ארכיון קטגוריה: חתולי גן-עדן

אל תזרקו אותם לרחוב

לא מעט אנשים בטוחים שאפשר לשחק ולהשתעשע עם גור חתולים בחצר, או שאפשר לקחת גור הביתה לזמן מה, ואז להשיב אותו לחצר, ולא תהיינה לכך שום השלכות. החתול יחזור להיות כמו ממקודם. הצרה היא, שזה כך רק בדמיונות שלנו…

במציאות, חתולים שנזרקים לרחוב אחרי שחיו בבית, או חתולים שמתיידדים איתם בילדותם בחצר, מוחתמים על ידינו ללא תקנה וללא יכולת לחזור להיות "פראיים" כמו מקודם. להמשיך לקרוא

בבקשה, תפתחו את הלב ותתרמו!

לפני שלוש שנים היה לי במשך שנה טור אישי קבוע על חתולים בירוק נושך nrg מעריב. ושם, יותר מבכל מקום, נחשפתי לשנאה ולתיעוב שיש ללא מעט אנשים כלפי חתולים. שנאה, שלא ברור לי מהיכן היא באה. להמשיך לקרוא

על מצב האנושות

לא אשכח ראיון מדהים שקראתי לפני עשור בעיתון "העיר", עם ניצול שואה שמאכיל את חתולי חצרו, כי במחנה הריכוז היה חתול שהתיידד איתו ודאג להביא לו כל מיני דברים לאכול. בעיתוי בו גל אוחובסקי כתב את ההתבטאות האומללה מאוד שלו ב"טיים אאוט" נגד חתולי רחוב, נדמה שאין זמן מתאים מכך לדבר קצת על שנאה, שואות ובורות, וגם על חמלה, שאין יותר מדי ממנה בעולם. להמשיך לקרוא

דחוף!!! שאלה לכל בעלי החתולים והכלבים.

כנראה שאצטרך לאשפז את מוטל שלי בבית חולים וטרינרי, כי מצבו חמור מאוד, על סף קריסת מערכות, והווטרינר השכונתי שלי כבר לא מספיק לזה. אין לו את האמצעים הדרושים.

אם מישהו עבר התנסות עם חתולו או כלבו בבית חולים וטרינרי, באופן אישי, אשמח לשמוע המלצות ודעות.

לאחרונה שמעתי ממישהי שחתולה חזר מאיזה בית חולים וטרינר מלא דם וצואה.

אני לא רוצה להגיע לבית חולים רק דרך האתרים המפונפנים שיש לכל מיני ברשת, וגם לא בהכרח ללכת לידועים, כמו בית דגן, רק בגלל שהם ידועים.

אני רוצה לשמוע המלצות ממי שהיה והתנסה (באזור המרכז כמובן). (הכוונה לבית חולים ממש מצויד, כולל סיטי, אם,אר,איי וכו').

נורא תודה

זה שיר פרידה

זה טור החתולים האחרון שלי ב-NRG , ירוק נושך של מעריב. כל כך נהניתי ממנו במשך השנה, למרות שלפעמים ישבו לי הראש שונאי חתולים ואפילו חובבי חתולים. עכשיו אני מחפשת לו אכסניה חדשה. מישהו מעוניין?

                          
מה, עדיין אין לכם חתול? אחרי כל מה שכתבתי כאן מראשית השנה? באמת? עדיין לא השתכנעתם כמה אתם מפסידים שאינכם חולקים את חייכם עם כרית הפרווה הפלאית הזו?

    טוב, אולי עוד אצליח לשכנע אתכם בדקה התשעים. את הטור האחרון אני מקדישה לניפוץ כמה מן המיתוסים היותר אידיוטים על חתולים, ובעיקר על בעלי חתולים. על חובבי חתולים יש איזו סטיגמה מגעילה ומרושעת במיוחד, כאילו כולנו זקנות עריריות עם שומות, שערות ברגליים, ריח רע מהפה, שקית ניילון עם כנפי עוף מרקיבות משוק הכרמל, והעיקר, משוגעות מכאן ועד הודעה חדשה. ואילו אני כבר פגשתי כל כך הרבה כוסיות מובחרות שמחזיקות חתולים, גברים שבגברים שאוהבים להתלטף עם חתול, ואלפי משפחות נעימות, צעירות ושפויות, עם ילדים קטנים הקרועים על חתולי המשפחה.

   דבר ראשון, שתדעו שרובנו אוהבי החתולים היינו לפני כן שונאי חתולים מושבעים, או סתם אדישים לפרוות המהלכות בחוצות עירנו. כל אוהב חתולים מחלק את חייו ל"החיים לפני החתול" ו"החיים אחרי החתול". אני עצמי בכלל לא ראיתי את החתולים במשך שנים, ממש כאילו הם לא היו קיימים. זה לא שהייתי אדישה לקיומם, אשכרה לא ראיתי אותם. את הציפורים שמעתי, כלבים ראיתי רתומים לבעליהם ברחובות, פה ושם ריחמתי על איזה דג זהב שנפח את נשמתו באקווריום זעיר אצל חברים, אבל חתולי העיר לא הראו את פניהם בפניי. כאשר גיליתי את החתולים, הופתעתי כמה רבים מהם גרים בגינת ביתי ומנהלים שם חיים שוקקים ומורכבים.

    אני שומעת את זה מהמון אנשים. הם פשוט לא שמים לב לחתולים. כאן יש שתי אופציות: או שכולנו סכיזואידים ולא רואים ממטר, או שהחתולים הם יצורים כל כך מתוחכמים ושורדניים, שהם יודעים איך להחביא את עצמם מעינינו. חתולים הם אלופים בלהסתדר בעיר כדי לא לעצבן את אלה שלא מחבבים אותם. בקיצור, הם יודעים איך לא להיראות יותר מדי לעיני צורריהם.

 

וזה עבדה, הפרסי שהוא הכי לב של איזו אימא, והיא כמובן אני

   מי שהתמזל מזלו וגילה את האוצרות הקטנים המתגוללים ברחובות, זוכה בענק. בשבילי, לגלות את אהבת החתול לדורותיו היה איפינניה של ממש. בכךך לא תיארתי שחתול, המוכר בציבור זה אלפי שנים כברייה מנוכרת, יחסנית וכפוית טובה, הוא טיפוס כל כך שופע רגש, חום וחוכמה. היום, אין בעיני דבר נעים יותר מלשבת בחורף מול הטלוויזיה, כשבחוץ יורד גשם זלעפות, ועל ברכיי המכוסות בפוך רובצת פרווה הרוטטת ברוב גרגורי הנאה. ומה יותר נעים ועילאי מלחבק את תינוקות הפרווה ללוח הלב, ולהרגיש את ליבם הקטן ההולם במסירות ובהכרת תודה אל ליבנו? 

   היום, חתול הוא בעיני סמל לחיים הטובים. סמן תרבותי לקיום הבורגני הנעים שלנו. אתם חושבים שיש  לכם הכול? לא בדיוק. כל סלון איקאה חייב להתגנדר בחתול. כל פוף פרווה זקוק לפרווה נוספת, טובת לב ומרוצה מהחיים, שתשב עליו. ומה שווה המיטה בלי חתול? חתול הבית הוא רב שימושי: גם מקשט את הבית ביופיו, גם מספק טונות של אהבה, וגם מתפקד על תקן המרגיע הביתי. בשבילי, חתול ששוכב על בטני ומגרגר, זה הרבה יותר יעיל מוואליום. חתול שיודע מתי אני עצבנית ובא מיידית להרגיע אותי, חתול שקולט מתי אני מרגישה לא טוב ובא לשבת עלי כדי להזרים לי אנרגיות טובות ומרגיעות, הוא בעיני הגשמה מעשית של החיים האבודים שלנו בגן עדן.

   אני נשמעת לכם מתפייטת מדי? הוזה? משוגעת חלילה? קחו חתול, ותגלו שהחיים שלכם משתנים לטובה. לא בכדי, הגיבור הכי מקסים בספרי הילדים הוא חתול: "החתול במגפיים". לא מזמן קראתי שוב את הסיפור, ונדהמתי כיצד הסופר היטיב להבין את הנפש החתולית, את האצילות הטבועה בהם, את הנאמנות הבלתי מתפשרת להוריהם האנושיים. חתול שאוהב אותך יעשה למענך הכול, ממש הכול. הוא יציל אותך, הוא יתריע בפנייך על סכנות (גז, רעידת אדמה, שריפה), הוא ינסה לרפא אותך בנועם הליכותיו כי אתה חשוב לו.

   אז לכל שונאי החתולים שניאצו אותי לאורך השנה בטור הזה, שקיללו אותי ואת עמיתי החתולאים (שהם רבים מכפי שאתם משערים), ולכל אלה הסבורים עדיין שחתול זה סתם יצור סתמי וחסר נשמה, תעשו לעצמכם טובה גדולה וקחו חתול. רדו מהדעות הקדומות. תלמדו ממיליארדי אנשים בעולם שנתנו בית לחתולי רחוב אומללים, וזוכים לחופני אהבה מדהימים יום-יום. "החיים אחרי החתול" הם הרבה יותר טובים מקודם.

 

לטורים הקודמים

פולניות?

חתולים הם פולניות פריג'דיות עם פרוות מינק? נהוג לחשוב כך, אבל האמת שהם נפש טובה. הכירו את משוק, הזכאי להדליק את משואת יום העצמאות הבא על היותו אם אומנת מסורה לשלל גורים. הרשימה פורסמה בירוק נושך NRG מעריב

 

לרשימה שפורסמה היום, "זהו שיר פרידה", ירוק נושך NRG מעריב

 

לאחרונה שמעתי את ההגדרה הכי מצחיקה על חתולים. ידידה אמרה לי שחתולים מזכירים לה "פולניות בפרוות מינק". ישר דמיינתי את עדת חתולות החצר, שלחלקן פרווה עשירה, רכה וצפופה יותר מלכל המינקים בעולם, בתור הפולניות שמציפות את הלובי של היכל התרבות בקונצרטים של הפילהרמונית, שותות בוץ קטן, מסריחות שאנל 5 לקילומטרים, ומפזילות לכניסת הנגנים שמא יזכו להציץ בזובין מהטה. ובין לגימה מהקפה לוויש עם הלשון על השיניים כדי לנקות את הליפסטיק האדום דם, הן מכניסות שטוזות בפולנית זו לזו.

 

   לפעמים גם אני מתפתה לחשוב שחתולים הם בריות יחסניות, קרירות וכפויות טובה, בייחוד כשהם מפנים אלי ישבן שעיר אם לא מילאתי אחר גחמותיהם, או כאשר הם עושים ברוגז ומראים לי "פני תשעה באב", אם הייתי עסוקה ולא שמתי לב אליהם ליותר מחצי דקה. בדיוק כמו בכל המערכונים על הפולניות הפריג'ידיות, העוסקות בחשבונות קטנוניים בנוסח כמה הביאו הפרידמנים לחתונה של הבת, והאם השכנה החמיאה או לא החמיאה על החליפה החדשה מהמשביר.

 

קבלו את משוק: אם אומנת לכל עת

   אבל אז אני נתקלת בכל אותן ידידויות אמיצות ועזרה מכמירת לב בין חתולים, ונזכרת בכך שעַם החתולים הוא בעל הלב הכי טוב ומסור בעולם. שחתולים מרימים את האף כי כאלה הם, מיוחסים מעצם טבעם, אבל לעזור לזולת, בין אם הזולת הוא אדם או חתול או חיה אחרת, הם יודעים לעשות מכל הלב.

 

  מכרה שלי, שמתנדבת באחד מסניפי צער בעלי חיים, מביאה לביתה מעת לעת גורי חתולים בני יומם שננטשו בכלביה או שנאספו מהרחוב. לפני שלוש שנים היא הביאה גור כבן חודש, חולה מאוד וכמעט עיוור כתוצאה ממחלת עיניים. עין אחת ניצלה, אבל בשנייה הוא נשאר עיוור. ייתכן שאופן ההצלה של מָשוּק, העובדה שהבין כי חייו ניתנו לו במתנה, הם אלה שגרמו לו להכיר תודה ולהיות חתול כל כך אוהב, אמפטי ושש לעזור.

 

   משוק הוא חתול אציל וידידותי. הוא חי עם עוד שלושה חתולים שהיו בבית קודם לכן. כל רצונו לרצות, לסייע ולאהוב את הזולת – חתולים או אנשים. אז כשידידתי הביאה הביתה ארבעה גורים שננטשו, משוק אימץ אותם כאילו היה משפחה אומנת של חתול אחד. האם זה קרה בגלל שהיו דומים לו? האם בשל הדמיון בצבעים הוא חשב שהם אחיו האבודים? לא אדע. אבל מן הרגע בו דרכו כפותיהם הזעירות בדירה, נתן להם משוק לישון איתו, להתרפק עליו ולשחק איתו. הוא ממש גידל אותם עד שהם התחזק, גדלו ונמסרו לאימוץ.

 

משוק ואחד מחניכיו

   מאז, משוק הוא אומן "רשמי" של גורים שננטשו בצער בעלי חיים. מדי פעם ידידתי מביאה גור או כמה גורים נטושים, כדי לגדל אותם עד שתימצא להם משפחה מאמצת, ומשוק נכנס לתפקיד כאילו עבר קורס אומנה של משרד הרווחה. ואין דבר יפה ומדהים יותר מלהביט בתמונותיו, משפיע את אהבתו על "הילדים שלו". לדעתי הוא צריך להדליק משואה ביום העצמאות הבא.

 

   לא רק חתולי הבית יודעים לאהוב, לחנוך ולתמוך בגורים שאינם בני משפחתם הביולוגית. אצלי בגינה למטה, החתולה השחורה הידועה בשמה "התינוקת", אימצה את "ז'ק" השחורה-לבנה שהתייתמה בגיל חצי שנה. לפני שז'ק התייתמה, התינוקת בכלל לא חיבבה אותה. אבל ברגע בו ז'ק הפכה ליתומה אומללה הזקוקה נואשות לתמיכת אם, התינוקות אימצה אותה בחפץ לב. היום ז'ק בת שלוש והתינוקת בה שמונה, והן ממשיכות להתרוצץ יחד בגינה כאם ובתה הקטנה, מאחר ושתיהן מעוקרות.

 

ידליק משואה ביום העצמאות הבא

   לצד התינוקת, ז'ק מתנהגת בילדותיות עד היום. והתינוקת היא אימא מאמצת נאמנה, מתמידה וותרנית. הכי מצחיק לראותן אוכלות יחד מאותה ערמה, ואיך לפעמים, כאשר ז'ק דוחפת את התינוקת מערמת המזון, במין פינוק תובעני של "ילד עריץ", התינוקת מוותרת לה בהכנעה ונותנת לה לאכול קודם. בלילות החורף התינוקת נותנת לז'ק להצטנף בין זרועותיה ולחוש את חום פרוותה העבותה, ובבקרים נעימים של קיץ היא משתובבת איתה כאילו הן גורות שנולדו לאותה אם.

 

   ולא רק בחצר, היכן שכולם מכירים את כולם, מבחינים באימוצים מפתיעים. לאחרונה ראיתי ברחוב אימוץ ביזארי מאוד: זכר בוגר ולא מסורס, עם זוג ואבוס מצטיינות, שמאחוריו נשרך גור בן חצי שנה, שהוא מטפל בו ודואג לו כאילו היה אביו. נדמה לי שכמה גברים צריכים לעבור אצל בעל הביצים הענקיות קורס באבהות.   

  

איבדו את הדרך הביתה

חתולים לא מעוקרים או לא מסורסים בורחים מהבית כדי לבצע מצוות פרו ורבו. ואז  הם על פי רוב לא חוזרים. מצבם ברחוב בכי רע. קחו את זה בחשבון כשאתם מתעצלים או חוששים לקחת אותם לוטרינר לביצוע הניתוח הקל הזה. הרשימה פורסמה בירוק נושך NRG מעריב

 

לרשימה שפורסמה היום, "הפולנייה", ירוק נושך NRG מעריב.

בשבוע שעבר, כשהאכלתי את החתולים בחצר, פתאום שמעתי קול בוכים קטן מאחוריי. "סליחה," אמר הקול הילדותי. הסתובבי וראיתי נערה ממררת בבכי. "אולי ראית חתול פרסי לבן בסביבה?" היא שאלה.
 
   הסתבר שחתולה האהוב ברח מהבית. נראה שמישהו מבני המשפחה השאיר דלת פתוחה, והוא ניצל את ההזדמנות והלך לחקור עולמות חדשים. הסברה שלי היא, שהוא ברח כדי לבצע מצוות פרו ורבו. עכשיו עונת הרבייה, אני שומעת הרבה יללות ומריבות בלילות, ואין ספק שהחרמן הקטן הלך לחפש לו אורגיה.
 
    שוב ושוב אני לועסת את המוח לכל מי שמאמץ חתול: תעקרו ותסרסו אותם לקראת גיל שנה, לא מאוחר יותר! תעשו טובה לכם ולהם, ותסרסו. אם אתם אוהבים את החתול, אל תזניחו את הניתוח הקל הזה. חבל. חבל שהחתול יברח מפני שילך בעקבות יצרו וטבעו, יקיים מצוות פרו ורבו ויביא לעולם גורים מיותרים שגורלם עלול להיות רע ומר, ובעיקר: אתם תחסרו לו והוא יחסר לכם.
 
   לפני שנים, חברי מ' ראה בשכונתו חתול פרסי שבוודאי היה בעבר לבן, אך עתה הייתה פרוותו אפורה ומלאת רסטות כמו של סאדוּ הודי. ידידי הבחין שמדובר בחתול גזעי צחור ויפהפה, אבל לא הצליח לתפוס אותו. כעבור שנתיים, באחד החורפים הקשים של תל אביב, הוא ראה את החתול הפרסי חולה מאוד. האומלל ממש גסס לנגד עיניו. ידידי הביא סל קניות מפלסטיק, כמו זה שזקנות לוקחות לשוק, ונטל את החתול הגוסס כאילו היה זה גוש חסר כוח רצון. החתול כלל לא התנגד, כי היה כל כך חולה. אצל הווטרינר הסתבר שיש לו דלקת ריאות חריפה, בנוסף לתולעים, פרעושים, טפילי אוזניים, ועוד כל מיני מרעין בישין. 
 

    הווטרינר אמר לידידי שהחתול היה מת בתוך ימים ספורים אלמלא הציל אותו. ואכן, החתול הבריא, וכאשר כל פרוותו שגולחה צמחה מחדש, נולד ממנו ברבור מדהים. ידידי וחתולו הפכו לחברים בלב ובנפש. ממש ראו על החתול שהוא מוקיר את ידידי על שהציל את חייו. אז בשביל מה להגיע לזה? ברור שחתול גזעי כה מפואר לא נולד ברחוב. ברור שנולד לתוך משפחה, וברח, כפי הנראה מפני שלא סורס בזמן.
 
   אני יכולה לספר לכם על מקרים כאלה בטונות. חתולתה של בת אחותי, יפהפייה ענקית ושמנמונת בצבעי שחור-לבן, ששמה בישראל היה פלופה (על שום שכאשר צעדה, אחוריה הדשנים היו עושים פליפ-פלופ), ברחה כשהייתה בת שנה, בגלל שלא עוקרה בזמן. זאת ועוד, אחת לכמה חודשים אני מגלה בשכונה מודעה על חתול זה או אחר שברח, בדרך כלל מפני שלא סורס בזמן.

   רוב החתולים שבורחים אינם חוזרים. חתולים גזעיים ויפים נחטפים על פי רוב על ידי אנשים שחומדים את חמודותיהם, אך רע ומר הוא גורלם של אלה שלא מגיעים שוב לבית אוהב, והם נידונים לחיי סבל ברחוב. וכל זה בגלל שהתמהמהנו בסירוסם ובעיקורם. רבים הם האנשים שחוששים מפני הניתוח הזה, כאילו מדובר במעשה דמוני. חלקם סבורים שאסור לקפח את החתול ולשלול ממנו את חווית פרו ורבו. על כך יש לי לומר: ומה, חיי סבל ברחוב לחתול ולצאצאיו זה יותר טוב?
 
   אחרים מבינים את חשיבות הניתוח, אבל חשים אי נוחות מפניו כאילו אותם מסרסים כאן, ולכן נוהגים למשוך את הזמן עד שכבר מאוחר מדי. לאלה אני אומרת: החתול הוא לא אתם, אל תזדהו איתו כל כך, סרסו אותו ותעניקו לו חיים טובים ומלאי אהבה בביתכם. וישנם גם סתם אנשים חסרי אחריות, שגורל החתול או צאצאיו מעניינים את קצה כפכף-הים שלהם, ולא בא להם להוציא על זה כסף. לאלה אני אומרת: לא מדובר בניתוח יקר, מה גם שניתן לקבל הנחות אצל וטרינרים מתחשבים.
 
   בכלל, אצל חתולים זכרים מדובר בניתוח קל למדי, שאחריו מתאושש החתול במהירות שיא. עבדה שלי חזר לחיים בתוך שמונה שעות מתום הניתוח. אחרי שישן טוב-טוב בהשפעת סמי ההרדמה, התעורר והשתולל כמו גור מלא שמחת חיים. החתולות שונאת את הניתוח הרבה יותר מהחתולים, כי נשארת להן צלקת מגעילה בבטן. אבל במו עיניי ראיתי את חתולות הגינה שעוקרו, חוזרות לחיים מלאי עזוז יומיים אחרי הניתוח. הן אפילו מוציאות את התפרים בשיניהן החדות, כאלה מתוחכמות הן.
 
   כבר בעבר סיפרתי כאן כיצד השתפרה איכות חייהם של חתולי הגינה שלי הודות לניתוח. תוחלת החיים עולה, איכות החיים משתפרת פלאים. יש אצלנו למטה חתולים שהם כבר בני 12! לולא סורסו או עוקרו, קרוב לוודאי שהיו גוססים עד להכאיב מאיידס של חתולים.   
  

חותמת האנושיות

גני משחקים לחתולים? צריך את זה? היוזמה החדשה של עיריית רמת גן לצרף גן שעשועים לחתולים ליד פינות האכלה, הזכירה לי שחתולים יודעים למצוא בעצמם בכל פינה גן שעשועים קטן. מצד שני, נזכרתי במה שסיפרה לי חברה, כיצד הלכה לגינה עם הילדים שהיא מטפלת בהם, והצטרפו אליהם שני גורים בטבעיות גמורה, כאילו היא גם המטפלת שלהם. פורסם בירוק נושך NRG מעריב.

 

לרשימה החדשה,"לא מוצאים את הדרך הביתה", NRG מעריב.

                   
לאחרונה קראתי על יוזמה חדשה של עיריית רמת גן להקים פינות האכלה קבועות ברחבי העיר, כדי למזער את הרעש שעושים תושבים המתנגדים להאכלת חתולים בחצרות הבתים. הטריק השיווקי שנועד לייפות את המהלך בעיני המאכילים, שלא אוהבים החלטות ממסדיות כאלה, הוא להוסיף לפינות האכלה מתקני שעשועים וגירוד לסועדים הקטנים. מעין גן שעשועים לחתולים. עדיין אינני יודעת אם טוב המהלך או לא, ימים יגידו. מה שכן, כמה הצחיק אותי שהעירייה סבורה שחתולים זקוקים למגרשי משחקים יזומים!

   אצלי מול הבית ישנה פיסת חצר גדולה, מדושאת ותחומה בעצים, אליה לא נכנסים הדיירים. המקום הזה, שהוא טריטוריה מפורזת בעיני חתולי החצרות שלנו, נחשב לגן השעשועים של כל חתולי הבלוק. תמיד מדהים אותי מחדש לראות את האימהות מביאות את גוריהן כדי לשחק איתם ב"גינה", ללמד אותם צעדים ראשונים בציד תוך כדי משחק, ובעיקר "לאוורר קצת את הילדים".

   אחת מן האימהות הכי חרוצות ומסורות אצלנו היא טרי-קולורית מדהימה במסירותה האימהית, שמשום מה לעולם לא נתפסה על ידי הלוכדים של העירייה והיא ממשיכה לפרות ולרבות בחצר. זאתי, הקימה כבר שבעה או שמונה דורות של צאצאים! ומה הכי מצחיק? שדווקא ילדיה נתפסים ומסורסים, רק היא לא. כך קורה, שתמיד יש לה כמה "ילדים ענקיים", בני שנתיים, שלוש ואפילו חמש, לצד גורים פעוטים. לפעמים היא באה לגינה עם כל "הבנדה", הגדולים והפספוסים.

   אין דבר מצחיק ומענג יותר מלראות את כל בני המשפחה משחקים יחד ב"גינת השעשועים". האם רודפת אחרי הגור במין מרדפים מדומים, שבוודאי נועדו לשמן את כישורי הציד שלו כצייד לעתיד. האחיות הגדולים משגרים קודמים מצטרפות גם הן להילולה, במטרה לחנוך את הקטנצ'יק, ולפעמים אפילו שני האחים הג'ינג'ים "הגמלים", שסורסו ונשארו תינוקות לנצח לאימם, מצטרפים למשחקים. אין מראה משובב נפש מזה.

   מצד שני, אולי חבר המועצה בעיריית רמת גן, זה שיזם את מהלך "גני השעשועים לחתולים פלוס פינות האכלה", צודק במשהו. לפני כמה שנים הסתבר לי שחתולים שמחים מאוד לשחק גם במתקני השעשועים ובארגזי החול לילדים. תחילה, ראיתי חתולה אפורה ומדהימה אחת, שגרה בגן הילדים בשכונה, משחקת במתקנים של הילדים. אחר כך שמעתי סיפור מדהים מחברה שלי, שהדגים לי עד כמה החתמנו את חתולי הרחוב לנצח, וגם כמה ידידותיים ואנושיים הם החתולים בחצרות וברחובות שלנו.

    פעם טיפלה חברתי בשני ילדים: אחים כבני ארבע ושש. באחד הימים הם החליטו ללכת לגינת השעשועים ליד הבית כדי לפרוק קצת מתחים ולהשתולל. בגינת ביתם הם פגשו בשני גורים כבני חצי שנה, שהילדים מאכילים ומשחקים איתם. באופן מוזר, שחברתי לא מצליחה להסביר עד היום, החלו הגורים לצעוד איתם "רגלי", וממש התלוו אליהם לגינת השעשועים, כאילו גם הם חלק מחבורת הילדים. חברתי פסעה ככה חמש דקות עד לגינה הציבורית, כששני זאטוטים אנושיים ושני זאטוטים חתוליים הולכים לה בין הרגליים.

   בגינה הציבורית פנתה כל הבנדה לכיוון מגרש המשחקים. הילדים התגלצ'ו במגלשות והתנדנדו בנדנדות, והגורים התרוצצו ביניהם בעליזות, שיחקו ביחד בארגז החול, העיפו חול זה על זה ושייפו ציפוריים על בולי עץ. והשמחה הייתה רבה. חברתי ישבה על הספסל בצד, לא מאמינה למראה עיניה: שני גורי אדם ושני גורי חתול בהרמוניה שלא תאומן. הוכחה שנועדנו לחיות עם חתולים, ועם חיות בכלל, בדו קיום מדהים. החתולים מאוד נהנו מהמשחק עם בני האדם הקטנים, ומיצו היטב את המתקנים המיועדים לילדים, כאילו העירייה בנתה זאת לכבודם.
   ומה חשבתם קרה אחרי שלכולם קצת נמאס לשחק? חברתי והילדים יצאו מהגן לכיוון הבית, והגורים? אחריהם. והכול נעשה בטבעיות גמורה, כאילו חברתי היא גם המטפלת שלהם – הלכו לגינה הציבורית ועכשיו חוזרים הביתה. ובאיזה ביטחון הם הלכו וחזרו איתם, באיזה תיאום. הלוא יכלו להישאר בגינה הציבורית ולחזור לבדם הביתה. אבל לא. כל החבורה סיימה את עסקיה בגינה, וחזרה הביתה כעדר אחד.

   מאז אני מבינה יותר ויותר את הקסם שיש בחיים על חתול. כן, האנשנו אותם לגמרי. כן, החתמנו אותם. חתולי הרחוב הם ברובם הגדול מוחתמים. הם מתייחסים אלינו כמו היינו הוריהם, ממש כמו חתולי הבית שלנו. הם בוטחים בנו לגמרי, ומעניקים לנו את הזכות להיטיב איתם ולאהוב אותם. בעיני, זו זכות מדהימה, שבחיי העיר יש ביכולתי לחיות בכזו הרמוניה עם בעלי חיים. 
 
  
 
 
 

לישון עם האויב?

לישון איתם או לא? זו השאלה הדוחקת, כשאתם מכניסים חתול חדש הביתה. אצלי ההסתייגות לא נובעת מאיסטניסיות דווקא, אלא מפני שלא בא לי להתעורר למראה פנים ענקיות של חתול פרסי אפור, שנראות על הבוקר כמו מפלצת בשבעים אינץ'. הרשימה פורסמה בירוק נושך NRG מעריב.

לרשימה שפורסמה היום, "חותמת אנושית"',  NRG מעריב

לישון עם החתול?  על כך יענה כל חתול שפוי בלי היסוס: "ב-ר-ו-ר!" אין דבר שחתולים חושקים בו יותר מאשר לישון עם הוריהם האנושיים. תספרו את זה למ' וא', זוג חברים שלי, שחתולם חָסוּל מתייצב כל בוקר בשש במיטתם, מתכרבל על הכרית בין ראשיהם, ותוקע את ישבנו הצחור הישר לתוך פרצופיהם. לא אחת, מ' מתעורר כשריח של מזבלת חירייה מציף את נחיריו. מה קרה? חסול תקע בפניו את ישבנו השעיר, המסריח מקקי. אחר כך, לך תסרב להם לישון במיטתך. נראה אותך גומל אותם ואת עצמך מההרגל המגונה!

 

    אצלי, זה היה חוק בל יעבור כבר מן ההתחלה. ידעתי שעם שינה דפוקה כמו שלי, אם הוסיף חתול לעסק, תלך לי השינה לגמרי. כשעבדה הגיע כגור בן חודשיים וחצי, נזקקתי לעצבי ברזל כדי למנוע ממנו לישון איתי. בטח תגידו, לא חאראם? באמת חאראם על הגור המסכן, שבסך הכול רצה לישון עם אימא. ומה הוא לא עשה לשם כך! היה מתייצב ליד דלת חדר השינה שלי לקראת מועד הליכתי לישון, ומנסה לחמוק פנימה כשפתחתי את הדלת. על כן התחכמתי לו והמצאתי טקטיקת הסחה. במקום ללכת לישון כפי שהוא ציפה, המתנתי לו על הספה בסלון עם מבחר משחקים. הקטנטן היה מגיע מייד, משחק קצת, מתכרבל בזרועותיי, שרתי לו כמה שירי ערש, והוא היה צונח לתרדמה מתוקה. זה היה האות שלי להיעלם לחדרי.
 

 

    ממש עזר לי הטריק. כעבור שתי דקות הייתי שומעת אותו מטיח את גופו הקטן על הדלת. ניסה הפעוט, לפתוח את הידית ולחדור פנימה, לזרועות אימא. רק במאמצי-על מנעתי מעצמי לקום ולפתוח לו. נורא ריחמתי עליו, אבל מנעתי מעצמי בכוח לקום. אני יודעת, התנהגתי רע מאוד. בוודאי תאשימו אותי שאני "מאמי דירסט" מרושעת. סורי, הייתי חייבת להציל את שנתי הקלה מידיהם הטורפניות של החתולים.

 

   אבל אני מכירה לא מעט אנשים שמוותרים על נוחותם הבסיסית כדי שכבודו החתול יישן איתם במיטה. לשם כך הם נדחקים החוצה, מוצאים את עצמם ישנים בפוזות מכווצות ומגוחכות, לפעמים אפילו על הרצפה, וקמים עם כאבי גב איומים, בעוד שהחתול תופס את כל המיטה לרוחב. זו שינה זו? ההקרבה למען תינוק הפרווה תופסת לעיתים ממדים מפלצתיים.

 

   אצלי זה כל דבר, חוץ מהמיטה. אני שפוטה ידועה של חתולים, עד שזה מגיע לטריטוריה הקדושה. ולא שלא ניסיתי לתת להם לישון איתי. ניסיתי, ושנתי הפכה לשנת בלהות. בפעם וחצי שהנחתי לעבדה לישון איתי, התעוררתי לתחושת דגדוג לא נעימה בפנים. פקחתי את עיני וליבי נפל לתחתונים. מתוך שרעפי שינה ראיתי פנים ענקיות ושעירות כמו במסך שבעים אינץ'. מי המפלצת? זעקתי, וכמעט פרחה נשמתי. הסתבר שעבדה הצמיד את פניו לפניי, לבדוק אם אני עדיין נושמת. תאמינו לי שלהתעורר כשפרצוף ענקי של חתול פרסי אפור תקוע בפנייך, זו לא חוויה מומלצת.

 

    התסריט חזר על עצמו כשהגיע מוטל לגור איתנו. הג'ינג'י הקטנטן והאנרגטי ניסה להידפק על דלתי ולפתוח את הדלת. בכוחות שלא האמנתי שיש בגוף כה קטן, הוא הצליח באחד הימים לפרוץ את הדלת. גם האירוע הזה לא מומלץ. התעוררתי בבהלה בעודו פורץ לחדרי במלוא הכוח. לרגע חשבתי שחולייה של החמאס פרצה פנימה, וכמעט הזמנתי לעצמי ניידת שח"ל. השלב הבא היה נעילת החדר. אבל גם את הטריק הזה מוטל הצליח לעקוף, ופרץ פנימה, אל תשאלו אותי באיזה כוחות.

 

   מאז, דלת חדר השינה שלי שמורה כמו מבצר מאימת השעירים הקטנים. יש לי שלושה מנעולים, לא פחות ולא יותר. כשיהיה לי כסף ספייר, אני נשבעת לרכוש פלדלת מרופדת עם שבעה מנעולים לחדר השינה. אלוהים, מה לא יעשה החתול כדי לישון עם אימו האנושית, ומה תעשה אם אנושית כדי למנוע ממנו את התענוג המפוקפק.

 

    האם יש לכך פתרון? לא ממש. אבל מי שישן היטב ועמוק, ובעיקר לא נכנע למניפולציות של החתולים, יוכל לחלק איתם את יצועו. צריך בשביל זה עצבי ברזל ואופי חזק, אבל זה אפשרי. למשל, כבר מן ההתחלה לא לתת להם להשתלט על כל המרחב המיטתי. כשהם נדחקים כדי להשיג את החלק הכי טוב במיטה, תדחקו אותם בחזרה. בלי סנטימנטים. תהיו קשוחים. רק ככה זה עובד עם נסיכי הפרווה. 

    

  

סובלים משיעור יתר

הם שעירים, הם רגישים, וצריך לדעת איך לטפל בהם, בפרט בפרסים שביניהם. כמה טיפים לניהול החתול. הרשימה פורסמה בירוק נושך NRG מעריב

                         

לרשימה שפורסמה היום, "לישון עם האויב", ירוק נושך NRG מעריב

 

 

 לפני שבועיים טוליקה, החתולה של גל, דניאל וענבר, הרגישה לא טוב. הקיאה בלי סיבה, לא אכלה והצטנפה בתוך עצמה. מה אגיד, זה נראה לא טוב. דניאל כבר דמיינה מי-יודע-מה, כמו תמיד כשהיקרים הקטנים שלנו מרגישים לא טוב. גם הווטרינר לא ידע מה יש לטוליקה, כי פעמים רבות אפילו הווטרינרים שאנו תולים בהם את ישועתנו לא מבינים מימינם לשמאלם.

 

    כעבור שלושה ימים של סבל וכסיסת ציפוריים, בהם אפילו ענבר בת השנה ורבע לא יכלה לבצע את הדבר שהיא הכי אוהבת: לרדוף אחרי טוליקה ולמשוך לה בזנב, פתאום הקיאה החתולה כונכיית שיער עבה וארוכה יותר מנקניקיית וינר. הסתבר שהייתה לה חסימת מעיים, למרות שהיא מקבלת אוכל יבש עם משלשלים לכדורי שיער. מזל שהיא הקיאה בכוחות עצמה, כי חסימה כזו יכולה להיות מאוד-מאוד מסוכנת, וישנם חתולים שצריכים לעבור ניתוח כדי לפתוח את הסתימה.

 

 

   זה הזכיר לי את התקופה האיומה שעברתי עם עבדה, הפרסי הכי שעיר בעולם, לפני 13 שנים. באותם ימים, המידע על גידול חתולים היה מועט בהרבה מהיום – עידן הרשת, וגם מזון החתולים היה מוגבל בהרבה. חודשיים עבדה כמעט לא אכל. הוא היה בא אליי כל שעה-שעתיים ומתחנן לאוכל, ואז היה מלקק בקושי חצי כפית. הוא גם ירד במשקל, ואני, כמו מטומטמת, חשבתי שזה בטח יעבור לו, ואולי הוא פשוט לא אוהב את הטעמים שאני מגישה לו? אז הלכתי והעמסתי את המקרר בכל טוב הארץ: מעדנים של כל היצרנים לחתולים, בייקונים ופסטרמות בשפע, הכול כדי לפתות אותו. והוא היה אוכל ביס קטנטן, והולך לו בעליבות עם זנב מושפל.

 

   עד שעשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות מההתחלה, להתקשר לווטרינר המסוקס. זה צרח עלי: "מה, את לא נותנת לו לקסה באופן קבוע?" מאז, מדי שבוע מתנהלים בביתי מרדפים ומאבקים עם עבדה, כדי לתפוס אותו ולתת לו מין משחה חומה ושמנונית שנקראת לקסהסטט, שגורמת לירידה חלקה של כדורי שיער, ומשחררת אותם ביציאה כדי למנוע מקרים קריטיים של חסימות מעיים.

 

    כשלוקחים חתול, בעיקר חתול עם צרכים מיוחדים (למשל חתולים ארוכי שיער), צריך ממש ללמוד איך לטפל בו. הזנחה והרגשה "שיהיה בסדר", לא מובילה לשום מקום טוב. כמו שלא נולדים עם כישורי הורות לילדים, כך גם הטיפול בחיות מחמד לא בא לנו אוטומטי. לצערי, אני למדתי יותר מדי דברים על בשרי. אבל היום באמת אפשר להתעדכן ברשת על הטיפול היעיל בחתולים מכל הסוגים.

 

    אחרי התקופה המבעיתה ההיא עם עבדה, בה הוא כמעט הפך לשלד, אני מקפידה לסרק אותו לפחות פעם ביום. מברישה חזק ומסירה כל כך הרבה עודפי שערות, שעד היום יכולתי למלא בשערותיו של הפרסי האפור שלי חמש או שש שמיכות פוך ותריסר כריות קטנות. רק לחשוב לאן כל הפרווה המיותרת הזו הייתה מגיעה אילולא הברשתי אותו טוב-טוב על בסיס יומיומי!

 

   אסור להזניח את השעירים הקטנים. צריך להבריש אותם היטב, גם אם לא בא להם: תאמינו לי שאחרי כמה חודשים הם יתרגלו ויאהבו את זה. צריך להקפיד על מזון ההולם אותם, ולא להזניח דברים כאלה, כי לפעמים זה עלול להיגמר רע. קראתי על מקרה של חתול עם חסימת מעיים, שנותח ולא שרד את הניתוח. אז בשביל מה להגיע לזה?

 

   בעיה נוספת חמורה לא פחות היא חסימה בדרכי השתן, בעיקר אצל זכרים. אצלי, מוטל הוא זה שסובל מהבעיה. בערך בגיל שלוש הבחנתי שהוא מתאמץ מאוד בהטלת שתן, מיילל וסובל מאוד, ומלקק בכפייתיות את אזור הישבן. אז כבר היה אינטרנט, אז גלשתי, ביררתי, שאלתי וחקרתי ומצאתי מה הבעיה שלו. היום הוא מקבל שני סוגי מזון שמתאימים לו ומונעים את הבעיה, ואני משגיחה עליו בשבע עיניים כדי למנוע את הישנות המחלה.

 

 

   היום אני גם יודעת את מה שלא ידעתי לפני שמונה שנים, כאשר מוטל הגיע אלי כגור, והוא שלא רצוי לסרס זכרים לפני גיל שנה, כי סירוס מוקדם עלול לזרז את בעיית החסימה בדרכי השתן. ישנם וטרינרים שיתעקשו אתכם שסירוס מוקדם מדי, לפני שהחתול "הגיע לפרקו", אינו מסוכן כלל וכלל. אבל מניסיוני זה אכן אחד הזרזים להיווצרות הבעיה.

 

   אל תזניחו אותם. תלמדו כל מה שיש ללמוד ברשת על גידול חתולים. כי חתול חולה זה כאב לב גדול.