ואם כבר לתקצב ספרות

ואם כבר לתקצב ספרות, אז לתקצב כתבי עת ספרותיים, לא אנשים פרטיים. כתבי העת לספרות הולכים ונחבטים ונעלמים עם השנים, ודווקא להם ישנה חשיבות במפת הספרות.

ומדוע? כי בד בבד עם הוצאת יותר ויותר ספרות מקור של קולות צעירים, החלו להיקבר להם כתבי העת ומוספי הספרות, שבעבר יכלו לפרסם את כתביהם של אותם קולות ראשוניים; קולות של כותבים בראשית הדרך, שעדיין לא בשלים לספר משלהם, אבל כתבי העת הם בדיוק המקום לפרסום שיריהם וסיפוריהם. שם, בכתבי העת, הרי מתהווים הקולות החדשים, וזה בדיוק המקום שלהם, לא בספרים משל עצמם, שרק מעמיסים על שוק הספרים בלי כל הצדקה ערכית או אפילו מו"לית.

תוסיפו על כך את העובדה המצערת שהעיתונים צמצמו או בלעו את מוספי הספרות שלהם, ולנו, הכותבים, אין הרבה מה לעשות נגד זה. אלו שיקולים כלכליים של העיתונים, למרות שזה כה מצער וחסר.

מי זוכר שפעם בכל שבוע היה סיפור או שניים וכמה שירים במוספי הספרות? מי היה מפרסם לי סיפור ראשון, אלמלא בשנת 1983 ניתנה במה לכותבי סיפורת במוסף הספרותי של "מעריב", בעריכה משה בן שאול? לי, ולעוד כותבים שהיו אז בראשית דרכם, ולא רק לכותבים בראשית דרכם, גם לכותבים ותיקים? ובבוקר יום ראשון יכולתם לראות באוטובוס אנשים שקוראים את הסיפור שהתפרסם ביום שישי במוסף הספרותי. אבל זה נגמר מזמן מזמן. זה לא ישוב, וזה נשמע כמו זיכרונות ענתיקה מתוקים וישנים.

אבל כתבי עת לספרות עדיין יכולים לצאת לאור, לו יממנו אותם ברצינות. כבר שנים שאפילו בכתבי העת שהממסד קצת תומך בהם, כמו "עיתון 77" ו"מאזניים", לא משלמים שכר סופרים. וכבר כמה עשורים שרוב כתבי העת שנפתחים, גוססים להם לאיטם. זאת, במקום שיתקצבו את כתבי העת הקיימים ברצינות, ויזרימו כסף לכתבי עת חדשים.

מצבם של כתבי העת היה תמיד גרוע, ותמיד היה צריך להתחנן לכסף. בשנת 1984 היינו קבוצת צעירים באמצע שנות העשרים לחיינו (אילן שיינפלד, צבי מרמלשטיין, איתי רון, אנוכי ועוד כמה אחרים), והקמנו כתב עת לספרות בשם "שופרא".

לא אשכח איך כיתתי רגליים בין הוצאות הספרים והתחננתי עד לרמות של השפלה שיקנו מאיתנו מודעות, כדי שיהיה לנו קצת כסף להוציא את העיתון, שאגב, היה כתב העת היחיד שיצא על נייר עיתון – גרידיים לא היינו, רק שייתנו לנו מעט כסף להוציא כתב עת על הנייר הכי זול. אילן היה ממונה על חליבת הממסד כדי להביא קצת גרושים, וגם הוא, שמתמיד הצטיין בלובינג ועסקנות ויחצנו"ת (בניגוד אלי), התקשה להביא כסף.

ואנחנו לא רצינו משכורת, ולא שיפרנסו אותנו, רק להוציא קצת תרבות. אז הכול עשינו לבד, אפילו את העימוד. פשוט הכול. אבל כמה אפשר לסחוב כשכל הקלפים לרעתך, ואיש בממסד התרבות לא מוכן להתייחס אליך ברצינות? אני פרשתי כעבור שלוש שנים, ונדמה לי שאילן הצליח להחזיק את כתב העת עד 1989. אבל גם הוא התייאש בסוף מהחומות הבצורות.

באמצע או בסוף שנות התשעים, ידידי רן יגיל פתח את כתב העת "עמדה", וגם הוא חווה את אותם מאבקים בלתי אפשריים. וכך גם יתר האנשים שהיו בעלי תקוות גדולות ופתחו כתבי עת. אבל רוב כתבי העת האלה גססו ומתו, חלק עדיין גוססים לאיטם, אחרים מנסים לצוף על המים, וגם הם מתייאשים. ראו התפטרותה של נעה דנציגר, המ"ולית לשעבר של "מסמרים" – אגב, נדמה לי שהוא כתב העת היחיד שעוד משלם שכר סופרים – שמי יודע מה יהיה איתו עכשיו, עם פרישתה.

ובכתבי עת, כאמור, דווקא יש צורך לתמוך, ויש צורך לדאוג שהם ימשיכו להתקיים, ואף שיקימו כתבי עת חדשים, כי עולם ספרותי ללא כתבי עת וללא מוספי ספרות הוא עולם ריק וחסר ומסוכן לספרות מכל הסיבות הקודמות שמניתי. נכון, בעשור האחרון צצו לא מעט כתבי עת לספרות ברשת, אבל דומה שהם לא ממש מצליחים להתגבש כמו כתבי העת המודפסים.

אפשרות נוספת היא מעבר של כל כתבי העת לספרות לרשת, שיופיעו בחינם ותקציבם יגיע במלואו מהממסד. כך ניתן יהיה ליצור כתב עת ספרותי וירטואלי איכותי, עם עורך/ת רציני, עם לקטורה רצינית ובעלת אחריות ספרותית, עם הגהה וכל מה שצריך כדי לייצר כתב עת ספרותי איכותי ומקצועי.

אם ממסד התרבות יתקצב כתבי עת וירטואליים כאלה (הרי לא יצטרכו כסף להדפסה והפצה, רק לעריכה, הוצאות מערכת ולתמלוגים, ואז זה יוזיל את התהליך כולו), אני סבורה שיוכלו לייצר כאן כמה כתבי עת חשובים, איכותיים ובעלי הד ספרותי חשוב. מקום שבו גם קולות ראשוניים שממש לא כדאי שירוצו ישר לספר ראשון, יוכלו להתחיל לפרסם בנחת ולהישמע; מקום שבו גם הוותיקים יוכלו לפרסם מעת לעת כשלא יהיה דחוף להם לרוץ לספר חדש.

Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: