בנים גידלתי והם פשעו בי

מאחר שכולנו די נרקיסיסטים, רובנו, בסתר הלב, עושים ילדים כדי שהילדים יאהבו אותנו. אולי סוף סוף יהיה מישהו שיאהב אותנו כמו שאנחנו, שיהיו מסור לנו באמת, שיאהב אותנו תמיד, לנצח. הזוגוש, כמו שנולית כותבת, הוא בסופו של דבר אפיזודה חולפת ומאכזבת, אבל ילדינו, שיצאו מבני מעינו, ברור שהם יהיו איתנו לנצח, הם לא יעזבו, הם יאהבו לנצח.

ומובן שבשלב הזה, אפוף האדים הרומנטיים, אף אחד לא מעלה על דעתו שילדיו כשיגדלו, ייגעלו ממנו, ישתעממו ממנו, ילעגו לו בפניו או מאחורי הגב, יסלדו ממנו, יעדיפו לעשות כל דבר רק לא להיות במחיצתו, והכי גרוע: ישנאו אותו. פשוט ישנאו אותו שנאת מוות. כל מי שמביא ילד, אפילו לא מעלה את זה על דעתו. גם לא אלה שלא סובלים את הוריהם. הם בטוחים שלהם זה לא יקרה. הילד שלהם יאהב אותם תמיד, לנצח. "הרי אני אדם כזה נפלא, ברור שילדי יאהב אותי, איזו שאלה?" חושב/ת המוליד/היולדת הממוצע/ת.

"גידלנו לעצמנו שונאים גדולים. ניקינו להם את התחת, הנקנו אותם, והם גדלו והפכו שונאים שלנו." לא האמנתי שאי פעם אשמע את השוס הזה יוצא מפיו של הורה. אבל אמרה את זה הסבתא של אביעד קיסוס בסדרה דוקומנטרית מצוינת בשם "סוף לסיפור" של ברק היימן, שמוקרנת ב"יס דוקו".

הסרט שובר הלב הזה אומנם עוסק בגירושים, אבל אחת הגיבורות, האימא הטרחנית של אביעד, נפגשת עם אמה הפולנייה, והאם הפולנייה אומרת את זה: "גידלנו לנו שונאים". מובן שהיא אומרת זאת בתלונה, מבלי להבין בכלל את חלקה, ואת חלקם של כל ההורים, בשנאה הזו של הילדים, שהולכת ותופחת בילדיהם מדי יום מרגע שהם עומדים על דעתם. כאם פולניה, היא אומרת זאת כדי לגרום לבתה רגשות אשם, שאכן, מעווה את פניה בגועל מעורב בזעזוע למשמע דברי אמה הזקנה.

אבל מה שהאם הפולנייה הזקנה לא הבינה, הוא שאמרה דברי חוכמה כה עמוקים, ששום הורה לא מוכן לקבל ולהבין, לא כשהוא עומד להביא צאצאים "שיאהבו אותו לנצח", ואפילו לא כשהוא כבר זקן, שנוכח על גופו, יום אחרי יום, בסלידה האיומה של ילדיו ממנו.

ומה שהכי גרוע, ששום הורה לא מוכן להבין ולקבל את חלקו המכריע, הקרדינלי, בשנאת ילדיו שבוא תבוא. חלק סבורים שזו רק פאזה כזו של גיל ההתבגרות שתעבור כשהילד יתאפס על עצמו כשיתבגר, ומקסימום, כשיהיו לו ילדים בעצמו והוא יבין "מה זה להיות הורה" – ובקיצור, זה לא באמת שהילד לא סובל אותי, זה רק "שלב מעבר כזה", והוא עוד יתעשת.

ומה שעוד יותר גרוע, שהורה, כל הורה, לא מסוגל להבין ולקבל שהוא האחראי היחיד לשנאה ולסלידה הזו שתתבשל בילד. הוא לא מבין שבכל דבר שהוא אומר, בכל דבר שהוא עושה, בכל שגיאה קטנה של הורות, אפילו הכי קטנה – הוא סולל את דרכו להיות שנוא נפשם של ילדיו בהתבגרם. הוא לא מבין שמבחינות רבות כל כך, הורות היא "עסק" מכור מראש, אבוד מראש. שהרי בלתי אפשרי להיות הורה טוב, ואפילו לא "גוד אינף הורה", כדברי הפסיכולוגים.

ראה לאחרונה ספר מחקר בשם "להיות או לא להיות אימא" של ענת שטיין, שהיא עצמה, צחוק הגורל, מנהלת מעבדת זרע להפריות. והיא עצמה, שעובדת בזה, ועברה בעצמה ניסיונות הפריה, הבינה שלפעמים הרצון להיות אימא אין לו שום הדהוד אמיתי בפנים הנפש. שישנן נשים שעמוק בפנים בעצם בכלל לא רוצות להיות אימהות, אבל הלחץ החברתי כה ענקי, והפחד להיות לבד, והפחד מלהיות חריג – כל אלה שולחים המוני נשים שלא היו עושות ילדים פעם (בגלל חוסר בבן זוג, בעיות פוריות ועוד) לעשות היום ילדים בכוח, רק בגלל כל מיני דברים חיצוניים, ולא בגלל צורך פנימי אמיתי להיות אם. אגב, המחברת עצמה, בכל פעם שניסיון ההפריה שלה לא עלה יפה, מצאה את עצמה שמחה על כך עמוק בפנים, חשה הקלה שלא הבינה מה טיבה, עד שהחלה לחקור את זה, והתחילה להבין שזה לא רק היא, זה עוד הרבה נשים שעושות ילדים בכוח למרות שכלל לא היו צריכות לעשות ילדים.

נו, ולו הראיתי לאותן נשים סרט מן העתיד שלהן, שבו הן היו רואות את הילד שלהן שגדל מתנכר אליהן ושונא אותן, האם זה היה משנה את דעתן? האם אז הן היו מחליטות לא ללדת?

אני בטוחה שרובנו בטוחים שהם הורים נפלאים, שהם אוהבים, ושהילדים שלהם יאהבו אותם בבוא היום בתמורה. וברור שאצל חלקם – וקרוב לוודאי, חלק גדול – מדובר בהונאה עצמית חמורה. הנזק שהם גורמים לילדים ודאי רב מהתועלת. והשנאה בוא תבוא. כמו שאומרת סבתא של קיסוס: "גידלנו לנו שונאים".

ואני בטוחה שחלק מן ההורים אפילו לא יודעים שהילדים מסתייגים מהם או לא סובלים אותם, או הכי חמור, שונאים אותם. כי יש ילדים שיודעים להסתיר. הם מחייכים להורים, נחמדים אליהן, ואחר כך, מאחורי הגב, אומרים לבן/ת הזוג כמה הם לא סובלים את אבא או אימא, ולפעמים אפילו, כמה הם מייחלים למותם של ההורים.

ייתכן שזוהי הטרגדיה האנושית הגדולה מכולן. "גידלתי בנים והם פשעו בי," נאמר בתנ"ך. אבל הורה שמשתמש באמרה התנ"כית הזו להוכחת הורותו המצוינת, שכח כנראה כמה הוא עצמו פשע לילדיו, כמה הזיק להם, שזה גרם להם לפשוע בו ככה כשגדלו. עצב אינסופי. טרגדיה אינסופית.

וזה מצחיק, ואולי מזעזע, שאפילו ילדים שאוהבים את הוריהם – ויש ילדים כאלה, אחרי ככלות הכול – גם הם מסתייגים לפעמים מההורים ולא סובלים אותם או נגעלים מהם. איזה גורל נוראי זה להורים, ועוד להורים אוהבים.

אני זוכרת כמה נגעלתי מאבא שלי, שאותו אהבתי אהבת אמת עזה, שכן הוא אהב אותי אהבת אמת עזה – ובכל זאת לא היתה לי סבלנות אליו כשבגרתי, וגם נגעלתי לשהות בחברתו כי הסריח מחילבה. כי למרות שלא היה תימני, אכל הרבה חילבה נגד הסוכרת שלו, ואני לא יכולתי לסבול את הריח, וכשבאתי אל הוריי, השתדלתי לשהות במחיצתו כמה שפחות. וברור לחלוטין שזה לא היה רק בגלל הריח. כי למרות שאהבתי אותו מאוד, כשגדלתי לא סבלתי להיות במחיצתו. לכי תביני. כילדה, רציתי להיות רק איתו כל הזמן, ולא היה אושר גדול מזה מבחינתי. והנה, כשגדלתי, האב האהוב הפך למין יצור ארכאי שעלי לסבול בכוח. איזה צער. איזה כאב.

ועם זאת, אנשים ממשיכים להביא ילדים מתוך אמונה תמימה, נרקיסיסטית וילדותית שהילד שלהם יאהב אותם וירצה אותם תמיד, ולא ישאיר אותם לבד, ולא יתרחק מהם ולא יאכזב אותם. והמוני אנשים חיים באשליה העקומה הזו, למרות שהם עצמם לא סובלים את ההורים שלהם.

ובטח לא מעט הורים והורים לעתיד שקוראים שורות אלה מהנהנים בראשם, אומרים לעצמם "כמה שהיא צודקת… אבל לא אצלי, הילדים שלי אוהבים/תמיד יאהבו אותי, זה בטוח."

סגור לתגובות, אבל ניתן להשאיר עקבות: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: