מחשבות על התאבדות

לזכרו של  שי אריה מזרחי, משורר שאבד לנו

לא פעם רציתי להתאבד. אני מכירה את רגשות הדיכאון והאובדן שמסוגלים להציף את הנפש.

מחשבות על התאבדות החלו לצוץ אצלי בגיל ההתבגרות. אני מניחה שמעבר לסערות הנפש המאפיינות את הגיל הזה, ומעבר להיסטוריית הנפש הלא הכי בריאה שיש אצלנו במשפחה, והעובדה שגם אמי הייתה די דיכאונית – מעבר לכך, אני מניחה שגם החיים בביתנו תרמו לכך. העובדה שבדיוק בגיל ההתבגרות התרחשו מירב הדברים הקשים במשפחתי (אחותי הגדולה הסכיזופרנית שחזרה לגור אצלנו עם בתה התינוקת, שאני עצמי גידלתי, ועוד דברים הקשורים בכך, עליהם כתבתי בהרחבה בבלוגיי), תרמו אף הם לתחושה שלפעמים הכול סגר עליי. אני זוכרת לא מעט לילות שבהם נרדמתי בבכי שממש הרטיב את הסדין…

וכמובן, בהמשך, בשלהי שנות העשרה ובראשית שנות העשרים, באו אהבות מיוסרות שגרמו לי לכאבי לב, לאותם לילות של בכי שאותם הצלחתי להפסיק רק בשתיית כוס גדולה מלאה בוויסקי או ברנדי או וודקה, וכן – גם לאותן מחשבות בעלות אופי אובדני.

אני זוכרת שפעם דיברתי על כך עם ידידי מן העבר, אילן שיינפלד, והוא פשוט אמר לי: "למה שלא תכתבי על זה?" ואכן, הלכתי וכתבתי סיפור ובו כל שיטות ההתאבדות שחשבתי עליהם. ואיזה סיפור מצחיק זה יצא, שגם הצליח לעודד אותי.

כמה פעמיים הייתי קרובה לביצוע. פעם, בגיל העשרה, אספתי את כל בקבוקני הוואליום שהיו בבית, אבל זה לא הספיק לשום מהלך התאבדות רציני. בפעם השנייה, בצבא, בעקבות כאבי לב מרומן לא הכי מוצלח, ממש עמדתי להיכנס מתחת לגלגלי מכונית, אבל הפחד הענקי שמילא אותי, שהוא כנראה רצון החיים, עצר בי ברגע האחרון.

ובפעם השלישית, בשלהי שנות העשרים שלי, כאשר הייתי באמריקה אצל בן זוגי (שעקר לשם מטעמים משפחתיים, ואני באתי לגור איתו, והחיים יחד נעשו בלתי נסבלים), נטלתי לילה אחד כשהוא ישן את אחת מאמפולות האינסולין שהוא נטל נגד סוכרת הנעורים שסבל ממנה, והחלטתי שזהו, אני אזריק לעצמי ואמות מהר מהיפו-גלוקמיה. כבר שאבתי את הנוזל השקוף לתוך המזרק, אבל אז בא אותו פחד מוות עצום, משתק, שהוא כנראה רצון החיים, ולא הצלחתי לעשות את זה.

אז אני מכירה טוב טוב את הרצון הזה למות, להיכחד, לא להרגיש יותר את הסבל שנגרם גם מדברים מיידיים, וגם מכאבים פרהיסטוריים הכרוכים בהיסטוריה משפחתית. ואני מבינה גם מי את שסובל כל כך, ובוחר בזאת כדרך מילוט. הייתי שם לפעמים, אני מכירה את זה מיד ראשונה, למרות שמעולם לא סבלתי מדיכאון קשה או כרוני, רק מעגמומית זמנית, סוג של מלנכוליה שהרבה יוצרים סובלים ממנה לדעתי.

אני עצמי התגברתי על כך, תחילה באמצעות טיפול פסיכולוגי בן 6 שנים שהייתי בו, שהצליח לשחזר בתוכי אם חיובית במקום דמות האם הבעייתית שהייתה בעבורי אמי. הפסיכולוגית שלי כל כך הכילה אותי, שהצליחה לתקן את דמות האם "הרעה", הקרה, המופנמת בתוכי.

ואכן, באותן שנות טיפול, לא רק שכבר לא היו לי שום מחשבות אובדניות, גם לא הייתי יותר מדוכדכת או שטופת יגון. ממש קמתי בבוקר בשמחה ל"מלאכת החיים", שבעבר היתה מאוסה עלי, והרגישה לי כמין עול סיזיפי.

אבל החיים הם דינאמיים, ובאמצע שנות השלושים לחיי, אחרי כמה שנים ממש טובות, מקצועית ואישית, עברו עלי שוב כמה חבטות – מות אבי האהוב מסרטן קשה, עיתון "על המשמר" שנסגר ואיתו נסגרה גם עבודתי ארוכת השנים והמספקת כמבקרת קולנוע, ועוד כל מיני כאלה – והדכדוך והרצון להתאבד חזרו לזירה.

הפעם פתרתי את זה בעזרת כדורים. אחרי שנים של הסתייגות מטיפול תרופתי, הבנתי שהשד לא נורא כל כך, וכדורים יכולים רק להועיל. אז למה לא לנצל אותם? למה לפחד מ"הלא נודע", כביכול, שמסמלים הכדורים נוגדי הדיכאון והחרדה להרבה אנשים הפוחדים מהם?

ושוב אומר, שלפעמים, גם היום, אני שוקעת בסוג של מרה שחורה, כי גנטית ופסיכולוגית היא חלק מ"הדיסק הקשיח" הבילט-אין שלי. ולכן אני מבינה אנשים שמרגישים שהם לא יכולים יותר, אפילו לא עוד רגע אחד בעולם הזה. וכאדם המאמין באלוהים, אני מאמינה שלמרות שהחיים ניתנו לנו שלא על מנת שנחסל אותם, אלוהים בכל זאת רחמן וסולח למי שלוקח את חייו במו ידיו בשל סבלו הרב, הנפשי או הפיזי.

ובכל זאת, הרבה פעמים כשאני שומעת על התאבדויות, ליבי דואב כי אני יודעת שלא פעם הרגשות הקשים יעברו, ושלמרות הקלישאה, "מחר הוא באמת יום חדש". ולפעמים אפילו משהו קטן יכול לעודד אותך. פעם למשל, בתוך ענן דכאוני ומחשבות אובדניות, פתאום הגיע עבדה, החתול הפרסי הנפלא ביותר בעולם, ולמרות שהיה קיץ ונורא חם, ולמרות שלו היה תמיד נורא חם בגלל פרוותו העבותה – למרות זאת הוא התיישב עלי, דבר שלא עשה מעולם.

ובאותו רגע נטש את ליבי הרצון למות, ושוב רציתי לחיות. בגלל מחוות אהבה קטנה של חתול. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לרצות שוב לחיות. ולפעמים באמת בא יום חדש ומרפא ומטשטש את עקבות פחדי הלילה.

ועל כן, עצוב לי כל כך על מי שממהר לסגור את הדלת על חייו…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איציק  On אוקטובר 19, 2012 at 4:04 pm

    מאחל לך עוד שנים רבות של עשייה והגשמה עצמית. תמשיכי להיות חזקה.

  • תמר  On אוקטובר 20, 2012 at 5:52 pm

    אהבתי (לא יכולתי סתם להקליק אהבתי, כי אין לי כאן חברות. אבל חשוב לי לציין את זה. גם כי זה כתוב טוב, וגם כי כנה ובוודאי עשוי לעזור למישהו, אי שם)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: