מלכודת התקציבים והקרנות (או, האם סופרים זכאים שיממנו אותם כי הם נעלים מעם?)

באחד הפוסטים הקודמים מישהו הזכיר את המשוררת אלזה לסקר שילר שמתה בעוני מחפיר. וזה באמת עצוב נורא נורא נורא. כאב לב ממש. אבל לי זה עצוב וכואב בדיוק כמו על כל קשיש שחי בתנאים קשים בשנותיו האחרונות.

למרות כישרונה, לא עצוב לי יותר על שילר מאשר על קשישה שעבדה כל חייה בספונג'ה ועכשיו מסיימת את חייה בעוני מחפיר. איני מאמינה בזכויות יתר לשום בנאדם, ולא משנה לי אם תרומתו לחברה ולתרבות היא כביכול גדולה יותר מתרומתו של אדם שעבד בניקיון או בראיית חשבון או בהייטק.

באותה המידה עצוב לי נורא על סופר או משורר שמטעמים של בריאות נפשית ירודה, חי חיי סבל וקושי כלכלי, ואנחנו מכירים כמה וכמה מקרים כאלה. היה לי עצוב על דליה רביקוביץ בדיוק כפי שעצוב לי על אחותי נכת הנפש, שלא תרמה לחברה דבר כל חייה מפאת מחלתה, או על כל אדם אחר הסובל מנכות נפשית, ולפיכך מתקשה להתפרנס ולחיות בכבוד.

איני סבורה שיש לתקצב באופן מיוחד סופרים או יוצרים אחרים שמתקשים להתפרנס בשל בעיות נפשיות או זיקנה, יותר מכפי שיש לתקצב נכי נפש וזקנים "רגילים", ש"רק" עבדו בחנות או במפעל ולא כתבו שיר אחד בחייהם. ובדברים האלה לא חשוב לי אם היוצר היה "משכמו מעלה", אפילו ממש יוצר נפלא בעיני, או מי ששירתה אותי כקופאית בסופר. לבי נכמר על כולם, ואני סבורה ומאמינה שלכולם מגיעה תמיכה זהה מהמדינה.

תמיד מפליא אותי שכאשר מספרים על סופר או שחקן או זמר שחי בדלות בסתיו חייו, כולם נורא מזדעזעים, ומיד מנסים לארגן לו תרומות. אבל על פועל או מנקה או מוכר בחנות, שגומר כך את חייו, לאיש לא באמת אכפת.

אני זוכרת שעשו מגבית לקלפטר החולה והעני, וזה באמת היה יפה ונוגע ללב, ובאמת מגיע לקלפטר, אבל לא משום שהוא הלחין שירים יפים, אלא כי הוא נזקק, ובעיני, לקשיש החולה שהוא השכן שלי ממול מגיעה מגבית או תקצוב או עזרה בדיוק כמו לקלפטר, העילוי המוזיקלי.

אכן, יש מקום לנסות להתארגן ולהקים מעין קרן פנסיה או קרן עזרה הדדית לסופרים ומשוררים, למרות שהניסיון של אק"ום לא צלח כל כך בנושא הזה. גם באקו"ם מעטים הפרישו סכום שנתי לקרן הפנסיה והסיוע הזו. אבל מובן שיש מקום לחשוב על כך ולפעול בנושא. אבל לתקצב מכספי המדינה יוצרים נזקקים רק משום שהם יוצרים, ולפיכך "נעלים" מעם, זה צעד פושע לדעתי. אם לתקצב, אז את כל מי שזקוק לכך בשל מצבו הפיזי והנפשי הירוד, ולא "נבחרים" כלשהם.

איני חובבת גדולה של תקצוב ממשלתי בענייני תרבות. הוא מעולם גם לא סייע רבות. בתחום הקולנוע, מה שבאמת עזר בעשורים האחרונים זו התמיכה של ערוצי הטלוויזיה והכבלים בהפקות מקור, וכמובן, הקו-פרודוקציות עם ארצות אירופאיות, שנעשו די הרבה בעשור הקודם. (וחבל שהיום זה הולך ופוחת. זה דווקא הצליח יפה, בייחוד עם צרפת).

בנוסף, אני סבורה שבארץ כמו שלנו, כשרוב הכסף הולך לחרדים ולהתנחלויות ולביטחון ולשחיתויות, את מעט הכסף שנשאר, שכבר ישקיעו בצרכים חברתיים. יותר חשוב לי להאכיל ילד או לתקצב ניצולת שואה שחיה בדלות איומה, מלקבל מלגת התפנות לכתיבה.

אני באמת שואלת: מה, אם לא תתפרנסו מספרות או לא תקבלו קצבות התפנות לכתיבה מהמדינה, לא תכתבו? באמת? אני לא מאמינה בכך. כולנו נמשיך לכתוב, ולעבוד בשעות היום לפרנסתנו. סרט והצגה באמת אי אפשר לעשות ללא תקצוב, אבל לכתוב אפשר, ואנחנו תמיד מצליחים למצוא זמן כדי לכתוב, כי זה בעצמותינו.

נחמד לקבל מלגת התפנות? כן, נחמד. לא חובה. ואם לקבל, אז באמת רק אחת לדי הרבה שנים. מי שמצפה, כמו קסטל בלום, שיתקצבו אותו במלגות התפנות רוב הזמן, כי "יצירתו חשובה לאומה" וחשוב שיהיה לו שקט לכתוב, לא רק הוזה, אלא גם חי כנראה בלה-לה-לנד של הנרקיססטים – מקום שבו אדם שכח כנראה מה ערכו האמיתי: כולה עפר ואפר.

לגבי הוועדות שמחליטות מי יקבל וכו', הלוא גם בלי להיכנס לנבכי ועדות המילגות והפרסים, כולנו יודעים שהמשחק שם מכור מראש, אז ממילא קשה להתייחס אליהן ברצינות.

נראה לי שמה שקורה לסופרים ויוצרים כיום, זו איזו יציאה מפרופורציה, גבהות לב וחומרנות יתר. הזכרתי את עמליה כהנא כרמון שעבדה כספרנית כדי לקיים את עצמה. היא מהדור הוותיק יותר, שיש לי הרגשה שלא חשב שהכול מגיע לו, כפי שסופרים מרגישים כיום.

כמו כולם, גם אנחנו נעשינו חומרניים ומודדים הכול ברווחים. גם אנחנו כנראה חושבים שאנחנו שווים מי יודע מה, ושמגיע לנו ושייתנו לנו ושיתקצבו אותנו כדי שנכתוב בלי הפרעה כי "תרומתנו לחברה כה חשובה".

אבל חשבתם פעם למה בעצם אתם חושבים שזה מגיע לנו? ולמה אנחנו כל כך חושבים את עצמנו? למה מגיע לנו תקצוב ממשלתי יותר מקופאית בסופר?

אולי כדאי שנתעסק פחות בכבוד וביקר ובכסף ובפרסים ובתקציבים שנקבל מהממסד, אולי כדאי שנפסיק להרגיש דפוקים ומסכנים ושמישהו חייב לנו משהו, ופשוט נתמקד ביצירה שלנו בדלת אמותינו. כך זה היה תמיד.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: