שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר

הייתי ילדונת כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים. בת 24 בסך הכול. זה היה ב-1984. במקביל לכך שהתחלתי לעבוד כמבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר", התחלתי לכתוב ביקורת ספרים במוסף הספרותי של העיתון, בעריכת יעל לוטן ז"ל.

כשהצטרפתי באותה שנה לחבורת "שופרא" שהקים בזמנו אילן שיינפלד, התחלתי לכתוב ביקורת ספרותית גם בכתב העת שלנו, שגם הוא נקרא "שופרא". במהרה כתבתי גם ב"מאזניים", ב"משא" – מוסף הספרים של "דבר", ואפילו נפגשתי עם זיסי סתווי במטרה לכתוב אצלו ב"ידיעות אחרונות", אבל כששמע שלמדתי קולנוע ולא ספרות, החליט שאינני מתאימה למרות שאהב את הביקורות שלי.

אבל כעבור שנה וחצי, כשעבודתי כמבקרת קולנוע כבר תפסה את כל זמני ואף פירנסה אותי היטב, החלטתי לפרוש מכתיבת ביקורת ספרות, בין השאר כי חששתי שכתיבת הביקורת תפגע בעתידי כסופרת; שאתחיל לצבור לי שונאים בגילי הפעוט, אפילו בטרם הוצאתי ספר ראשון.

אבל עברו השנים, וב-1995, כש"על המשמר" נסגר ועברתי ל"דבר", לא היתה לי ברירה אלא לשוב לכתיבת ביקורת ספרות. עד שנת 2000 עשיתי את זה ב"דבר", "מאזניים", "עיתון 77" ובמוסף הספרותי של "מעריב", ולימים גם ב"העיר" וב"זמן תל אביב", וקצת ב"הארץ" וב"ידיעות". למעשה, נראה לי שלא היה עיתון או כתב עת לספרות, שלא כתבתי בו ביקורת ספרות.

משם עברתי בשנת 2000 ל"תרבות מעריב", ושימשתי כמבקרת ספרי הילדים והנוער של המוסף, ולפעמים כתבתי ביקורת על ספרות מתורגמת או ראיינתי סופרים מחו"ל.

עבדתי שם 3 שנים, עשיתי הפסקה קלה, וב-2006 חזרתי ל"מעריב", ושימשתי כמבקרת הספרות של nrg מעריב. כעבור שנה, כשרומן-הרשת שכתבתי עם נולי עומר פורסם ב-ynet, והתבקשתי על ידיהם לא לעבוד באתר המתחרה, עזבתי את העבודה שם ועברתי לכתוב ביקורת ספרים במגזין "טיים אאוט".

כתבתי שם שנתיים וחצי, ובאיזה שהוא שלב פשוט לא יכולתי יותר. לא יכולתי להמשיך לקרוא ספרים. נגמרה לי הסבלנות. אחרי כל כך הרבה שנים בקריאת ספרים כמקצוע ובכתיבה עליהם, ואחרי עשור בעריכה ולקטורה – פשוט נשרפתי.

הרגשתי שאני מתחילה לשנוא את העבודה הזאת, אז מוטב שאעזוב מהר מהר, ולא אתחיל לכתוב כשהשנאה מפכה בעורקיי, וכל המרירות הזו תתבטא בכתיבה נגד הספרים והסופרים; ואף גרוע מכך, מרוב חוסר סבלנות וסלידה, פשוט לא אקרא את הספר שעליו אני כותבת, אלא רק ארפרף בו, כפי שעושים מבקרים רבים. ותאמינו לי, לא מעטים חוטאים בפשע הזה…

אינני יודעת אם אי פעם אשוב לכתיבת ביקורת ספרותית. עם השנים, אף התחלתי להאמין בה פחות ופחות – בערכה, בחשיבותה, במטרותיה. לעיתים נדמה שהיא נועדה אך ואך לשעשועו של הקורא, ואם אתה כמבקר כותב רעות, הקורא מעוניין בכך יותר ויותר, ובהתאם, גם העורכים בעיתון. יש דם? יש פצועים? יש רייטינג? מה יותר טוב מזה בעבור עיתון?

ואילו אני, עם המעבר לעריכה ספרותית, התחלתי לראות יותר ויותר את עמדתו של הסופר, ולשפוט ספר יותר על פי הפוטנציאל שלו במבט של עורכת, ופחות כמבקרת מנוכרת ו"רעה" מבחוץ.

שהרי מבט של עורך הוא מבט קונסטרוקטיבי, שמחפש מה ניתן לתקן בספר, ואילו מבקר רואה מוצר מוגמר ומתייחס רק אליו, בלי לתת דעתו ל"דרך" שעשה הסופר בכתיבתו, ולכן, נקודת מבטו מעט דסטרוקטיבית.

לכן, כיום אינני סבורה שאשוב לכתיבת ביקורת ספרות, ויותר מהכול, משום שאני מתקשה מאוד לקרוא. ספרים מתקשים מאוד ללכוד את תשומת ליבי. אם ספר אינו מעניין אותי כבר בעמודים הראשונים, אזנח אותו, למרות שאני מודעת לכך שלפעמים ספר משתפר אחרי עשרים עמודים ואפילו יותר.

זכור לי המקרה של "אלה תולדות", שנורא שעמם אותי בהתחלה וחשבתי לזנוח אותו, אבל התעקשתי וזה השתלם לי בגדול, והפך לאחד הספרים האהובים עלי. אבל זה היה פעם, כשיכולתי לצוות על עצמי להתאזר בסבלנות ולהמשיך לקרוא; לפני שהתחלתי בעריכה ולקטורה, כשמרוב ספרים ומילים, הספרים התחילו להימאס עלי…

שחיקה קוראים לזה, ובצדק. אבל כמה עצוב שזה קורה בתחום שאינו רק העבודה שלי, אלא שהיה במשך שנים אחד התחביבים הגדולים שלי: הקריאה. כך קורה שהיום אני מוצאת את עצמי קוראת פחות ופחות, מוסרת לחברים או לצדקה המוני ספרים שקיבלתי כל השנים כמבקרת, ואשר את חלקם ניסיתי לקרוא, ופשוט לא הצלחתי.

כיום, בספרייה שלי, שבאמת היתה עלולה להחריב את הבית ולפרוץ את התקרה לולא מסרתי ספרים לאחרים – השארתי רק את הספרים שאני אוהבת. ממש ממש אוהבת. ספרים שיש סיכוי שאקרא שוב אי פעם. אם אני בודקת אותם, מרביתם ספרים מתורגמים מהספרות הקלאסית העולמית. יש מעט מעט ספרות מקור שהשארתי.

לא מזמן שאלה אותי חברתי ענת לויט על טעמי הספרותי. אם להתייחס לספרייה שלי כיום, הרי שטעמי תקוע בקלאסיקה העולמית. צר לי לומר, אבל את רוב רובה של הספרות העברית אינני אוהבת, ובוודאי שלא את רוב הסופרים "הנחשבים" בימינו.

מה שאומר, שאחרי ארבעים שנות קריאה (בלי להחשיב את הילדות, שגם אז קראתי המון), אחרי שקראתי אלפי ספרים, אחרי שהיו לי "תקופות" שבהן אהבתי סופר זה או אחר או ז'אנר זה או אחר – היום אני הרבה יותר ממוקדת, הרבה יותר "סגורה" בטעמי, הרבה פחות מקבלת ופתוחה מאשר בעברי כקוראת צעירה ונפעמת.

האם זו המשמעות של "עיצוב טעם אישי"? האם זו ההתבגרות שלי כקוראת, או סתם סגירות של גילי ההולך ומתבגר? ואולי אני פשוט בתקופה קשה בתחום הקריאה? קשה לי לומר.

אבל אני זוכרת משהו שאמרה לנו עמליה כהנא כרמון בסדנת הכתיבה ב"בית אריאלה", ואשר די זעזע אותי בזמנו, כפעוטה בת 22. היא אמרה שכיום, בגילה (היא היתה אז בת 56), היא כמעט לא קוראת ספרות מקור, כי יש לה כל כך הרבה קלאסיקות מספרות העולם להשלים. ועם ההתבגרות, וחוסר הסבלנות המלווה אותו, רצוי להתמקד במה שבאמת שווה לקרוא.

אז, הזדעזעתי וראיתי בכך התנשאות או אפילו קנאה בעמיתיה הסופרים. אבל עם השנים, כשגם אני הולכת ומתקרבת לגיל הזה, אני מבינה את דבריה יותר ויותר ואף מזדהה איתם. צר לי לומר זאת, אבל רובה המכריע של ספרות המקור, פשוט לא משתווה לענקי הספרות העולמית. על פי רוב היא משאירה אותי אדישה ומשועממת…

ואילו אני, אני רוצה שכל ספר שאקרא יהמם אותי. אולי כבר לא אחוש המומה מספר כפי שהייתי בגיל 15, 20, אפילו 30, אבל אני עדיין רוצה שהסופר יפתה אותי כל כך, יחזר אחר רגשותיי ושכלי וחושיי האסתטיים, שאקרא בנשימה עצורה ולא ארצה להניח את הספר מהיד – בדיוק כמו פעם.

כמו שכמעט התעלפתי בקטעים יפיפיים ב"יוליסס", כמו שנאלמתי דום מרוב אושר ב"הר הקסמים", כמו שהתרגשתי עד למעמקיי כשקראתי את "העין הכי כחולה", כמו שנמלאתי אימה ופלצות המעורבים בהתפעלות כשקראתי את "חיי נישואים", כאשר לקחתי עט ורשמתי על פתק ציטוטים נפלאים מספרים אלה ואחרים שעילפו את חושיי ושכלי.

היום זה כבר כמעט לא קורה. החידוש שבדבר התעמעם ככל שהעמקתי בקרבי הספרות כמקצוע. אבל לפעמים, פה ושם, אני עדיין נהנית מאוד מספר, אולי לא בחדוות עלומים נלהבת ומשולהבת, אבל בהנאת "זקן" היודע להעריך את מה שלפניו.

אז מהו טעמי הספרותי היום, כקוראת מן השורה, לא כאשת מקצוע בתחום? אני פשוט אוהבת ספרים טובים. אין לי סבלנות לספרים שלא מזיזים לי את הרגש או השכל. אולי קראתי אלפי ספרים, ולבטח שכחתי חלק ניכר מהם, אבל אני עדיין רוצה להתאהב בספר. פשוט כך. להתאהב ממבט ראשון.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איציק ביקורות ספרים  ביום אוקטובר 1, 2012 בשעה 3:37 pm

    היי יעל, לפי דעתי פשוט סף הריגוש שלך עלה. ואחרי שקראת כל כך הרבה שנים אולי קצת קשה לרגש אותך כמו בעבר. אבל לא נראה לי שבעתיד הקרוב את תפסיקי לקרוא לחלוטין. כשאני קורא את הפוסט הזה, כולי תקווה שלא יגיע היום שגם לי יימאס מספרי מקור של כותבים מתחילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: