סערה בכוס סודה

היום הוא במאי די ידוע של סרטים דוקומנטריים, אך אז, בסוף שנות השמונים, הוא בדיוק סיים את החוג לקולנוע עם סרט עלילתי קצר שעשה. אני הייתי אז מבקרת קולנוע צעירה. נפגשתי איתו ועם עוד במאי, גם הוא בראשית דרכו, כדי לראיין אותם על ההבטחה לעתיד.

הייתי קצובה בזמן, כי אחרי הריאיון היה עלי למהר להקרנה לעיתונאים. ישבנו יחד בקפה כשעה וחצי, ראיינתי אותם, שוחחנו על קולנוע, ובמהלך השעה וחצי הזו הזמנתי כוס סודה. כוס, אפילו לא פחית. כוס סודה כמו שמזגו פעם…

לפתע ראיתי שהשעה דוחקת ועלי למהר וללכת, ונפרדתי מהם במהירות בדרך להקרנה. מסתבר ששכחתי לשלם על הסודה. קורה. אפילו לא שמתי לב לכך.

כעבור שבוע נפגשנו בהקרנות המוקדמות לעיתונאים בפסטיבל הקולנוע של ירושלים. כשנתקלנו זה בזה, חייכתי אליו במאור פנים כי התכוונתי לספר על הכתבה שיצאה יפה, אבל עוד לפני שפתחתי את הפה, הוא שאל בחמיצות: "תגידי, זה היה בכוונה?" הייתי בשוק. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אז הוא שאל שוב, והפעם הרחיב: "זה שלא שילמת על הסודה, זה היה בכוונה?"

הייתי בשוק. מי שואל דבר כזה? ומי בכלל זוכר דבר שולי כזה??? ומי מלבין ככה את פני חברו ברבים? ואיזה אדם שפוי מעז להעליב ככה עיתונאי, שזה עתה עשה לו שירות וראיין אותו, ועוד עלול להחזיר לו מנה אחת אפיים בעתיד? מי נוהג כך, מי?

אני חושבת שהלבנתי והחוורתי והסמקתי ומה לא. וגם לא ידעתי מה לענות. מה עונים על שאלה בוטה ומטורפת כזו? והרי ברור שלא עשיתי שום דבר בכוונה, וגם אם בכוונה, אז מה, ומה זה בכלל חשוב, הרי בסך הכול מדובר בכוס סודה?!

אם נידרש לפרטי פרטים, אז כוס סודה עלתה אז כמה שקלים בודדים, מה גם שהוא וחברו שתו קפה ואכלו עוגה, וממילא החשבון התחלק ביניהם. כך שגם אם הוא היה אז במצוקה כלכלית, סביר להניח שהשקל וחצי או שני השקלים שהיה עליו לשלם – חלקו בכוס סודה שלי – לא השפיעו על מצבו הכלכלי באופן נואש.

אז מה זה היה בדיוק? עד כדי כך האדם הזה קטנוני, קמצן ונקמן, שהוא לא מסוגל לסתום את הפה כדי לא להעליב את הזולת, ועוד מבקרת קולנוע שכתבה עליו? כמה אפשר להיות גס? וטיפש? ונטול כל חוש ליחסי אנוש?

היום אני חושבת שמי יודע, אולי יש לו תסמונת אספרגר קלה, שגורמת לו לא להבין איך להסתדר בחברה. אבל כשאני רואה כיום את סרטיו הדוקומנטריים, שלפעמים הוא קצת מופיע בהם, נדמה לי שאני מזהה את האיש הקשה, הצייקן, הקטנוני. אני חושבת על אשתו וילדיו, וכמה הם בטח סובלים מההתנהגות המטורפת ותוקפנית שלו. כי מי שמתנהג ככה, נורמלי הוא בטח לא.

וחבריו. ואנשי הצוות שלו. כיצד הם מצליחים להסתדר עם אישיות כה קפוצה, כפייתית, תוקפנית, קצת נאצית אפילו?  משהו כה מרתיע. וסרטיו דווקא מאוד אנושיים. טוב, הרי זה לא קשור. יוצר יכול להיות מפלצת, ויצירתו יכולה לעלות על גדותיה מאנושיות וחמלה.

מזל שאני לא אדם נקמן, ובהמשך הדרך, כשיצא לי לכתוב על סרט שלו, עשיתי זאת בהתאם למה שראיתי. ביקרתי את יצירתו בהקשר ליצירה, לא לאדם.

ועדיין אני נזכרת בסיפור המשונה הזה מעת לעת, ולא מבינה איך אדם יכול להיות כזה חרא אנושי, אבל גם להתנהל בכזו טיפשות…

אגב, מרוב שנבהלתי מהאינסידנט המשונה הזה לאחר מכן הקפדתי תמיד להציע לשלם גם על המרואיין, אבל האמת, לא היה במאי אחד שהסכים לכך, ואפילו לא שאשלם על עצמי. כולם התעקשו לשלם על הקפה או על המיץ ששתיתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק  On דצמבר 29, 2012 at 1:23 pm

    אם המקרה הזה לא היה עצוב אז הוא היה ממש מצחיק. "ההבדל בין גאונות לטיפשות הוא שלגאונות יש גבולות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: