מפלרטט עם האמנויות

המאמר שלי על הרימיקס בקולנוע פורסם ביולי 2011 בגיליון 4 של מגזין התרבות האינטראקטיבי, zooz. עתה אני מעלה אותו גם כאן.

"מת העידן של הקולנוע כמספר סיפורים כמו שהיו נוהגים לספר לנו בילדותינו. עדיין ממשיכים להפיק הרבה סרטים כאלה, אבל הם ילכו וייעשו ארכאיים. צריך גם לחתור לשבירת כל המחיצות הלא רלוונטיות בין הקולנוע לאמנויות האחרות," כך אמר לפני שנים ספורות הבמאי הבריטי פיטר גרינאווי, הנביא הקולנועי של הריסת כל המחיצות בין האמנויות.

אבל למעשה, הקולנוע מפלרטט עם האמנויות האחרות מאז ראשית ימיו. במאים מצטטים במאים מופתיים מכל הבא ליד, תפאורות מצוירות, גרנדיוזיות ולא ריאליסטיות היו אבן הפינה של המיוזיקלס בהוליווד, ומי יכול לשכוח את התפאורות הפנטסטיות והמטורפות ב"הקוסם מארץ עוץ" משנות ה-30?

בעצם, אולי אפילו הוליווד, יותר מכולם, הלכה הכי רחוק עם העיצוב הפנטסטי שלוקח מהכול בהגזמה פוסט מודרנית פראית, הרבה לפני שהמונח המלומד הומצא. מה הם הסרטים התקופתיים של ססיל ב. דה מיל משנות ה-50, אם לא ספקטקלים ראוותניים של תפאורות הזויות ממש? או הסרטים הראוותנים המעוצבים, והכמעט-קמפיים, משנות ה-20 של אריק פון שטרוהיים?

אפילו "חדירות" דו סטריות של המציאות לתוך הסרט וחוזר חלילה, נעשו מזמן. כבר ב"הלזפופין", קומדיה מטורפת ואנרכיסטית שנעשתה בהוליווד בשנות ה-40, התפרק הנרטיב הקולנועי השמרני לרסיסים. מי שחושב שוודי אלן יילד את הפוסט מודרניזם בגרסתו הקולנועית, כשהכניס והוציא את גיבורתו לתוך הסרט שבתוך הסרט ב"שושנת קהיר הסגולה", שוכח שעשו את זה כבר ב"הלזפופין", העוסק במקרין-סרטים המקרין קטע ממיוזיקל הוליוודי, כשלפתע הרקדנים יוצאים מתוכו ונופלים לגיהינום, המתגלה כ… אתר הסרטה. והנה, שנים לאחר מכן באים האחים כהן והופכים את הוליווד לגיהינום מוחצן ב"ברטון פינק".

מעצם טבעו, סרט הוא מִשלב של אמנויות, המלקט ובולע וגונב מהכול: מקלאסיקות קולנועיות שקדמו לו, מהספרות ומהאמנות הפלסטית, מתיאטרון, מוזיקה, קומיקס, עולם הפרסום ואפילו מהארכיטקטורה, ואז משלב אותם מחדש בצורה המעניקה להם פרשנות חדשה, לפעמים אפילו באמצעות שילוב אמנים מתחומים אחרים. דוגמה בולטת הוא הסרט "בכבלי החשכה" של היצ'קוק, שבו סצנת החלום של הגיבור, פסיכיאטר המסוכסך בנפשו, עוצבה על ידי הצייר סלבדור דאלי בהשראת הסוריאליזם; או אפילו ניסיון לעצב את התפאורה האורבנית מעט ברוח האדריכל פרנק לויד רייט, בסרט "כמעיין מתגבר" של קינג וידור.

הומאז'ים והשראות בין-קולנועיות גם הם נפוצים מאוד בקולנוע, ולמעשה הם לחם חוק שלו. ב"הבלתי משוחדים", דרמת מתח בנוסח סרטי גנגסטרים של שנות ה-40, פתאום מחדיר בריאן דה פאלמה (שהוא הומאז'ייר נודע) את סצנת המדרגות המפורסמת של הענק הרוסי סרגיי אייזנשטיין מ"המרד על אוניית הקרב פוטיומקין" משנות ה-20, שמקבלת פרשנות חדשנית ומעוצבת בתוך המותחן.

מאז שנות השמונים התופעה רק הולכת ומתגברת. באסתטיקה הפוסטמודרנית נודעת חשיבות מהותית למשחק בטקסטים תרבותיים ולציטוטם, לעיתים בדרך מבודחת, למשחקי סימולציה בדרכי הסיפורת, למשחק במוסכמות של ז'אנרים ולערבובם הפאסטישי, ולמשחק משועשע בין המציאות לבדיון. את כל אלה מספק כיום הקולנוע בשפע, ולא רק בקולנוע הקאנוני. למעשה, הוא הגיע כבר מזמן גם לדודן הנחות – הטלוויזיה…

והנה עשרה סרטים שמבצעים משחקים לא קונבנציונאליים כאלה.

שושנת קהיר הסגולה (1985)
במאי: וודי אלן
בסרט שירה רשמית את יריית הפתיחה המובהקת ביותר לפוסט מודרניזם בקולנוע, מכניס וודי אלן את הגיבורה לתוך מסך הקולנוע, שם היא בוראת לה עולם אלטרנטיבי ואפילו מוצאת אהבה בדמות הגיבור הראשי בסרט ההוליוודי הרומנטי שהיא חודרת לתוכו. אז מה זה חשוב עכשיו שלבחור יש בכיס רק שטרות כסף מנייר פשוט, ושהוא לא יכול לפרנס וגם, לא עלינו, לעשות אהבה כמו גבר ממשי? כרגיל, גם כאן מבצע אלן מחווה לאחד מהבמאים האהובים עליו, במקרה זה פליני וה"שייח הלבן" שלו, טרגי-קומדיה משנות ה-50 על בחורה שמגיעה לצ'ינה צ'יטה ומתאהבת בכוכב קולנוע. וכפי שפליני היה כבר אז פנטסטי והזוי לגמרי, גם אלן פורע כאן כל חוק ועול קולנועי או פיזיקלי.

מתוך "שושנת קהיר הסגולה"

ראן לולה ראן (1998)
במאי: טום טיקוור
למרות שקישלובסקי הפולני עשה את זה הרבה לפניו ב"כוחו של מקרה", הגרסה של טיקוור הגרמני לנרטיב מפורק, המתאר את אותו סיפור בשלוש דרכים שונות, תפסה את העין הרבה יותר. בכל פעם משתנה פרט אחד, והתוצאה היא סיפור שונה לחלוטין המוביל לתוצאה אחרת לגמרי. העלילה של הסרט ספירלית במהותה במובן שכל אירוע משפיע במעגלים הולכים וגדלים על אירועים אחרים בסרט. חדר המדרגות בסרט, כמו גם מאפיינים אחרים בו, הם מחווה להיצ'קוק ולסרטו "ורטיגו".

הרפתקאות הברון מינכאוזן (1988)
במאי: טרי גיליאם
להגיד על טרי גיליאם שהוא שופע דמיון, מרהיב והזוי בסרטיו, זה כמו להגיד על אניטה אקברג ב"לה דולצ'ה ויטה" של פליני שהיא עוד בלונדה שופעת חזה. גיליאם בעל התיאבון המגלומני והפרפקציוניזם ההיסטרי התחיל כאמן, קומיקסקאי ואנימטור, והפך למותג ממש מיד אחרי שנפרד מחבורת המונטי פייטונים ופנה לדרך עצמאית, מקורית וייחודית, שלא אחת הובילה אותו לפלופים מרהיבים לא פחות מסרטיו. כאן, בספקטקל המוטרף ומה לעשות, הבאמת מרהיב, לעלילות הברון השקרן מינכהאוזן, יש תפאורות שנראות כמו ציור, ומה יכול לטשטש את הגבולות בין מציאות לדמיון יותר מסצנה שבה התפאורה והדמויות בהצגת התיאטרון הופכות פתאום לחצרו של סולטן טורקי?

מתוך "הברון מינכאוזן"

חלומות (1990)
במאי: אקירה קורוסאווה
אם קולנוע הוא החלום האולטימטיבי, הרי שקורוסאווה הצליח להעביר לנו היטב את החלומות הססגוניים שהוא חולם בלילות. 8 חלומות, רובם נראים כמו אגדה או כמו ציור, חלקם מסויטים למדי, מאכלסים סרט מרהיב ודחוס, שהשיא שלו הוא החלום הוואן גוכי: הגיבור מוצא את עצמו בתוך הציור של ואן גוך, "שדה חיטה עם עורבים", ולפתע מגלה שם גם את האמן עצמו, המגולם בהברקה ליהוקית בידי הבמאי מרטין סקורסזה. באיזה שהוא שלב הגיבור מעיף את העורבים מהשדה, ממש ככה.

משמר הלילה (2007)
במאי: פיטר גרינווי
נדמה שמיותר לציין שגרינווי הוא האמן הפלסטי הכי טוטאלי בקולנוע. כל סרט שלו הוא כמו ציור, וזה התחיל כבר בראשית דרכו, עם "חוזה השרטט". ב"משמר הלילה" הוא מגדיל לעשות, כי כל סצנה מעוצבת כאילו היתה ציור מהמאה ה-17 ומבליטה במכוון את התיאטרליות של הפרויקט כולו. מבחינה קולנועית הסרט שמרני יותר מסרטיו האחרים, בעיקר כי הוא נרטיבי יותר. אבל הוא מתמקד בבדיקת החוויה האודיו ויזואלית דרך התחקות אחר תהליך היצירה "משמר הלילה" של רמברנט.

אחד מהלב (1982)
במאי: פרנסיס פורד קופולה
בעולם שנראה כמו ספק ציור פנטסטי, ספק הלקוח מהסרטים האסקיפיסטים הישנים של הוליווד, ספק מתוך כרזות פרסום ישנות ומתקתקות, פורח מחדש סיפור אהבה בין בני זוג שרבים וחוזרים להיות יחד. אבל לא הסיפור הרומנטי הקלישאי הוא מה ששובה את הלב ואת העין, אלא כיצד מצליח קופולה לשלב סגנונות שונים של עיצוב, אמנות וקולנוע בחיזיון מופשט ואקסטרווגנטי, שכולו תנועה, צבע וצליל, הרומז לנו שהמציאות אינה אלא בדיה מתעתעת. ואם כך, מדוע באמת שנסטסיה קינסקי לא תגיח מתוך כוס שמפניה ענקית? לאס וגאס נבנתה כולה באולפן, השמיים הוורדרדים מצוירים – והתוצאה מדהימה. בקופות הסרט נכשל, וההוצאות הענקיות הביאו את קופולה לפשיטת רגל, לא בפעם הראשונה שלו, אגב. כרגיל, הגאון מקדים כאן את זמנו בענק, בסרט שנראה כמו וידיאו קליפ, אגב, ממש בסמוך להשקתו של ערוץ MTV! כרגיל, גם כאן הצליח הנביא הקולנועי הגדול לחזות את העתיד.

לבוש לרצח (1980)
במאי: בריאן דה פאלמה
דה פאלמה הוא גדול ה"גנבים" הקולנועיים". למעשה, אפשר למצוא את זה בכל סרט שלו, כי כמעט תמיד הוא עשה מחוות לאלפרד היצ'קוק. אבל אין ספק שכאן הוא ממש מתפרע עם התאווה האינסופית שלו לאנגלי הכרסתני, המופרע הכי גדול של הקולנוע. ציטוטים פרועים מ"פסיכו", ורטיגו" ועוד, מרכיבים את הסרט נדבך על גבי נדבך, כמו שמיכת טלאים מרהיבה ומטורללת, עד שלא פלא שמה שנחשב בזמן יציאת הסרט לסלאשר נחות שכולו חקיינות, הפך עם הזמן למופתון שחובה לצפות בו כדי להבין גלגול קולנועי מהו.

ברטון פינק (1991)
במאי: ג'ואל כהן
כבר מראשית דרכם הקולנועית באמצע שנות ה-80 לקחו האחים כהן מכל הבא ליד. אין אצלם סתם ציטוטים קולנועיים, ואפילו לא מחוות פשוטות לגאוני העבר, כמו אצל דה פאלמה, אלא עיבוד מחודש למשהו שנראה בעבר, אבל בתלבושת מודרנית לגמרי. הדוגמה הכי בולטת היא יצירת המופת "ברטון פינק", שמשחזרת עידן מעצבן בקולנוע ההוליוודי השמרני של שנות ה-40, שנשלט אז לגמרי בידי בעלי האולפנים הדרקוניים. שם נדרס ונחנק, ואפילו כמעט נשרף, מחזאי יהודי קטן עם "מחסום כתיבה", שהגיע מניו יורק להצליח בעיר המלאכים שמתגלה כגיהינום עלי אדמות. העיצוב והצילום לוקחים אותנו אל הסרט האפל, אבל המרכיבים הז'אנריים הסותרים לכאורה (אימה, גרוטסקה, קומדיה) הופכים את הסאטירה לקרנבל קולנועי מרתק והיסטרי.

מתוך "ברטון פינק"

צ'יינה טאון (1974)
במאי: רומן פולנסקי
פולנסקי חוזר כאן אל הסרטים האפלים של שנות הארבעים בהוליווד, אבל הוא הרבה יותר קודר, ציני ואפל מהם, למרות שרוב הסרט מתרחש בשמש המסמאת של לוס אנג'לס, ולא בלילות האפלים של הסרטים האפלים הקלאסיים. ג'ק ניקולסון כבלש פרטי נשלח לחקור פרשת בגידה בנאלית, אבל מגיע עד לשחיתות סבוכה בעירייה, ובעקבותיה לפרשה מזוויעה של גילוי עריות. דווקא השימוש בצבע ובהרבה אור הוא זה שהפך את הסרט המאוד מסוגנן ומוקפד הזה ליותר "פילם נוואר" מ"פילם נוואר", ז'אנר שבשנים היפות שלו נחשב לצדדי ונחות, עד שפולנסקי החזיר אותו לקדמת הבמה כעבור 30 שנה.

דיק טרייסי (1990)
במאי: וורן ביטי
אחת ההשפעות המעניינות בקולנוע מגיעה דווקא מהקומיקס. כיצד הופכים יצורים מצוירים וחד ממדיים לדמויות קולנועיות בעלות בשר? כבר בשנות ה-40 הועתקו למסך הגדול סדרות קומיקס שמוצאן בעיתונות, כמו "באטמן" ו"דיק טרייסי", עד לפריצה הגדולה שלהן בשנות ה-70 עם "סופרמן". מה שמייחד את הגרסה של ביטי לאחד מסדרות הקומיקס הפופולריות של שנות ה-30, הוא ניסיון מרתק לתרגם לקולנוע את האווירה והעיצוב של עולם הקומיקס, בין השאר באמצעות שימוש בשבעה צבעים בלבד, המאפיינים את עולם הקומיקס.
ומהסרטים המושפעים ויזואלית מעולם הקומיקס, עד לעולם הקולנועי של ימינו, הגדוש ביצורים פנטסטיים בתלת מימד ובטכנולוגיות מחשב חדשניות, הדרך כבר היתה קצרה וסלולה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: