לסלוח לה

כמה חודשים לפני מותה, חלמתי שאני מחבקת ומנשקת אותה. בחלום, לבי ממש יוצא אליה מאהבה, ואני אומרת שוב ושוב: "אימא, אני כל כך אוהבת אותך, אני כל כך אוהבת אותך, אימא," וליבי חם-חם-חם מרוך ואהבה.

והרוך מהחלום המס את הטינה שהתבצרה בי בשנים האחרונות שלפני מותה, בעיקר אחרי שחלתה והלכה לבית אבות סיעודי, והטילה על אחותי ועלי את הטיפול באחותנו הגדולה, נכת הנפש. וזה גרם לי כזה כעס, זה שהיא מטילה את זה עלי, אחרי שכל השנים היא ואבי לא טיפלו בנושא כראוי, והביאו את הדברים לידי כך שהם למעשה מטילים עלינו את בִתם הבעייתית, שהגיעה למצבה באשמתם, בשל חוסר טיפולם ההולם, שיפוטם הלקוי, וכו'.

מספר שנים התבוססתי בכעס הזה, מאז שהלכה אימי למוסד הסיעודי לפני שש שנים. ובאותן שנים חלמתי לפעמים חלומות מזוויעים, כיצד אני מכה את אמי, מרביצה לה ממש חזק, בבוקסים, ופעם אחת אפילו השלכתי אותה מחלון מרפסת ביתי. אם היה בי כעס עליה בחיים עצמם, ביומיום, אין ספק שהתת מודע שלי אפילו כעס יותר, וידע לבטא את זה יפה מאוד, עד הסוף, את מה שבמודע לא יכולתי לבטא, כמובן.

והיה זה כעס, שאפילו לא היה קשור לכך שבשל מגבלותיה שלה, לא יכלה אימי לאהוב אותי בילדותי ולהיות לי לאם כפי שאם צריכה להיות. הכעס שתסס בי היה בשל כך שהיא הטילה עלי ועל אחותי את האחות הגדולה. שלא דאגה לשום דבר קודם לכן, וציפתה שלאחר מותה, או כשכבר לא תהיה כשירה לכך, כפי שקרה עם מחלתה, היא פשוט תפיל עלינו את האחות הגדולה… אם כבר מדברים על אבות אכלו בוסר, ומה קורה לשיניים של הבנים.

ואז, באותו חלום, כמה חודשים לפני מותה, קמתי בבוקר וממש חשתי בלבי את האהבה אליה. פתאום משהו בי פקע, איזה פקק נפתח, ומוגלת הכעס, והכאב שהביאה איתה, פשוט יצאה החוצה ונעלמה. משהו רך התמלא בי.

לא הבנתי כיצד זה קורה לפתע פתאום, אבל הנחתי שזה קשור לכך שכמה חודשים לפני כן, סוף סוף הצלחנו לסדר לאחותנו הגדולה, הסכיזופרנית, מקום בבית אבות סיעודי לתשושי נפש, והלחץ בשל העול שהוטל עלינו, התמעט בהרבה, אפילו כמעט נעלם.

זה לא שהדאגה נגמרה, כנראה שתמיד נדאג לה, לאחותנו הגדולה. את הירושה הזו שקיבלנו בעל כורחנו מההורים, אי אפשר למחוק או לבטל. אחרי הכול, היא בעצמות. אבל כאשר כבר לא הצטרכנו לטפל בה בעצמנו, ועתה היא במקום מוגן שבו דואגים לה ומטפלים בה, הנטל העצום פחת, ועימו גם הכעס העצום על כך שהאחות הוטלה עלינו בעל כורחנו ובניגוד לרצוננו.

אחרי אותו חלום, שוב לא חשתי עוד את הכעס. ממש כאילו הוא נעלם. וכנראה שבאמת נעלם. ולמרות שלא אמרתי לה דבר, לאימי, כי ממילא היתה בשנותיה האחרונות שלא במודעות מלאה, וגם לא שמעה למרות כל מכשירי השמע שקנינו לה – למרות זאת, ידעתי שהיא מרגישה שאני כבר לא כועסת עליה. ידעתי שאני שולחת לה מעין "גלי טלפתיה" של רגשות: "אני כבר לא כועסת עלייך. אני סולחת לך. אני אוהבת אותך."

בכל שנותיה במוסד הסיעודי, שבהן היא רק התקיימה אבל לא חייתה, ואם חיה בכלל, אלה היו חיים ללא כל איכות חיים; בכל השנים הללו, שבהן קיוויתי שהיא תמות כדי שתחדל לסבול כל כך – לא הבנתי מדוע במצבה הגופני הירוד היא ממשיכה לחיות. אחותי ואני תמהנו רבות כיצד אינה הולכת לעולמה בעקבות שלל מחלותיה.

פעמים רבות שאלנו את עצמנו אם מי מאיתנו, או כולנו, למעשה "לא משחררים אותה". אולי כעס או פחד או חרדת נטישה או רגש אחר של מי מאיתנו, מונעים ממנה ללכת. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני שחררתי אותה מזמן, ולכן זה בטח לא בגללי. היום אני לא בטוחה בזה כל כך. אין ספק שגם אחי ושתי אחיותיי היו כבולים אליה בדרך זו או אחרת שאולי מנעה את לכתה מכאן. אבל היום אני סבורה שגם לי היה חלק בכך, בשל הכעס הענקי הזה שכסס בי.

אני חושבת שאימי כנראה חיכתה (אולי בלא ידיעתה, רק בתת-מודע שלה), לכך שנסדר את אחותנו הגדולה במקום טוב, ושנפסיק לכעוס כל כך עליה, על אמי. ואני יודעת – ואת זה ידעתי והרגשתי כה חזק ביום שבו הודיעו לנו על מותה – שהיא יודעת שסלחתי לה, שאני משחררת אותה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: