. אם אשכח שהדם שלו, אולי עוד אוכל לחזור אליו, והביתה. הרי אני עדיין אוהב אותו. אני מנשק את צווארו מאחור, מופתע בפעם המיליון מהעור הרך-רך, מהפלומה הצהבהבה שבמורד הגב. הראש שלו כמו סטטוסקופ, מונח על בטני, מאזין. קול נשמע בחדר והוא לא בא מתוכי. אתה כה יהיר. מאיזה שיר זה לקוח? יש לך שפתיים לא תואמות, שפה עליונה דקה, שפה תחתונה בשרנית. שפתיים מפונקות. יכולתי לנשוך אותן בהנאה, לטעום את דמך. כן, כן, כבר אז  חשבתי על זה.
     אני נרגע. זה הזמן להיכנס לאיזה חור כדי  לשתות קפה. האור האפלולי עושה לי מצב רוח פיוטי. אחר כך אסבול את העיניים החוקרות. אחרי כמה שנים גם את אלה הזרות, המנוכרות, העוינות. וזה יהיה קשה מדי. בעצם, כבר עכשיו קשה מדי, אם לוקחים בחשבון שזה קרה רק לפני כמה שעות. לא להאמין, רק לפני כמה שעות? עכשיו זה מאוד בנאלי, כמובן, לילה של שקיעות ואתה אינך עמי.
   מדובר בלילה בודד מאוד, שכדאי לי להתחיל להתמודד איתו כבר עכשיו. מדובר במה שחלמתי לעשות לו המון פעמים. בחקירה מדוקדקת ימצאו ריריות פגועות ואברים רצוצים, ואת זה אף פעם לא סימפטי לספר. ישאלו אותי  מדוע, ויגידו, צריך לאשפז. יביטו לתוך עיני עם סטטוסקופ, או איך שקוראים לפנס הקטן הזה שמאיר לתוך אישונים מורחבים ומחפש את האמת באפלה. יחפשו פעמים רבות לפני שיקבעו עובדה מוגמרת, יבנו תלי השערות, יציגו ראיות, יתפלפלו ויקישו הקישים מעוררי הערצה, וזה יהיה ממש כלום לעומת כל החקירות שרואים בסרטים.
     לילה כזה צריך להאיר בפנסים, בלי קמצנות. יבוא זר, יאיר לתוך עיני בלי בושה. אבל אפשר להבטיח, יאמר לי, שהכול יישאר חסוי. מה, גם הזמנים הטובים השועטים עכשיו במוחי, מטפטפים באותה הזדמנות גם טיפות של שעות רעות? בלי פלש-בקים, בבקשה. יגידו, אחראי למעשיו, ומעל ראשי יבהיק פנס חקירות  המטיל את אלומותיו שתי וערב. בערב, אור רך שעבר פילטרים, נוטף על עורך הרך, עטוף בסדין, עד שהוא פוקח עיניים לעינויים, שלי ושלך. לא זימרת תכופות באמבטיה, אבל המים שבאו ממך היו תמיד רועשים וטפטופם על ראשי מערער גם עכשיו את שלוותי. איך הטירוף משתלט לאט. איך לאט לאט אתה לומד לאהוב, להכאיב. ואיך מתפשטת בי קנאה. איך אוכל לחסל אותך בפעם השנייה.
     רוצה להחזיק מעמד. מתאמץ. צריך ממש להתאמץ כדי לראות את הסוף. נרעד וקצת נפחד, כמו לפני טיסה. מזיע ומסריח, כמו אחרי אימון כדורסל. מריח את בתי השחי המגולחים והמשוחים מי קולון, חוסם את הפה בכף היד ומרחרח את ההבל הנשאף – ריחו כריח נבלה. דבר לא קרה מאז הבריחה. אני רץ ומזיע ובוכה. לא יכול להפסיק את זרם הדמעות המר ואת הגעיות. אתה עוד תחזור אלי ותפצע אותי בדיוק בלב, כמו במטרה. הרי זה אני פה  שבוכה בגללך, בשבילך, עליך, על תום גופך וליבך הקשה. הכול כאן כל כך מוגבל ומלוכלך. שום דבר בחיים שלי לא מבורך, לא מתוכנן. בלי התחלה, בלי אמצע, בלי סוף. אני לא יודע לאן לגרור את גופי החם, הגועש אדרנלין כמו לאחר ליל אהבה. לו הייתי כוכב סרטים צרפתי, סתור שיער, לא מגולח, המגיע לאחר חצות לבקש מחסה לשעה בביתה של  אהובה  בוגדנית, הכול היה מתנהל כפי שצריך. אבל הרי זה אני פה שבורח מקן היונים הנצחי. ואף שאני מלקק לפעמים את העודפים, וגם זבובים נוחתים שם לזלול משהו, הרי שהדם כבר סימן אחרי לבטח קו מקווקז ומסגיר בנוסח הנזל וגרטל. הדם שלו. לא שלי. הדם שלו, הוא, שהיה מחמדי בהרבה בקרים בשובי מהעבודה.
      החיים הם הסגר, הוא אמר, החיים הם מכאוב. כל החיים אתה נעול בעבודה, בדירה, עם הורים, עם אהובים ואפילו כשנדמה לך שזה משתפר מעט, שנפתח איזה פתח, אתה חוזר מהר מאוד לנקודת ההתחלה. אבל יש לך גם את האפשרות השנייה.
     אוח, הוא אהב להרצות, כמה שהוא אהב את זה, בייחוד בפני. והאפשרות הזו, הוא אמר, מתלוצץ, היא בריחה. אז נניח שאתה מסודר מבחינה כספית ויש לך חשבון בשוויץ – הוא היה מומחה גדול לחשבונות – ונניח שיש לך מקום לברוח אליו. אז מה יוצא לך מכל הטרראם? החיים הם הסגר, החיים הם מכאוב, טרה-לה-לה, תרקוד איתם ויהיה לך הרבה יותר טוב.
      לו האמנתי לו לא הייתי כאן עכשיו, אוחז במותניי הכואבות, ממשש ברקותיי הלוחצות מוות. אבל כל כך שנאתי אותו. כל כך שנאתי את הביטחון העצמי המוגזם שלו, את היהירות שלו, עם החברים היהירים שלו מהמשרד וחולצות הגולף המבושמות עם תווית התנין הקטן. איך שהוא ידע להתגנדר כמו טווס. גועל נפש, אמרתי לו. כמה פעמים אמרתי לו. התרתי בו שאני לא מוכן לסבול קשקשנות כזו בדירה שלי, ועוד מול  החתול אנגורה שלי. אמרתי לו שמזג רוחי אומנם רך כחתלתול אבל גם אני מסוגל להיות חיה כמותו. אני וולגארי! באמת. הרי  בעצמך אמרת שיש לי עצמות לחיים גבוהות ושזה מה שאתה אוהב אצלי, כי אני מזכיר לך את גרייס קלי. ככה בדיוק אמרתי לו. הגיחוך שלו דקר אצלי את המוגלה שהצטברה במשך כל השנה. אבל הדם שלו היה פיצוי קטן לפרצי המוגלה. ולמען האמת
, אני לא מצטער עכשיו על שום דבר.
     מעניין אותי מה הם עושים איתו עכשיו. האם  מישהו  מחבק אותו? האם מישהו מאמת פרטים  ומצלם בפולארויד, לפני שיתחבו את גופו הנהדר לשק הפלסטיק? כמה שהוא שנא פלסטיק. לעולם לא הסכים שאכניס הביתה משהו מפלסטיק, ממזר סנובי שכמותו. ועכשיו הוא בתוך הפלסטיק. לא פעם שאלתי אותו: מה זה כל כך חשוב אם  זה עשוי פלסטיק או לא? נו, הוא אמר, מצחקק, אתה לא יודע? ולמה שתדע? ועוד אמר: איך שאתה נראה זה מה שאתה. אז איך אתה סובל אותי? שאלתי אותו, לא מאמין שהוא מסוגל לאהוב אותי כמו שאני.
      פתאום התחלתי לשים לב שאני מסתובב כמו כלב מטורף בין הסמטאות של יפו הישנה. עוד רגע עובר, והרגליים שלי סוחבות אותי בעיקול שלפני רחוב אנטול פראנס, קצת לפני הים, בדיוק במקום שבו עומד הבניין המבוצר של השגריר הצרפתי. דגלי הלאום שלו מקשטים את החומה, ומשהו מנצנץ לי בעיניים. לא ייתכן שזה הדגלים. אני מתקרב, מתעלם ממבטי השומר העוקב אחרי כמו חגב ענייני מתוך הבודקה, ורואה שאלו הם רק שברי בקבוקים, פזורים על פני הבטון המזוין של החומה. אין מה לדבר, שומרים היטב על השגריר. איפה אני ואיפה הוא. חשבונות שוויצריים, גבינות קממברטים, נשים ייצוגיות, זהויות חסויות, חסינויות דיפלומטיות. קפיצה  אחת ואני בתוך החצר שלו. מה כבר יכול להיות? כמה כלבים עלולים לטרוף אותי, כמה צופרים יזעקו. כמה שומרים רדומים ישלפו את המגנומים שלהם ?
      אני איראה כמו הגינה שלהם. אתאים את עצמי לדקורציה של החלונות. איצבע בצבעי הכורסאות הכבירות. אם צריך, אפרק את עצמי לקוביות קטנות כמו שברי הזכוכית הירקרקים, שפעם היו בקבוקים שלמים וברורים. היום אני יודע שזה לא רע, אולי אפילו די אפקטיבי, להיות בעל אישיות כל כך חמקמקה, כמו שלי, כשיום אחד אתה מגלה שאתה בורח שנים ואיש אינו מרגיש בחסרונך או מזהה אותך בין ההמונים. ובאמת, מי כבר יחפש שבר אחד בין כל כך הרבה שברים?
     הוא ניסה ללמד אותי להישאר, ואני, בטיפשותי, תמיד רציתי לברוח. אתה יותר מדי חשדן, הוא אמר, וחשדנים הם הטיפשים שבאנשים. כמה זמן אתה מבזבז על זה, חשבת פעם? שאל, ונעל את גופו המושלם בחולצות ספורטיביות מעוצבות היטב, חותם את המראה הזוהר שלו באפטר שייב מיובא. לאן אתה חושב שאתה הולך? נהגתי לשאול אותו בקול צווחני, שתמיד סיים את הדיאלוג החולני שחזר על עצמו בחצי השנה האחרונה, לפני ששמתי לו סוף.
      אבל הסוף היה מיותר. בדרך כלל אפשר לוותר על הסוף, למרות שאני מבין את  הצורך שלכם בהרמוניה. הוא אהב סופים. סופים עושים לי את היום, היה אומר. כשאני מסיים עסקה, או כשאני מסיים משחק שח, אז אני מאושר, היה אומר לי, ואני ידעתי שהוא מת כבר לגמור, לחתוך. ואילו אני, בדיוק להפך, שנאתי סופים. סופים נמרחים כי אנשים לא  מסוגלים לגמור, היה אומר לי, מרוצה מהבחנותיו המלומדות, אחרי שסיים עוד איזה קורס ערב בפסיכולוגיה. אולי, עניתי לו, אבל הסוף שלנו לא יהיה טוב. הסוף שלנו, מצויר כמו דיאגרמה בספר עזר לסטטיסטיקה של זוגות נשואים, ילך ויצנח מטה, ואז, רגע לפני שיגווע סופית, תבוא עליו איזו השראה, איזו בעתה, איזו התגלות, והוא ישעט למעלה כמו חמור מיוחם, ואז, לך ותדאג לעצמך לסוף הרמוני.
 
 
תל אביב, 1986
 
"יצאתי לחפש מחסה" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.
 
 

 

אֶמָה ואני

הראש שלי היה ריק לגמרי כשפגשתי את דויד בקפה בתחנה המרכזית. באותו מקום בדיוק ישבתי פעם עם אֶמָה ואכלנו פשטידת כרובית וקורקבנים במיץ עגבניות. זה היה בתקופה הקרניבורית שלי.
    לבשתי חליפה חומה בגזרה מיושנת וחולצה מהודקת לגרון. הייתי עייף מרוב עבודה. במקום להשתלב בעיתון אחד, נדדתי בין כמה מערכות עיתונים, ושרבבתי כתבות מוסף וידיעות לדסק החדשות. באופן כללי אני יכול לומר שהיו אלה דברים ששעממו אותי מאוד.
    בגיל שלושים, חיי היו בדיוק כפי שלא רציתי שיהיו. בדירתי בצפון העיר כבר היו יותר מדי ספרים, וכמות הניירת האדירה שאגרתי הצליחה להחריב את הכוננית. רק בגלל זה בעלי הבית ההונגרים שלי יכלו להעיף אותי מהחוזה.
    היה קיץ והיה חם. במיוחד בקיץ אני נזכר ברגע הולדתי. נולדתי בחודש אב, קצת אחרי הצום. הרגע זכור לי בבירור. אימי הקיאה מרוב רעב, ומיצי הקיבה שלה פגעו פגיעה בלתי הפיכה בריריות אפי. אל האוויר המחניק של תל אביב יצאתי כמו סלמנדרה. מאז אני תתרן בין תתרנים.
    חוץ מזה, ברור שאני גם פחדן. כל מי שיבדוק בשטחיות את נסיבות חיי יבין זאת מיד. מכך גם ניתן להסיק בקלות שדויד הציע לי הצעת עבודה הרפתקנית, אבל בגלל שאני פחדן מטבע הולדתי לא נתתי לו תשובה סופית. ביקשתי כמה ימים לחשוב על זה, בידיעה הולכת ומתבשלת שאין בכוונתי לנסוע לספרד בשביל סיפור כל כך משונה על סלמנדרות.
    דויד עבד בלשכת העיתונות הממשלתית, והייתה לו נגישות לסיפורים מסוג זה וחיבה מיוחדת למוזרויות. זה שנתיים ניסה להציע לי להשתלב אצלם במשרה קבועה, עם כל החופשות וההטבות הסוציאליות. אבל זה אף פעם לא נראה לי. עבודה קבועה לא הולמת את  אישיותי.
    מובן שישנה כאן סתירה לוגית מסוימת. כי מעצם הכרזתי על עצמי כאדם פחדן, תחשבו בוודאי שאני אדם השואף לביטחון כלכלי ולטקסי עבודה קבועים, בעוד שלמעשה כל תחום ותחום בחיי הוא לגמרי ארעי. אני לא אוכל בשעות קבועות, ולפעמים אני מסוגל לשכוח לגמרי שצריך לאכול. אני לא משלם חשבונות באופן סדיר ועקבי אלא רק כשמגיעה הודעת ניתוק אדומה ומבהילה. (אם כי, כשאני חושב על כך עכשיו, אז אני נראה לעצמי די עקבי בעניין התשלומים). בגדיח הם תערובת מקרית של אופנות מכאן ומשם, למרות שאני בהחלט מסוגל  להיכנס בגחמת רגע לבוטיק מיוחד לבגדי
גברים (וכבר יש כאלה אפילו כאן, הכנסתי על כך כתבת צבע לא מזמן) ולרכוש מערכת לבוש די אכסטראווגנטית, יחסית לטעמי הצנוע ביתר הימים.
    הוריי כבר מזמן התייאשו משעות הביקור המוזרים שלי בביתם. הם יצאו לפנסיה וחיכו על קוצים לביקורים הדלילים שלי, ולכן חשבתי שביקורי הפתעה הם הצורה הכי טובה לגרום להם לאיזה שהוא עניין בחיים. בכל אחד מאותם ביקורים בלתי צפויים, אימי כבר מחכה לי ליד הדלת, כאילו היא אורבת לי ככה ימים ושעות, ומיד היא קוראת לאבא שיכין את השולחן ויחמם את האוכל, מושכת אותי לאמבטיה לרחוץ ידיים ובודקת אם ניקיתי את האוזניים.
   וכמובן, ישנם גם היחסים המעורערים שלי עם אמה. יחסים הנמרחים כבר על פני ארבע שנים, מאז שפגשתי אותה בכנס למחשבה ולמוסר יהודי באוניברסיטת בר אילן.
    אמה הייתה אז מאסטרנטית, בת גילי, לא לגמרי בלתי נאה, אבל ללא ספק אישיות בלתי יציבה, עם הרגלי לימוד מגונים. וזה הלם לגמרי את הצרכים שלי.
   היום, כשהיא בת שלושים וכבר דוקטורנטית, לאמה יש שלוש שערות שיבה באזור הקרקפת העליונה (מרוב חשיבה, היא אומרת), יש לה אוטוביאנקי 82' שבעזרתה היא מגיעה אלי בלילות, ויש לה חיבה מוזרה לסרטים אפלים, שהיא מכריחה אותי לצפות ביחד איתה דווקא אחרי שאנחנו שוכבים.
   אני חוזר וטוען באוזניה שהיא לא מסוגלת לקשרים מתמשכים. גם היא טוענת באוזניי בדיוק את אותה טענה. ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים. לך תבין קשרים.
   באותו יום שבו החלטתי לקבל את הצעתו של דויד ולנסוע לספרד, התקשרתי לאמה ואמרתי לה שהיות ששנינו כל כך משוכנעים שאנחנו לא מתאימים לקשר מתמשך, ובכל זאת אנחנו ביחד כבר ארבע שנים, הגיע הזמן שנממש את האיום וניפרד. אמה אמרה שהיא תכף באה ושלא אירדם. היא הביאה איתה קלטת וידיאו של "נוספרטו" (לך תבין אותה, דווקא "נוספרטו" בערב פרידתינו) ושכבה איתי בעונג.
   אמה היא בדיוק מסוג האישה שסרטים הוליוודיים מהסוג הפמיניסטי המגוחך אוהבים לתאר: קרה ועצמאית, דוקטורנטית למשהו ויש לה גם אוטו משלה, איתו היא נוסעת לבתים קרים של גברים אבודים כדי לשכב איתם ומיד אחר כך לזנוח אותם.
    בבוקר היא באמת עזבה את מיטתי, עירנית ומפזמת לעצמה קטע מ"מין והנערה הרווקה", כאילו שהיא באמת גיבורה של איזה סרט. כמעט התפתיתי להישאר בארץ ולתת לה לתעתע בי עוד איזה ארבע שנים. אבל כבר נתתי את הסכמתי לדויד, והפקדתי דמי קדימה עבור כרטיס טיסה למדריד.
   אז מה היה לנו לארוחת צהריים בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי? משולש גבינה צהובה מקומית ושלושה קרקרים בעטיפת צלופן משונה והדוקה מדי, שגרמה לאפיפיות ה
בשות להישבר לרסיסים כשניסיתי לשרבב לתוכן אצבע רעבתנית; מיץ תפוזים ישן ומריר בקרטון חתום; במגש חד פעמי רבצה גווייתו של דג אמנון ברוטב פטריות צמיגי, ולקינוח הייתה שם צלוחית פלסטיק קטנה עם קומפוט ערער מצוי.
    והיה גם מכתבה של אמה. דברים אחרונים, אולי בעצם ראשונים, שהיא רוצה לומר לי.
   אלף, היא רוצה להודיע לכל מי שמוכן לשמוע – והיא יודעת שאני לא נמצא ברשימה הזאת ובכל זאת – שאף פעם  לא התכוונה למשוך אותי באף בקשר חסר סיכויים כמו שהאשמתי אותה באכזריותי הטיפוסית, ושהבעיה היא בעצם בי ולא בה.
    בית, כדי להוכיח לי את זה, את ההפך מדעותיי הקדומות והזדוניות עליה, היא מוכנה להתחתן איתי, אם בכלל אחליט לחזור מהשד יודע לאן אני נוסע.
    גימל, היא רוצה להודיע לי – למרות שברור לה כי זה תרגיל בבזבוז זמן – שהיא תחכה לי עד שאחליט.
   דלת, היא לא מבינה למה אני נוסע, ומה יש לי בכלל לחפש בחור הזה בספרד.
     בניגוד לאמה, אימא שלי דווקא הייתה מרוצה מכך שאני מפליג לעולמות רחוקים. היא תמיד חשבה שמה שאני עושה זה לא עבודה, ושבחוץ לארץ רק יכול להיות יותר טוב. והיא גם התרגשה מעצם העובדה שתחנת היעד שלי היא ספרד, ארץ ממנה גורשו אבות אבותיה לפני מי יודע כמה שנים, ובכל זאת תמיד טענה שהיא זוכרת את הרגע שבו המשפחה המגורשת הפליגה לחופי תורכיה באוניית שודדי ים שחורה עם מפרשיות בנוסח אי המטמון.
   אימא שמחה שאני עוזב את הארץ בגלל עוד סיבה. סוף סוף יבוא הקץ על יחסיי עם אמה, שאותה תיעבה בגלוי ובלי שום ניסיוןֶ הסתיר ממני את חוסר השחר של יחסי עם בת של ייקים.
    עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא קולט למה נכנס לאימא שלי לראש שאמה היא בת של ייקים. למעשה, רק אביה הגיע מגרמניה בעוד שאימה היא מרוקאית, אולי כורדית, משהו כזה.
    גם הוריה של אמה לא השתגעו אחריי, וזה קשור לעובדה הטריוויאלית והמאוד לא מקורית שעבודתי כעיתונאי פרלינסר היא בלתי מכניסה, חסרת כל עתיד ומתאימה יותר לנשים.
    אבל בעצם הם לא סבלו אותי מסיבות שונות לגמרי ממה שהם הצהירו בפניה של אמה. אביה חשב שהיא צריכה לקשור את גורלה עם דוקטורנט, ועדיף פרופסור, מפני שאישה תמיד צריכה להתחתן עם גבר שנמצא לפחות בעמדה אחת בכירה ממנה. ואילו אימה של אמה לא סבלה אותי כי נחשבתי לספרדי, אבל לא מהעדה שלה.
   אחר כך אמה סיפרה לי שנסיעתי לספרד הניחה קצת את דעתה של אימה, משום שחשבה שבארץ הטוראדורים והקסטנייטות אלמד משהו על החיים, ואולי אפילו אהפוך לספרדי אמיתי, למרות שאני לא בטוח שהיא עצמה ידעה מה זה.
   במטוס, מיד אחרי ארוחת הצהריים וקריאת מכתבה של אמה, נתקעה לי רק תחושה אחת ביד: התחושה בזמן שאני מלטף את התחת החמים שלה ולפעמים נוגס בו בצחוק כאילו היה תפוח בשל וריחני.
   רק זה חסר לי עכשיו: תחושות ארוטיות בזמן שאני נמצא בכיס אוויר בגובה של אלפי רגל מהמקום בו אמה יושבת עכשיו על ישבנה הנמרץ ומרצה בפני הסטודנטים שלה, אולי אפילו עושה עיניים לאיזה סטודנט צעיר וחרמן שבערב תיסע לדירתו ותדפוק אותו אפילו לפני שיגיעו לפינאלה של "נוספרטו".
   הדמעות עולות והן מלוחות ואני לא מאמין שאני בוכה עליה ופתאום אפילו מתגעגע. למה פתאום? תמיד. אבל תמיד רק אחרי שהלכה. בבקרים או אפילו מיד אחרי שהזדיינו, באותם מקרים שהייתה לה הרצאה דחופה להשלים עוד באותו לילה. אז, ההרגשה המחניקה הזו הייתה עולה ומתפשטת בגוף, צורבת בגרון ומלחלחת את העיניים, והזין היה מתמלא בהרגשת ערגה, מתנפח ומזדקר, כמעט כמו עכשיו, כשהבעיה המרכזית העומדת בפניי היא איך להשקיט את הזקפה לפני ששכניי מימין ומשמאל ישימו לב שמגש ארוחת הצהריים עלה קומה בגלל תפיחה שלא במקומה.
   טוב, אני בטוח שלכמה אנשים יהיה מה להגיד על זה. בפרט בגלל העובדה שהסיפור שלי מתחיל בתחנה המרכזית, לפניי החלטה עלומה לנסוע למשימה עיתונאית עוד יותר עלומה בספרד, ועכשיו אני עוד מעז לבכות על כך שאין לי עוד אמה בחיים?! זאת בזמן שכל מה שהייתי צריך לעשות – וזה ברור כשמש במרפסותיהן של העלמות הספרדיות המחכות לחתן – הוא להתחתן איתה ולהתחיל בסרייה של אמות ובנימינים קטנים.
   אמה, אני אוהב אותך! אני זועק לתוך הכרית הקטנה שנתנה לי הדיילת, ומציץ בפניהם של שכניי מימין ומשמאל, שמביטים בי כאילו יצאתי הרגע מאיזו מחלקה סגורה.
   במלון כבר מחכה לי מברק מדוד. זו לא בעיה בשבילו לשגר מברקים לכל חור. הוא עובד בצומת ידיעות ממשלתית, ויש לו קשרים עם כל סוכנויות הידיעות בעולם. אני לוקח את המברק, שמי יודע כיצד הגיע הנה, למלון הרקוב הזה, פרחי תולדות חצאי כוכבי היקום, ועולה לחדרי.
    עכשיו אני בעיני עצמי כמו הגיבור של אנטוניוני. עורג, שבור לב, לפניי משימה לא ברורה. הנערה החדשה שתכבוש את ליבי וחלצי, והלוואי ותהיה זו מריה שניידר, תחכה בקפה למטה עם תלתלים משיים, משקפי שמש שחורות ועיתון יומי בצרפתית, ואני לא אבין מילה ממה שהיא תלחש לי בשפת אבותיי הקדומה והחושנית. במגדלים המפותלים של גאודי היא תמחה מליבי את זיכרונה וריחותיה של האישה הקודמת, ותחרוט בתוכי זיכרון של אהבת בשרים טרייה.
   בקפה, בקומת הקרקע של המלון, בצד שולחן מחופה במטריית שמש צבעונית, משולשת פינות, אני יושב לבדי ושותה אספרסו כפול ומריר, עטור כובען מוקצף, כמו שתמיד מגישים בבתי הקפה של מלונות חצי כוכב. מלצר לבוש טוקסידו מהוה ומיושן יגיש לי תכף לשולחן טלגרמה בהולה או מכתב אהבה צמוד לשושן מתוק, ששפתיו כשפתיה של אהובה.
     מה נעשיתי פתאום רומנטי עד זול? אבל זה תמיד ככה בנסיעות למקומות לא מוכרים, מן פגע של נסיעות, וצריך להתרגל.
     בכיור, המים מחלחלים לרצפה. האם גם לזה עליי להתרגל? אני שוכב על המיטה ומנסה לצנן את חום גופי הבלתי נסבל במגבת רטובה. הבנתי שהייתה זו שיטה נפוצה כטכניקת עינויים בקרב שוטרי החרש של האינקוויזיציה. אבל במצבי, המגבת הקפואה השקיטה באותה הזדמנות גם את התשוקה לאישה, כל אישה, בייחוד עכשיו, כשהחלטתי שהגעגועים לאמה הם רק בגלל המרחק וחרדת הנטישה. גברים עוזבים הם גברים עוזבים, וזהו זהו! אבל שום מריה שניידר לא מחכה לי למטה בקפה, ורשימת טענותיי לאנטוניוני רק הולכת ותופחת כמו הזקפה במכנסיי.
     חם שם בספרד. בתחנה המרכזית מוכרים לבבות ארטישוקים קוצניים בתפזורת וצרורות של בננות מפלצתיות בגודלן, ומין משקה אדמדם ושקוף הדומה תה צמחים חמצמץ, בכוסות פלסטיק חד פעמיות וקרח מרוסק. ההנחיות מדויד מאחרות להגיע, וזה טוב, בגלל שיש לי זמן להתרגל למקום ולחלום בבקרים, אבל זה גם רע, בגלל שהמקדמה שהוא נתן לי הולכת ואוזלת.      אני חושק ומשתוקק, אבל בפרינציפ אני לא מוכן לקנות נשים, ולא בגלל חסרון הכיס הכרוני.
   לפני שהייתה לי אמה היו לי פרקים ארוכים בלי להרגיש אישה, ואף פעם לא העליתי בדעתי לקנות אישה. עכשיו אני בן שלושים והרצון לאישה גדל והולך, אם כי עלי להודות שהרצון הזה גדל מאז שעזבתי אותה.
    לפניה היו לי תקופות רגיעה שבהן רק עיסיתי את גופה ולא נכנסתי אליה. לא יודע למה. כנראה עניין של היצע וביקוש, של מה שיש ומה שאין. בדרך כלל זה ככה אצלי. דווקא כשהאירועים נעשים חמים, אני מוצא לי זמן לעזוב את העבודה ולוקח חופשה בלתי מוגבלת.
    היה לי עורך שאמר שאני טוב רק לכתבות  צבע, ושהוא לא מבין למה בכלל נתנו לי עבודה בדסק החדשות. תמיד העדפתי תיאורים שוליים  על פני עובדות בשטח והגדרות ברורות. ועכשיו אני צריך להתחקות אחרי סלמנדרות אבודות. גם כן נושא! אבל ללא ספק הדבר שאני הכי מתאים בשבילו. כך לפחות טען בפניי דויד כששילח אותי לדרכי הערירית. אוי, כמה ערירית. ועכשיו החום הבלתי נסבל הזה, הנוצק על הגוף כבדיל חי. המאוורר תקוע ואני משפשף את עצמי באיטיות כדי לא הזיע יותר מדי, ונאנח מתוך הקלה.
   אבל זה תמיד ככה בסרטים על ספרד, סיכם בן שיחי בקפה. הוא היה בהיר ובכלל לא באסקי כמו שציפיתי ממנו להיות, ומצץ פאנטה מבעבעת מקשית הנתונה בכוס גבוהה. מסתבר שהוא איש הקשר שדויד שלח אלי. עוד נקודה לרעתו של אנטוניוני.
    בן שיחי אמר שאקרא לו אסטבן, שהוא שם ידוע בחבל הבאסקים. סיפרתי לו שאימי אולי באה מכאן, אבל שום התרגשות לא נראתה בהבעת פניו. כנראה שהיה רגיל למחפשי שורשים שמתעקשים לשתות מיץ תפוזים ג'אפה.
   מה אני עושה כאן? האם ייתכן שהראש שלי היה באמת כל כך ריק כשהלכתי לאיטי בתחנה המרכזית, כשפגשתי את דויד וכשקיבלתי לבסוף את הצעתו לחפש סלמנדרות בספרד? מה כל כך חשוב בהיכחדותן של סלמנדרות ספרדיות? למי מפריע שמספרן הולך קטן, הולך ונעלם?
    אמה טענה שזה טיפוסי לי לברוח ככה  בעיצומם של קשיים, ועוד בשביל עבודה כל כך טיפשית כמו כתבה על הסלמנדרות האבודות. מילא, לו שלחו אותי לראיין את קדאפי, אפילו את אוריאנה פאלאצ'י, את זה היא הייתה מבינה. אחרי שאמרה את זה חזרה לבחון את הסקוליוזיס שלי ולצפות בסצינת הפיתוי ב"נוספרטו".
   בשביל גבר בן שלושים אני די ילדותי. יש לי תחומי התעניינות בלתי מוגדרים ועדיין לא מצאתי לי שטח התמחות ספציפי, עובדה הגורמת לכולם לשאול מתי אני מתכוון להתקדם ולקבל על עצמי את תפקיד כתב תל אביב, כתב בריאות, או אפילו כתב פלילים. אבל ספציפיקציה מוציאה אותי משיווי משקלי. גם ככה כבר יש לי יותר מדי  עיסוקים ספציפיים, כמו משיחה יומיומית של פטריות כף הרגל המתעקשות להתמקם בחיבור שבין הבוהן לאצבע בתמיסת פיטריזן ומסריחה, מעשה שעליו אני מקפיד בעקשנות למעלה משנתיים בלי לראות תוצאות ריפוי משמעותיות.
   למעשה, זה מה שמנע מאמה להשלים את ליקוק גופי. תמיד עצרה שני סנטימטרים לפני שהגיעה לכפות הרגליים. היא אמרה שהמשחה המסריחה סוגרת לה את הרגליים.
   אין מה לדבר, היא הייתה חושנית אמה שלי, ואני נזכר בה ברטט מענג שהופך לעינוי עם רגעי ההתפכחות, ההבנה החדה שהיא לא פה איתי, לחלוק יחד רגעים מטורפים של שמחת הפגישה, בוהן בבוהן.
   עכשיו בטח תגידו שאני אשם. הרי אני הוא זה שעזב. ומה אם אגלה לכם שהמסטרנטית הכי צעירה בפקולטה אספה גברים כמו כוסות קפה או בדלי סיגריות בכל השנים שהיינו יחד? לא תאמינו, אה? תגידו: איך זה שבחורה כל כך טובה, ועוד דוקטורנטית למוסר יהו
י, תבגוד בך? לא מאמינים, אה? אני רואה את הספקנות מתבשלת לכם בעיניים.
    אבל אני מוכן להישבע שראיתי אותה יוצאת מביתו של הפרופסור שלה לאתיקה, זה עם פאות הלחיים המוכספות, שכל הבנות בפקולטה טענו שהוא נורא סקסי. אחר כך היה נהג אגד גבוה ומסוקס, וסטודנט תואר ראשון שעבד בתור דייל באל-על ומילא את חדר השינה שלה בדגמים קטנים של בשמים, שהוא בטח הרים בכל בתי הכולבו באירופה. יכולתי להריח הכול!
   אה, מה זה חשוב עכשיו. היא טענה שהתיאבון המיני שלה גדול משלי ושזו דרכה להשביע אותו, שלא אקח את זה באופן אישי, או שאולי אני מצפה שהיא תשכב לה כמו אישה טובה ותאונן עד שכבודו יואיל לבוא לזיין אותה???? הנשים של היום! מילא האוטו והדוקטורט בגיל שלושים, אז מה אם לא הבאתי לה פרחים?
   במאמריה עסקה אמה בשאלת האחריות האישית, וטענה שהאדם מביא על עצמו בדיוק את מה שהוא רוצה, גם אם רצונו עדיין בלתי מודע לו. שאלתי אותה למה היא מתכוונת, והאם היא לא מוצאת בחייה סתירה גמורה לטענות הללו. אמה טענה שלפי מיטב ידיעתה היא נמצאת מעל למוסר.
   שאלתי אם זה מה שלימד אותה הפרופסור לאתיקה, והאם, במקרה, היו אלו שיעורי הבית שהוא נתן לה בזמן שהיא מצצה לו את הבוהן של הרגל. אבל אמה אמרה שהיא מעדיפה לא לענות, שאני אימבציל מוחלט ופתטי, ובסוף הוסיפה שבכל זאת היא אוהבת אותי.
   שמתם לב שכל הגיבורים בחיי מתחילים באות אלף?
   אסטבן חשב שצריך לשעשע אותי. בשעה תשע הוא הביא אלי לחדר אישה צעירה, כמעט ילדה, אסטלה שמה, וכיוון אותה לעבר מיטתי. הקטנה גחנה אל חזי וגיחכה כאילו היא עומדת למצוא הפתעה בתוך המכנסיים. הוצאתי אותה החוצה בנימוס, ובחדר אמרתי לאסטבן שלא ינסה להפוך את החיים שלי בכוח לסרט של אנטוניוני, למרות שידעתי שהוא אפילו לא שמע עליו, כי הוא בסך הכול סרסור קטן שמחפש קצת פרנסה.
    למרות עצבנותי השארתי אותו בחדר ושיחקנו שח. אחרי שני סיבובים שמתי לב שהוא נעשה קצר רוח ושחררתי אותו, למרות שלא היה לו נעים לסרב להכנסת האורחים שלי. מהר מאוד הוא הבין שיש לו עסק עם פרוש, ולכן לא העז להביא אלי עוד נשים לחדר. מאז הסתפקנו במשחקי שח של שניים-שלושה סיבובים מהירים ומספקים לשני הצדדים.
   גם כלפי משחק השח שלי היו לאמה טענות. אל תהיה ילד, הייתה אומרת כשהתעקשתי על עוד סיבוב כדי לנצח, אתה יודע שלא תוכל לנצח אותי. ובאמת לא הצלחתי. עדיין לא. הפיונים שלה היו יותר מדי חזקים ובאורח שיטתי קטלו את שלי. הלוח המשובץ רעד לפני שהיא הכריעה אותי, למרות שכפיצוי היא אספה אותי למיטתה החמימה.
    בלילות האלה היא הייתה מבריקה, ומצאה עוד ועוד שיטות לענג את גופי. יהיו שיגידו שהייתה לי ביד אישה אידיאלית. ואני שואל, האומנם אישה אידיאלית? זו האישה האידיאלית שאנחנו הגברים מחפשים?
    ככה זה שהאדישות מתחלפת בגעגועים, המתחלפים בכעס, ואז גם השנאה באה ומבעבעת, ומתי תבוא שוב האהבה? למה אף אחד לא לימד אותי את השלבים?
   בחברת התעופה הסקנדינבית שבה טסתי הנה חילקו לנו פיסות של חמאה, מלבניות וחלקלקות, וחשבתי לשמור לי אחת למקרה של חיכוכים. ככה תמיד עשינו, אמה ואני, ואני מבקש לא להזכיר לי את עניין מריה שניידר, גם ככה כבר יש לי בחילה מסרטים איטלקיים. כשאתה פרוש ומתנזר אין טעם שתחזיק בכיס פיסות חמאה, ועוד יותר מכך נואלת המחשבה על כל המריות שניידר שמסתובבות בכיכר למטה ומחלקות "לילה עם מריה בתולית" בתמורה לכמה דולרים. הייתה אחת שעמדה ליד הבניין של גאודי, עוד מריה קפואה. ידעתי שצריך להפסיק להסתכל עליהן, אבל הרי לא היה לי שום דבר אחר לעשות.
   מים מינרליים ומרק עגבניות קר היו הדברים היחידים שהכנסתי לפי בהתאם לאוצרותיי הכספיים ההולכים ומידלדלים. לפני הסייסטה הייתה אשתו של בעל הבית מכניסה אלי לידר קערה מהמרק שזה עתה נבחש בבלנדר. חיבבתי את אזכורי השום הקצוץ שנתקעו בשיניים, בעיקר כדי למצוא אותם שעות לאחר מכן וללעוס אותם באיטיות. במיוחד בקיץ אני אוהב ללעוס שום, לעיתים בטבליות, ולעיתים בשיניים שלמות ובלתי נעכלות, מפני שיש להן נטייה להבריח את תולעי הקיבה שנתקעו בתוכי מאז גיל חמש.
   אמה צחקה. גם בכך ראתה אות וסימן לילדותיות שלי, לחוסר הרצינות ולמגבלות במחלקת ההחלטות. כשעשיתי כתבת צבע על טיפול הומאופאטי נגד תולעים, היא ראתה בכך עוד הוכחה לחוסר הרצינות שלי, לחוסר הגבריות שלי. לא עזרו לי שפע ההוכחות שהבאתי לה, כל אותם עשרות מכתבי תודה מאנשים שקראו את הכתבה ונעזרו בה לטיפול בעלוקות הפרטיות שלהם.
   כי זה מה שקורה כשהמאזן הדקיק מופר, כשסדר העולם משתנה בין גברים לנשים, ושלא תחשבו, באמת שאין לי כלום נגד תנועות הנשים.
כשהחום הזה ממלא את הגוף כאילו עטפו אותי בשמיכת פוך, באמת שקשה לצפות ממני להרבה.
    אבל עכשיו החום שורף, זוחל על הגוף, חודר לפתחים כמו תולעת. עייפות הבוקר שנאגרה עם עייפות הצהריים מביאה אותי לערב החלק  והמשמים הזה כאילו אין שום מקום בעולם לברוח אליו.
   ברחוב שלי, רחוב ש"ץ הקטן והאינטימי, המקורב יתר על המידה לרחוב דיזינגוף, י
בתי בערבים כאלה במרפסת עם אמה שלי – חחחחח, פתאום היא שלי? – נוקרים עם מזלג בריבועי מלון מסוג ערבה. אמה הייתה בוררת את הנתחים המשובחים, ומותירה לי את אלו המימיים, בעלי המרקם הצמיגי, שטעמם טעם מקררי. מהו טעם מקררי? תשאלו מן הסתם. טעם מקררי הוא המקור לכל הרעות החולות בעולם. התגלמות הריקבון שיש בעצמים הדואגים לקרר את עצמם מפעם לפעם. דגים מלוחים, גבינות עזים, סלטים רקובים חצי אכולים, מרקים ישנים, חצאי מילונים ואבטיח, כולם מדיפים את ריחם ומדביקים אותו ללא תקנה אלו באילו. ואת אותו טעם מתועב השאירה לי אמה בצלחת. אמה, שחינכו אותה כאילו היא הנסיכה פון פון משהו של צפון מזרח ישראל!
     לא, באמת, מה כבר יש לעשות בספרד, שאל שוב אסטבן, שלא היה לו משהו טוב יותר לעשות במשך היום חוץ מאשר לשוחח עם כתב לבנטיני, שבעצמו לא ידע מה פשר מעשיו במקום האכזוטי הזה. הוא, שידע מסעות חישול צבאיים, שחולצת החאקי שלו התרגלה לטמפרטורה הקייצית הדבוקה כמו סחבה לגבו.
    הצעתי החד פעמית לערוך לי סיור הכרות עם שכיות החמדה של העיר התקבלה אצל אסטבן בהבעת ליאות גחמנית. הוא טען שאם אני מעוניין לצלות את גופי, מוטב שאעשה זאת תחת להט אישה.
   הצעתו צרבה אותי מחדש. הצעתי משחק שח חוזר, אבל הכלים השחורים שהזיעו בין כפותיו הרטובות והרכרוכיות הבהירו לי שהוא עתיד לצאת לעוד לילה חסר פעילות, ולהשאיר אותי לבדי בחדר, מפקפק, מוטרד כמו שהייתי. החום צף עתה באוויר בשכבה עבה במיוחד, ואני תמיד הערצתי רחצות בלתי מתוכננות.
   מתחת לזרם הקר, אני כמו שאני, עם החזה החלק משיער שאמה אהבה ללטף, מצהיר שאין כמו מקלחת טובה לשיפור פעולות החשיבה. מקלחות תמיד אהבתי, ובעקביות ראויה לציון. כבר בילדותי, בבתינו שברחוב הירקון, אהבתי מקלחות מתוך כמיהה אינסופית לניקיון, אבל לא בכל יום אימא הדליקה את דוד המים החמים. היו לילות שבהם סרחונותיו הטבעיים של הגוף ממש הקשו עלי להירדם. אהבתי סבונים מכל הסוגים. אמה ידעה את זה, ומילאה את ארון האמבטיה שלי בסבוני תשורה מתמרוקיות הנשים. אחר כך הייתה מלקקת אותי בהנאה כמו גורת חתולים, עוצרת שני סנטימטרים לפני הבוהן.
   יש לי גם חולשה למקלחות. אני אוהב אותן בכל הצורות, עם ברזיות מפותלות ומעוגלות, או בקווים חדים ונוקשים כפי שעושים אותן כיום. טמפרטורת המים היא עניין אחר שתלוי בעיקר במצב רוחי. לפעמים, גם כשקור כלבים בחוץ, אני מעדיף על גופי קילוחים קפואים, עזים ומרטיטים.
    אבל עכשיו ידעתי שאני צריך חום, לוהט עד כמה שאפשר, שורף, מדהים, מכאיב. מפלי מים רותחים שאוכל להמס את עצמי בתוכם. ניאגרה בוערת על האפידרמיס המשתולל מערגה והנאה וגעגועים ואימה, וחום שכמותו לא הכרתי ברחם אימי, שהקיאה אותי לתוך כפותיו של קיץ תל אביב בוער. 
    כמו שאתם מבינים גם אני הפכתי לכרוניקה עיתונאית. אחרי שהטיסו אותי לארץ, עם המיצים השחורים שהכוויות דרגה שנייה שלי הפרישו, התקשרו אלי  עיתונאים מתחרים מכל מערכות העיתונים וביקשו ראיונות בלעדיים. מובן ששמרתי על זכות השתיקה. התחפרתי בשמיכת הפוך, שאפתי לתוכי את ריח תרופות הארגעה והאזנתי לקולותיהן הרחוקים, הספוגים מהתרגשות של אמה שלי ושל אימא, מתמקחות איתם בטלפון, מורידות ומעלות מחירים במקצוענות ובקור רוח שהפליאו אותי.
   ויום אחד הקצתי לתוך שיחה סוערת שרסיסיה התגנבו לאוזני. התברר לי שבדיוק באותו רגע הן סוגרות עם מישהו על פרסום ספר הזיכרונות שלי. סוף סוף נהניתי מהשקט שחדר לתוכי בגלים מפיסת הים הקבועה בחלון של ימי ילדותי. 
 
 
תל אביב, 1992
 
 
"אמה ואני" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במצב הדברים הנוכחי

פגשתי אותן בשעה מוקדמת מדי בחיי, כששורש אפי מלא בסינוסיטיס וגופי מרוקן מכל הרגשה מוחשית של תענוג או כאב.
   בשעות האלה הייתי מצניח אותו, את הגוף, על מזרון הפרדייז גלוי הסדין, שהיה תלוי רוב הזמן על הקיר, כדי שאוכל להקרין עליו את סרטי הסופר-8 שלי.
    פניה של תמר, בשחור לבן קונטרסטי מדי, שקירשנלקר אמר עליהן שפנים כאלה לא מוצאים כל יום, ושרואים שיש לי חוש לקסטינג, מסתתרות ונגלות מבין הצללים. הסרט, בסך הכול מאתיים פיט אורכו, צולם באנדר מוחלט, אבל קירשנלקר החליט שיש בו סוג של פיוטיות, ודבריו, במבטאו הייקי המושלם, הפכו אותי לצלם של כל ההפקות באותה שנה.
   תמר על ספסל. תמר עם שמשייה אדוארדית לבנה. צילמתי אותה מלמטה, להבליט עוד יותר את שדייה המלוניים. תמר ורגליה הארוכות שאינן נגמרות אף פעם. פליני, אמר קירשנלקר, אתה לא תהיה אצלנו, אז תפסיק לצלם נשים גדולות עם שדיים גדולים, מפנה את ההומור הייקי שלו לעבר גופה הצנום כמו ילד של יפעה, שישבה שם ושיחקה בקטיפת שיערה, מחייכת את אחד החיוכים החלקים והמפתים שלה.
    דוד, עוזר הצלם שלי, שרצה שכבר מעכשיו נקרא לו דייב, למען הימים בהם עוד יכבוש את לוס-אנג'לס, היה מוצא לי כל מיני טיפוסיות מנווה צדק ומהכרם. את ציפורה צילמתי מאחורנית, על סדין לבן. שערה החלק בקארה מעוגל היה מועשר בחינה עורבית. לבוורלי היו מינאטורות של שדיים ותחת גדול. סיביל צולמה עם פיאה בלונדינית כמו אניטה אקברג. וקירשנלקר חזר ואמר: מה זה, שמונה ורבע כאן? וצחק כמו אידיוט.
    יפעה, שהשתלמה אז במבוא לנוירוזה חברתית, העבירה בכיתה מניפסט נגד מה שהיא קראה "שנאת הנשים שלי". המכתב הועבר בחשאי ולא היה מגיע אלי אלמלא דייב, שחשב שכל העניין מטומטם מכדי שיתייחס אליו ברצינות. סירבתי להחזיר אותו, את המכתב, למרות המחאה הכללית שקמה בכיתה. רק בבית, מאחורי הצלונית המוגפת, העלית אותו באש.
   היא הריחה. יכולתי לדעת שתריח. אולי רציתי שתריח. וקראה לי מיד לחדרה. שוכבת שם בחלוק הצמר המשובץ של אבא, בתוך עננת ריח תרופות הארגעה שלה.
   היא קראה באותו יום את "לוטה בויימאר", בעותק גרמני מהוה. על שולחן הלילה, חוץ מטיפות הוולריאן, עמדה גם קערת תותים רבודי שמנת ואבקת סוכר, שהצמיחה קרום צמרירי.
   אחרי שתיקה כבדה היא אמרה שהייתה הקלה במצבה באותו שבוע, אפילו ד"ר
 וגנר אמר, ופתאום אני בא עם הריח הזה והורס לה הכול, אפילו את הספר. ואתה יודע איך אני רגישה עם ריחות.
    אני והפלש-בקים שלי. הרי כל מה שרציתי היה לספר על הלן ושיבא. הדוקטור אמר שאפסיק להמציא. אבל אני משוכנע שהן תכננו את המבצע לפרטי פרטים. אני מתאר לעצמי אותן בסופרמרקט. הלן בטח קנתה את האמרלד-ריזלינג חצי יבש, ושיבא היא זו שדאגה לעלי הקטורת, לשמור על כללי הפולחן.
    וכשפגשה אותי במסדרון של האוניברסיטה קידמה אותי בחיוך מפתה ואמרה משהו כמו: אתה נראה נפלא, ונגעה לי בשיער. במבוכה עניתי לה: זה רק הג'ל, לא מבין איך פתאום אישה מחמיאה לי ככה, בחופשיות מגרה כזו. כבר אז חשבתי איך זה יהיה להרגיש אותה. בטח גם היא לחה וחמקמקה. הייתי מלא בה, מריח אותה, אפוף בה, והיא בטח מבוגרת ממני באיזה חמש עשרה-עשרים שנה.
    אחרי שיעור הפילוסופיה הלן הזמינה אותי אליהן, ממש התעקשה שאבוא. הבטיחה סלט שמפיניון ברוטב חמציצים וטרגון, ואמרה ששיבא הכינה במיוחד מוס מנגו, שכידוע, יש לו טעם נקבי מוחלט. וחיוכה היה עכשיו מלא ובוטח.
    חשבתי עליהן ביחד במיטה: כל כך גדולות, כל כך שופעות, כל כך מיניות. על הפטיפון שלהן כבר היה מוכן דקסטר גורדון חם, לח וסקסי. הן ידעו איך לעשות גבר מאושר, אין מה לדבר. הן ידעו להחמיא לגבר. בבת אחת שתיהן שאלו אם עשיתי סרטים, ואיזה, ושאספר עליהם.
    היה כואב. בטח שכאב. כאב לספר להן שקברתי את אימא שלי, ביחד עם הגרורות של הסרטן, באותו שבוע בו זרקו אותי מהלימודים. באותו שבוע גם פרצה המלחמה, ואף אחד בגדוד לא העז לומר לי משהו על זיפי הזקן הקשים שצימחו פניי. הם רק ידעו להגיד: אשר, תעשה טובה תביא לנו ספידים וקודיזל-פורטה כשאתה חוזר מהפס.
    הן היו רכות וקשובות ומזגו עוד יין, ואני סיפרתי וסיפרתי. איך זה היה קשה לחזור מלבנון לרחוב הרוא"ה ברמת גן, לחפצים שלה, לשמיכות הפוך העבשות, לריח המחניק, רווי אידי התרופות, שעולה תמיד מחדרים של זקנים. קורע את היום בשינה מוטרפת ובקורטיזונים למניעת כאבים שמצאתי אצלה בארונית ליד המיטה. לקראת שבע בערב כבר התייצבתי  בקו 61 לבארים של דרום תל-אביב, ומשם לבארים המצחינים של או"מניקים שיכורים בכיכר אתרים. תמר כבר קיבלה תפקיד קטן אבל מבטיח בתיאטרון שוליים בירושלים, ודייב באמת נסע להוליווד, כדי לחזור משם הרוס כעבור חודש.
    כולם במשפחה ידעו שהיא מתה, אבל אף אחד לא התקשר. שום כלום. כאילו לא הייתה קיימת איזה שישים שנה. בקבר כולם אמרו: איזה מזל שהיה לה בן שאכפת לו ממנה, ואני ספרתי את הפעמים בהן התפללתי שתמות. שתמות כבר. גוש בשר מדולדל ומרוקן שהייתה, עם החיוכים הקפואים והספרים בגרמנית, והשיעורים הפרטיים שנתנה במטבח, המסריח  מחצילים שרופים וממרק עוף.
    אף פעם לא הבנתי איך הצליחה להשיג תלמידים. היא ישבה שם, גדולה כמו גוש ספוג, עם לב של אבן, שמלות דנטל שחורות ופקעת שיער עורבי, מנגנת על עצביו של הקורבן המסכן שלה לגרמנית. איך ישבה, גושית ולימפתית, אבל עדיי
מטרונית, נושאת את צווארה כאילו הייתה לפחות הצארית יקטרינה. 
   שנים לפני שמתה זרקה את שעוונית השולחן, בדוגמת קווים מפוספסים ופרחי שושנים. אני עדיין זוכר את השעוונית הזו, כאילו רק אתמול השכיבה אותי שם, עם ישבן תינוקי חשוף, והנחיתה עליו את המחברת, בתנועות קצובות של סיפוק וסדר. הפרחים החשופים התערפלו לי בעיניים, נעשו נקודות-נקודות מטושטשות, ושוב נכנסו לפוקוס. אפילו היום אני מסוגל לראות בבירור את אבקניהן, כמו בתמונה שנעשית חדה מאוד. ואיך שהם רקדו לי אז מול העיניים, בתנועות מפתות, נפתחים נסגרים, כמו בצילום מואץ.
    מאז, גם כל מה שהיה גלוי לעין בחיי לא היה ברור לי. הדוקטור אומנם אמר שזה טוב שמצאתי לי דרך לעסוק בקולנוע, שהוא אמנות האין סוף, אבל שאדע שבמצב הדברים הנוכחי זה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. שכל מה שיקרה לי, וזה לא באחריותו, שבוי בזיכרונות הילדות ההם. בעוד שנים, כשאתן לו לחקור את המקרה שלי, יידע לומר שכל מה שקרה היה צפוי, שהובלתי את עצמי למלכודת. בכלל, ידע לומר: דווקא האנשים האינטליגנטים יודעים לבנות לעצמם את המלכודות הכי מסובכות, לבירינט אינסופי, כמו הקולנוע שאתה עושה.
   שביל מודשא ועקלקל הוביל אותי לחדרו, למבטא האנגלוסקסי המצחיק שלו, לכיסא המרופד שחרק כל זמן הקלטת "המקרה שלי". כולם ידעו שהוא "הדוקטור", ואיש לא העז לערער על כך. גם אני לא, גם כשחשבתי לי: על מה הוא מדבר בכלל.
   באותה שנה היה לי קשה מאוד להתאהב במשהו שיש לו תכונות תלת ממדיות, אבל יכולתי לאהוב אותן שטוחות ומרצדות על הקיר בחדרי, בשחור לבן 16 מ"מ ולפעמים גם בצבע. יכולתי לכפות עליהן תנוחות משונות, ישיבות הודיות מפותלות שקשה להיחלץ מהן, לשון בחוץ, לשון בפנים, שיער חפוף או מקורזל, או קלוז-אפים של כפות רגליים לא יפות, עם בוהנים שמנים מדי ופיתולי עור יבש ופילי בקצוות. שלל אברים מכונסים יפה בתוך הפריים, שאין להם אפשרות לברוח.
    את עיניהן העדפתי בצבע חום או אפור, אבל אף פעם לא בכחול, כצבע עיניה. היא הייתה אז אחרי ההקרנות והניתוח, והגרורות נגררו איתה מאיכילוב עד חדר השינה העבש שלה. כותונת הלילה צפה על גופה כמו מעיל גברים על דחליל מצומק. במקום שדיים היו לה שני פצעים פעורים, תואמים, ירוקי קצוות, שרק יכולתי לדמיין את צבעם האמיתי ואת מרקם הבשר הצמיגי, אולי מרופד התולעים, כמו אצל גריגור סמסא, בחור המוגלתי הבוער שבשריון גבו.
   האחות שנשכרה לטפל במה שנשאר ממנה ברחה אחרי יומיים, אחרי שהיא נתנה לה להבין שלא תיתן לזרים לרחוץ אותה. היא שכבה לה שם כמו גידול והסריחה בתוך מצעים מנוקדי עובש. חיכיתי שתתחנן, אבל היא לא התחננה. כבר לא ציפתה ממני לכלום. אכלה ארוחות קפואות, שתתה רק מי ברז ותרופות, ובכוחות עצמה גררה את הגוף לבית השימוש, שובל מקוטע של צרכים נשרך אחריה, מסמן את מהלכי פעולותיה.
    במהלך הזמן נפערו סדקים בקירות חדר השינה שלה, ומהם חדרו שרידי רוחות וגשמים. השיעול הפך לברונכיטיס, שהפך לדלקת ריאות רירית, ולי לא היה אכפת. נהניתי לצפות בתהליך ריקבונה האיטי של המורה לגרמנית. אצלה הצטמק הבשר, ואצל הנשים עימן שכבתי האברים תפחו לממדים אוניברסליים.
    יש בהן, בנשות העיר הזו, איזה תפיחות ממדים, חשיבות עצמית ומשפטים מחוכמים, גם אם הן סתם צנומות ולא משכילות. החשש הכי גדול שלי היה שאאבד את עצמי בתוכן, כמו זנאפורץ אובד העצות, והשאלה שהטרידה את הדוקטור הייתה אם כך למה. ואם כבר כן, אז מה נותר לי לעשות בנידון. הוא באמת האמין שיהיה קל לאלף אותי. הצרה היא שלא ידע עד כמה קל
    יפעה נלחמה בי כל אותו סמסטר, ממרץ עד יוני. אמרה לכולם ששוביניסטים כמוני צריך להרוג כשהם קטנים, שאני מטרד אקולוגי לנשים בכל גיל, ותבעה לסלק אותי ממערך ההפקות בתור הצלם הראשי. הופתעתי לראות שאחדות גברית מתפרקת ברגע בו איזו מיידעלע מערטלת את תאבונה לשלוט בנו. איך כולם הופכים פתאום לבובעלעך. ואולי לא הופתעתי, הרי הבגידה הייתה צפויה. אפילו קירשנלקר, שחודש לפני כן כתב לי המלצה נלהבת למלגת צילום, אמר: אתה אל תדאג, עוד יחזירו אותך לעבודה, אבל בינתיים כדאי לשמוע לדעת הרוב.
   לא היה קל להיות אני באותו זמן. אפילו אני התקשיתי להיות אני. עדיין לא ידעתי שהיא תמות בקרוב, ושגופתה תרקב במשך שבועיים בחדר הסגור. את חיי יכולתי לסבול רק בעזרת  שש-שבע גלולות זנקס ליום עם ערק או ברנדי. שום דבר אחר לא בא בחשבון. בחלומותיי ראיתי את גופי הקטן נחבט מכל הכיוונים בידי מכרותיי: רזות או שמנות, זה לא היה משנה הרבה. היו להן עיניים כחולות ושיער עורבי. היה להן סינר מטבח חום מגומי נוקשה, שמגעו הזכיר לי את הסינר שלבש הרופא שעקר לי את הפוליפים בגיל ארבע. היו להן ידיים שמנוניות מקילוף עורות צפודים של עופות קפואים ומגולחים, והן ידעו מה לעשות בי: לזרוק אותי מאחת לשנייה, במעגל הפתיחה. להטיל אותי לחיקה הקיפודי של מנהיגתן הזקנה. להבריש את שערי בידיהן, ולנקות ברוקן המעופש את סימני האודם שהשאירו על לחיי הקטנות והמסכנות.
    מודה, אני קטן ומסכן. כשאני כובש אותן, אני נכבש בתוכן. נסחף בעל כורחי לתוך המוות הזה. הן יודעות לשאול: איך זה היה, ולא ממש רוצות לשמוע את התשובה. וכשהיא שואלת אם אני יודע איך הרסתי לה את החיים, איך הבאתי אותה לקבר, גם היא לא רוצה לקבל תשובה. מעדיפה להתחכך בעצמה, במקום עם עשרים שנותיו הסחוטות של בנה.
   יותר מדי זמן שכבה לה שם, בגא
ותה המחורבנת, והגיע הזמן שמישהו יעזור לה להתחסל. שרק בחלומות עוד תופיע גולגולתה הקירחת, כשל מלכת "מעלה קרחות", המראה הקבוע מאז ימי ההקרנות המאושרים ההם, כשלרגע חשבתי שהיא תיחנק רק מההקאות שנגרמו לה מחריפותו של החומר, והבדיחה הזאת, לרקוד על הקבר, החלה להראות לי פתאום מאוד אפשרית.
   הדוקטור חשב שמותה עוד יעלה לי ביוקר. סמכתי על כללי האתיקה המקצועית, ותיארתי לו את כל הדרכים שבהן אוכל לחסל אחת ולתמיד את המורה לגרמנית. עם שובי בלילות התעטפתי בארשת של קדוש מעונה, מבקש לדעת אם אפשר לעשות משהו למענה. היא לא חיכתה הרבה ואמרה: תנקה אותי.
    ובאמת ניקיתי אותה, לא לפני שאמרתי לה: אבל את יודעת שלא מגיע לך כלום. מאז, כל כוס תה, כל גלולה, כל עזרה הכי קטנה שהושטתי לה, ליוויתי בהרצאה ארוכה. והיא הלכה וקטנה, הלכה והשתתקה.
   שלטון הטרור ארך פחות מחודשיים. מדי לילה הייתה מצפה לשובי, כמו ילדה קטנה ומפוחלצת מאימה, מלקקת את כפות ידיי. כל מעשה רע שעשתה, כל פעם כשהכתימה את תחתוניה בשלשול חסר שליטה, ידעה שהגיע העת להיפרד מאחד מספריה האהובים בגרמנית.
    כעבור שבועיים נוספים לא נותרו עוד ספרים בכוננית שליד המיטה, ואני עברתי לסלון, להחרים את הספרים הישנים, שריחם ומגעם המדופדף הזכירו לי את תחומיו הלא-מוגדרים של גיל שלוש-ארבע, את ארשת הקיפאון שעל פניה, כשהלקתה אותי ביד מתעוררת לחיים.
     היא עשתה זאת במקצועיות, כמו כל מה שעשתה. בשקט ובניקיון, ובלי שאף אחד יידע. הדוקטור חשב שאני מגזים, שאני נותן לה יותר מדי כוח ועוצמה, בזמן שבעצם היא לא יותר מסתם זקנה מסכנה, כמו כל הזקנות המסריחות האלה שנטפלות אלי ברחוב ומבקשות שאעזור להן להעלות הביתה את הסלים מהסופר, ובאותה הזדמנות דוחפות לי ליד ביסקוויט רכרוכי בטעם מבהיל של ארונות. בכל פגישה הוא היה שב ומזכיר לי שכבר הגיע הזמן להפסיק לפקס על השושנים ההן מהשעוונית. אבל אני לא רציתי להפסיק. הן המשיכו להתערבל בעיני, בשחור לבן 16 מ"מ, מפחידות כמו מדוזות.
    עכשיו הייתה זאת שיבא שקטעה את הסיפור, ואמרה: אולי אפשר לנסות עליך משהו. בוא, תתקרב, אל תפחד, תחזיק את היד שלי, וקירבה אותה אל השד העצום שלה. תנוח, אמרה, בעוד שהלן ניגשה אלינו והתחילה לקלף מגופי העייף בגד אחרי בגד.
   המגפיים הכבדים נזרקו הצידה ונחתו באיטיות מרגיעה מעבר למיטה. המכנסיים עפו מבעד לחלון. ההרגשה הייתה של ריקנות וחמימות. הלן, בתנועות של מדוזה, החליקה את גופה העירום מתחת לגופי. גם שיבא באה ובקלילות השכיבה את גופה הכביר מעלי. עכשיו היינו כריך אנושי משובח, ואני באמצע, בתור הכיבוד. הרגשתי את כבדות אבריהן המתוקים נחים בשקט על שלי. הרגשתי חום ומתיקות רחמית. הרגשתי זקפה נוקשה, חודרת בקלות לתוכה של מי. ידעתי שהיא מתה כי הגיע לה למות.
 
 
תל אביב, 1988
 
 
 
 "במצב הדברים הנוכחי" הוא סיפור מתוך הקובץ, "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993                          
 
     

     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דם קר כמו לדג

היתה יכולה להיות כמו  אמה: שיער גלי שחור, עיניים בהירות, אף יווני ישר, אבל שפתיה פצועות, חרוצות חתכים מכוערים מפגעי רוח קפואה של בוקר ירושלמי עז, כשפסעה לבית הספר לבנות של מיס לנדאו, מרחק רב מן הבית.
   אמה עוד במיטה, מפלרטטת  עם חמוקי גופה  ומחככת רגל חטובה בכתונת לילה שהביא לה לויטננט פטרסון, אולי אפילו חולמת עליו מתחת לשמיכות.
   גם בכיתה, בין רחשי הקולות הצווחניים, בהפסקות רוויות האלימות, יכולה לִילָה לדמיין לעצמה קולות תשוקה ששמעה לא פעם מן הסלון: לחישות, רחשושי בגדים נפרמים, צחקוקים שבעי רצון, קול בס דשן בשפה לא לה, גניחות רכות, לפעמים חייתיות, מעיקות, שלאחריהן בא השקט.
   והיא שוכבת בחדר השינה הקטן, במיטה הזוגית המשותפת לה ולאמה, מרעידה מתחת לשמיכת הנוצות, ממציאה נקמות. כף ידה הקרה, המוטלת חרדה על הסרעפת, חשה ברעידתן של הנשימות הנשאפות מתוך אימה.
   מראות בעיניה. היא לוחצת את שמורותיה בחוזקה בעזרת כריות הבוהן, ושוב היא רואה נצנוצים מוכרים, ירוקים וכתומים, כמו אורות פנסים בלילות חשוכים, במקומות מפחידים ורחוקים שמעולם לא ביקרה בהם אך זיכרונם העמום מזכיר לה ביעותים.
   במשך שנים מנסה אמה, בדברי שכנוע  נואלים, להניאה מן המעשה שלדבריה גורם לעיוורון, או אף לגרוע מזה, לעיניים נפוחות ומכוערות, זרועות כתמים כשל נמייה, ואף אחד לא רוצה ילדות קטנות ומכוערות. "ולסגור רגליים, פויה! ככה לא מתנהגת גברת," מנצלת אמה את המצב כדי להפגין את מיומנותה בנימוסים והליכות כמו של הליידי'ס האנגליות.
   אבל לילה שוכבת במיטה ולוחצת. מרחוק היא שומעת את קולו העמום של קריין, מקריא טקסט בקול גברי משכנע, בליל של קולות  דחוסים ורחוקים בשפות זרות, כאילו מישהו מנסה לאתר תוכנית מעניינת יותר, עד שהוא נעצר במוזיקה לריקודים. טנגו, ואלס, טינו רוסי, אולי פסדובלה, אדית פיאף בקול גדול, רגשני, "החיים בוורוד". היא מדמיינת את הסקאלה המוארת עם הכתובת המוזהבת, המצויירת כחצי סהר גם ברדיו הכבד שלהן, שמפאר את השידה בסלון, מכוסה במפית תחרה סרוגה במסרגה אחת.
   מקץ שעתיים נטרקת  הדלת ואמה נכנסת, נאנחת בסיפוק וגולשת בתנועות חתוליות אל מתחת לשמיכה. לילה מעמידה פנים כישנה, משקיפה בחשדנות, בעיניים מצומצמות על תנועותיה האחרונות, הזעירות של אמה, השוקעת  לאיטה אל תוך שינה שלווה, רק חזה  נע בקצב התואם את נשימותיה. לאחר מכן, שקטה, היא מביטה בריכוז על חרכי התריס המסננים מבחוץ אור פנס צהבהב, מציירים שורות מרצדות בכתום בהיר על דלתות ארון הבגדים המוארך. השורות הולכות וגדלות, ללא פרופורציה לקטנטנות החדר, עד שבבוקר הן ממלאות אותו כולו והופכות לכתם מופז ענק.
 
 
לפעמים ברחוב יש שלג. לילה מתעכבת ליד הערמות הגבשושיות ויוצרת בידיה כדור שלג  קטן וצמרירי, תמים למראה, אותו תשמור קפוא בכיס המעיל עד שיימס. היא ממתינה לעיגול הגדול, כהה מצבעו של הבגד, שיתפשט באזור הבטן ויתחמם עד למידת חומו של הגוף. מכפה החמימות, נעימה. בבית הספר תגער בה המורה על רשלנותה, על שבגדיה רטובים תמיד, ותשלח אותה הביתה להחליפם ביבשים.
    לילה מטיילת ברחובות. רוח מצמררת מייבשת אותה. קדחת החום מהפכת בבטנה והופכת  לקיפאון מכאיב הנוגס באבריה המתבגרים, כל אותן בליטות הפורצות החוצה וממאיסות עליה את גופה. היא משוטטת ללא מטרה, משתדלת לא להיקלע בטעות לרחביה, שמא תפגוש באמה. אבל סקרנות עקשנית וחזקה ממנה מושכת אותה לרחוב יפו, אל בנייןֶ ג'נרלי המסורג, מראהו כדרקון פרה היסטורי  בעל אלף ידיים ורגליים.  לידו עומדים תמיד החיילים האוסטרליים, עמידתם מרושלת, מבטם חשקני, שריקתם בדחנית. הם מתחקים, ליצנית, בזוגות ובשלשות, אחר הבחורות היהודיות. לילה מכירה אותם. היא קראה בספרי הרפתקאות על ציידי הדינגו השועטים ברחבי המדבריות ושוחטים כלבים פראיים. לילה פוחדת מהם. שוב ושוב חוזרת אמה ומשננת באוזניה, שחיילים אנגלים ואוסטרלים מפתים ילדות קטנות ומכים אותן, שהם רעים ואכזריים, שיש להם דם קר כמו לדג.
    לילה עושה את עצמה צללית מחוקה. היא מדמיינת את ממדיו הגרומים של עיפרון ומנסה להתנהל בעולם כמותו, בהילוך נחרץ הקורע את דף הנייר. היא מביטה מבעד לגדרות המקיפות את בניין המפקדה, בליבה תחילתו של פחד מתוק. כמה היא אוהבת להתגרות בו, כמה היא אוהבת להכניע אותו, להעז פניה כנגדו. במיוחד חביב עליה המתח ספוג הזיעה הקשה כשהיא סוחבת מחקים קטנים ועטים נובעים לתאומות השמנות של אביוף מחנות השטיחים הפרסיים, או כשהיא מגניבה לכיסה סוכריות לקריץ' בשלושה צבעים  מהקיוסק של ברוך, בלי שהוא אפילו ירגיש. אבל הכי הכי, כשהיא מסלקת שני גרוש מהארנק של אימא. כמה מתוק המתח המתפוגג לאיטו.
    גם עכשיו ליבה דופק בחוזקה ובתי שחייה מתמלאים בלחות קרה ומעיקה. החולצה הספוגה מסריחה כמו חומץ ברגע שהחייל האוסטרלי הבלונדיני, שערו קצוץ כמו קיפוד, קורא אחריה בחיבה, "היי קידו", ומקרב לעיניה המבוהלות סוכריות קנטינה צהובות הנוקשות בקופסת פח. פרחי החרצית המצוירים כמו שדה צפוף על גב המכסה מתערבלים בעיניה ומיטשטשים כמו לפני עילפון. היא משהה את מבטה עוד רגע קט על המחמדים, שבהושטת יד יכולים להיות שלה, וכבר מאותת ראשה לשלילה. לא בטוחה במעשה שעשתה, שפתיה מלוחות מזיעה, היא חומקת בבהלה, להרחיק הזר מעליה, כמרחיקה קללתו, וריחו המבאיש, ריח מנטול חרי
וטבק אוסטרלי גס, אופף אותה גם במרחק.
    במנוסתה, לילה אינה יכולה למחוק מראשה את  תמונתם העקשנית של דגי קרפיון מדממים וכרותי ראש, שסבתא לילי מבתרת מידי יום חמישי בצהריים כדי להכין מהם את הקציצות של ערב שבת. איך הם לוטשים אליה את עיניהם הטיפשיות, החלולות, שטופות הדם. קשקשיהם הבולטים, המחוספסים למגע, צורבים את ידיה בקרירותם הדוחה. קרביהם קרועים ומתוכם ניבטים כל איבריהם הפנימיים. ובכל זאת היא בכלל לא בטוחה שלדגים יש באמת  דם קר. היא  מחליטה לבדוק בפעם הבאה, כשסבתא לילי תציע לה לתחוב את ידה אל תוך בטנו החלקלקה של הדג.
     אבל החייל בכלל לא נראה לה מפחיד. פני התינוק שלו גלויות ומגחכות, שפתיו מתעקמות לחיוך נדיב, עיניו מתעקלות במשובה, ושלה  באימה. את הכול היא קולטת בריצתה הלאה משם, אל כיכר ציון, ומשם היא מרחיקה עוד יותר, אל רחוב בן יהודה.
 
 
אמה תמיד אומרת לה שכל האנגלים מנוולים ורמאים, ושאבא היה גיבור גדול במחתרת. אבל הבנות בליציאום מלחששות דברים אחרים, מכוערים, כאלה שבגללם היא מצאה אחרי השיעור את הילדה שאמרה לכולן ש"לילה היא ממזרה ואבא שלה אנגלי מסריח", ונופפה כלפיה אגרופים קפוצים.
    בלילות שבהם הייתה ערה לצד אמה, אורבת ומקשיבה, גוף בגוף כמעט נוגע, ידעה לראות את החדר מבעד לחושך, והפרטים התבהרו לעיניה יותר מאשר באור היום. בשקדנות המתינה ללילות שבהם אמה התהפכה פעמים רבות בשנתה בחוסר מנוחה, אברי גופה השבריריים ובעיקר חזה ופיה מפרכסים בעוויתות בלתי רצוניות של חוסר שקט, ממלמלת חצאי משפטים לא מובנים שהתחברו בראשה של לילה למערכת מעורפלת, ערבוביה של פרטים. תמיד חסרו חלקים והיא התאמצה להשלימם בדמיונה.     לפעמים קלטו אוזניה צלילי משפטים באנגלית שלא הבינה היטב, צלילים שנשמעו מתרפקים, חיישנים, ואותיותיהם הסתדרו בשורה מעל לראשה, כמו ניצבים קפואים נאמנים, עד שבא הבוקר והם נמסו וגלי אוקיינוס כחול עמוק ליחכו בשקט את המיטה.
    למרות לילות העינויים של השינות הנודדות היא הוסיפה להאזין בדריכות לצליל הזר, שבפי אמה נשמע מוכר ומתנגן, לשברי המילים, כולה מקשה אחת של סקרנות וחטטנות, המתעופפת  לעיתים לכל העברים בפיזור רוח ילדותי כדי למנות שורות של זערורי אור מנצנצים, מפתים, המתנועעים בעיניה העצומות כמו זיקוקים של חג, מתנחמת בתכנון נקמות נוראיות לכל מי שהיא מכירה, ומשתעשעת בהריגתן והקמתן לתחייה של כל הילדות מהכיתה הדורשות את רעתה. ויום אחד אף עקרה עין לאמה.
     לפניה, שלא היו יפות מעולם, התווספו צללים אפורים, משחירים בקצוות, כמו אגמי יער אפלולי מתחת לעיניים. אבל אמה מעולם לא השגיחה. את הבוקר פתחה בכוסית רום מיובא, מרוכז וחריף, "תשורה מידיד אישי", הייתה מתגאה באוזני שכנות קנאיות, יוצאת למרפסת בכותונת הדנטל הדקה, ללוות בעיניה את בתה המתרחקת, וכסהרורית קוראת אחריה, "שלא תדברי עם האנגלים! שלא תהיי כמו הזונות שהם קונים בגרביים עלובות וסיכות ראש של חצי פני!”
     אבל לילה לא שמעה. כבר הייתה הרחק משם, מתנפלת על משטחי המדרכה הלבנים, טובעת ברגליה בשלג הרך שבמקומות אחדים אף ליחך את קרסוליה. מפינת הרחוב הגיחה קבוצת ילדות רעשניות מן הכיתה המקבילה, בתלבושת אחידה, כצו המנהלת, מיס לנדאו. הן נראו כמו גבירות קטנות בשערן המסולסל לתסרוקות בובתיות; עם החולצות הקטנות הלבנות, שצווארונן מעוטר במונוגרם אישי מסתלסל, ואותה שמלת סינר זהה, כחולת פסים, ולה חצאית פליסה תואמת. רק עניבה אדומה, ישרה כסרגל, חתכה להן את בית החזה לשני חצאים שווים. עתה היו כולן עטופות במעילים מצמר אנגלי עבה, נועלות ערדליים מגומי יצוק, כל אחת לפי מיטב יכולתה, מי מיבוא, מי מתוצרת מקומית פחותת מעמד.
    אחריהן עברו חמישה בנים שניכרו בפשטות בגדיהם, באחידות דהה של מדים נטולי ייחוס. הבנות של מיס לנדאו, שהתחנכו על גלון חלב יומי ונימוסי חצר, רוטטות עתה מתענוגות הגירוי,  קראו לעברם קריאות גנאי חצופות, והבנים, בני הארבע עשרה והחמש עשרה, אפופים ריח הבגרות הנכסף, ענו להן  בקריאות עידוד זולות.
    לילה העדיפה להסתתר במבוא אחד הבתים, עד שהחבורה הרועשת חלפה לה, כמו בולדוזר שהגיע בטעות לשכונה הלא-נכונה, עד שהרחוב חזר לשתיקתו המנומנמת. רק אז יצרה בידיה כדור מעוך, הניפה את זרועותיה בסיבוב חד, וזרקה אותו הרחק ממנה, אל השדה העזוב. הכדור נחת שם, הטביע גומחה רכה בקרקע, שב וקיפץ שתיים-שלוש פעמים באוויר, ונחת לחיי עולמים. אפילו הבנים משכונתה, מכיתות ז' ו-ח', שבהם צפתה בסקרנות ממרחק, לא הצליחו לזרוק את כדורי השלג כמותה, למרחק של עשרים מטרים מכובדים.
    כשסיימה, ואולי מפני שכבר נמס השלג, המשיכה לשוטט בלי מטרה, בועטת באבנים ומפשפשת בכיסיה אחר אוצרות אבודים. רק אז  קנתה סחלב חם זרוי אגוזים שבורים, נוטף עסיס אדמוני ומתוק עד להבחיל בריח של שושנים מרקיבות, והתיישבה על ילקוטה הרפוי סמוך למוכר הסחלב, שישב יום-יום עם עגלת היד שלו סמוך לבווין גראד.
     שם היה מקומה הקבוע. מידי יום סיימה כאן  את שיטוטיה. היא אפילו הצליחה לזהות את היוצאים והבאים במפקדה, מאמצת את עיניה לראות למרחק, נוגעת לא נוגעת בפחד שרבץ  בבטנה כמו יציקת בטון. היא לא ידעה מיהו הקצין הגבוה, המבוגר, תכול העיניים וכסוף השיער, שמראהו כחייל בגלוית דואר מצויירת שהן קיבלו מקרובים באמריקה לחג המולד
– שבכל בוקר, כשעבר לצידה בדרכו לקפה לשתות תה בחלב של בוקר מאוחר, היה מחייך אליה חיוך ילדותי.
    במהלך הימים התעדנו חיוכיו ונעשו חמים ומקרבים, אבל עבור לילה, אשר מדיו הקפדניים הזכירו לה את אזהרותיה היומיומיות של אמה, הם הפכו למרירים ומפחידים.
   
 
אחר כך המשיכה לבוא רק כדי לראותו, בדבקות של חולי פסוריאזיס לים המלח. השלג פסק. מעט מעט התחממו גם הימים. לפעמים הבהיקה שמש צהובה בזניט. בצהריים היו השמיים בהירים, ענני נוצה או כבשים. רוח צפריר קלילה, כבר אינה  חותכת העור, פורצת את סדקי השמיים ונוחתת בנעימות על פניהם של עוברים ושבים. שוב לא יכלה לילה לתרץ את היעדרויותיה מבית הספר בשל בגדיה הרטובים. אבל מזה זמן רב שאין אמה מגלה התעניינות בלימודיה.
     בלילות הייתה האם נעלמת לשעות ארוכות, חוזרת עם אור בוקר ראשון ובבקרים האריכה לישון. את תנומתה קטעו מלמולים. הייתה זו שנת שיכורים פתלתולה ומבוהלת. רק בשעות אחר הצהריים התעוררה, כדי שלא תחמיץ  את בילויי הפייב או'קלוק הקדושים שלה. עתה לבדה, חופשייה למעשיה, מצאה בכך לילה הקלה. מידי יום לקחה עמה את הילקוט שבתוכו רבצו כמה מחברות. מידי יום המתינה לבואו של הלויטננט, שקידם אותה בהבעת לצון השמורה רק לילדים.
     בבוקר הם ישבו בקפה אירופה, שכנים לקצינים מאופקים, שמנים או רזים, אבל כולם במדים, כולם אפופי עשן סמיך של מקטרות. הלויטננט שותה בעדינות תה בחלב, עיניו ב"דיילי" ישן וציפורן זרתו מחטטת ברעש בחור גדול שנפרץ באחת הטוחנות. ולילה מפויסת, אורבת למבטו, מתעסקת עם הכיבוד שהונח על השולחן לצד כפותיה הקרות, המזוותות. בצד שמאל עומד ספל קקאו חם, עטור כובעון של קצפת רכרוכית. מימין צלוחית עם שלוש עוגיות פני בובה, הריבה האדומה ניגרת מחורי עיניהן כמו דלקת. לפעמים הזמין לה הלויטננט חילזון עוגת שמרים בקינמון, המחביאה שברי אגוזים תורכיים בין קפלוליה האפלים.
    אם היו עתותיו בידיו אף הזמין אותה לטיול ברחובות, היכן שעדיין היו החנויות פתוחות ומתמסרות. לפעמים הם השתעשעו להם בגן העיר, מתחת לצמרות העצים הזקורים, הגזומים, המוריקים שלא בעיתם.
     הקצינים מבאי בית הקפה לא התפלאו עוד למראה הילדה שישבה מדי בוקר אל שולחנו של הלויטננט. לעיתים, בשעה שניגשו להחליף עימו  מילה או רכילות אחרונה משולחנו של הנציב, פנו אליה בחיוך, במשפט חיבה מבודח או בטפיחה אבהית לראשה, תמהים מה עושה הלויטננט עם הילדה הזו, יושבים יום-יום ושותקים, מחייכים חיוכים מבוישים, כל אחד בתורו.
     הם לא הרבו לשוחח באותם ימים. הלויטננט שידע רק מילים ספורות בעברית ביקש מלילה שתלמד אותו את שפתה. בינתיים קשתה עליה אפילו שפתו האנגלית הלקונית. את החסר  השלימו בתנועות ידיים עילגות כמו זוג פנטומימאים כושל, מאותתים זה לזו בשפת סימנים מעורפלת, סודית, המובנת רק לשניהם.
     בארנקו שמר הלויטננט תמונה משפחתית: דמות גברת מהוגנת כבת ארבעים בחליפת שני חלקים וסנדלים גבוהים עם רכיסת  קרסול, ולצידה ילדה דהומה וחיוורת כבת גילה של לילה, מודבקות על רקע בית לבן נאה, ירוק מטפס על קירותיו וורדים אדומים, צבועים אדום בגנו, החיוך המנומס קפוא על שפתותיהן לנצח.
   כשהוציא את החיוך מחביון ארנקו חייך ג'ון ואמר לה, "אתה כמו ילד שלי." והם צחקו יחד  לשמע המשפט בשפה הקלוקלת והמבוקעת, שהתגלגל מילה במילה היישר לתוך יציקת הבטון בבטנה של לילה.
     בלילות הייתה ממתינה לשובה של אמה מטרקליניהם של איזה דיוויד או פיטר, ג'ון או הנרי – אפילו האם לא ידעה מהו מניין מחזריה. את מפגשיה העתיקה למען הנוחות מהסלון הפעוט שלהן אל טרקלינים מפוארים בדירות שכורות של הסגל או בבאר המדופן עץ של קינג דיוויד ואמריקן קולוני. לזמן מה חשה לילה מנוחה, אך עד מהרה החלה להתגעגע אל הקולות המרגיזים, הרוחשים מתחת לפני השטח, שלבטח נספגו לעולמי עולמים בכיס האוויר הבלתי נראה שנתלה בין טיוח הסיד לציפוי הבד הפרחוני של כתלי הדירה. כאז גם עתה  התקשתה להירדם או למחות את הזיכרונות הטורדניים ממוחה. היא המתינה לחריקת מנעול הדלת, סופרת בלי קול אלפי מספרים קדימה ואחורה עד שיבש זיכרונה, מנסה לדלות מתוכו במטושטש את חצר בית הספר הרחוק ממנה מאות אלפי שנים, וחולמת על ג'ון ועל ציד הפרפרים שערכו באחד הימים, כשנגמרו להם כל הדברים שבעולם לעשות, כך אמר, עד שאין להם דבר אחר לעשותו מלבד ציד לבנוני כרוב באוויר המקומי והבשום של אביב מתעורר.
     בלילותיהן נדף קור מגופה של האם כאילו עטפו אותה אידי קרח. בבקרים, כשהתעוררה לילה משינה חפוזה, קפצה עליה שמחה משונה כשהביטה בפנים הנמות לצידה באי שקט, בקמט המהוה הסמוך לאף, מתעגל במורד השפתיים התאוותניות, שעתה, ללא תמרוק, היו חיוורות כפנים של מת, בריח השינה הרע ובכתמים המכוערים הזרועים מתחת לעיניים העצומות בצמצום עצבני של מי שחולם או מי שהולך למות. כשהתעוררה האם משנת שכרותה הייתה מעלימה אותם במיומנות בפודרה צרפתית מבושמת ובהירה.
    אף שגזרתה הייתה מושלמת כשל דפנה שהקפיאה את נעוריה לנצח, אף ששדיה היו כשדי מבכירה ועורה לבנבן ומסמיק ורדרדות כמו פרעונית העולה מהרחצה, כבר פשטו חוטי שיבה כעורים וחמקמקים בשערה השחור המבהיק, שבו התגאתה כל הימים, והיא הוכרחה לצבוע אותו מדי חודשיים במשחת צמחים, שאת תרכובתה הפלאית הורישה לה אמה, ואמה של
אם לפניה. ואם, חלילה, התעורר בה ספק לגבי משיכתה, תמיד היו כמה גברים שהזדרזו להללה.
     שעות אחר הצהריים היו שעותיה היפות. "השעות שלי," נהגה לומר לידידותיה הספורות, שלמרות כרכוריה העקשניים אצל בעליהן המשיכו לדבוק בה מאז הגימנסיה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הייתה גם לילה חוזרת מבית הספר ומתיישבת עם ספריה ליד שולחן עץ האלון, הספון בסלון ומסביבו שלוש כורסאות גבשושיות, ודמותה הקטנה והמתוקה מקנה לחדר אווירה משפחתית מחממת לב. אז הייתה אמה הלנה מביטה בה במבט רך, עטוף הילה אימהית מעושה, אך אף לרגע קט לא שכחה את המטרה החשובה מכול: לאסוף את שערה בקפדנות, באותה דייקנות יקית שירשה מאמה, דייקנות שכבר ראתה כמותה גם אצל בתה.
    באותה עת השקיעה את עצמה לילה במחברות ובספרים המדופנים קרטון קשיח ומכורכים בד צבעוני, והשימה את עצמה כמתעלמת מאמה, המתארגנת בחרדת קודש  לבילוי הפייב או'קלוק שלה. מזווית עינה הפזילה וקלטה כל תו וקמט בגופה הגמיש והיפה של  האם, המתמתחת עכשיו ועוטה בזהירות את שמלת המשי האדומה, האהובה עליה מכול, עשויה שזירת פסי כסף וכפתורי לב אדום, נזהרת לבל יפגעו ירכיה בשסע, שמא יפרם, שמא יכער את המראה המושלם. 
   "ימח שמו," מקללת אימא הלנה ונאלצת  לחזור על התצוגה הפרטית עם שמלה אחרת, נחותת דרגה. עכשיו, רושמת לעצמה הבת לילה, גורבת האם בעדינות מופלגת את גרבי המשי הצרפתיות. לעולם לא השתמשה בסוג הזול והנחות שגרבו נערות המוניות, ולו רק בשל אותן  גרבי-אתנן שהאוסטרלים היו מפיצים בעיר. את  הפרפום שלה, שאנל 5, היא מתיזה בנדיבות על צווארה, תנוכיה, מחשופה, ובגנדור קל גם מתחת לפיקת הברך; עננת הבושם הכבד והמתוק מתפזרת אחריה כשובל מלכותי בכל אשר תלך.
    לפני לכתה היא משאירה על השולחן במטבח ספל קקאו חם מהול במים, שומן החלב מצייר מעגלים על פניו, ואת העוגיות הפריכות, הגדושות ריבה ושומשום, שמוכרת לה שכנתה העירקית;  "דברי מותרות קטנים," היא אומרת בהתנצלות מתפנקת לחברותיה, "שאני, עם הפיצויים של הוגו זכרונו לברכה, בהחלט מסוגלת להרשות   לעצמי." וכבר היא חומקת לה בסיפוק מהבית, מרוצה מהשקט הזה ומהאור הענוג של אחר צהריים כמעט אביבי, האופף את בתה המתבגרת בהילת קדושים כתומה.
      לילה עושה את עצמה כלא שומעת וממשיכה בענייניה המדומים. אבל עיניה, שרחשן לעולם אינו נרגע, אורבות במתיחות. ראשה בוהה במחברות, כאילו אין לה עניין אלא באותן מחברות קרטון עבות, מחולקות לנושאים, שדפיהן מבהיקים לבן מאז תחילת השנה. כשמתרחקים צעדיה הנוקשים של האם והופכים להד מתנדף בחדר המדרגות, ממהרת לילה אל מגירות חדר השינה, לחטט קצת בחפצי אמה. אולי הפעם תמצא את תעודת הלידה שלה.
      במגירה מסתבכות אצבעותיה הפצועות פצעי-קרה בקישוריהם של חזיות מיובאות מצרפת ובתחתוניות ורודות מסאטן. והנה, מתפעלת מן המציאה כשלל רב, מתמקדות עיניה על  עניבת גבר שכוחה בצבע יין, מרוקמת תנין מתפתל בירוק בקבוק. במהירות מרפרפות עיניה לעבר עגילי אם-פנינה שעונדת אמה בכל פעם שהיא מעונינת להרשים מחזר חדש. והנה צרור גלויות צבעוניות מוכתמות, כתובות בשפה זרה, בכתב יד עדין ומסולסל, מעורר קנאה בתרבותיותו הנכספת, כמו ארצות רחוקות, נכספות: ניו יורק, פריז, רומא, סנט מוריץ', קרלסבד, באדן באדן, ניצה, לוקרנו… מה היא כבר מבינה בזה.
    כשאינה מוצאת את מה שחיפשה עוברת לילה לחטט בארון הבגדים, שבאפלוליותו הטחובה תמיד מצפין בעיניה סודות אסורים. אבל גם שם, בקופסת ממתקי אלפרד'ס הדהויה שבה שומרת אמה את חפצי הערך ומסמכי המשפחה, היא אינה מוצאת אפילו שריד של מסמך שיעיד בשחור על גבי הלבן היכן נולדה, מי היא, מיהו אביה.
 
 
אף שהיה זה ראשיתו של חודש אפריל באו ימים של כמעט קיץ. הם אפפו את הבקרים הקרים בהבל חם המתנדף במהרה. כשטיילו לילה וג'ון  ברחובות הם התעטפו באפודות קלות של עונת המעבר וזנחו במשרדו את מעיליהם הכבדים. כך הם היו קלילים ומהירים יותר, נכונים לנתר בקלות מעל שלוליות מים באושות שנותרו מהגשם האחרון, ופעם אף השיטו בהן אוניות קרב קטנות, כמו דגמי המניאטורה של ספינות צי הוד מלכותו. ג'ון, באפודת קשמיר כחולה, מפוספסת ירוק ים, ובריח המנטול החריף שהתחיל להתחבב עליה, היה מקפל למענה אוניות מנייר כסף קמוט שנשלף במיומנות מקרביה של קופסת קאמל ריקה.
    לילה חשבה שכל זה קצת ילדותי בשבילה, אבל מעשיו מצאו חן בעיניה נגד רצונה, מפני שעוררו חלומות ישנים על  אותו מישהו מיוחד ונכסף שיקפל למענה אוניות כסף קטנטנות וישיט אותן לארצות רחוקות. עתה היא ניסתה למצות הכול באותם רגעים ספורים עימו. בזהירות, שלא להפגין את רעבונה העז מדי.
    פעם החליטה להעז ולשאול, "יש לך דם קר?"
    "מה פתאום דם קר?" צחק האנגלי בפיזור  נפש ושב לעיין בגארדיין ולדקור עם ציפורן זרתו במקור הכאבים הפעור והמדמם שבפיו.
   "דם קר כמו לדגים," לחצה לילה, בעקשנות  של ילד המושך בשרוול אביו, המקדיש את כל תשומת לבו לזר שפגש ברחוב ומתעלם מתחינותיו של ילדו.
    "מי סיפר לך שטויות כאלה?" ענה הלויטננט, משועשע עד פליאה מהרעיון הילדותי שהגה מוחה של הילדה.
    "אימא אומרת  שלכל האנגלים יש דם קר".
     "אז אימא שלך טיפשה, לא?" קבע הלויטננט בקוצר רוח ושב לעלעל בעיתונו. כעבור רגע, כשהבחין בעיניה האפלות והפגוע
ות של הילדה ניסה לטשטש את דבריו, וכדי לפייסה לקח את כף ידה הקרה תמיד בכפו הגדולה, החמה תמיד, ופטר את כל העניין כלאחר יד: "נו, דארלינג, אני נראה לך כמו דם קר?”
    והם המשיכו לשבת מבלי לדבר, כאילו נפל בניהם דבר מה.
 
 
אחר הצהריים, לפני שפרחה לה כסנונית אביבית לאחד מבילוי הפייב או'קלוק שלה, צררה הלנה את כביסת השבוע כדי למסור אותה לכובסת במחנה יהודה. כמו תמיד בחודשים האחרונים  בדקה בחשאי את תחתוניה של הילדה, וציינה לעצמה שכבר צריך לקנות לה חזייה.
     היא נעלה בשקט את הדלת, משאירה מאחור ילדה הנראית טרודה בשיעוריה, וציינה לעצמה בסיפוק שהיום האוויר חובק ריח של אביב קריר, וכמה היא עתידה להרשים את הקצינים בסוודר המוהיר הצמוד שקנתה בספינס. "ממש מציאה. חטפתי מתחת לאפן של נשות הסגל," התגאתה בפני שכנתה, ולא יצאה לפני שבחנה בהנאה  כיצד הוריקו פניה של זו מקנאה.
     בקפה אירופה הופנו אחריה מבטים מבושמים, מתוקים משיכר, בדיוק כפי שתיארה לעצמה. לויטננט פטרסון הבחין בבואה ממושבו הקבוע, הסמוך לחלון המחופה וילון בד נקי  שהמלצריות התקינו רק לאחרונה, ואשר נועדו,  על פי הוראות ההנהלה, להסתיר את מראות המפקדה.
    "הנה הלנה היפה!" קרא מהקצה הרחוק, משם יכלה לשמוע אותו רק בקושי, בתוך בליל  מהדהד של קולות חנופה וקריאות מקוטעות של מלצריות. גופו נסתר מן העין בגלל מחיצת הבד התואמת לצבע הווילונות ומפיות השולחן, העשויות ירוק בהיר עם מעגלים קטנים בירוק כהה, כלואים בתוך מעגלים גדולים יותר באפור משרדי סולידי – סגולה להרגעת מצב הרוח של הסועדים.
   הלנה השתהתה מעט בקדמת הקפה, אוספת זנבות של רכילות וממצה את כל ההנאה מאותם פלירטים חפוזים של בתי קפה עם קצינים זוטרים ממכריה. רק אז ניגשה אליו בטפיפה, יציבתה אלגנטית כמו בשיעור מחול, ואילו אחוריה מורמים כמו בתוך מחוך ויקטוריאני.
   במעורפל בהתה בעיניים השחורות, המואפלות, המצומצמות תמיד, שעתה הביטו  בה רווחות, גולותיהן מתרוצצות בטירוף; בקו הלסת החד והציפורי ובגוון הפנים הזיתי הכהה, שמעולם לא הבינה מניין הסתנן למשפחתה "הבהירה מדורי דורות". הילדה פרצה בריצה החוצה.
    "לילה…" קולה של הלנה נשאר קטוע, תלוי כמו סרח של פגר באוויר הרווי ניחוחות קפה הפוך ועוגות שמרים.
     הבריטי קם לקראתה, מתייצב כחייל על עומדו, מלווה את נסיגתה של הילדה בתימהון. הוא חייך אל הלנה בפיזור נפש, אחז מרפקה ברעבתנות, ומיהר לנשקה כדי למהול את ריחו בריחה.
 
 
תל אביב, 1982
 
"דם קר כמו לדג" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בוקר צהריים ערב

             
בוקר
אישה רגישה היתה מנסחת את זה קצת אחרת. את לא מבינה שאת הורסת הכול? וחוץ מזה, רק אתמול אמרת שאת לא רוצה לחיות איתי יותר. במילים האלה אמרת את זה, כאילו שאת מוכרת סחורה!
   כך הוא סיים את המונולוג שלו, המצביא המהולל. אחרי כל השעות שבהן ישבנו ובהינו על כל הטיפות שנשרו מאיתנו: טיפות של זיעה ושל עוד חומרים. יכולתי להישבע שראיתי גם כמה דמעות…
    אבל זה כבר היה אחרי הכול. מרתון של שעות. ישבנו ודיברנו על אלף ואחד דברים. אבל מה שהפריע לו במיוחד זה שלא התייחסתי אליו יפה, שלא ניסחתי את המילים כמו שצריך. אני נשבעת שזה מה שהוא אמר.
   את לא התייחסת אלי יפה כל השנים האלה יחד.
   ואני חשבתי שאת זה אני הולכת להגיד. חשבתי שאחרי כל כך הרבה לילות שבהם חיכיתי לנקישת מנעול הדלת ולחריקת הצירים הלא משומנים, כשאוזניי כרויות לכל רחש כמו כלב מאומן, אני היא זאת שצריכה להיעלב.
   נעלב. בחיי, הוא אמר שהוא נעלב.
   ניסיתי להאמין לו. הסתכלתי עמוק בעיניו, לפחות עד כמה שהרשה לי להגיע, ואל הגבינים הדלילים שהסתמרו מעליהן בתנוחה נעלבת. קפצתי שפתיים כמו אישה רעה, כמו אמה החורגת של סינדרלה – בספרים של ילדותי תמיד היו לנשים שפתי שושנה קפוצות רוע – והחלטתי: למה לא, נשחק את המשחק. הרי לא מהיום אני משחקת אותו. עד היום אני מלמדת את עצמי בוקר צהריים וערב שאני האשמה.
   עכשיו פניו כבר עטופי מסכנות של קדושים מעונים. ככה מתחילים רגשות האשם שלי לעבוד במרץ. וזה מצחיק, זה כל כך מצחיק, כי הוא זה שלימד אותי על קיומם של רגשות אשם…
   את מבינה? היה אומר לי. אני הייתי מלא ברגשות אשם. מאז שאבא שלי מת כשהייתי בן ארבע. מאז שאחי התינוק מת כשאפילו לא מלאו לי שנתיים! את מבינה? את קולטת שעד היום אני נושא על עצמי את מותם של שני זכרים שהתחרו בי??
   ככה שכבר בהתחלה הוא הבהיר לי שאסור לי לגרום לו שום רגשות אשם. הוא רגיש מדי. ועכשיו הוא אומר שהוא נעלב מהדרך שבה ניסחתי את הדברים.
   בבוקר, עייף מדיבורים מייגעים הוא נרדם בבגדים. פרקדן על המיטה, בפישוט אברים, ברגליים פשוקות. באמת יפות הרגלים שלו. עדיין ישבתי לידו. האור ממנורת שולחן העבודה התמזג עם אור הבוקר הסתווי. עכשיו כבר אפשר להגיד הכול. למשל, שאחרי שש שנות נישואים היו אלה נישואים עריריים מאוד.
    ואילו אותי הכינו לדבש ומזמורים. למשק כנפי יונים. זמירת תורים והמיית כינורות בסימפוניית בכי מרהיבה. עד כלות הנשמה. וגם לימדו לפחד ולשנוא. ולהסתיר רגשות. ולעמוד מהצד ולשחק את הילדה המפגרת בכל פעם שמשהו משתבש ואת פוחדת שהכול מתמוטט והולך לאיבוד.
   למשל בערב ההוא שבו הכנסתי לי לראש שהוא עומד לפגוע בי. אני לא יודעת למה פחדתי. בסך הכול הוא לא טיפוס אלים. לפחות לא אלימות פיזית. אבל אני עברתי מוכנית לעמדת התגוננות, ייבבתי כמו ילדה, עברתי לשפת תינוקות, כמו אפרוח שמת מפחד, שערו הצהוב סומר.
    וזה כבר בכלל לא היה מצחיק. הוא גם לא זוכר מקרה כזה. הוא גם לא שואל את עצמו למה פחדתי ממנו. אולי זה מעניק לו סיפוק, שפוחדים ממנו.
    רק אחר כך סיפרתי לו. חשבתי שאם אדבר על זה, כל העסק ייעלם. כמו בימים שבהם הייתי מספרת לאבא על הדברים הרעים שקרו לי במשך היום, ואבא היה נושף בועות ומפריח את הפחדים. אז בזמן שהייתי בזרועות הבוגדניות שלו, סיפרתי לו שפחדתי ממנו. היו לו דרכים מיוחדות לפייס אותי. מבחינה רגעית אולי זה טוב, משכין שלום זמני ו… הופה למזמוטי מיטה. אבל לטווח ארוך כנראה שהענקתי לו תחושת חוזק של גיבור חלמאי. רק תני להם אצבע וכבר הם יישבו להם כמו טרזן על העץ: הנקבה הזאת, פוחדת ממני.
    ועכשיו אמר הגבר: את מעליבה אותי.
    במהלך השעות האלה קמתי כמה פעמים והכנתי שני תריסרים של כוסות תה קר ואחד עשר ספלי קפה חזק בלי חלב. בשבילו עם קמצוץ הל, בשבילי עם סוכרזית. צריך להשגיח על הקילוגרמים. בדרך כלל אני מוסיפה מלבין קפה פרווה מתוצרת קופי-מייט. מזמן הבנתי שאין צורך לרוץ ולקנות חלב טרי יום-יום. ממילא כבר שנים אני חיה על תחליפים. חוץ מזה, המלבין מעניק לקפה ארומה משונה שאין ולא תהיה לשום שקית סטנדרטית של תנובה. בדרך לסלון אני מבחינה שעל המגש עליו אני מגישה את הקפה יבשה שלולית חומה בהירה שהצטמקה במשך הלילה לקרום שמנוני.
    כעבור שעתיים, עדיין ערה, אני מכינה מגש נוסף של קפה. גם הוא קם. צמחת זקנו החדש מגרדת לו וניכרת בעקבות של שחור-אפרפר על הלחיים, יורדת במורד הסנטר אל הצוואר, שם היא הופכת לפלומה דקיקה. אני מעבירה את היד על לחייו ונעצרת על הזיפים החדי
.
   לא כדאי לך לגעת, הוא אומר, שנים שלא נגעת ופתאום את נזכרת. את באמת אישה משונה.
    לא חוכמה, אני עונה, כמו מפויסת, מותר לי אם נפרדים, לא?
    מי אמר שנפרדים? אני עוד לא הסכמתי.
    מה זה פה, בית דין רבני? אתה לא תעשה לי צרות, אני אומרת לו בחיוך משתתף ומוזגת לו קפה בכוס משומשת מאתמול בלילה. והוא פולט: לא ישנת, נכון? רואים, כי את מדברת המון שטויות.
   ואתה? ממש חוכמות. בקיצור, מספיק ללעוג. אני אמרתי שאני עוזבת. זה לא לי חשוב מה יהיה אחר כך.
       מה הטעם לעזוב עכשיו, אחרי שש שנים?
       ומה הטעם לא לעזוב?
       ההרגל, הוא מגחך אליי ידידות.
       באמת?!
       כן, תתארי לך. בעצם, אנחנו טוב לנו ביחד. רק שאת עדיין לא הבנת את זה.
       אז למה המיטה כאן כבר שכחה את הריח שלך? אני שואלת את שאלת המיליון דולר.
     אה, הוא עונה בהתרסה, בחיוך מנצחים עיוור, אבל את השפיך שלי היא לא שכחה!
    בטח, מיטות אף פעם לא שוכחות מאוננים.
    ממתי התחלת לדבר גסויות?
    ממתי שאתה התחלת להכתים מזרונים של אחרות.
    באמת שאת מצחיקה. שלא תחשבי שאני מבזבז את הרזרבות שלי על כל אחת. בימינו, כשכל זרע רוצה להפוך לנפוליאון, זה באמת יהיה בזבוז משווע. אולי כדאי שנעשה משהו בנידון? את ואני, זאת אומרת. את לא חושבת שהגיע הזמן? אימא שלי תמיד אומרת שילדים מצילים נישואים רופפים.
    נו טוב, אם אימא שלך אומרת, אז זה בטח נכון.
 
אחר כך שלחתי אותו לעבודה. שייצא קצת כדי שאוכל לאוורר את הבית. המיקרובים שורצים כאן כמו אחרי מגיפה. כעבור שעתיים החזירו אותו מעולף. אמרו שהתעלף במשרד. מיד נכנסתי להיסטריה. חשבתי: אוי, זה הכול אני עשיתי! בלוטת האשמה נכנסה אצלי להילוך חמישי או שישי. בכלל, כל הבלוטות עבדו אצלי מהר וחזק. פתאום גם נעשיתי רעבה, כנראה מרוב הסתכלות בגוש הנרפה ששכב מעולף על המיטה, שרק לפני כמה שעות ישן בה כמו תינוק.
     במהירות הכנתי סנדוויץ' שלוש קומות עם נקניק סלאמי ופרוסות דקיקות של בצל סגלגל ועגבנייה ובשכבה השלישית מרחתי חרדל ומיונז בכל צד, לפי הסדר, ועלה חסה כמוש ומלפפון חמוץ. שיריח ויתעורר. זה כל מה שאני מוכנה לעשות בשבילו.
     התיישבתי לצדו וחשבתי עלינו. טוב, כאילו שיכולתי לחשוב על משהו אחר. ואולי גם בגלל שהסתכלתי על עורו הרפוי, וגם בגלל העובדה שהוא מתעלף בכל פעם שמשהו חריג קורה. למשל אתמול, כששתה יותר מדי קפה. קפה מוריד לו את לחץ הדם בצורה מסוכנת. אני יודעת את זה ולא עשיתי שום דבר כדי למנוע את ההתבזות. רק שאימא שלו לא תדע. אם תדע, היא תהרוג אותי. תכף יגיע הצלצול היומי. אני שבויה של הצלצולים שלה. אבל הפעם יהיה לי בשבילה משהו מעניין. מסוג הדברים שלהם היא מייחלת חצי חיים עד שמזדמן לה לבוא ולעזור לבנה היקר, למוכשר שלה, למשוש חייה. והפעם על-אמת: לכרכר מסביבו, להקפיד על השעה הנכונה ללקיחת התרופה, להאכיל, לוודא שהחום קבוע, שצבע החרא רגיל. לא סתם למדה להיות אחות רחמנייה. לא חינם הקדישה את מיטב שנותיה בקופת חולים ממלכתית לבריאות הציבור, במשכורת זעומה של פרולטר!
     שני רגעים עוברים. הוא פוקח עיניים. איפה הייתי? הוא שואל בחיוך ילדותי מתוק, בעיניים שחורות הזויות, במין שאלה המוכרת לכל המתעוררים והמחלימים בסרטים שראינו לאורך התבגרותנו.
     ואז הוא פולט: אל תהיי קשה, בואי גם למיטה, תראי כמה נוח! וכמודד, הוא טופח בידו הקשה על הכרית שלצדו – זו  הכרית העטופה בוורוד חיוור שאימא שלו קנתה לנו, ומחליק בהקלה על הסדין בתנועה עדינה. מעביר יד על ברכיי, תופסת ולא מרפה, לא מתייחסת להתנגדותי, הרי אני הולכת מכאן – ומחליק הלאה, מתקרב אל פנים ירכיי.
        פתאום הוא צוחק.
        מה יש, מה כל כך מצחיק? אני שואלת בתחילתו של עלבון. ולחשוב שלרגע חשבתי להיכנע לו.
       יש לך חור בתחתונים. מצחיקה, את עדיין משתמשת בטריק הזה?
       איזה טריק?
       את באמת לא זוכרת או רק עושה את עצמך?
       ואני: ?????
   &nbsp
;   והוא: כשרק הכרתי אותך לבשת תחתונים עם חור. אמרת שאת עושה את זה כדי לחשוב פעמיים לפני שאת נכנסת למיטה עם מישהו. תזכרי שאיתי זה אף פעם לא עבד, בסוף תמיד הזדיינו. אני הייתי מין מפתה כזה – ועכשיו חייך אלי חיוך ילדותי ומזמין – הייתי דון ז'ואן כזה, בטוח שלא הכרת אחד כמוני, תודי! הוא מפציר בי בארשת ילדים חלומית.
     אימבציל, שתחלום. זה לא עובד עלי. הנה אני עוזבת אותך אפילו הרגע, כשאתה חולה, אני אומרת לעצמי עמוק בלב.
     היי, תחזרי הנה מיד, הוא צועק אלי בבדיחות, קולו נשמע כאילו יצא מתוך מערה של שביעות רצון, בטוח בכך שאני לא מסוגלת לעזוב ושאלו סתם דיבורים.
      אחר כך, מרוצה, מרחרח, טועם: יש לך טעם של בצל בפה.


 
צהריים
פתאום היא מתהפכת על הגב ואומרת: אתמול ראיתי כתובת על טי שירט של מישהו.
      איזה טי שירט? על מי?
      סתם טי שירט, לא יודעת, על מישהו ברחוב, אולי באוטובוס. ככה היה כתוב שם: 90% סקס, 9% מנוחה, 1% אהבה.
      אז?
      אז כלום.
      אז למה את מספרת לי את זה?
      סתם.
      שוב את מתחילה?
     שוב היא שותקת, פניה אל הקיר. יש לה דרך משונה לרמוז לי דברים. ולי נמאס מכל חצאי המשפטים האלה, מהחשיבה המפותלת שלה. כל מי שיש לו חשיבה מפותלת תמיד חושד שגם אחרים זוממים נגדו. אני לא מסוגל לסבול דקה נוספת באווירה המחניקה הזו.
אז אני הולך למטבח. שום דבר במקרר, חוץ מגווייתו של אפרסק  גריאטרי, אולי מאוגוסט, רקוב ומקומט, מעוטר פלומה לבנבנה של עובש כמו סבא זקן.
   אם היית טורחת לקנות משהו, הייתי מכין לנו צהריים, אני צועק לה לחדר השינה. היא לא עונה, אולי נרדמה. למה תמיד נדמה לי ש'שונאת הגברים' עושה לי דווקא?
    עכשיו 'שונאת הגברים' מופיעה במטבח, בחולצה טריקו, גוררת רגליים בכפכפים ומתיישבת. אני שונא שהיא עושה את זה, גוררת ככה את רגליים. זה תמיד גורם לי להרגיש שהיא עושה את זה כדי לעצבן אותי. לפני הרבה שנים הערתי לה על זה. היא אמרה לי שאני לא אבא שלה ושלא אגיד לה מה לעשות. מאז, בכל פעם שהיא רוצה לשגע אותי, היא עושה את זה, גוררת רגליים בכפכפים מפלסטיק.
     אם אתה רוצה לאכול, אתה יכול ללכת ולקנות בעצמך, היא פוסקת.
     אני כבר יורד, את רוצה משהו?
     אתה לא יכול לבדוק לבד? תמיד צריך לעשות לך רשימה? מה יש, מאמי לא לימדה אותך לקנות במכולת?
      לא אמרנו שמספיק ללעוג?
      זה היה קודם. עכשיו שוב בא לי.
      אז מה? אני אומר לה, מנסה להתבדח, להקל את המתח: צריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתפסיקי לדבר? מה את מסתכלת עלי ככה, רק צחקתי. רציתי להצחיק אותך, גיברת… אה, ורציתי להזכיר לך שפעם, כשהיית עושה לי הרצאות במיטה, הייתי צוחק ואומר שצריך להביא אותך למצב אופקי כדי שתשתקי.
      ותפסיק כל הזמן לנסות להצחיק אותי. נדמה לך שאתה הליצן שלי או מה? חוץ מזה, מי ביקש ממך לנסות להצחיק אותי. אני שונאת את זה!
    אני שונא כשהיא נסגרת בעצמה ומתחילה לשפוך עליי את הרעל שלה. יש בינינו זבל בכמויות, ואולי באמת כבר אין מה לעשות? למה קשה לי להשלים עם הרעיון? פעם קראתי במגזין-נשים שגברים פורחים בחיי נישואים בעוד שנשים נהרסות מהם. אולי יש בזה משהו.  למה אני צריך לחיות עם 'שונאת הגברים'? נמאס לי מכל האשמות האלה שלה!
     אם אתה כבר הולך, היא אומרת פתאום, אז תשלם בהזדמנות את החשבון טלפון.
     אני מכיר כל תגובה שלה. היא עושה לי את זה בכוונה. אז עכשיו אני הולך לעשות לה דווקא. אני אומר לה שאת החשבון אני כבר אשלם מחר בבוקר, ואני יודע מה תהיה התגובה הבאה.
     פעם במאה שנה אני מבקשת ממך משהו, אז אתה יכול לעשות אותו.
 אמרתי לך, אני כבר ישלם מחר. רוצה שאני אביא תבנית ביצים? וגבינות? איזה גבינות  את רוצה? ובאגט או לחם כפרי?
     תגיד לי בדיוק, שאני אבין פעם אחת ולתמיד, למה אני תמיד צריכה להתמקח אתך?!
     וכשאני לא אהיה, אם לא קשה לך תפתחי את הדלת לאימא.
     אתה מעביר נושא.
     טוב, תני ת'חשבון.
     קח אותו בעצמך… בשביל מה הזמנת אותה?
     היא אמרה שהיא באה לנקות, אני אומר לה, יודע שעכשיו יבוא הפיצוץ הגדול,
האמיתי.
     בשקט בשקט היא אומרת: מישהו ביקש מאימא שלך לבוא לנקות?
     היא אמרה שהיא באה, מה יכולתי לעשות?
     תגיד, תמיד אתה נכנע לה בכזאת קלות או שאתה עושה את זה נגדי?
     מה נגדך? מה נגדך? תפסיקי להיות פרנואידית. היא רק רוצה להקל עלייך, בייחוד אחרי ששמעה שאני לא מרגיש טוב.
      אוי, יופי, בראבו, הנסיך הקטן לא מרגיש טוב, אז מאמא'לה באה במרוצה. לא תחמיץ הזדמנות להכניס את הידיים השמנוניות שלה לחיי הנישואים שלי!
     למה
מריבות שלנו כל כך מטומטמות? איזו כמות של אנרגיה היא ואני משקיעים במריבות חסרות השחר האלה? אני שונא שהיא תוקפת אותי. בכזאת קלות יכולתי לפייס אותה. בא לי ללטף אותה במורד הגב. הוא רטוב מזיעה, הגב שלה. אני רואה את טיפות הזיעה נוטפות באיטיות בשקע שבין השדיים. גופיית הטריקו כבר מוכתמת בבתי השחי. אני רוצה לגעת בה אבל נדמה לי שהיד תחזור צרובה. היא קרה כמו קרח, האישה הזאת. היא תנור לוהט, האישה הזאת. כל מה שהיא עושה, היא עושה בכזה להט, כאילו  שעוד מעט תבלע אותי לתוכה. חם שם אצלה וגם מחניק. האישה הזאת, אני לא יודע איך להיות טוב אליה. אני לא יודע אם אני יכול להיות טוב אליה. אני לא בטוח שאני רוצה.
    אני יוצא למרפסת כדי לקחת את הסל. אני בטוח שהיא עוקבת אחרי. אני יודע איזו הבעה יש לה עכשיו על הפנים. של תיעוב, של רעב, של כעס, של פיצוץ… לפני שאני הולך, אני מצלצל  לאימא, מתפלל שהיא עדיין בבית. היא בבית. אני אומר לה שלא תבוא. היא מתעקשת. אני צורח עליה: אמרתי לך שלא תעזי לבוא, אנחנו יוצאים, לא יהיה מי שיפתח לך. לא, אני לא חולה, אני מרגיש מצוין, ואני מזהיר אותך בפעם החמישים שלא תבואי. טורק לה בפרצוף, וזה כל הסיפור, לפחות לגבי היום.
    לסלוח לה. לסלוח לעצמי. תמיד להתפייס. זה כבר נמאס לי. מי שתמיד עושה את הצעד הראשון זה אני. כשאני חוזר מהסופר, אני עדייןֶ מוצא אותה יושבת במטבח. מסכנה שלי, רטובה לגמרי מהזיעה. אמרתי לה שתלך להתקלח. חם מדי בשביל סוף אוקטובר, תלכי להתקלח. גם על זה היא מתנפלת עלי. יום אחד אתה בבית, היא אומרת לי, אז אל תנסה להפגין אכפתיות.
     הציניות שלך תאכל אותך יום אחד, אני אומר, בודק את מבטה.
     שלא יהיה לך אכפת, היא עונה, מכונסת בעצמה, מבטה קבוע בפוסטר הדהוי של אוטו דיקס: גבר אנדרוגינוס מביט ממנו בעיניים חדות, עדיין תקוע על צידה הפנימי של דלת המטבח מאז שהיא הדביקה אותו שם בדבק מגע. מתי זה היה, אחרי שחזרנו מאיטליה? פתאום בא לי רעיון אדיר.
      מה דעתך על שיפוצים?
      שלי ושלך, אתה מתכוון?
      של הבית.
      אמרתי לך שאני עוזבת.
     בינתיים אני רואה שאת עדיין כאן. אז כל עוד את לא מתכוונת ברצינות, אני דורש ממך להפסיק לאיים.
      אתה מאיים? היא שואלת, וזנבו של חיוך מזדחל לה על השפתיים. שפתיה המפונקות, הלא תואמות, שפה עליונה חוטית, שפה תחתונה בשרנית.
      אני רואה שסוף סוף תפסת חוש הומור, אני אומר לה, מה דעתך על איזו קומדיה הערב? תפתחי עיתון, אולי עוד נספיק להצגה ראשונה.
     פניה שוב מצטננות. הולכת לבוא התקפה. והיא עוד טוענת שאני מפחיד אותה! מאיפה היא מוציאה את כל הדמיונות האלה שלה עליי? פעם אמרתי לה: את מבקשת ממני שלא אדבר אלייך כאילו אני אבא שלך, אז תפסיקי להתנהג איתי כאילו שאני אבא שלך. אז היא אמרה: תעזוב את אבא שלי בצד, הוא כבר מת. לא לפי מה שאני רואה, אמרתי לה.
   לפני שאנחנו הולכים יש זמן לסלט קטן. איזה רוטב את רוצה? אני שואל אותה, מתפלל לתגובה נורמלית ולא לאיזו נהמה אופיינית.
   חרדל, היא עונה, ואני רואה אותה מתלבשת בחדר השינה. בזמן האחרון נדמה לי שהיא נעשתה כפופה. גם בטן קטנה צצה. חוץ מזה המותניים בסדר גמור, שום חגורת שומן. אני מודד אותה בבעלות נעימה. פיסות החסה הפריכה נקרעות בין אצבעותיי בפיצוצים קטנים חמודים, העגבניות והצנוניות, מוצקות כמו ילדות בנות חמש עשרה, נפרסות בנוחות, פלחים פלחים, ואחר כך ריבועים ריבועים, מדויקים, תואמים. ריח הירקות החיים מזרים בי תחושה טובה. עכשיו תבוא התפייסות על קערת סלט. איך אפשר שלא.
    הריח הטרי, המעורר, קורא לה לבוא. היא מתיישבת בפישוק רגליים. הג'ינס החדש דווקא מחמיא לה. קלווין קליין אוהב ילדות. אני רוצה שהיא תתקרב אלי, תיגע בי, אבל אני יודע שהיא לא תעשה את זה, הפרימדונה. יש לה גאווה מחורבנת ופרינציפים של סבתא. רק להתגרות היא יודעת. פותחת רגליים ומחכה. אחר כך שלא יאשימו אותה חס וחלילה בפיתוי. ילדות קטנות צריכות להיות ילדות טובות.
    בעניין החור בתחתונים, את יודעת, מה שדיברנו הבוקר, למה בעצם התנהגת ככה, את יכולה להסביר?
   אני לא מבינה על מה אתה מדבר.
   בחייך, אני לא רוצה להתגרות בך, רק להבין את הראש שלכן.
   מה זה שלכן? רק אל תגיד לי שהיו עוד שניסו את זה עליך, מסייה דון ז'ואן.
   טוב די, רדי מזה, אני פשוט רוצה להבין את הראש שלך.
    אני
מחלק את הסלט, מוזג לה יין, פורס את הלחם לפרוסות דקות, כמעט שקופות, כמו שהיא אוהבת, מפזר לה פרמזן וטבעות בצל על ערמת הסלט, מוציא מהמקרר פחית של שימורי מלפפונים חמוצים שהיא פתחה הבוקר. שותק. מחכה שהיא תתחיל לדבר. 
    בעניין האחרות, אתה צודק. שלא תחשוב שזה היה רק הפטנט שלי. במשך די הרבה שנים חשבתי שרק אני מתנהגת ככה, אבל במשך הזמן גיליתי שלא מעט מהחברות שלי, גם הן השתמשו בזה. זה היה מין טריק כזה, אתה מבין? ברגע שאת יוצאת לפגישה ולובשת תחתונים ישנים, נניח עם חורים או כתמים, אז בטוח שלא יהיה לך נעים לפשוט בגדים ליד הבחור, וזה כאילו שאת מסירה מעצמך את האחריות למה שיקרה אחר כך. כאילו שלך אין חלק ביוזמה להיכנס למיטה. יש כמובן עוד טכניקות, כמו שערות על הרגליים, אבל טריק התחתונים הוא מהנפוצים. שכנוע עצמי מצוין, עם קבלות.
    הרסת אותי עכשיו, את יודעת? איזו שיטה אימבצילית… עוד סלט? אולי גלידה לקינוח? הבאתי רום עם צימוקים. לשים לך קצת בצלחת?
     לא, לא מתחשק לי.
     אבל את אוהבת את זה.
     אבל אני לא רוצה, טוב?
     נו, מה אכפת לך, אם תאכלי גלידה אז אחר כך, בסרט, כשיהיה לי משעמם, אני אוכל לטעום ממך רום עם צימוקים.
    למה אתה כזה חנפן מחורבן?
     תגידי, גם היום את לובשת תחתונים עם חורים? תיקחי סוודר, שלא יתקרר לה התחת.
    אתה מגעיל.
    את מגעילה. שיטות כאלה מסוגלות לשגע את הבן אדם הכי מאוזן. אני רוצה שתסבירי לי פעם אחת ולתמיד, למה גם היום את בעצם משתמשת בשיטות האלה עליי. ואל תגידי לי שאת לא יודעת על מה אני מדבר.
     למה אתה רומז?
     את מתכוונת חוץ מעונשי השתיקה שלך?
     יאללה, יאללה!
     אני מתכוון לזה, שאם אני רוצה לראות את היד שלך עליי אני צריך לבוא ולשים את היד שלך עליי. ומזמן נמאס לי מזה, אם לא שמת לב.
    אם לא נצא עכשיו, נאחר.
    לא מעניין אותי, אני רוצה ממך תשובה עכשיו.
    אם חיכית עד היום, אתה יכול לחכות עוד שעתיים.
    לא רוצה לחכות.
    אני לא אימא שלך, אני לא חייבת לך כלום.
    תגידי, את שונאת אותי?
    מי שונא?
 
 
ערב
 –   מה, את הולכת לעבוד?
 –   יש לי מאמר לגמור למחר.
   – על מה?
   – ממתי התחלת לגלות עניין בעיתונות?
   – נו, על מה?
   – על ציד איגואנות, טוב?
   – את יודעת שאת מתרחקת ממני ככה, כשאת כותבת בלילות.
   – אני אשמה שבלילה אני הכי מרוכזת?
   – זה לא שייך.
   – טוב. מתי להעיר אותך?
   – את חושבת שאני אבין אותך יום אחד?
   – השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא האם אתה חושב שתאהב אותי יום אחד.
   – זה לא שייך.
   – לא, באמת, תגיד לי, שאני אבין, שאלת את עצמך פעם אחת למה אתה עדיין כאן איתי?
   – במיטה, את מתכוונת?
   – טוב, די, אין לי כוח. מתי להעיר אותך?
   – את מתכוונת לעבוד כל הלילה?
   – כנראה שכן. לפחות בעבודה יש לי דד-ליין.
   – למה את רומזת?
   – תעשה טובה ולך לישון.
   – מצא חן בעיניך הסרט?
   – לא כל כך.
   – למה לא?
   – לא אהבתי את כל ה"שהיא לא", ו"שהוא כן". נניח כשהיא אומרת לו שהיא צריכה זמן לעצמה. פשוט לא האמנתי שם לשום דבר שקורה ביניהם.
   – ממש כמו אצלנו… חשבתי שיש לך זמן לעצמך.
   – אני לא מדברת על עצמ
. ואם כבר מדברים, אז יש לי יותר מדי זמן לעצמי.
   – היא אמרה שם שהיא נחנקת. ואת, מה את רוצה בדיוק? את רואה? את שותקת כי אין לך תשובה.
   – אתה יודע שאתה נאנח מתוך שינה?
   – לא ידעתי. מה הקשר?
   – אני מתכוונת לחוסר הקשר בין הבפנים והבחוץ. בין איך שאתה פועל או איך שאני פועלת לבין מה באמת פועל בתוכנו. ואני יודעת שלהודות באמת, זה להודות שאנחנו מקננים אחד בתוך השני.
   – למה את תמיד חייבת לנסח?
   – רק אל תגיד שזה מקלקל הכול בינינו, אני אקיא.
   – נדמה לך שהתכוונתי להגיד את זה?
   – כן,  נראה היה לי שזה עומד לך על קצה הלשון.
   – אז את טועה. ולמרות שנדמה לך, לא תמיד את יכולה לקרוא את מה שאני חושב.
   – או-הו, אז עכשיו זה אתה שיודע מה אני חושבת?
   – את  יודעת? את באמת דומה לאישה מהסרט. מרגיזה, מעצבנת, תמיד בטוחה שרק לך יש את התשובות הנכונות ושרק את רואה מה שקורה. אז אני יכול לבשר לך שאני לא האמנתי לרגע כשההיא מהסרט אומרת לו שהוא יכול, מצידה, להיעלם מחייה.
   – בדיוק על זה דיברתי לפני רגע, אבל מתאים לך לא לשים לב. הרי אתה תמיד חייב לצאת הכי חכם. תמיד עם המילה האחרונה.
   – עושה רושם שאני מגעיל אותך. תגידי, מי בכלל הטיפוס שלך?
   – טיפוס פולני.
   – כמובן. עוד תכונות מלבבות?
   – טיפוס פולני, בן יחיד, עם אימא נודניקית, שחושבת שהבן שלה הוא גבר חייה.
   – מה עוד?
   – מפונק ואגוצנטרי.
   – זה כל הקומפלימנטים? אני עוד ארגיש מקופח.
   – והטיפוס שלך?
    – הרי את יודעת. אחת שיודעת לעודד גברים ולעשות להם טוב לאגו. אחת שתהיה גאה בי. שהרגישות שלה מפורסמת. בדיוק כמו זאת שיש לי בבית. מכירה אותה במקרה?
   – במקרה.
   – אז את מודה?
   – במה?
 –   שפגעת בי.
   – שוב חזרנו לזה? אני מוכנה להודות שפיתחתי מיומנויות של שונאת גברים, אבל היה לי  מדריך לא רע.
   –  ושונא נשים לעולם יחיה, את מתכוונת.
   – לעולם לא הגדרת משהו כל כך נכון.
   – גברת פרימדונה.
   – אדון גאון.
   – את מאמינה שאלו מהסרט יהיו אי פעם טובים זה בשביל זו?
–    יש אלוהים.
 
 
 
 
תל אביב,  1990
 
"בוקר צהריים ערב" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.
 
 
 












תאומי קוקטו

כשהכרתי את רמו היא לא הייתה גבר ולא אישה. היה לה אבר לא מזוהה במקום זין, צל של שדיים וחיוך מוזר וחמקני על הפנים. הכול היה בסדר איתה והרומן התנהל כמו שצריך. לא ציפיתי ליותר מדי. ניסיתי להיכנס לנעלי הגבר, ומצאתי שיותר מכל אני מצליח בכך דווקא אחרי שאני אומר לעצמי כמה אני לא גבר, כמה אני לא גברי באמת. רק אז היה הגבר שבתוכי פורץ החוצה ומסוגל לטרוף את העולם.
 
    ובאמת שהיה בסדר. רכבנו על האופנוע במשך שעות. היא צמודה לישבני כמו תינוק, מתוקה שכזאת. לקחתי אותה ביחד איתי לשליחויות שהטילו עלי במקום עבודתי "רץ וראשון", והיינו מכסחים את הכבישים. היא בפלגמטיות ואני כראש וראשון. גבר בהחלט.
 
    לפניה, הסתפקתי בגיחות קצרות לסיפוק תאווה מיידית בגן. בעיקר חיבבתי נערים עגולי פנים, בעלי מראה סקנדינבי. רמו הזכירה לי נער אחד שהכרתי בגן. הוא היה גבוה יחסית אליי, רך ומתוק והיו לו עיניים כחולות. אלא שאז גם אני הייתי נער, ובעצמי הייתי רך ומתוק. ממרחק של זמן אני מתקשה להיזכר ברכות המסוימת של עורו, ובקלות מסוגל להחליף אותה באחרות.
 
    אחר כך הוא נסע ללמוד בחוץ לארץ, ואני ניסיתי לקשור איתו קשר טלפתי בעזרת מגדת עתידות שגרה ברחוב ש"ץ ליד רחוב דיזינגוף. זה לא עזר. לא תמיד עושים את מה שנכון לעשות. בעצם, גם הפגישה עם רמו הייתה טעות מהיסוד. היא עבדה בשירות 18, ואני רציתי שהיא תקשר אותי בחינם עם הבחור ההוא שגר בחוץ לארץ. קבענו להיפגש ליד התחנה המרכזית, והיא הסכימה להגניב אותי לחדר הגדול עם הטלפונים בשורה. היא התלוננה כמה שזה קשה לה ושעל דבר כזה יכולים לפטר אותה על-המקום. וכבר הרחתי כיוון של סחיטה.
 
   לא ידעתי מה תרצה ורציתי להיפטר כמה שיותר מהר מהדרישות הטרחניות שלה. פעם קראתי באיזה מגזין נשים, שבדרך כלל הן דורשות גרבי ניילון או ליפסטיק. אבל בהחלט יכול להיות שזה היה מידע לא רלוונטי. לא רציתי להתעמק בזה יותר מדי, ולכן דרשתי לדעת מיד מה היא רוצה בתמורה.
 
    כשהגענו אל הבית של סבתא שלה בכרם כבר היה דיי מאוחר. המשמרת שלה נגמרה בשתיים-עשרה ואחר כך  צעדנו כל את הדרך ברגל. עצרנו לשתות משהו וקניתי לה שני בייגלך חמים במאפייה, אחד עם מלח ואחד עם שומשום, ובשביל זה נאלצו לפרום במיוחד בשבילה צרור מוכן של עשרה. היא הייתה חביבה והכינה תה היביסקוס. בחדר הנעול מתה הסבתא לפני שלושה חודשים, כך סיפרה, ומאז היא חושבת להשכיר אותו ואולי אני מעוניין?
 
    בשביל הסדר הטוב, אני מרגיש חובה לציין שאין זה ממנהגי להיגרר לשיחות טבולות בתה עם זרים. זה אף פעם לא נגמר טוב ואין שום סיבה שהפעם הכלל יחרוג ממנהגו. למרות זאת, בכלל לא התרגשתי כשראיתי שהיא לא מגלחת את רגליה ואת בתי שחייה, אף על פי שבעיניה שוב עלתה הציפייה, שהתחלפה במהירות לחיוך חמקני. אולי רצתה שאגיד לה כמה היא מקורית ומורדת במוסכמות? אבל אני לא רגיל לתת מחמאות. ולא שלא שחיבבתי אותה. אבל אחרי הכול, אם חושבים על זה טוב, היעדרן של מחמאות, בדיוק כמו חלוקתן, אלו הם דברים צפויים באותה המידה.
 
    היה לה חדר נחמד. כיסאות קש, בד הודי על הקירות, צנצנת עם פרחים קוצניים צבועים ונרות פזורים בחינניות. קולה, עבה ואיטי, התלווה לפזמון של שיר ישן שבקע מהרדיו. היא עדיין לא אמרה לי מה היא רוצה בתמורה לשיחות-חינם שלי, אבל יכולתי לנחש. מה כבר נשים יכולות לרצות, וכיוצא בזה?
 
    ואז היא טיפסה על כיסא והוציאה את מה שנראה לי כתיבת נדוניה. גם במשפחתי היו מכינים לנערות תיבות דומות, עם קישוטים וצבעי חינה, כדי להכין אותן לטקס שיהפכן מאסורות לנשים. רמו הוציאה ממנה שמלה מסורתית אדומה ולבשה אותה. אחר כך היא הראתה לי פיסת גזה והורתה לי לפתוח את המלמלה החיוורת, למרות שכבר אמרתי לה שאני לא מתעניין בירושות ובנדוניות, וחוץ מזה השעה כבר מאוחרת והירח מסתתר, והצללים בחדר לא נעימים עוד.
 
    במחשבה לאחור נדיר לשמוע מישהו שאומר כי היה שמח על שנקלע לפרשה אומללה. לנו הגברים קל להתמודד עם הפלוסים שלנו, אבל קשה לנו מאוד עם מה שנקרא "האילוסטרציה הנשית שלו", אותו קליטוריס חמדן ומאיים. אני מודה שזה סיפור מוזר ורבים נוטים לא להאמין בו. אבל אני נשבע לכם שמה שראיתי היה אחד אורגינלי, אף אם יבש.  מורשת משפחתה, כך אמרה. והוסיפה: במקום שבו כורתים את זה לנשים, צריך לחשוב טוב-טוב לפני שמדברים או שבכלל עושים משהו. 
 
     רציתי לנחם אותה. היא הייתה כל כך שקטה וענוגה, ובכלל לא כמו שציפיתי מאישה כמותה. אפילו לא שמנמנה כפי שאפשר היה לדמיין כשהייתה לבושה. עד היום  אני שקט מאוד בספרי אותה. סיפור שלא ייאמן, היה כל מי ששומע אומר לי, וגם טופח לעצמו על המצח כאות שמבהיר את חוסר אמונתו ואת גודל מזלי על שנפלה בחלקי התנסות מעוררת שכזו.
 
     אני אדם נייטרלי, לא תיאטרלי. הצמצום והצורך לעשות כל דבר כמו שצריך מאפיינים אותי ב"רץ וראשון" וגם ב"שירות השליחויות השנתי" שבו עבדתי למעלה משנה. אבל כמובן שהיו כמה סערות בחיי, ואז לא התאפקתי ונאנקתי בקול רם. הרומן עם רמו היה אחד מהן.
 
   אני כותב את הדברים כפי שהיו, ומקווה שלא יחשדו בי במניפולציות או בשכתוב. תהליך הפיכתה של רמו למין שאינו מיני הוא תהליך של שנות אור. במקוצר, כמו בצילום מיקרוסקופי מזורז, הכול נראה מדויק ומונח במקומו, בהיר וברור לחלוטין, כאילו הונחה
משמיים.
 
     עד שהכרת אותי לא היית שום דבר, היא אמרה תוך כדי התהליך. האם נוכל להיות ביחד? שמעתי את עצמי שואל בנדיבות. היא השילה מעל עצמה פצלים-פצלים של שרידים עתיקים, ואמרה שכך נהוג במשפחתה. אמרה שמה שראיתי קודם היה של סבת-סבתה, ועכשיו היא רוצה לראות אותי.
 
    היא התפשטה והתפשטה ואני שנאתי אותה על שהפנטה אותי להביט בה. עשיתי זאת בחוסר נוחות, כי לא הייתי רגיל להביט על נשים במצבים אינטימיים. גם האקט עצמו אף פעם  לא עורר אותי.
 
    עכשיו היא הייתה כל כך קלה, כמעט מרחפת בלי גוף, בין אדים אדומים של היביסקוס רפואי, הנמזג לתחבושות היגייניות ומעוטר בטמפונים. הבטתי בה בטראנס, כשם שאני כותב עכשיו. הייתי העתק חיוור שלה, כבר לא גוף אותנטי.
 
    חשבתי שאנחנו מכירים מאיזה שהוא מקום, הימהמתי לכיוונה, מבלי שהדבר יישמע ככוונה גסה. תשמעי, אמרתי לה: יכולנו גם להתחתן, בחיי שאני אוהב אותך. והיא רק אמרה, מה פתאום שאהיה ישועתך?
 
   פתאום היא הפכה לגורגונה עתירת ישבנים. כמו בחלומו של רווק קשה-יום הגרתי את רירי על ערוותיה החתומות. איבדתי את השליטה, איבדתי את השליטה, תכף אתעוור משפע האיברים החונק הזה!
 
    ואז היקיצה בבוקר לצידה. תמיד צריך למצוא אהבה. התלבשתי בשקט כדי שלא תתעורר. אבל לא צריך לנפנף כדי לעורר את היצרים מרבצם. כשאיש מאופק יוצא מגדרו, נהוג לתהות אם למחרת הוא מתעורר כחדש, או שמא שמץ מן הלילה הפרוע נטבע בגופו. הרבה מיסטיקות נשפכו על זה.   
 
   אני מצטער אם לא אוכל לתרום את גופתי לחקירה מדוקדקת, אבל אני מוכן לומר ששלוות נפשי הבסיסית שבה אלי. שוב חזרתי ובטחתי בגבריותי. זה היה גילוי קטן אבל די נעים. שוב יכולתי לרכב על האופנוע ולחוש אותו חם וגדול ומוצק בין ירכיי. עכשיו, יכולתי רק לרחם על רמו הבלתי מוגדרת, ולא חשתי שום חרטה על כך שהיא מתפלשת שם לבדה בין דגדגניה היבשים. הייתי חופשי. בדרכי הביתה מהעבודה קניתי קופסת דגנים בעלי יכולת מסיסות טובה בחלב. לא ציפיתי לשמוע ממנה יותר.
 
    עוד באותו ערב ציפה לי חבר ישן מימי הגן והציע מה שהציע. לא חשבתי פעמיים. אחרי הכול, מצב רוחי היה נעים. הרגשתי שאני מושך נשים וגברים כאחד. קשה להאמין כמה שמבטים סתמיים ברחוב יכולים לתרום לביטחון העצמי! ואני, שהייתי ילד דל-כתפיים כמו איגואנה ובעל מבנה חרגולי. עכשיו המבנה האנטומי שלי לא עניין את קצה נעלי השמאלית. הייתי חזק, חזק, חזק.
 
    בחוץ, זימזמתי קטע מ"מילי המודרנית בתכלית", שיר ישן שחדלו להשמיעו ברדיו. יש שם פזמון חוזר על מילי הזאת שמפלרטטת בקלות, ובסרט היא אפילו הייתה עושה את זה תוך כדי נהיגה במכונית. אבל אני לא הייתי גיבור עד כדי כך, וכשהשני הבחורים שישבו מאחוריי באופנוע התמזמזו, לא רציתי להתערב ובטח שלא לגעת, וברור שלדחוף ידיים היה מבצע בלתי אפשרי.
 
    היינו שלושה כשהגענו אלי בחזרה. יכול היה להיות מעניין לצפות בנו מתגוללים יחד כשמעלינו המראה הגדולה. אבל כל מה שהיה היה מודרני בתכלית. שני דברים פועלים תמיד כפי שמצפים מהם: הנימוס והתשוקה. כל השאר הוא עניין של העדפה. לפעמים אני מוצא את עצמי פרוע, או רק אומר שלום בנעימות ומלווה לדלת. כל זה לא קשור בכלל לשליטה ביצרים הבסיסיים.
 
   אני אדם שקול לכל הדעות. ולא פעם אם יוצא לי להשתעשע בתשוקה, אני מעדיף ערכים ברורים כמו נימוס, גם אם אחר כך נשארים עם אשכים מלאים. לפעמים עוברים ימים רבים עד שאני עושה בהם שימוש.  אבל בסופו של דבר זה לא אובדן גדול, בהתחשב באנרגיה שנחסכת לעת מצוקה. לכן, כאשר בלי כוונה הגעתי מאוחר יותר לביתה של רמו, הייתי ממש מרוצה משיקולי הנבון לדחות את התשוקה למועד בלתי ידוע.
 
   אני מגדיר את עצמי כאדם נקי מעכבות. דברים שאינם נעימים לי אני מסלק מחיי בלי רגשות אשם. נשים דורסניות, דודות נטפלות, בוסים החלטיים. לכן לא האמנתי שאחזור לשם, למקום שבו איבדתי את שלוות נפשי.
 
     היא זינקה עליי. כנראה שהייתה מוכנה. פרמה אותי, השכיבה על הרצפה וקשרה את זרועותיי לעמודים. הרגשתי רטט חם בחלצי, משהו קרוב לנשיכה אבל יותר צורב. אמזונות צעירות, בנות שתים-עשרה לכל היותר, דילגו סביב גופי ודונג סמיך נוצק על שמורותיי הסגורות. רק שמעתי את ה"דיגידן-דיגידן" של הילדות ועוד הספקתי להרגיש בפתיתים קשים ופריכים שניתזו על חזי. ואז בא הכאב הגדול, כאב האש.
 
     היא חתכה את הזין וניקתה גם את שאריות האשכים הכואבים מערגה. אחר כך חסמה את הפצע וחיטאה ביוד סגול, חיתלה אותי ברכות והסירה את הדוק הנוקשה שעינה את שמורותיי.  רק אז היא התיישבה על הכורסה היחידה בחדר, ירושה מזקנתה, מנסה להירגע מהמאמץ הגדול, אבל עדיין לא שיחררה אותי. היא הציתה סיגריה ועישנה בלי קול, ולפעמים חמק לו על עיניה חיוך, שידע כי בזה תמו חובותיה כלפי הדגדגנים של סבתא.
 
     כעבור שבוע פחת כאב הצריבה ומעל הפצע קרם מעטה ורדרד ומפותל כמו שלה. אני מצאתי את העבודה החדשה ב"רץ וראשון", ועברתי לגור אצלה.
 
 
 
תל אביב 1986
 
"תאומי קוקטו" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה" עם עובד, 1993.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נתינות זמנית

הנה אנחנו. אני יכול לראות אותנו עומדים זה לצד זו מול המראה. היא שמנמנה, עגולה, עד שלפעמים בא לי לצחוק. איך אפשר להיות כזאת קטנה ועגולה? אני גבוה, כחוש, כתפי גרמיות ושחוחות, ישבני לבן וצר, אפרוחי – היא אמרה שבשום פנים ואופן לה בא לה לנגוס בו – פגיע לעומת גשמיותו של ישבנה התפוח, המוצק למרות עגלגלותו שאינה יודעת שובעה, כמו כדורסל מנופח היטב. תן לו סטירה, צבוט אותו, וחותם כף ידך יישאר שם, אדמומי, לפחות שלוש דקות. ספרתי.
 
   שיער הערווה שלה, לעומת זה שלי, הוא מלא, מקורזל ומשיי. שלי נבול ומשומש. עוד מעט תצטרף שם פיאה, היא אומרת בארסיות. כך אנחנו עומדים ובוחנים את עצמנו בהתפעמות, כמו ילד וילדה בגן חובה. מה יש לנו מתחת לזה? רקמות, בלוטות, ריריות, וירוסים המשייטים במעלה מחור הדם – איך הסתננו לשם הממזרים? – תקציב שנתי של הורמונים המוזרקים למערכת לשיעורים, לפעמים טיפ טיפה יותר לפעמים טיפ טיפה פחות, ואז מתחילות הצרות.
 
   אני מביט שוב המראה, שלא אתבלבל. מי פה הגבוה? מי תופס את מרבית המראה? אבל העיניים בורחות מעצמן הצידה, מהופנטות אל הכרס הקטנה שבטבורה גומה, מעליה שתי בלוטות רכות ותואמות, עטופות שקיקי עור דקיקים, מצויר קורים עדינים כחולים ואדומים. במרכזם שתי בליטות כהות, מופלאות ועצמאיות, שתופחות מתי שמתחשק להן, שקערוריותיהן החומות והמחוספסות מתפשטות ומתכווצות בהתאם למצב הרוח, כאילו נולדו גאות, הנסיכות הקטנות, מושלות בלתי מעורערות של חלק הגוף הקדמי. בפרט כיום, לאחר ששוחררו מכל המגבלות, הן מעזות לצוץ במעמדים מכובדים, זקורות ומטרידות, פורצות את כל הגבולות החצופות!
 
 
   יש לי חיבה מיוחדת לשומותיה. בעיני הן כמו מסדר של סימני דרך במפה, מסמנים לי עד היכן הגעתי ועד כמה מותר לי להתקדם. במותניה יש חמש שומות היוצרות את צורת "הדובה הגדולה". שומה שחמחמה, בגודל חצי ציפורן, מעטרת את קצה שכמה השמאלית. היא קצת כפופה, עובדה הבולטת במיוחד כשמביטים בה מהצד, ואת זה אני עושה הרבה כשאני שוכב על המיטה והיא מסתדרת לה מול מראת הטואלט. אני רואה כיצד נכפף גווה כשהיא מתכופפת ושולה עדשת מגע מהעין. בעצם, היא ל ממש כפופה, לא גיבנת חס ושלום, פשוט תוצאה של יציבה לא נכונה מאז הזלזול לראווה שלה בשיעורי ההתעמלות של בית הספר. עם בגדים היא מסתירה את זה יופי. היא מתגאה בכך שהיא יודעת לטשטש את פגמיה הגופניים, מסתירה כתפיים שחוחות בכריות גבריות לז'קט, טריקים של נשים. ואני מגחך לי בשקט. כאילו שאלו הם פגמיה היחידים.
  
  אצלי לעומת זאת בקושי רואים משהו. עצמות בית החזה הבולטות גולשות לתוך עמק חיוור ומצומק שהוא הכרס שלי. כמו בטן של יוגי קטן ומיומן, היא אומרת בכל פעם שאני מוריד את הבגדים, ובכך היא מחסלת סופית את רצוני לתאר את עצמי בפניה.
 
   יש חלקים אצלה שאני מעריך דווקא. אני מביט בקורות רוח בשתי הגומות החצובות בגבה, במעלה השקע המוביל מישבנה למותניה. גומות כמו בריכות קטנות פעורות, מכתשים זעירים על הירח, אלה שאפילו לא מצליחים לראות בעין בלתי מזוינת וצריך ללכת במיוחד לפלנטריום כדי לבחון את גודלם האמיתי, המפלצתי למעשה, אם מביטים בהם בהגדלה. בבדיקה מדוקדקת אני מאתר אצלה שעירות דלילה באזור הגב התחתון, אופפת משטח שלם בדוק זוהר כעין אבקת ירח. במבט מהיר אני מגלה כמה פצעי אקנה ישנים שהשאירו צלקות. ואם אקרב את עיניי עד כדי חמישה סנטימטרים מהגב, כשהיא מסובבת את גבה ומבקשת שאעשה לה נעים, יש שאפגוש את הנקודות השחורות כמו מכרים ותיקים, לוחץ עליה שתרשה לי לינוק מתוכם בעזרת אגודל ואצבע חוטים עקלקלים וסמיכים של שומן ושעווה, המזכירים תולעים לבנות של צואה, אבל ריחם המעופש ארומטי יותר.
 
   אני יורד למטה, נוגע באצבעי בירכיה המחוספסות. לפעמים מקננות להן פטריות בחלק האחורי הרך. הסחוס של הברך מקדימה הוא תפוח וחד, בולט מהעצם כמו פקעת עצבים מיותרת, שאני אוהב למשש בהתמכרות, ולחשוב שאלו הן הגבעות  אדירות שממלאות את הירח. כשאני מתנתק ממנה וברכי נושקות לחלקיק שנייה לברכיה, אני חש את הבלוטה הידועה ומתכסה באידי אושר. הכול נמצא במקומו. וכך צריך להיות.
 
   למטה למטה עוד ממתינות להן כפות הרגליים לעיסוי ולישה. כשאני מועך את האגודל שלה ומניע אותו מצד לצד, קדימה אחורה, מפרקיה הרכים עונים בקנאקים פעוטים – מוזיקה נעימה לאוזניי. שלוש שערות שחורות צומחות בגבעה התפוחה שברכז הבוהן. לפעמים אני מתנדב למרוט אותן למענה, אבל היא לא מסכימה. למזלי שאר האצבעות נקיות מהעשב הזה, אבל יש שהמשטחים הלבנים מצמחים פטריות שראשיהן שחורים ורק תמיסה חריפה שאני מורח מעבירה אותם על דעתם. כף רגלה חלקה למגע, נטולת קווים, כמו אצל תינוק. פלאי פלאים, יש לה עור רכרוכי דווקא במקום שעור עבה יכול היה לעזור לה במאמץ להישרד.
 
   אני אוהב לקפוץ קפיצות חדות בגופה. להתמוסס תחת לשונה ומיד לרוץ ולהשתובב עם בהונותיה. למולל את תנוכיה ולפוקק את מפרקי אצבעותיה. לדקור את כריות אצבעותיי בפגיונות ציפוריה. להתנדנד על עכוזיה, ולהחליק במרום שדיה אל העורק הפועם בצוואה. להחדיר את אצבעי למערת אוזנה, ולהשיבה אלי עטופה בדוק שומני זהוב. לכבול את עצמי לקרסוליה ולצעוד כמו תאומים סיאמיים. אני עולה ויורד, קופץ ומשתולל. רוב הגברים מפסידים, אינם מכרים את הפוטנציאל האינסופי של משטחיה המגוונים.
 
  תנוך אוזן קטנה, שקל לקפלה ומתח
שק למעכה, מוליכה את לסת חזקה ותקיפה המכוסה בפלומה בהירה, ומשם אל לחייה המרופדות, במרכזן הפה הקטן והעדין ביותר בעולם. לתוך הלוע הזה אני כמה להיכנס כדי לשמוע את כל מה שאני מחסיר מהיותו מבחוץ לה. לפרוט על מיתרי הקול כמו בגיטרה ספרדית, ולשמוע את ההדהוד הניתך בכוח על תיבת קירות התהודה, החיך שלה, המצחין לפנות בוקר, כשהיא חולמת ופולטת מילים מבלי לדעת מה היא פולטת. ריח שיניים לא רחוצות אופף אותי כשאני נכנס לשם ובודק את מצב הבקטריות, קריוס ובקטוס ירוקים קטנים יושבים מימיני ומשמאלי במעלה בית הבליעה, קודחים חורים באמייל שיניה הצפופות המשובחות, נטולות הרווחים, שאפילו חוט דנטלי משומן מתקשה לחדור ולשחרר את האורגניזם החי של שיירים מרקיבים. מדי שניה פולטים החרירים שבלשונה החלזונית אגלי רוק ריחני, ששוטף את צחנת הלילה ועושה ניקיון יסודי הראוי לבעלת בית מיומנת כמותה.
 
   האישה שלי לא אוהבת את הבית, אמרתי לעמיתי בעבודה. הוא הציע לי להחליף בית. לא קשה למצוא בית חדש וצעיר, גמיש ומרופד בקלילות, שעדיין לא התרפט ממגע העונות החולפות. בית חדש שידבר אלי, לא רק ינבח עלי. בית חדש שיפנק אותי, לא רק ידרוש ממני נעימים בגב. אני מוכרח להודות שזה מפתה מה שהוא אמר. יש לי דמיון מפותח, ואני כבר רואה איך זה יהיה. לפעמים, כשיהיה לי חם, אגיח מהמבוך החמים של הריאות, אחליק במורד הלשון עם מקלות סקי ואתמקם לי בנוחות על מרפסות השפתיים, צל האף ונשימותיו הלחות ירטיבו אותי קלות ויקררו אותי בעיתות של שרב פנימי. כשישעמם לי, אתנדנד על החדק האדום המתוק, המזדקר בעומק הלוע, והוא יתפח וירטוט כמו דגדגן שבע רצון. וכשארצה להיפלט החוצה, כל מה שצריך זה לדגדג לה אותו, והעיטוש החצוף יציף אותה באושר שמיימי של פורקן והקלה, ואותי יחזיר למחוז חפצי.
 
   אני מוכרח להודות שזה נשמע לא רע. אפילו מאוד מאוד מפתה. הבעיה היא שאין לי כרגע סבלנות לבית חדש. רק המחשבה על המשא ומתן, הנדידה, המעבר, השקעות חדשות, התמקחויות, בקשות טובה, תחנונים, מפילה עלי אימה. ואם כי אינני מרוצה מהבית שלי כמות שהוא, מוטל עלי לגרום לו, להכריח אותו בעצם, להיות טוב אלי, למלא אחר כל משאלותיי. רצון טבעי, לא תגידו? כל אורגניזם שואף להתמקם בנוחות ביקום, להפרות את עצמו, לגדול ולהשתבח. אני לא מבין למה זו משאלה כל כך גדולה, אמרתי לה לא פעם ולא פעמיים. היא הייתה מתבוננת בי בעצב מבעד לחרירי עיניה הרדומות, משירה ריס לאות הזדהות, נושפת נשיפה דמיונית על עורי, והולכת לבלוע עוד גלולה לשינוי מאזן ההורמונים.
 
  אחר כך הייתי מתפלש בה בחוסר חשק. ממש לא התחשק לי לעשות את הטיול החטוף והכפוי טובה הזה בגופה. הכרתי כל פינה ופינה בה בצורה כה יסודית, עד שהגעתי למצב שהסתכלות נוספת הייתה מפילה עלי תרדמה. מצב כזה לא השאיר לי ברירות, אלא להיכנס פנימה ולבדוק בעצמי, לתקן את הפגמים, להשיב את מאזן ההורמונים לנורמל. האמת, כאשר חשבתי על מה שיש לה בפנים, רציתי רק לברוח. אז כדי להתגבר על הסלידה העצמית, על הבוגדנות, הפחדנות, ניסיתי תחילה את טעם המלח המוכר של שפתיה האדמומיות.
 
   כאן השפתיים תפוחות, פשוקות כמו אצל חולי שפה שסועה, והדגדגן הבולט מנסה לפלוט אותי בכוח החוצה. אני מכיר את כל התחבולות הערמומיות שלו, אז אני נדחק בכוח. אין ברירה. אני שואב דם ועוצר כוח בעורקים ומבקיע באחת את התנגדותו. עכשיו אני רק צריך לעצור את התחושה שלפני הפליטה, ובא לציון גואל. אם אני פולט, אני בצרות. היא תחייך חיוך של ניצחון ותעיף אותי החוצה. וזה, לא יקום ולא יהיה.
 
  גל החום נעשה בשלב הזה בלתי נסבל. עורקים פועמים בתוכה כאחוזי אמוק, מפיקים חום אימים. לרגעים נדמה לי שהריר שהיא מפיקה מרוח עלי, מכסה אותי בחום צורב, גורם לי לפיק ברכיים ולרצון לברוח החוצה כל עוד אני רואה את קצה האור במנהרה. כדי לעודד את עצמי, אני מנסה להיזכר בכל המעשים העצבנים שלה, דברים שרק בגלל שהתרגלתי אליהם מתוך ההשלמה שבאכזבה, הפסקתי להבחין בהם. למשל, זה שהיא לא לומדת לעולם לפקוק את שפופרת משחת השיניים, משאירה אותה פתוחה, ומשחת השיניים מתייבשת. למה לעזאזל אני צריך להיאבק כל בוקר עם הקצה היבש עם משחת השיניים? או זה שהיא נשארת ערה כל הלילה וחורקת על כיסאה בחדר העבודה, מול המחשב המטורלל לה, שנואק ומצפצף ונוער כמו חמור מיוחם. ומה לגבי זה שהיא נושמת את האוויר שמגיע לי באופן חוקי ובלעדי? ומה לגבי זה שהיא בכלל נולדה? מי הרשה לה להיוולד? מי נתן לה את הרשות להתרחב בחלל ולבנות אימפריות בעזרת ביציותיה?
 
  המחשבות האלה מנערות אותי. סוף סוף אני שועט כמו סוסון ים במעלה התעלה הלחה, נעזר בתנועות צלילה שראיתי בתוכנית ספורט אתגרי בטלוויזיה. הקירות הספוגיים מאיימים להדביק אותי אליהם ולשתק את תנועותיי. אני נעזר בתנועות החתירה האיטית, העקבית של ראשני ה-X של הנקבה, שהם מפותחים ושמנמנים ואיטיים ומרוצים מעצמם, כבר שם, שיא החוצפה. זה עושה את הטריק. כשאתה ברומא התנהג כרומאי. פה יש כללים אחרים מאלה הנהוגים בעולם הגברי שלנו. פה צריך להתנהג באיטיות של צב ובעקשנות של פר, ממוקד כמו יתוש על הקורבן המדמם שלו.  הרי ככה הן בנו לעצמן אימפריות. ככה הן השתלטו על העולם. ואני? לא אתן לה לנצח אותי, בטח שלא לא במגרש הביתי שלה. על אף שגופי נחלש, עצמותיי מתפוקקות ושערותיי נושרות בדרך (מי יודע מה יצמח מהן בתוך מאה ועשרה אחוזי הלחות המעיקה הזאת, השוררת במקום?), אני ממשיך לפלס את דרכי כמ
ו עיוור, שיני נוקשות בגלל שאני שונא חושך ושונא לא לדעת את הדרך.
 
  לו יכולתי, הייתי נעזר במפה. אבל עד כמה שידוע לי, עדיין לא מוכרים כאלה בחנויות למכשירי כתיבה. כשאצא מכאן בחתיכה אחת, אני הראשון שאוציא אותם לאור. זה יבלבל את השוק. סטארט אפ שלא נברא כמותו בתולדות המין האנושי. תוך חודש חודשיים אני שם את המיליון הראשון בבנק. תוך שנה אני משתלט על העולם.
 
  אבל גם ההרהורים הנעימים האלה לא עוזרים לי לצנן את הגוף מהחום הנורא הלופת אותי בלשונות של אש, תחושה של חומצה מאכלת עור ועצמות, אי אפשר לחיות בחמישים מעלות צלזיוס, ואני חושש שזה מה שש לה שם למטה, מרתף אינקוויזיציה משוכלל.
 
   אני נזכר  באדים העולים מן הסיר כשהיא מכינה את מרקי הגורמה שלה, המעלים בי ריר עוד לפני שהיא מוזגת אותן לצלחת. היה איזה חכם אחד שהבין שאפשר לרתום את האנרגיה הפראית של האדים לעזרת האנושות. אז למה לא פה? להפוך את התוהו ובוהו לאינקובטור משוכלל? אלא שללשונות האש בכלל לא אכפת מהסידור הקטן שהמצאתי עבורן. אני המום מעצמאותן. אני עטוף בתוכו כמו תינוק שאסרו אותו במדים אחידים של בית חולים, עד שאפילו יללותיו לא נשמעות עוד. ימות מרעב, מי ישמע? אני מנסה את הדרך האחרונה. מובס, אני אנסה למצוא את הדרך חזרה. אולי עוד אצליח לפייס אותה. אולי היא תסלח לי על הפלישה. אולי היא תרחם עלי ותפלוט אותי בחוף מבטחים קריר. אני מבטיח להיות טוב, ובשקט, ולא להפריע יותר, אני נשבע, אני מתחנן, רק עשי טובה, תפלטי אותי החוצה. הצילי אותי, אני נבלע. רחמי עלי, אני נחלש. אני נחנק פה. אין חמצן וזה דביק ומסריח. זה עמוק ומפוחלץ. זה חם כמו כבשן. ראיתי שצומחות לך שם שערות כמו אצות עתיקות על קירותיה של ספינה טרופה. ראיתי בלוטה מנופחת, אדמונית כמו כבד נא, מזילה קילוחים דקים שמנוניים המעלים צחנה במגעם עם האוויר. אלוהים, איך את יכולה לחיות עם עצמך?! בואש היה עושה חרקירי מהבושה. עשי לעצמך טוב והשתמשי בפדים היגייניים לשימוש חד פעמי. שטפי בעזרת מכלי שטיפה. חטאי ביסודיות עם אקונומיקה. נגבי בטפיחה קלה. בשמי בתרסיסים אינטימיים. עטפי בתחתונים חד פעמיים. שמעתי שאיב סאן לורן הוציא לשוק תחתונים שניחוחם רב שנתי, ואת, את ממש מוכרחה לעשות משהו עם עצמך! את מסריחה משנים של ריקבון! אני דורש ממך לשחרר אותי בזה הרגע! אני דורש. אני מתחנן, אני דורש, אני מתחנן…
 
  בעצם, מי הכניס לך לראש שאנחנו רוצים להיכנס לתוכך? כמה יהיר מצידך לחשוב שהצליינות שלנו בגופך היא שאיפת חיינו. אינך אלא מדוזה. כורכת רגליים דביקות ומחכה לעוד. כל כוחך ביכולת ההיצמדות הזו. מערסלת אותי בתוכך כאלו שאת עושה לי טובה. מכניסה לי לראש שאת מוקד העונג ופלא הבריאה. מציעה לי בית טוב ונעלמת. אין לך בושה. מגניבה אותי פנימה להצגה, ספסרית כרטיסים לכל המרבה במחיר. אבל חכה-חכה חכם בלילה, משוכנע שמצאת לך נכס לרשום בטאבו, שתדע שאצלה אין סנטימנטים. היא עומדת עם סטופר, מחכה על קוצים לרגע שתוכל לדרדר אותך מכל המדרגות אל הקור האיום שם בחוץ, אל עדת הכלבים הממתינים לתורם, מתגוששים על המדרכה כדי לא לקפוא מקור. הם יודעים: אין רחמים בעולם. כל הקודם זוכה, וכדומה.
 
  אז אני, בלי בושה – אני כבר איבדתי את הבושה – אזחל פנימה לתוך איברייך, להתעטף בך, להיזכר איך את נראית, להתענג את גופך, איברייך האופפים אותי כמו כרים, מתיקותך המשקיטה את עצביי. וגומר. 
 
 
 
תל אביב, 1988
 
 
"נתינות זמנית" הוא סיפור מהקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993