זו האחות שלי

כל כך שמחתי לראות את הסרט הדוקומנטרי, "זה אח שלי", על אחיהם של אוטיסטים. וכל כל נשבר ליבי. הזדהיתי בכל רגע ורגע, כאילו שהם דיברו מגרוני. כל הרגשות הקשים כאשר אחותך חריגה – במקרה שלי, אחות נכת נפש: הרגשה שאת לא קיימת, שאת הצד, הרגשת עצב, בושה נוראה בצד אשמה, כעס בצד חמלה, ופחד, פחד איום, כולל הפחד כשבגרת להביא ילד שייצא כך… כל הרגשות הקשים שתמיד מתעלמים מהם, כי פשוט מתעלמים ממצוקת הילד הבריא, שמים אותו בצד, כי הוא הרי בסדר, הוא חזק, הוא יסתדר…

איזה סרט חשוב (בבימויו של אייל רובינשטיין ובתחקיר של חגית רון רבינוביץ'). סוף סוף להעלות את הנושא. סוף סוף לפתוח אותו. להראות שגם אנחנו קיימים. ונכון שאולי זה הופך אותנו לאנשים מיוחדים, רגישים מאוד, ודאי גם מאוד יצירתיים – אבל כמה שזה כואב, תמיד, גם היום כשאני כבר בת 54. והנטל הזה על הראש, שתמיד עלייך לטפל באחות החולה. וכמה שזה נמאס לפעמים…

והרגשות של הבושה בילדות ובנערות. אוי, כמה שהתביישתי. לא הבאתי שום חברים וחברות הביתה. מה, השתגעתי? ובגיל עשרים, כשהחלטתי שאני לא אתבייש יותר, התחלתי להגיד לכולם, "יש לי אחות משוגעת!" ותוך כדי כך הייתי צוחקת צחוק גדול, מטורף למדי, והפחדתי כך את כולם. אבל זו היתה דרכי להתמודד, להתריס בפני העולם.

רק עם השנים עברתי עיבוד של הכאב, קבלה של העובדה שככה זה אצלי, כזו אחותי, וזהו זה, וזה בסדר מבחינתי, ומשהו שקט קצת…

כמובן, עד שאחותי השנייה ואני נאלצנו לטפל באחותנו הגדולה, נכת הנפש, והכעס פרץ שוב, ענקי, עולה על גדותיו, קטלני כמעט. כעס נוראי שההורים מתו והטילו אותה עלינו. עול נוראי.

אחותי ואני היינו משתעשעות לפעמים במחשבה שאולי אחותנו היא לא אחותנו הביולוגית, אולי החליפו אותה בבית חולים. ולא מדובר בילדותנו, בשנים האחרונות זה קורה לנו, לדבר ככה… כל כך קשה להרגיש שאחותך משוגעת…

וכמה, כמה הזדהיתי עם גיבורי הסרט: ילדה בת 8, נער בן 18 ואישה צעירה בת 28. ואיך התאהבתי בהם. כמה הם עצובים, אבל כמה עוצמה יש בהם. כי אנחנו, כל האחים לילדים חריגים, הופכים לאנשים עצובים. ואחראים. האחריות הנוראה הזו. הנער עידן אומר בסרט שלא הרגיש ילד או נער.

גם אני כך. בגיל 11 וחצי, כשאחותי הגדולה, נכת הנפש, הביאה ילדה קטנה ולא יכלה לטפל בה, וכך יצא שאני טיפלתי בתינוקת – הרגשתי שאני אישה, אימא, הייתי נערה-אימא. הייתי הולכת עם הקטנה ברחוב וחשבו שהיא בתי. עד כדי כך חשתי בוגרת, שבגיל 14 היתה בי כנראה כזו אי תאימות בין הבגרות שהרגשתי לגילי האמיתי, שחשתי נורא על זה שאני עדיין בתולה, כאילו אני כבר צריכה לתפקד גם כאישה. קראתי את "אחדים באו במרוצה" והזדהיתי עם הגיבורה בת השלושים פלוס שחשה מבוכה בשל בתוליה. הרגשתי אישה, אבל בגוף עוד הייתי בסך הכול נערה צעירה…

וכך בדיוק מרגישים הצעירים בסרט "זה אח שלי", כי אי אפשר להיות ילד ונער רגיל כאשר הוטל עליך ללא רצונך תפקיד של הורה.

ואני מודה שזה מה שהופך אותם למקסימים כל כך. ממש התאהבתי בנער בן ה-18, שמתנהג כמו גבר לכל דבר. כל כך בוגר ואחראי ומלא רגש. ובילדה המתוקה שאין לה ילדות, כי היא אם קטנה לילדה בת 12. ובבחורה שצריכה להתחתן בקרוב, אבל ברור שהיא אם לאחיה הקטן ממנה בשנתיים.

כמה עצוב. אנחנו אנשים עצובים.

מתוך הסרט "זה אח שלי"

מתוך הסרט "זה אח שלי"

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חגית רון רבינוביץ'  ביום אפריל 11, 2014 בשעה 2:11 am

    תודה יעל על מילותייך. אני כה שמחה שהסרט שלנו נגע בך והוא אכן מדבר אל כל אח שגדל לצד אח אחר מיוחד, אין זנ משנה כלל וכלל מהי לקותו. חיבוק גדול! חגית רון רבינוביץ'

  • yaelisrael  ביום אפריל 12, 2014 בשעה 2:38 pm

    תןדה חגית. ושוב תודה על סרט כה חשוב.

להגיב על yaelisrael לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: