Category Archives: המבקרת

הזמנה

הזמנה למסיבת היובל לסופרת רחל איתן ז"ל, אהובתי הספרותית. אנשים שונים ידברו ויקריאו, ואני אספר מדוע התאהבתי בספריה.

 

והנה הרשימה שלי עליה.

שוב דוקרת את העולם בחזה

לכבוד ערב ההוקרה לסופרת רחל איתן ז"ל, שייערך בקרוב, ולרגל צאת ספרה הראשון "ברקיע החמישי", במהדורה חדשה, אני מעלה כאן רשימה שכתבתי עליה לפני כמה שנים, פה ב"רשימות".

קשור אותי אהוב אותי?

שמעתי שספר שהסעיר את אמריקה, "50 גוונים של אפור", עומד לצאת בעברית, ומאיים להחריד את קרומי הבתולין המטפוריים של אימהות ארצנו.

מקריאה חפוזה ברשת על אודותיו, הוא עושה לי רושם של גרסה גרועה ומטומטמת במיוחד לסרט המעולה "המזכירה", שאם כבר מדברים על יחסי סאדו-מאזו, היה היצירה שעשתה זאת בהכי הרבה חן, ואפילו נגעה ללב. להמשיך לקרוא

שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר

הייתי ילדונת כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים. בת 24 בסך הכול. זה היה ב-1984. במקביל לכך שהתחלתי לעבוד כמבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר", התחלתי לכתוב ביקורת ספרים במוסף הספרותי של העיתון, בעריכת יעל לוטן ז"ל. להמשיך לקרוא

א גוטען זאך

סוף סוף עשיתי סדר וניקיון בספרייתי הגדולה, ושוב מסרתי כמות די מכובדת של ספרים, שאני יודעת שלא אקרא, או שלא אקרא שוב.

אני עושה את זה אחת לכמה שנים, וכך הספרייה לא עולה על גדותיה ופורצת את התקרה, כמו במחזה שקראתי פעם ושכחתי את שמו.

אבל נתקלתי בספר אחד שאני מאוד אוהבת, תרגום מיידיש: "כשיאשע נסע" של יעקב גלאטשטיין, פשוט ספר נפלא, ואני מעלה כאן ביקורת שכתבתי עליו באנרג'י-מעריב לפי כמה שנים, כשראה אור בעברית. הנה הלינק. נסו למצוא את הספר. הוא שווה מאוד.

שוב אני חוזרת למר רוצ'סטר

אחת לכמה שנים אני צופה בעוד גרסה קולנועית חדשה ל"ג'יין אייר", הספר האהוב עלי בנעוריי המוקדמים. ושוב אני מתאהבת ברוצ'סטר לכמה דקות, כמו שבטח קורה לרוב הנשים. אפשר לעשות משאל כזה ולברר האם יש אישה או נערה או ילדה שלא התאהבה ברוצ'סטר אי פעם בחייה. נראה לי שהסיכויים לכך קלושים. 

ומהי הסיבה לכך? להמשיך לקרוא

כנגד כל הסיכויים

אני רוצה להמליץ לכם על ספרה החדש של חברה אהובה שלי, תהל רן, שיצא לאחרונה במודן, "בשם אחותי", שמו.

תהל חושפת שם לב וקרביים ומגוללת את סיפור התבגרותה והתבגרות אחותה ללא בית, ללא הורים, ללא אהבה – ממוסד למשפחה אומנת ואז שוב לסדרת מוסדות, שבמהלכן אושפזה אחותה בבית חולים לחולי נפש לשנים רבות. להמשיך לקרוא

אפוקליפסה רליגיוזית

הזדמנות לקריאה חוזרת. ספרה של דורית פלג, "פני המקום", יוצא לאור שוב, אחרי 4 שנים. הנה ביקורת שלי על הספר, שכתבתי בזמנו באנרג'י מעריב, עם יציאתו הראשונה של הספר לאור. כדאי לקרוא את האפוקליפסה הרליגיוזית הזו.

אז להיות סופר או לא להיות סופר?

להיות סופר זה לא עיסוק שבוחרים בו, הוא בוחר אותך. אלו לא דברים חדשים כמובן, אבל כנראה שחשוב להגיד אותם מדי פעם.

מי ששואל את עצמו האם כדאי לו או לא כדאי לו לכתוב רומן, כנראה שהוא לא צריך לכתוב רומן. כי כתיבה היא בכלל לא שאלה של בחירה או החלטה מודעת, בנוסח" אני צריך להיות סופר", "החלטתי שמתאים לי לכתוב". להמשיך לקרוא

בדידותו של העורך למרחקים ארוכים

אם כתיבה היא חיי בדידות, על אחת כמה וכמה חיי העורך. כי לכתוב, לא תמיד כותבים. אבל אם מתפרנסים מעריכה, תמיד צריך לערוך. ועריכה היא ישיבה בדד מול המחשב, כמה שעות ביום.

מאז שהתחלתי לעבוד בעריכת מקור ותרגום, אני עובדת הרבה יותר ממה שעבדתי בעבר, וגם נמצאת הרבה יותר לבד.

לפני כן, ב-12 שנותיי כמבקרת קולנוע, באתי בין הבריות כל יום. בדרך כלל היתה הקרנת מבקרים מדי יום, ולכן תמיד יצאתי מהבית, וכמעט תמיד גם ביליתי, כי אחרי סרט, מה, לא נשב באיזה קפה, בר או מסעדה? לא נקשקש קצת על לאטה ועוגת מוס שוקולד? לא נשתה קצת? לא נרביץ איזו ארוחה?

למעשה, עבודתי מול המחשב כמבקרת קולנוע התמצתה בשלושה לילות בשבוע בלבד, שבהם כתבתי את הביקורות השוטפות שלי ומאמר גדול אחד למוסף סוף השבוע "חותם" של עיתון "על המשמר". זה לקח לא יותר מ-12 שעות שבועיות.

ואילו היום אני יושבת כל יום ליד המחשב לפחות חמש שעות. וזה לא חמש שעות כמו של מישהו שעובד במשרד, שמפטפט לפעמים, מדבר בטלפון, הולך לשירותים ונתקע חצי שעה ליד שולחנו של עובד אחר. זה לא חמש שעות ברוטו. זה חמש שעות נטו בלי לקום מהכיסא, בלי לדבר בטלפון, בלי כלום. בלי הפרעות בעצם, כי על פי רוב אני עובדת בלילה, ואז השקט טוטאלי. חוץ מהחתול חג'ג' שבא לפעמים לנדנד, אין שום הפרעות.

מאז שאני בעולם הבלוגים, כמעט ארבע שנים, אני מודה שזה מאוד עוזר לי. לפעמים אני עושה הפוגה ונכנסת לבלוגייה, קוראת קצת, מגיבה קצת או כותבת איזו רשימה לבלוג. וזה מאוד עוזר, למרות שזה וירטואלי. במקום לפטפט קצת עם עמית לעבודה, כמו שעושה אדם שעובד במשרד, ואפילו כמו עורכי עיתונות או ספרות שעובדים במערכות עיתון או הוצאות – אני מפטפטת קצת בהתכתבות בבלוגייה. וזה מקל מעט על תחושת הבדידות של להיות לבד עם הראש, המחשב והספר שאני עורכת או מתרגמת.

אינני מתלוננת, כי בסך הכול אני אוהבת את עבודתי. ומעולם גם לא התקשיתי לעבוד לבדי, בלי חברה מסביב. אדרבא, זה מאוד מתאים לי. יש בי צד מאוד מתבודד, אחרי הכול, ולמרות השנים "ההוללות" שבהן הייתי מבקרת קולנוע וביליתי הרבה.

אבל אין ספק שעבודה לבד, בלי חברה, מצריכה משמעת עצמית עמוקה. וממה שאני שומעת מאנשים, למעטים יש את המשמעת העצמית הזאת. אנשים מספרים לי שהם מנסים לעבוד לבד בבית, כי הלוא כיום הולכות ומתרבות העבודות בבית, אבל מהר מאוד הם מוצאים את עצמם גולשים ברשת, מדברים בטלפון, מנשנשים משהו או סתם בוהים.

זה תמיד מזכיר לי משהו שסיפרה אלן דג'נרס. שלפעמים היא מנסה לכתוב את החומר למופע שלה, אבל זה לא יוצא, ואין לה כוח להיות בכל הלבד הזה. אז היא קמה, מדברת עם חברה בטלפון, הולכת להכין קפה, בדרך נתקלת בחתול ומשחקת איתו חצי שעה, ואז חברה אחרת מתקשרת ומציעה בראנץ', ומה, נוותר? אז הולכת לבראנץ', וככה לא עובדת ולא כותבת.

ואני שואלת את עצמי מה יהיה בשנים הבאות, שבהן כפי הנראה יתרבו העבודות בבית, מול המחשב. כמה אנשים יצליחו לגייס משמעת עצמית הולמת כדי לעבוד? ואולי זה לא יצליח, ולכן, למרות שהעתיד נראה כשייך למחשב ולעולם הווירטואלי, אנשים ימשיכו לבוא למקום עבודה, למרות שזה בזבוז של כסף, מקום ומשאבים אחרים.