מלאכת הבריאה האכזרית

על אף שאני מרבה להרהר על המיתוסים של סיפור הבריאה, אף פעם לא חשבתי על כך שבריאת האישה מאדם היא בעצם אקט נורא נורא נורא אכזרי. טוב, אז הוציאו איזו עצם למישהו ועשו ממנה מישהי אחרת, אז מה? אבל בעקבות צפייה בסרט "העור בו אני חי" של פדרו אלמודובר, פתאום התבררה לי בחדות אמיתה מזעזעת הטמונה בסיפור הבריאה של אדם וחווה.

"העור בו אני חי", מעבר להיותו סרט אפל ופרוורטי כפי שמצפים מבמאי כמו אלמודובר (שהושפע כאן מהרבה סרטים אפלים, כגון "פרנקשטיין", "ורטיגו", "עיניים ללא פנים" ועוד), הוא בעצם סרט על שלל המיתוסים של הבריאה מספר בראשית. אך נדמה לי שדווקא באלמנט החשוב הזה לא הבחינו יתר המבקרים, או שהבחינו, ופשוט התעלמו. וחבל, כי יש בסרט המון דימויים מדהימים על מיתוס הבריאה.

גיבורו של אלמודובר, המדען המטורף שנראה בהרבה סרטים אפלים (החל כמובן מן המדען ב"פרנקשטיין", שהושפע ממיתוס הגולם מפראג), מבצע ניסויים מטורפים על אישה יפה שחטף. רק אחר כך מתברר שבעצם זו אינה אישה, זה גבר צעיר שאנס את בתו של המדען, וכעונש הוא חוטף אותו וכולא אותו במרתף מבעית (הדים ל"שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי, העוסק גם הוא בפסיכופט שחוטף נשים כדי לפשוט את עורן), ואחר כך הופך אותו לאט לאט לאישה המושלמת.

תהליך הפיכתו של הגבר לאישה המושלמת הוא תהליך נוראי, כואב ואכזרי. לאט לאט חופר בו המדען וחופר בו, כולל החלפת כל עורו כדי שיהיה רך ומושלם כשל האישה האידיאלית, עד שהוא יוצר ממנו אישה שתהיה דומה לאשתו המתה שנשרפה בתאונת דרכים, ממש כפי שהגיבור ב"ורטיגו" של היצ'קוק מנסה להפוך אישה שפגש לאישה אחרת שאהב ואיבד.

המיתוס מן המיתולוגיה היוונית של פיגמליון הבורא לעצמו את גלתיאה המושלמת, מקבל בסרטים האלה, וגם אצל אלמודובר, משמעות מפלצתית, וכמובן גם פמיניסטית, שכן תמיד נרמז כאן שהגבר/הבורא, מאלץ את האישה להיות מה שהיא לא.

אבל אצל אלמודובר, הגבר/הבורא, מאלץ גבר כנגד רצונו להיות מה שהוא לא – להיות אישה – ועושה את זה בכוח ובאלימות נוראה. באחת הסצנות מוצג דימוי מדהים שבו נראה הגבר שבכלל לא רצה בכל הניתוח הזה, קורע לחתיכות את השמלות שניתנו לו אחרי שנהפך לאישה, ואז שואב את הקרעים בצינור ארוך של מין שואב אבק מפלצתי שיוצא מהקיר, שנראה כמו תולעת אימתנית או זין ארוך ומפחיד. את הנשיות הפגומה שנקנתה בדם הוא מנסה למחות בגבריות אלימה ומאיימת. אוי, איזה דימוי מזהיר!

קצת לפני שהבחור נחטף בידי המדען המטורף, רומז אלמודובר על מה שיקרה לו בכך שגם הוא עצמו, שמעצב את חלון הראווה בחנות השמלות של אמו, מעצב דמות אישה מעוותת מקש, אותה הוא מלביש באחת השמלות למכירה. בתוך כמה שעות הוא ייחטף, וייעשה לו את מה שהוא עצמו עשה לבובת הקש. אלא שעתה, הוא יהיה הבובה…

הבורא, שבכל הסרטים הללו תמיד מגלם אותו גבר, מנסה לעשות מן האישה כל מיני דברים, ובעיקר לצקת אותה ולעצב אותה כרצונו. אבל כיצד יצליח פרויקט כזה שנקנה בדם, בכוח באלימות? ובאותה הרוח, כיצד לא יכעס ואפילו ישנא הגבר את האישה שנוצרה ממנו בכאב ובדם? בלא להתחשב בדעתו, ובעצם בכוח, הוציא ממנו האל צלע בניתוח כירורגי אלים, ועשה ממנו אישה. בדומה, עושה המדען של אלמודובר אישה מן הגבר – והכול בכוח, באלימות קשה.

כל הבריאה אצל אלמודובר היא אקט אכזרי. האם בסרט (מריסה פארדס הנהדרת, היפה גם היום, בגילה הנושק ל- 70), ילדה שני בנים כמו חווה אמנו – את המדען, שנלקח ממנה באכזריות אחרי שככל הנראה נאנסה בנערותה על ידי בעל האחוזה (שלקח את הבן וגידל אותו כבנו ויורשו), ובן נוסף שנולד מאיזה משרת, גם כאן אולי כתוצאה מאקט אלים של אונס, וכשגדל הפך לשודד אלים שגונב מאחיו למחצה את אשתו ואחר כך אונס את הגלתיאה שיצר מגבר צעיר. בסופו של דבר, מנסה הבן האלים והקנאי לרצוח את הבן המדען כמו בסיפור קין והבל ("הם תמיד הרגו זה את זה כילדים," מציינת אמם). וכמובן, בל נשכח את המיתוס התנ"כי הנוסף שמוצג כאן: משרתת שנלקח ממנה בנה כדי לשמש כבן לאשת בעל האחוזה נטולת הילדים, שיולדת ילד אחר שאיש לא רוצה בו, ומגורשת בבושת פנים כמו הגר וישמעאל.

5_wa

המשפחתיות כולה, כבר מראשית, מוצגת אצל אלמודובר כמצב שנוצר בחטא ובאלימות קשה. די ברגע שבו מגלה המדען את בתו שנאנסה, אך היא מתעוררת מעלפונה וחושבת שהוא האנס, כדי להדגים את דעתו על מוסד המשפחה המפוקק שהולדתו בחטא, המושתת לא אחת על גילוי עריות ושלל מעשי אלימות מפלצתיים אחרים.

כולנו ילודי החטא, ואפילו גילוי המיניות אצל אדם וחווה מושתת על חטא ואלימות. באחד הדימויים המרהיבים בסרט הולכים בלילה בגן קסום בתו התמה של המדען והבחור הצעיר שמחזר אחריה. הם עדיין לא לגמרי מודעים למיניותם; הבחור חסר ניסיון ועדיין מגשש את דרכו אל הנערה כי אינו יודע מה עליו לעשות, והבחורה, היא בכלל עדיין לא מודעת לכוח העצום הטמון במיניותה. וכמובן, בשל חוסר ההבנה וחוסר הניסיון ההדדי מסתיים האירוע לא במשכב אהבה מתוק ואידילי כמו בסרטים ההוליוודיים, אלא בניסיון אונס אכזרי, ובעיקר מטומטם וחסר שחר.

הולדתנו באלימות, חיינו בחטא. ועל אף שהסרט הזה של אלמודובר נוגע ללב הרבה פחות מסרטים אחרים שלו, שכן הוא קר, מנוכר ובעיקר שכלתני מאוד, מדובר בסרט חכם מאוד, מעמיק ומלא בהוד בראשיתי כביר ומבעית.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ארגמן  ביום דצמבר 2, 2012 בשעה 1:45 pm

    הסרט אכן אפל, סוטה, ומלא דימויים ורמזים, מה שהופך אותו למאד מעניין. אולם לדעתי לא נכון לדבר כאן על "בריאה", כפי שגם בתנ"ך לא מסופר על בריאת האשה, אלא על בנייתה. האשה לא נבראה יש מאין, שהרי "זכר ונקבה ברא אותם" נכתב לפני הופעת האשה. מהאדם (זכר ונקבה) נלקחה צלע, ומצלע זו נבנתה האשה. בשונה מהסיפור של פרנקנשטיין שבו יש הפחת רוח חיים, בסרט של אלמודובר מדובר ב"שיפוץ", ואולי אפשר לראות קריצה פמיניסטית במסר שגבר משופץ הופך ל…אשה.

  • yaelisrael  ביום דצמבר 2, 2012 בשעה 2:27 pm

    הכוונה לכך שהסרט שוטח את שלל המיתוסים של סיפור הבריאה המקראי.

  • עמית  ביום דצמבר 2, 2012 בשעה 6:44 pm

    רק להבהיר,
    כמובן שצלע בכוונה התנכ"ית הוא בפשטות 'צד' . כמו " צלעות המשכן". ובטח שלא צלע כפשוטו.

    • yaelisrael  ביום דצמבר 3, 2012 בשעה 12:01 pm

      ברור. אבל לא לשכוח שהרי בכל מקום – סרטים או התנ"ך – הכוונה למיתוסים ולדימויים. לא לפשוטו כמשמעו.

  • silver account  ביום דצמבר 14, 2012 בשעה 2:11 pm

    ובאשר לציפור – לא סתם זו ציפור ממין זכר. ואין לו בכלל גוזלים כפי שמתברר בסוף. זו אותה מניפולציה עתיקה של פדופיל שמזמין ילד למרתף, לעזור לו לחלץ כלבלב פצוע. ובמישור אחר – הדיבור על גוזלים וריפודים הוא דיבור מיני, סימבולי גרוטסקי (בכיוון ציפור המכנסיים הקטנה של חנוך לוין, אף שפדופילים מעולם לא נכנסו לגרוטסקה של לוין) שבו אבר המין הוא גוזָל שהילדה צריכה לעטוף ולרפד בגופה. בחלקים אחרים של הסיפור הסימבוליקה המינית היא כל כך חשופה שקשה להתעלם ממנה. הקטע שבו טרווינה למשל, מנסה לאחוז בצב וגופו משתנה ומתנפח בצורה נתעבת נשמע כמו תיאור של זיקפה מנקודת המבט של הקורבן. וכל התיאורים האלה של המַטות הצומחים לרגלי עץ השיער (בהתחלה תרגמתי "שרביטים" אבל עידנתי), ופרכוסיה של הנמרה בזמן שהיא דורשת מרופרט שיַכּה אותה במטה הכסף שלו: יותר חזק, יותר חזק, כמו באיזה סרט פורנו. ובכלל, הגוף נוכח בסיפור בעוצמה רבה. אפילו הדרך לעץ השיער, כל אותם מעברים הולכים וצרים ומנהרות חשוכות עם רוחות נאנקות וקולות של מים זורמים הזכירו לי את הסרט-בתוך-סרט מ"דבר אליה" של אלמודובר, שבו הגיבור הזעיר חודר כולו לתוך גופה של אישה ענקית (בסרטון שלמטה). אם זה לא היה סיפור ילדים היו צומחים לרגלי עץ השיער מן הסתם, גם אברים נוספים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: