ארכיון קטגוריה: התשקורת העויינת

ראיון איתי בערוץ 10

ביום ו', 11/6/2010, בשעה 14.30, אתארח בתוכנית "המקצוענים 10" בערוץ 10 ואדבר על ספרי החדש, הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות", זוכה פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל.

לראיון המלא בנענע 10

גם כאלו יש

אבל התמונה יצאה יפה…

מתוך הביקורת במעריב: "יש כוח מסוים לשטף הזה, יש בו חיונית לעתים. אבל הרגעים היפים ברומן הם אלה שבהם השטף המאני-היסטרי מרפה, ואמת כאובה וחרישית מסתתרת מאחוריו."  (א. גלסנר)

חיי מדף? חיי כלב!

לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל המו"ל שלי הודיע לי שלסטימצקי יש הסדר חדש: מי שקונה ספל קפה מקבל ספר חינם. אולי הוא אמר את זה בציניות, אבל אני לא אתפלא אם זה יקרה, ובקרוב.

כשספרי הראשון ראה אור, בשנת 1993, הוא היה שבעה חודשים בחנויות, על השולחן המרכזי וגם בחלונות הראווה. נכון, היו אז הרבה פחות כותרים, וחוץ מזה, עדיין לא היה נהוג המנהג המגונה שהוצאה קונה מקום תצוגה טוב או מקום בחלון.

עברו רק ארבע שנים, וכשספרי השני ראה אור ב-1997, הוא היה רק שלושה חודשים בחנות, ובמקום די מעפן.

עברו עוד שלוש שנים, הגענו לשנת 2000, וספרי השלישי ישב בחנות חודשיים, במקום מאוד מעפן.

הרביעי היה באינטרנט, בוויינט, חודשיים בהמשכים מדי יום, אבל זו לא דוגמה.

ועכשיו הספר החמישי, זה שיצא בחודש שעבר, אפריל 2010. חודש אחרי שיצא, עכשיו הוא כבר במבצעים. לפני כן פשוט לא ראו אותו. כדי שיראו אותו, החנויות דורשות שייכנס למבצע. אחרת הוא כל כך יוצנע, ואולי אפילו לא יוצג. בדקתי. אמרו לי שהספר נמצא במלאי, אבל בפועל הוא לא הוצג בכלל. ואם לא מוצג, אז אפילו סיכוי זעיר אין לו. זה או מבצעים, או "לכי תמותי".

בזמנו, כשיצא ספרי השני, והיו קצת בעיות בהתחלה עם יחצ"נות, בכיתי לעורך שלי, ואמרתי לו שבאותה המידה יכולתי להדיח את הספר בשירותים, עם מי הניאגרה.

עכשיו זה לא מי ניאגרה, זה בתמורה לכוס קפה. אל תהססו לבקש גם מאפין. אם אתם משלמים על כוס קפה ומקבלים ספר חינם, לפחות שיתנו גם מאפין חינם. שלא תצאו פריירים.

תתאפק! תרסן! תתנזר!

לפוסט הקודם בנושא

לפעמים אני תוהה מדוע מקובל על רובנו המוסר הכפול של הקפיטליזם החזירי. אנחנו – היצרנים, המשווקים, המפרסמים – נפתה אתכם בכל דרך, ואתם לעומת זאת – הקהל שלנו – תתאפקו, תרסנו, תתנזרו. אנחנו נציג לפניכם המבורגרים נוטפי שומן, גלידות מטמטמות, שוקולדים מבהיקים, נשים מעורטלות, חזות חשופים, סיגריות מפתות, משקאות תוססים שרק המראה שלהם גורם לך לרצות לשתות אותם, תוכניות טלוויזיה שמגרות את היצרים הפרימיטיביים הכי אפלים שלכם, ואתם, בבקשה להפעיל שיקול דעת ולדעת מתי להתנזר! אתם מבוגרים, אתם אחראים, אתם חכמים, אתם חזקים, וכל מה שצריך בסך הכול זה להתאפק ולהתעלות מעל ליצרים הבהמיים. 
 
את תביטי בדוגמנית ההירואין שיק שבמגזין, אך תחיי בשלום ובנחת עם שמנמנותך. אתה תסתכל בטבלת השוקולד הממולא, אבל תבצע לעצמך רק שתי קוביות. אתם אל תפתחו את ערוצי הפורנו. אתם ילדים אל תיכנסו לפורומים שבהם תפותו על ידי פדופילים. וכולכם, פליז, תוותרו על הסיגריות שמוצגות לפניכם כשיא התענוג.
 
החוזה הלא כתוב הזה שבין האדם והקונצרן שמספק את הפיתויים הוא זה שאינו מובן. מדוע כולם מקבלים אותו כמובן מאליו, כאילו כך הם פני הדברים ואין מה לעשות בנדון? מדוע ליצרן ולמשווק מותר לעשות את כל המניפולציות האפשריות כדי לפתות אותנו להרעיל את גופנו ונשמותינו, ואילו אנחנו צריכים לגלות בגרות ולהגיד לא למה שמזיק לנו? מדוע מי שמכור לאוכל, למין, לסמים, לטלוויזיה, לסיגריות וכו' זו אשמתו, כי אינו בוגר דיו ואינו מסוגל להשתלט על היצר, אבל ליצרנים ולמשווקים מותר לעבור על כל חוק מוסרי כדי לפתות אותנו לצרוך רעל פיזי ורוחני?
 
בקיצור, מדוע להם מותר להרעיל אותנו בשם הקפיטליזם הקדוש, ואילו אנחנו תמיד האשמים? מי קבע שלהם מותר לרקוד לפנינו ריקודי פיתוי, ואילו אנחנו צריכים לשבת עם רעלה ולהתעלם מהעינטוזים? 
 
באיזה שהוא מקום מגיע שלב שבו ל"חירות הפרט" ולזכותו של הפרט לעשות הכול ולקבל הכול ולבחור הכול אין שום משמעות, שכן הוא אינו בוחר ואינו שולט על שום דבר. כשהשלב הזה מגיע, והוא הגיע מזמן מזמן, נשאלת השאלה מדוע מי שיכול אולי לשנות משהו, לא עושה דבר בנידון, מלבד להאשים את הבהמה השמנה על שהיא תוקעת כל מה שעומד מולה, את הנער על שהתחת שלו נדבק לכיסא ליד המחשב, את הגבר על שהוא כבר לא יכול לזיין את אשתו רגיל מרוב הארדקור שהוא רואה, ואת רוב בני האדם על שהם צופים בתוכניות זבל בטלוויזיה. שהרי רק הם האשמים. מי ביקש מהם לפעול כמו רובוטים? למה הם לא מפעילים שיקול דעת?
 
כשמיעוט אליטיסטי טוען שעלינו מוטלת האחריות להגיד לא לזבלים שמציפים אותנו (ראו התגובות כאן), שעלינו מוטל פשוט להתעלם מהזבל המזיק לנו, הוא מתעלם מכך שכמיעוט אליטיסטי הוא אולי מצליח לחיות על חסה וקולורבי ,לשתות תה ירוק ולקרוא את ג'ויס כל היום, אבל כל האחרים הם לא כאלה גיבורי-על.
 
וכך בז האליטיסט לכל מי שלא מצליח להשתלט על הדחפים הפרימיטיביים שלו, על היצרים הקמאיים ועל התאוות הנחותות שלו, ותמיד נדמה לו שהאספסוף אשם בכל מה שקורה לו. לכולם מותר לשגע לאספסוף את הראש, וזה שהוא חסר בינה ושיקול דעת זו לא בעיה אוניברסלית ולאומית ומוסרית, בעצם, זו בכלל לא הבעיה שלנו, זו סתם בעיה אישית ונקודתית של בהמות שלא יודעים לרסן את עצמם.    
 

האח הגדול והדחפים הפרימטיביים האפלים שלנו

 לפוסט הקודם בנושא
 
בתור צופה בתולית בתוכנית ריאליטי מסוג כזה (לא צפיתי באחרות, על כל סוגיהן, חוץ מקצת "כוכב נולד"), הבעתה והאימה שלי נובעות בעיקר בגלל השידור הישיר כל שעות היממה. בפוסט הקודם על התוכנית כתבו לי שאני צבועה, כי מה אני רואה את זה בכלל, ואז מקימה זעקה על הזוועה והאכזריות של התוכנית.
 
אבל זהו בדיוק: אי אפשר להימלט מהתוכנית הזו, כי בכל זפזוף אתה מגיע לערוץ של השידור החי, ונתקל באיזו מריבה איומה או בכלוב של שוטים, וממש נכפה להישאר נגד רצונך אפילו.
 
מה אני רוצה לומר? שאף אחד לא מחוסן נגד התוכנית הזו. זה כמו פריק-שאו שתוקעים לך מול העיניים בעל כורחך. וזה באמת ממכר, זו הזוועה שבעניין. כאן טמונה הבעיה. כאן טמון חוסר המוסריות של התוכנית, כי היא מגזימה, מגזימה בגדול.
 
התוכנית הזו היא לא מוסרית כי היא מביישת את משתתפיה 24/7 מול פני האומה. וזה לא מוסרי, לא מוסרי. לא כל דבר צריך להראות בטלוויזיה. הייתי מצפה מקברניטי הערוץ הגדול במדינה להתעלם משיקולי רייטינג, ואם כבר משדרים, אז לא בשידור חי, כדי לא להראות אנשים מתבזים, אוכלים זה לזה את הראש ומתבשלים במיץ של עצמם 24 שעות ביממה בתוך כלוב. 

בתוכנית של שעה-שעתיים בשבוע, שבה מראים קטעים נבחרים, האימה של הצופה פחותה בהרבה. עובדה שבשידור השבועי בערוץ 2 זה הרבה פחות מבעית ומגעיל. בשעה השבועית של התוכנית בערוץ 2 זה נראה יותר כמו שעשועון טיפשי ולא מזיק.
 
אבל כשצופים בזה שעות על גבי שעות, וזה ממכר – ואני מודה שלהביט בזוועה זה ממכר – כאן זה הופך ללא מוסרי. בכל פעם שאתה מזפזף ומגיע לשם, אתה נתקל באותה התבזות אנושית איומה. קל להאשים את הצופים בכך שהם רעבים לדם, אבל אני טוענת שמי שאחראי לכך הוא הַמְשַׁדֵּר, לא הצופה. כי הצופה יאכל מה שיתנו לו, וברור שהוא רוצה דם.
 
דווקא בגלל זה על המשדר להפעיל שיקול דעת, ולהתעלות מעט מעל שיקולי רייטניג. גם בלי השידור לייב כל היום, התוכנית הזו עושה בוחטות של כסף. אני יודעת שזה מגוחך מה שאני אומרת, כי ממתי ערוץ טלוויזיה פועל על פי שיקולי מוסריות, ובכל זאת אני זועקת. יש קווים אדומים, ופה חצו אותם בגדול. 
 
אתמול כבר סגרו את הערוץ לייב, ואני לא אקנה אותו כמובן, ולא כמו ארגיש נכפית לראות, מתוך הרגשות הפרימיטיבים והאפלים שיש בתוכי, שיש בכולנו. אבל רוב האנשים יתפתו לרכוש אותו בעשרה ₪ לחודש, כדי להמשיך לראות את הגלדייאטורים שלהם נאבקים בזירה.
 
וזה שהם ירכשו את הערוץ, לא אומר שזו אשמתם הבלעדית, בנוסח מי "הכריח אותם לראות", כי תוכנית כזו ממש מושכת את הצופה באף. התוכנית הזו גורמת לכולנו להיות כמו הקהל הצווח והבהמי שרוצה לראות דם בזירת הגלדייאטורים של רומי.
 
וזה נורא. ואל תגידו לי שהאחריות מוטלת רק עלינו. לא נכון. צופים בתוכנית גם המון ילדים ובני נוער, ומישהו למעלה, האח הגדול של הטלוויזיה, גורם להם, לנו, לכולנו, להתבהם. זה שבכולנו יש רגשות פרימטיביים אפלים, לא אומר שמי שמפיץ בידור חייב להתעלק עלינו ולנצל את זה בצורה כה צינית ומניפולטיבית כדי לעשות עוד כמה לירות.  

עכשיו זה "אח גדול" שבו המתמודדים כמעט אוכלים אחד לשני את הראש, ובריאליטי הבא זו כבר באמת תהיה תוכנית סנאפ שבה רוצחים אחד את השני. גם אז תגידו שזו האחריות של הצופה לסגור את הטלוויזיה, כי אנחנו "בוגרים ואחראים"?

בחברה מוסרית כל הצדדים צריכים לשתף פעולה כדי למנוע התבהמות, ולא להטיל הכול על "חירות הפרט" ו"זכות הפרט" ו"הבגרות" של הפרט. סמים אסור למכור בחנויות? אז למה מותר למכור סיגריות, אוכל מסרטן ותוכניות שמזהמות את הנפש?

ערבי טוב זה ערבי שעושה חומוס (מחשבות אחוזות אימה על בית האח הגדול)

צפיתי כמה ימים מחרידים בתוכנית "האח הגדול". בקודמת לא צפיתי, ולכן לא תיארתי לעצמי איזו התפרעות אנושית מבעיתה הולכת שם, לבושת כל הנוגעים בדבר.
 
הנה הנשמות הטועות המלוהקות לכלוב הטיגריסים:
 
1. "הערבייה" – האישה שהכי מוצאת חן בעיני שם היא ערבייה בשם פוטְנה. אישה חזקה, חכמה, מרשימה, חריפה, נמרצת, אימהית, בעלת תושייה ומלוא כשרונות, אבל נדמה שליהקו אותה לקרקס בגלל שהיא יודעת להכין… חומוס. בחיי, היא כמעט היחידה בבית שמבשלת, ובלעדיה, בטוח ששפני הניסיון האנושי הדבילי הזה היו אוכלים שם לחם עם מרגרינה. מהמעט שיש במזווה ה"אח הגדול" היא מכינה ארוחות נהדרות, ותמיד אני רואה אותה מתרוצצת במטבח כדי לבשל ל"ילדים". אין מה לעשות, כנראה שעבור מלהקי ומפיקי התוכנית, ערבים הם עדיין רוחצי הכלים, הברזלנים והבנאים שלנו. ערבי טוב זה עדיין ערבי שמכין חומוס.
 
2. "היפיוף" – ישנו שם גנדרן אחד שכולם משום מה חושבים שהוא שאקל רציני ויפיוף. טוב, זו בטח שאלה של טעם, אבל משום מה כולם בצריף חושבים את זה עליו בגורף. הוא עצמו עורך דין מצליח, ובכל זאת אינו מתבייש להתוודות בכל הזדמנות על קמצנותו. לא התבייש להודות שבמלון שנתנו למועמדים לפני התוכנית, הוא עשה אמבטיה בפעם הראשונה מזה עשר שנים! ושיש לו רק שני זוגות מכנסי ג'ינס ושתי חליפות. בהזדמנויות אחרות "היפיוף" מרגיש לעצמו לחובה להתחבר עם "הכוסית", אולי כדי לחפות על התעניינותו הביזארית בשירי "כוכב נולד" ובקיאותו בכל מילות השירים, כמו נערה מתבגרת. בשעות הלילה הולך "היפיוף" מלחמת כריות עם חבריו. טוב, לפחות הוא מודה שהוא מתגעגע לגיל 15.
 
3. "החוכמולוג המטרחֶן" – נער צנום ועצבני שמזכיר מעט בפניו את אריק איינשטיין בצעירותו, וסבור כנראה שהינו מוכשר כמוהו, שכן לפרקים הוא מבצע מערכונים שונים ופוצח בשירה רמה. אולי הוא סבור שמיד לאחר יציאתו מבית הכלא, ילוהק ל"ארץ נהדרת". לך דע. בינתיים הוא מעצבן את רוב הדיירים בהתנהגותו הילדותית המוחצנת ובצומי הנודניקי שלו.
 
4. "הפולנייה" – בהתחלה דווקא התרשמתי מהספסימנט הזה. אישה במיטב שנותיה, 61, שנראית אחלה, ובתחילה אפילו חשבתי שהיא באה לבית חמושה ברוח צעירה ושובבה. ככל שעוברים הימים מתנפלת מתוכה הפולנייה הסרסנית, שלא מתביישת לספר איך היא עושה לבן שלה את המוות שיתחתן, ואף חודרת לביתו בדרכים לא חוקיות כדי לנקות את הבלגן, ומתגאה בפני בנות הבית היכן היא קונה את שלל הפורצלנים שלה.
 
5. "הכּוסית" – יצור חיוור שסבור משום מה שהוא בעל גוף ופנים של לפחות בר רפאלי, אבל חיוורונו הנפשי והגופני עולה על כל גבינת פלטרו ממוצעת. "הכוסית" בטוחה שעל מנת לבלוט בבית עליה להיראות צמודה ל"יפיוף", שכן בלעדיו פשוט לא רואים אותה. ובזה היא באמת צודקת. לפני שערגה על השרירן-לייט, באמת לא שמתי לב לקיומה הרופס. הימורים לגבי כניסתה לאח הגדול? מחפשת שייבה דחוף. רק מותק, תיזהרי מה"יפיוף", לא נראה לי שהוא יוציא אותך ליותר מחומוס בחומוסייה של "הערבייה" בשינקין.
 
6. "עבריין הצעצוע" – בחור שעד הרגע הזה לא הצלחתי לפענח אותו ומדוע נכנס לזוועה הזו. מדובר בצעירון עצבני ביותר, שבכל הזדמנות מחסל חפיסות של "טיים" וזועם על כל העולם כאילו הינו קזבלן מינימום. כמעט בא לך להצמיד לו את פס הקול של "בשביל כבוד צריך לעבוד". הבנתי שהוא בא לחסל כמה מינוסים בעו"ש בגלל שאיבד את כספו בנפילה האחרונה של הבורסה. לדעתי? מחפש להיות ג'וני דפ הזועם בדרכים. אולי ילהקו אותו לאיזו טֶלָה חבוטה לצדה של יעל בר זוהר. 
 
7. "האינטלקטואל או מנחם בן לייט" – מספר לכולם שהיה שנים מבקר קולנוע בעיתון הארץ, שהוא שונא אנשים ואוהב להיות בבית. טוב, אז להיתקע בבית הוא כבר זכה… לשלושה חודשים. מיזנטרופ? נו, לפי החיוכים הזוהרים ושיחות הנפש הלוהטות והצמודות עם כל החבר'ה, כולל עם גדולת הפרחות, נראה שבית האח הגדול יהיה ניסיון החברותא הכי נפלא של חייו, אליו יתגעגע בזקנתו. מדוע בא? לקדם את הסרט החדש שלו, אולי? להזדכות בנקודות כמו מנחם בן לפניו?
 
8. "הטורט" – הטורט הוא גבר נחמד ודווקא סימפטי כבן חמישים, שהוכנס לזירת ההתאגרפות בגלל מחלת הטורט שממנה הוא סובל. נדמה שהוא וגם ההפקה "רוצים לחנך" את הקהל בבית "לקבל את השונים מאיתנו". אבל מה, קשה לקנות את התירוץ החסוד הזה. משום מה נדמה שאלו, ההפקה, רצו רק את הרייטניג, יימח שמו, ואילו הוא, המסכן, רצה קצת צומי. וכך הוא מדדה לו בין החצר לסלון, עושה כמה חיקויים, מעשן כמו קטר, ובעיקר נדמה שהוא מת לחזור לדומיית כלי האינסטלציה שלו.
 
9. "הטרנסג'נדרית" – בחורה דווקא יפה, אולי באמת הכי אטרקטיבית בבית, עם גוף יפה ופנים מתוקות וההתנהגות הכי עדינה ו"נשיית" בשטח. ליבי לה, כי קשה לא להתאהב באדם שמפגין כזה צורך באהדה ובקבלה ומגלה כל כך הרבה חוסר ביטחון. "הטרנסג'נדרית" היא ההוכחה שגבר יכול להיות אישה יותר מעולה מכל אישה שנולדה לתוך הג'נדר שלה וחיה עימו בשלום. נדמה שהיא מודעת לכך שהיא תיאלץ לחיות שלושה חודשים בתוך קרקס, כשהיא אחד הניצבים הבולטים שלו, אבל לא אכפת לה. לי אישית היא נוגעת ללב, ואם כבר משחקים את המשחק האיום הזה, אז שהיא תזכה. היא בהחלט זקוקה למיליון.
 
10. "הבֶּהֶיימֶה" – זוהי פרחולה מזן מוכר וידוע בא"י, אלא מאי, דבר כזה אפילו אני טרם ראיתי. לשמנמונת יש פה ג'ורה והתנהגות הגובלת בהפרעת אישיות סכיזוטיפַלית. בחיי, צרי
להזמין את פרופ' רולידר לבדוק את הילדה על הסֶט, ולברר דחוף ממה בדיוק היא סובלת, וכיצד נוצר בין כלאיים משונה כמוה, שמחבר בין שרלילית ממוצעת עם מידות נדיבות לקלפטע מרושעת כל כך, שמפחידה אפילו את "האינטלקטואל" מעיתון הארץ, זה שהיא כל כך מעריצה, כי חושבת שאולי יקדיש לה טור הספד בעיתונו לשעבר. 
 
11. "השפוט שלה" – יצור ממין זכר שנכרך אחרי הבהיימֶה שלו לאן שהיא הולכת, ומשתדל לא להקפיץ לה את הפיוזים. למעשה, אם נפתח את ספרי הפסיכולוגיה בערך "קו דיפנדנס", נגלה לצערנו שמדובר בגבר "שאוהב יותר מדי", שזקוק לטפל באישה אלימה ומופרעת, לשמש לה מעין אבא, חונך ומטפלת בו זמנית. מה נגיד, חראם עליו. והכי מסכן התינוק שייוולד מהשידוך הצולע הזה.

12. "הבלונדינקה" – רחמנות על הילדה, רחמנות על הילדה… רככת, סקרלטינה, פלסטינה!!! "הבהיימה" כבר מצאה לה שני כינויי על: "קספר" ו"ביציית עין". מה יעלה בגורלה בגוב האריות הזה, מה? דחוף אמבולנס. 
 
13. "המעצבת" – הנ"ל כבר הודחה, וממילא לא היה מה לומר עליה גם ככה. תשעה ימים שהתה בבית האסורים והמשוגעים הזה, ולא השאירה עליו את חותמה. האמת, מזלה שהעיפו אותה. כמה כבר אפשר להתבזות, ולו גם כדי לקדם את הקולקציה החדשה שלך. (שאגב, לפי בגדיה שלה, קשה לשורר עליה נפלאות).
 
14. "השרלילית התורנית" – הובאה כדי של"בהיימה" יהיה את מי לשנוא ואת מי לנגח. השרלילית היא צרתה של הבהיימה, כי כמותה הגיע מאיזו עיירת פיתוח, ורק מולה אינה מרגישה את רגשות הנחיתות שעולים בה מול מעצבות דקיקות וארוכות רגליים ועיתונאים אינטלקטואלים קירחים. כך שלמעשה, זוהי הסיבה היחידה לקיומה של ה"שרירלית" בבית האח הגדול.
 
15. "הפטרייה ההודית" – הנ"ל זכה לכינוי ברגע של הברקה מפיה של הבהיימה. יש לה רגעים נדירים כאלה, שבהם היא מתעלה מעל קללות-שוק ומצליחה לאפיין מישהו בחדות עין של בעלי חוכמת הרחוב. ההישג הגדול שלה שייך לאיך שהיא מכנה את "הרוחניק" המסכן, שנראה שהוא נורא סובל, ממש חורק שיניים, כי לעשות יוגה ולזמזם בשנטי בתוך זירת הגלאדייטורים, זה ממש לא משחק ילדים. אבל נדמה לי ששאיפתו הכמוסה היא לפתח קהל מעריצים שיעזור לו לפתוח איזו מרפאת ניו אייג' טרחנית, ובגלל זה הוא סובל בדומייה את הקקופוניה.  
 
16. את מי שכחתי? יו, את מי שכחתי? אני סנילית, או מה? או שבאמת נשאר מישהו ששכחתי? אה, נזכרתי: החירש!  טוב, מה נגיד, למיזרייה הלאומית הוסיפו גם בחור טוב בסך הכול, שמתעקש להוכיח שהוא "כמו כולם". אבל דווקא חריגותו מנציחה את הלעג שהתוכנית הזו מבצעת על ראשי משתתפיה וצופיה, שרוצחים זה את זה בשידור ישיר 24/7, כמו הגלדייאטורים בזירת רומי הפושעת, ההוללת והסובאת.  
 
 

עירי המתרוששת

לרני באהבה

ישנם מקומות בעירנו שלא נס ליחם, ולמרות שאיזו פטינה גסה כבר אופפת אותם, משהו שהביאו השנים, השינויים, מזג האוויר הלח שמכרסם את חזיתות הבתים, הפיח והעשן והתושבים שמשתנים כל הזמן – עדיין אני מוצאת בהם את עירי הישנה והחביבה, שגדלתי לתוכה כמו בתוך נעלי בית מרוטים.
 
הנה היא העיר הזאת, הצפון המנומנם שהלך והקשיש ועכשיו הוא הולך ומצעיר, כבר שנים הזקנים מתים וצעירים ממלאים את דירותיהם. בכמה דירות כאלה ביקרתי, כשאיזו קשישה ביקשה שאעזור לה להעלות סלים מהסופר הביתה, וכעבור דקותיים כבר גרה שם צעירה בעלת עקרונות וחלומות שלומדת תיאטרון או אמנות. אבל הבית נשאר אותו בית, הכיור המטפטף, הטחב בשירותים, המטבח עם הארונות הצבועים צבע שמן ירוק מעידן הצנע.
 
בבתים האלה היינו מתכנסים בראשית שנות השמונים, סטודנטים לאמנות, לקולנוע, אוכלים משהו בעמידה, שולקים ביצה וטובחים סלט ירקות, בדיוק באותם מטבחים שבהן בישלו הזקנות של תל אביב את החביתות מתחליף ביצים בימי דוב יוסף.
 
כשאני מסתובבת בהן, בשכונות עירי, אני עדיין מזהה את השכונה של לפני שלושים וארבעים שנה. בסך הכול, לא הרבה השתנה. כיכר המדינה למשל מנומנם כמו תמיד, כפי שהיה כשהייתי מסתובבת בו לפעמים אחרי הגימנסיה, שהיתה ממש ליד, או כפי שגמעתי אותו בכמה דקות כשעבדתי שם ארבעה ימים! בבנק הפועלים, בתפקיד כספרית שיכלה לימים להפיל את הבנק למסחר, וזה היה לפני 29 שנים…
 
ושכונת ילדותי, שעמוק לתוכה לא חדרתי כבר עשור או יותר, אבל לא פעם אני עוברת ברחובות הסמוכים לה, הירקון ובן יהודה, שנשארו משמימים ומנומנמים כמו אז, כשהייתי גוררת שם רגליים מבית הספר דוגמא לספרייה של מאור, ומהבית לשופרסל הראשון בארץ, שישב על העורק הראשי כמו פרונקל של מתבגר.
 
לימים הייתי יושבת ברחוב הזה, יושבת ויושבת בבתי הקפה והמסעדות, קפה נורדאו, בבל'ה המיתולוגי, הקפה ההוא של דיטה, ששכחתי את שמו, אבל כל הברנז'ה הייתה מתאספת שם בשנות השמונים בואך התשעים (מי זוכר את השם? הקלווסה כבר לא מה שהיתה פעם), ולפני זה, בשנות השבעים, בקפולסקי, על סברינות שטבעו במי סוכר וקצפת עבה.
 
מה השתנה מאז? לא הרבה. אותו רחוב בן יהודה שחנויותיו משתנות, אבל בסך הכול אותה אווירת ייקיות ענתיקה עדיין שוררת בה: חנויות הפרוות עדיין על תילן, חנויות המזכרות, האידישקייט, כל המרכולת שנפתחה כדי לצוד תיירים יהודים מאמריקה ומשלחות של הבונד'ס, אי שם בשנות השישים.
 
לפעמים אני מחפשת אבני דרך משנות ילדותי, ולא מוצאת אותם. אחותי למשל שכחה לגמרי שהיה בית חולים בשם "הדסה" ברחוב בלפור. איך שוכחים בית חולים איך? שאלתי אותה. והנה, עכשיו תיעלם עוד מפלצת בטון מגעילה, בית חולים אסותא ז"ל, שבו נולדה אחיינתי קרן, ואיך לו אזכר בו באמפטיה מסוימת, שלא חפה מסלידה מהמקום שהזמן לא היטיב עימו. 
 
והנה, פעם שילשלתי את עצמי אל מאחורי בית לסין, וגיליתי ש"גן הגת", שאליו הייתי הולכת עם אחייניתי האחרת, דניאל, עדיין עומד על תילו. וקונדיטוריה עדית? עדיין ניצבת שם כעדות לזמן אחר. יש מוסדות שלא ייעלמו לעולם מהנוף. ורחבת כיכר העירייה המכוערת? עדיין שם. החליפו שם, הכיכר נשארה מכוערת כתמיד, מפלסי בטון עם פסל נחושת סר טעם בתווך. 
 
והחופים? חופים הם לפעמים געגועים לזפת. אותם חופים ואותו זפת כמו בילדות, כשהיינו מתחפרים עמוק בחול החם של חוף הילטון ושרתון. אלא שאז היה החול נקי יותר, זהוב יותר. ואולי זה רק נדמה לי.
 
לפעמים אני עוברת פתאום באיזה רחוב, ומרגישה כאילו אני בעולם אחר. ערב אחד עברתי ברחוב קינג ג'ור'ג, שפסעתי בו רבות, והרגשתי כאילו אני באיזה דאון טאון בבנקוק. החום עלה קדחתני מהאספלט, אי אפשר היה לנשום, וכל מיני טיפוסים מלוכסנים הסתובבו שם, וברקע הריחות הבלתי אפשריים של מיני דברים מפוקפקים מטוגנים.
 
ובפעם אחרת עברתי ברחוב אלנבי בערב, והרגשתי שאני אולי בשכונת עוני בלונדון, וכל מיני עובדים זרים חולפים על פניי, בדרך ממשרותיהם האומללות אצל איזה זקן לבית בשכונת התקווה וברחוב נווה שאנן.
 
ולא שעירי המזדקנת והמתרוששת לא שייכת לכולם, אדרבא, ככל שירבו האזרחים והמוצאים והצבעים כך ייטב, שהלוא לא רצוי לשמור בכוח על ההומוגניות האשכנזית של פעם. ובכל זאת אני שואלת את עצמי מה בין אלנבי הזה לאלנבי של ימי ילדותי, כשהייתי מדדה אחרי ההורים, עוצרים בויטמן קונים גלידה, עוצרים בעטרה קונים סלט ביצים וסלט חצילים ודג מטוגן הביתה, פונים בקינג ג'ורג', קונים עוגת קומות ממרגרינה בקונדיטוריות הכי-הכי של העידן והתקופה.
 
ואת הגמל המעופף של יריד המזרח מי זוכר? עוד מעט אפילו את גלידה מונטנה יזכרו רק בזכות הסרט "אסקימו לימון".
 

פרס ספיר שלי

המהומה בפרס ספיר הזכירה לי תמונה אחת שיש לי בבית, של פנחס ספיר, אז שר המסחר והתעשייה, לוחץ את ידו את אבא שלי בדוכן שלו ביריד המזרח בתל אביב, ומעניק לו את אות היצואן המצטיין בתחום התעשייה הקלה, וזה, תבינו, עוד בימים שהסוחרים נחשבו לקפיטליסטים מסריחים, ונדחו החוצה בבושה מההסתדרות ומקופת החולים הכללית, "כי לא היו צווארון כחול".
 
כן, היו כאלה ימים בארץ, של מוסר כפול, שבהם הסתכלו עקום על מי שהתפרנס מלופטגשפטן, כי הכי הכי היה להיות חלק מאצולת היישוב העובד.
 
בימים האלה, אותו ספיר ז"ל, ניסה קצת לדחוף את התעשייה והמסחר בארץ, ואחת הדרכים הייתה באותו יריד מיתולוגי בגני התערוכה הישנים בתל אביב, מה שהיום הפך לרצועת הבילוי של העיר.
 
התמונה הזו, שלצערי הרב לא יכולתי להעלות אותה כי אין לי סורק (מטעמי סלידה ובעתה טכנולוגית מסוימת), הורסת אותי עד היום. איזה חיוך מרוח על הפנים של אבא שלי, חצי פנים חיוך, כשהוא לוחץ לשר הקירח את היד הפולנית הרוטטת.
 
הנה, אבי הפרענק, שהצליח בפחות מעשור לפרוח כלכלית עם עסקי החרוזים שלו, מקבל אות הצטיינות מִשְלוּחַם של המפלגות הסוציאליסטיות, שנואות נפשם של הציונים הכלליים, או שלהפך. לא ידוע מי שנא קודם את מי, הקפיטליסטים של הציונים הכלליים את תנועת העבודה, או להפך. וגם זה כבר נרקב בדפי ההיסטוריה.
 
אבל אז, בשנת 1962, זה היה הפסגה שאליה שאף אבי. העסק שלו, "תכשיטי ציון" מבית רומנו, היה "אכספורט אימפורט" של תכשיטים מלאכותיים. מאצולת "סברובסקי" הוא ייבא אבנים מזויפות, מיפן פנינים מלאכותיות, וממילאנו כל מיני אכססוריס מפלסטיק, ולגויים הוא ייצא חרוזי חברון. ראיתם את היופי? את השלמות הפואטית? יהודי פרסי מישראל מוכר חרוזי חברון של ערבים לגויי אירופה. צדק פואטי או לא צדק פואטי?
 
וכך, עד היום אני נושאת עמי את התמונה החגיגית הזו, פרי הצלמנייה של אחד מר מוצקין מרחוב בן יהודה,  שחור לבן חד ומדויק של הדוכן של אבי ביריד המזרח, שמנציחה את הרגע הכי היסטורי בחייו המסחריים: לחיצת הידיים הבומבסטית. אצולת היישוב האשכנזי, ברוני הארץ, לוחצת ידיים לפרענק "שעלה לגדולה". איזה נתח של ישראליות היסטורית שהולכת ונעלמת, הולכת ונשכחת. אח, אלה עוד היו להם איזשהם אידיאלים, אולי גנבו פה ושם את הקופה הקטנה (ברוני המשק של ההסתדרות, אחרי התה של הבוקר עם הפֶּתי בֶּר), אולי העלימו מיסים פה ושם (אבי ודומיו, הסוחרים הקטנים), אבל אינטגריטי עוד היה שם.
 
והיום, השם הזה של ספיר מונצח בפרס ספרותי מגוחך, ואני מעולם לא הבנתי איך הרוח מתחבר כאן לחומר, מה לכספי הימורים ולפרס שמייצג תרבות. ומצד שני, הלוא אצלנו, גם אלה וגם אלה כבר ירדו מזמן בנחשולי הניאגרה של בית הכבוד אל השובל הכי מסריח של שפך הירקון.  
 

לאלוהים שלי יש זקן ג'ינג'י

הרשימה של רונית מטלון זרקה אותי ארבעים שנה אחורנית לבית הכנסת של ימי ילדותי. נראה לי שלכולם קבור בית כנסת כזה בזיכרון, אז אני מזמינה את מי שרוצה להיזכר בבית הכנסת של ילדותו, להוסיף רשימה משלו. ייתכן שאין משהו ישראלי יותר מרשימות על בתי כנסת.
 
אצלי, בית הכנסת היה העדות המוחשית לכך שיש אלוהים. ואת הרב, בעל הזקן הג'ינג'י העבות, דמיתי לאלוהים. מאז לאלוהים שלי יש זקן ג'ינג'י.
 
היום זה מפתיע אותי להיזכר שהוא היה די צעיר, הרבי הזה. כנראה  לא יותר מבן 35, למרות שכילדה חשבתי שהוא אדם זקן. מעניין שנתנו לו תפקיד רם כזה, לפקח על כמאה מתפללים בבית הכנסת ברחוב שלנו, רחוב זלוטופולסקי בתל אביב.
 
מעניין אם הוא עוד קיים שם בית הכנסת הזה. המון זמן לא הייתי בשכונת ילדותי, שהיתה דחוסה בין מלון הילטון ברחוב הירקון לסמינר למורים לווינסקי ברחוב ארלוזורוב.
 
באותם ימים, שנות השישים, זה היה בית הכנסת הכי חדש וחדיש ברובע. רק כעשור אחר כך בנו את בית הכנסת המודרני ברחוב בן יהודה, מול הסופרמרקט, שהיה בו גם מקווה לנשים.
 
אבל אז, בשנות השישים, להשיג מקום ביום כיפור בבית הכנסת שלנו היה עולה הון תועפות, אני יודעת בדיוק את המחירים, אבא שלי היה הגבאי. הון תועפות שילמו גברברי השכונה-רבתי כדי להשיג כיסא בחג הזה. ואחר כך, למרות ששילמו הון, היו מתגודדים רוב היום החצר, משוחחים ביזנס, שמעתי אותם. ולא הבנתי בשביל מה קנו כיסאות במאה דולר אם הם מבלים את רוב הזמן לא מול השכינה אלא מול עצי הצפצפה.
 
בית הכנסת היה בשבילי מקום של ריחות. ריחות המתפללים והנשים בעזרת נשים. הרבה או' דה קולון זול התרחרח שם, בין המושבים המצופים קטיפה ו"הטלגות" (תיקי המתפללים), העשויים גם הם קטיפה בגוני בורדו בעיקר. למה בורדו? אולי את הצבע הזה אהב הרבי עם הזקן הג'ינג'י, שהלוא הוא אלוהים בכבודו ובעצמו, או לפחות מחליפו.
 
אחר כך, בהפסקות, כשפרסו את הכיבוד על השולחנות, היו רוב המתפללים חומסים אגרופים מלאים בסוכריות שקדים ודוחסים אותם ל"טלגות" האדמוניות שלהם. ואחר כך, בשובם לבתים, היו בוודאי שופכים את הסוכריות שפולחו על ראשי הילדים. אני יודעת, אבא שלי עשה את זה אצלנו, שופך עלינו ממתקים מבית הכנסת כאילו המטיר עלינו גשמי ברכה. או אז הבנתי: כנראה שזו מצווה להמטיר ממתקים מבית הכנסת על ראשי ילדים שהם "כזיתים על שולחנך". עובדה, אבא שלי היה מתפלל את זה מיד אחר שהומטרו הממתקים על הראשים.
 
ואחר כך, בימות השבוע, היו גם כעכים עם אניס ובייגעלך, וביורצייטים של המתפללים היו גם מעמולים מעולים שהכינו הנשים. או אז הבנתי שבית הכנסת הוא ספק משוכלל של מיני מזונות ומיני מטעמים, ושהנשים של המתפללים הן אופות מצוינות, וגם אני אהיה כמותן כשאגדל.
 
ואז, כשקצת גדלתי, וביקשתי מאבא שלי שיביא מתכון למעמול מאחת הנשים בעזרת נשים, יצא לי משהו מוזר מאוד: דחוס, מעוך, בכלל לא בטעם של עקרות הבית המצטיינות האלה שמילאו את בית הכנסת במטעמים, כל אחת מתחרה ברעותה מי הביאה את המעמולים הכי טובים ליורצייט של אביה, זכרו לברכה הצדיק בדורו.
 
והצדיקים בדורם האלה, הם בכלל מילאו את המושבים בשמות על לוחות פליז קטנים. "זכר המנוח משה בן חזות שליטא", "זכר המנוחה פלורה בת תקווה סלומֶה",  "לזכר הנדיב הידוע ז'קו בן שבת ".
 
או אז הבנתי מי בא לבית הכנסת שלנו, וכמה היושבים בו שונים מהילדים שהלכו איתי לבית הספר, שלכולם היו שמות כמו ברקוביץ ובלומנטל. מעניין, מאיפה הם באו לבית הכנסת, כל "השחורים" האלה, אם בשכונה שלנו גרו בעיקר אשכנזים? עד היום לא פתרתי את הסוגיה. ואולי הם היו כמונו – מזרחים שהיו שתולים פה ושם כמו סוכני חרש בין המוני האשכנזים שמילאו את השכונה, ורק בשישי-שבת היו מסירים את מעטה האשכנזיות שהתערה היטב בשכונה, וחוזרים למוצאם: תורכים, פרסים, תימנים, עירקים, כורדים, מצרים…  
 
 
 
ולמי שמתעניין בניחוחות בתי הכנסת של פעם, הנה סיפור שלי, "הנזר של ישוע", שפורסם בעברית באנתולוגיה "אחד אלוהינו", ובספרדית באנתולוגיה "אל פאובלו דל ליברו" שראתה אור בדרום אמריקה.
 

שברון לב אחד גדול!

רק לפני שלושה חודשים מת מוטל, והנה עכשיו שוב כאב ומחלה. החתולה היפהפייה שהבאתי מצער בעלי חיים לפני חמישה שבועות מאוד חולה, אולי גוססת. והלב נשבר.

הבאתי אותה כי הבית נעשה עצוב בגלל מותו של מוטל, וגם כי רציתי לתת בית לחתולה שידעתי שהיא לא הכי בריאה. אבל לא ידעתי עד כמה לא בריאה. היא חתולה פרסית אדמונית מסוג פקינז, בעלת פנים מאוד פחוסות ואף זעיר, והללו ידועים כבעלי פגמים גנטיים ורמת תחלואה גבוהה. אבל בצער בעלי חיים רמת גן הרגיעו אותי ואמרו שהיא צעירה, בין שנה וחצי לשלוש, ויש לה רק דלקת עיניים. 
 
מאז, בחמשת השבועות שלה אצלנו היא חולה מעת לעת, ועכשיו היא במצב ירוד מאוד, אולי על סף קריסת מערכות, ורק מחר יגיעו התשובות לסדרת בדיקות הדם שעשתה הרופאה.
 
גוף כזה קטן, שוקל בקושי שניים וחצי קילו, זעיר ועדין, כמה סבל היא ובני גזעה צריכים לסבול? ולמה? בגלל שכמה סוחרים אופורטוניסטים רוצים לעשות כמה לירות על חשבון חולי נפש שמתעקשים שיהיו להם חתולים גזעיים עם פנים פחוסות ואף זעיר? ומה עם איכות החיים שלהם? מה זה מביא להם, לבעלים? קצת כבוד בתערוכות? איזה גביע אדיוטי מפח?
 
ומה על איכות חיי החתול? ומה, כאשר סיים את "הקריירה" שלו אז זורקים אותו? לדעת הווטרינרית שהייתי אצלה, החתולה הזאת לא שום בת שנתיים שלוש, אלא כבת שמונה, ולכן סביר להניח שבעליה פשוט זרקו אותה לרחוב או לצער בעלי חיים בגלל שנהייתה חולה מדי ולא התחשק להם להתמודד עם זה ועם החשבונות היקרים הכרוכים בטיפול.
 
וכך נידונה מסכנה קטנה כזאת והדומים לה לסבל בל יתואר, חיים של כאב ומחלות וטיפולים אינסופיים. כמה היא סובלת כשמדי יום עלי לנקות לה את העיניים מההפרשות האינסופיות! כמה היא סובלת! יצור קטן ואומלל שכמותה. ואי אפשר שלא לנקות, כי אחרת ההפרשה ממש מדביקה את העפעפיים וזה עלול לגרום לעיוורון.
 
אז אמרתי לעצמי, לא נורא, נעבור את זה. זה רק ניקוי הפרשות מהעיניים. ממש לא נורא. אבל עכשיו התחילו כיבים בפה, ומים בריאות, ודלקות שונות, ומי יודע מה עוד. גם צילומי הרנטגן לא מבשרים טובות.
 
אז בשביל מה להרבות אותם, בשביל מה? בא לי ללכת ולצעוק את זה בכל האגודות ובתי הגידול של היצורים האומללים האלה. בא לי להציע הצעת חוק האוסרות להרבות את הזן הזה, שגדל עם כל כך הרבה פגמים גנטיים ומחלות גנטיות.
 
הנה, באנגליה הזנים האלה אסורים על פי חוק, אסור להרבות אותם, והדבר הכי חשוב: הם אסורים בתערוכות. דבר זה מונע מכל מיני סוחרים מסריחים ובתי גידול להרבות אותם, כי ממילא לא יקנו אותם. הרי ממילא לא יוכלו להציג אותם בתערוכות.
 
באמריקה לעומת זאת, וגם בארצנו המהוללת כמובן, מותר לסחור בהם, להרבות אותם ולהציג אותם בתערוכות. אז כשיש ביקוש, יש היצע, וממשיכים להרבות את המסכנים האלה. לא משנה שרוב חייהם יעבור עליהם בסבל בל יתואר, מה גם שתוחלת החיים שלהם קצרה. אז למה? ל מ ה?????????
 
ואם כבר מדברים על עוולות הממסד העוסק בבעלי חיים, אינני יכולה שלא לגנות את צער בעלי חיים רמת גן, שרק לפני חמישה שבועות דיברתי בשבחם. לא נראה לי שלשקר ולרמות ולהטעות מאמצים פוטנציאליים זו דרך הנהלות אתית. הללו אמרו לי שהחתולה היא בן שנה וחצי לשלוש, ועכשיו הווטרינרית אומרת שלפי שיניה היא כבת שמונה. בנוסף, הם לא אמרו לי דבר על מחלותיה, הכיבים בפה, השיניים העקומות ודלקות החניכיים, אי ספיקת הכליות שכנראה יש לה, ומי יודע עוד איזה מחלות שהיא נושאת.
 
שוב, לרמות מאמץ פוטנציאלי זו אינה התנהלות אתית. אני מבינה שבעמותות בעלי החיים רוצים לתת כמה שיותר חיות מחמד לאימוץ, אבל לא במחיר הטעיית המאמצים. לו גילו לי את כל הדברים הללו, אני מודה שכפי הנראה לא הייתי לוקחת אותה. הספיק לי שברון לב אחד עם חתול שמת רק לפני כמה חודשים.  שלא לדבר על כך שבגלל חוסר השקיפות שלהם והתנהלותם הצינית סיכנתי את שני החתולים האחרים שלי, מפני שהם טענו שהחתולה מחוסנת ובריאה, ועכשיו מתברר אחרת.
 
זהו. נמאס לי מהציניות הנוראה של המגדלים של חיות המחמד בעלות הדפקטים הגנטיים. נמאס לי מהאנשים שקונים את החתולים הגזעיים בעלי הדפקטים. נמאס לי מאנשים שזורקים את החתולים שלהם לרחוב או לצער בעלי חיים כשנמאס להם לטפל בהם. והאמת, נמאס לי גם מכל האגודות למען בעלי חיים. כן, אני יודעת שהם רוצים לעשות טוב, אבל בדרך הם עושים לא מעט רע. המון חוסר שיקול דעת, לא מעט רשלנות, התנהלות נמהרת,  וכל מיני "שימונים" של המאמצים, הכרוכים בלא מעט שקרים ו"החלקות" של המציאות המרה. פשוט נמאס מהציניות הזאת!
 
לו היו אומרים לי שבתוך שבועות ספורים אאלץ להתמודד עם עוד שברון לב של מחלה קשה ואולי חלילה מוות של חיה,  אני לא בטוחה שהייתי מאמצת אותה. הכאב גדול מדי.