מישהו ציפצף ריאליטי?

המאמר פורסם בגיליון מס' 2 של מגזין התרבות האינטראקטיבי zooz, אפריל 2011

מה, שמעתי ריאליטי? זה מה שאמרתם, ריאליטי?? אז תדעו שהרבה לפני פריצת תוכניות הריאליטי לחיינו, לפני יותר מעשור, אנשים רצו להציץ על אנשים אחרים. מצד שני, הרי תמיד יש את אלה שיש להם צורך עז לחשוף את עצמם ברבים, ולספק את יצר המציצנות של רובנו. וככה כולם מרוצים: האקסבציוניסטים , והמציצינים שמציצים עליהם.

תוכניות הריאליטי לא המציאו דבר, מלבד את שכלול שיטות ההצצה. כבר עם המצאת הראינוע סיפקו הסרטים הדוקומנטרים את הצורך האנושי הקמאי להציץ על אחרים. נדמה שהמבט הקולנועי על משהו שבאמת התרחש במציאות, מרתק אותנו אפילו יותר מסרט עלילתי שמרחיב את עולם הדמיון. שוב, כנראה מפני שבסופו של דבר, כולנו מציצנים קטנים…

אם לא די בזה, די מהר החל גם הקולנוע העלילתי לספק מבט על חייהם של ידוענים או של אנשים שעשו משהו מעניין, חשוב או חריג בחייהם, וז'אנר הסרטים הביוגראפיים הגיע לעולם.

אחת הדוגמות הבולטות מהשנה האחרונה הוא "הרשת החברתית" על מייסד הפייסבוק מארק צוקרברג, שהצטרף לרבים שזכו שיעשו סרט על חייהם. דיוקנים קולנועיים כאלה מאפשרים לנו הצצה, עלילתית אומנם, על חייו של אדם ידוע שכולנו מתים מסקרנות לדעת עוד על חייו. מי לא זכה לסרט, מי? ג'ים מוריסון ("הדלתות"), ג'ניס גופלין ("רוז"), ריי צ'ארלס ("ריי"), סיד וישס ("סיד וננסי") ואפילו מוצרט ("אמדאוס").

מתוך "פיאף"

ואם זה לא מספיק, אז כשהקולנוע היה צעיר למדי, כולה בן עשורים אחדים, כבר קמו מספר במאים שעשו לנו שיעור בקולנוע, ויצרו סרטים עלילתיים על עצמם: מין דיוקנים עצמיים שהם משחק מתעתע בין מציאות ודמיון. כן, כן, גם זה אפשרי: במאי שמביים שחקן שמגלם את הבמאי. מבולבלים? קחו לדוגמה את פרדריקו פליני, שבסרטו "שמונה וחצי" ליהק את מרצ'לו מאסטרויאני שיגלם במאי שמביים המון נשים שהוא מתאהב בהן, וכולם יודעים שזה קרה לפליני עצמו…

וכך הגענו לימינו, המציעים לנו קשת קולנועית רחבה ומשובחת של הצצה על החיים של אחרים, עד שלפעמים לא ברור איך חיינו בלעדיה לפני בוא הקולנוע. אין ספק שהקולנוע התיעודי, והקולנוע הביוגראפי והאוטוביוגרפי – שתוכניות הריאליטי הם סוג של גידול סרטני פרוע שלהם – מכילים בתוכם את כל היסודות שיש בקולנוע העלילתי, ואף יותר מכך: עימותים, דרמה, שנאה, קנאה, אהבה, ידידות, סקס – בקיצור, כל קשת הרגשות וההבעות האנושיים. אז מי ציפצץ ריאליטי?

אדית פיאף – החיים בוורוד (2007)
במאי: אוליבייה דהאן
זמרת השנסונים הצרפתייה, שהיתה ידועה בשל חייה הטראגיים לא פחות מאשר בשל קולה הענקי, זוכה כאן לביוגרפיה סוחפת, מעוצבת וציורית, העמוסה בפס קול של מיטב להיטיה. כמו בכל הביוגרפיות ההוליוודיות על אמנים נודעים, גם כאן, בהפקה הצרפתית, מתוארים חיים קשים ומאבק להגיע לפסגה, שנקנה במחיר כבד. כמו הרבה זמרים אחרים שסופם טראגי, גם פיאף היתה מכורה לאלכוהול ולסמים ומתה בגיל צעיר יחסית. וכמו רבים מהסרטים הביוגראפיים, מוטל עיקר הסרט על גבה של השחקנית הראשית, מריון קוטיאר, שבאמת משכנעת מאוד בתור הזמרת האומללה, שלפעמים היתה קצת גסה ובהמית… וכמובן, איך לא, קוטיאר שכנעה את חברי האקדמיה שהיא פיאף מושלמת, וקצרה את פרס האוסקר על התפקיד התובעני.

בתו של כורה פחם (1980)
במאי: מייקל אפטד
הדמות שעל סמך חייה נעשה סרט זה היא לא מהמוכרות ביותר בארץ – זמרת הקנטרי לורטה לין, שהיתה ידועה בארה"ב בעיקר בשנות השישים-שבעים. ובכל זאת, זהו אחד מסרטי הביוגרפיה היפים והחזקים שנעשו אי פעם, בעיקר הודות למשחק המהפנט של סיסי ספייסק (שאף זכתה באוסקר על גילם דמותה של לין), וטומי לי ג'ונס בתפקיד בעלה הקשוח. לין נישאה לגבר המבוגר ממנה ביותר מעשור כשהיתה כמעט ילדה: בת 13 בסך הכול. היא מסרבת להיכנס איתו למיטה ולא יודעת איך לנהוג כאישה ואם בגילה הפעוט, והדבר מוביל למריבות ולפיצוצים יומיומיים. למעשה, בעלה ממש גידל אותה, וכשהוא מגלה איזה אוצר יש לו בידיים, הוא מנסה לשווק אותה כזמרת בכל תחנות הרדיו באמריקה. כשהיא מתפרסמת בגדול, הוא הופך לבעל המיותר והמתוסכל. למרות שמדובר בהצצה לחייה של ידוענית, מה שמעניין בסרט הזה הוא דווקא התיאור האינטנסיבי של חיי הנישואים הסבוכים של בני הזוג, על כל העליות והמורדות הכרוכים בהם.

ג'יה (1998)
במאי: מייקל כריסטופר
ג'יה קרנג'י לא היתה דוגמנית מפורסמת. היא הפכה לכזו רק לאחר שמתה מאיידס בעקבות הזרקת סם ממחט נגועה, ובעקבות כך עשו עליה סרט. מי שהעניקה לה חיים מסקרנים ושוקקים על המסך היתה אנג'לינה גולי, באחד מהתפקידים הראשונים שלה, לפני שנעשתה כוכבת ענקית. היא מגלמת את ג'יה כדמות טראגית ששאפה להיכנס לעולם הדוגמנות והזוהר, וכמו רבות לפניה חוטפת אותה חזק. מעבר לסיפור האישי העוצמתי על הידרדרות אנושית איומה, בעיות בזהות מינית ושלל תיאורי מין וסמים, מעניין גם עולם הזוהר הניו יורקי שאליו הגיעה קרנג'י בשנות השמונים, בתקווה להפוך לכוכבת, ושנים ספורות לאחר מכן סיימה בו את חיים המעונים והקצרים.

הולך בדרכי (2005)
במאי: ג'יימס מנגולד
הוליווד אוהבת דרמות אוטוביוגרפיות על זמרים. המון זמרים זכו אצלה לסרטים מפוארים, אז מדוע שייפקד מקומו זמר הרוק-קאנטרי, ג'וני קאש? אצלנו הוא פחות מוכר, אבל בארה"ב הוא היה כוכב ענקי, וסיפורו הקולנועי מנסה להתחקות אחרי האיש מאחורי האגדה. כמו זמרים רבים אחרים (ריי צ'רלס למשל, שגם הוא זכה לסרט משלו), גם קאש הגיע מעוני מרוד אל הגשמת החלום האמריקאי.
אבל מרכז הכובד של הסרט הוא דווקא סיפור האהבה הגדול שלו עם זמרת הקנטרי, ג'ון קארטר. כרגיל בסרטים אוטוביוגרפיים, גם כאן חייבת הדרמה הזו את הצלחתה למשחק הסוחף והמצוין של חואקין פיניקס וריס וית'רספון. פינקיס פשוט נותן את כל כולו. הוא מנסה לחפור בנשמתו של הזמר ומצליח בכך בגדול, ואין ספק שזהו סרטה הטוב ביותר של וית'רספון. בצדק רב הם קיבלו על כך את פרסי האוסקר לשחקנים הטובים ביותר לשנת 2006. הבמאי ג'יימס מנגולד ניסה לשחזר כאן את ההצלחה הגדולה של "בתו של כורה פחם", על הסיפור האישי הסבוך שהוא מגולל, ואין ספק שהוא מבצע כאן הומאז' מוצלח לסרט המופתי ההוא, הגם שלא הצליח לחדש משהו בז'אנר ההוליוודי הוותיק.

מתוך "הולך בדרכי"

ארין ברוקוביץ' (2000)
במאי: סטיבן סודרברג
לא רק ידוענים זוכים לסרטים ביוגראפיים. לפעמים מדובר באנשים פשוטים שפשוט עשו מעשה חשוב ואמיץ, ובעקבות כך מונצחים בסרט שכולו עליהם. אחת הדוגמאות הבולטות מהעשור האחרון הוא "ארין ברוקוביץ'", על אם חד-הורית פשוטה וענייה שעובדת בתור פקידה אצל עורך דין, מגלה זיהום סביבתי ושחיתות בחברת הגז והחשמל של קליפורניה, ומאלצת אותה לשלם פיצויי ענק לאזרחים שנפגעו מהזיהום האקולוגי. המון סרטים על אנשים פשוטים שגילו שחיתות בחלונות הגבוהים נעשו בהוליווד מאז ומתמיד, ביניהם ניתן להזכיר את "סילקווד" עם מריל סטריפ, על האישה שחשפה את סודות הכור האטומי בארה"ב ונרצחה עקב כך, "כל אנשי הנשיא" עם רוברט רדפורד ודסטין הופמן, על העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט שבעקבותיה התפטר הנשיא ניקסון, "הופה" עם ג'ק ניקולסון, על המאבק המקצועי של ראש איגוד נהגי המשאיות באמריקה, ועוד ועוד.
"ארין ברוקוביץ'" ייזכר בעיקר בזכות המשחק רב העוצמה של ג'וליה רוברטס, שגם זכתה על התפקיד באוסקר, ויש על מה – היא הצליחה לגלם בהצלחה ובדייקנות דמות של פרחה דרומית פשוטה שעלתה לגדולה. ברוקוביץ' האמיתית, אגב, באמת עלתה לגדולה. אחרי שזכתה בבונוס כספי גדול על התיק שניהלה נגד חברת החשמל, וכמובן, אחרי שקנו ממנה בהוליווד את סיפור חייה, היא השקיעה טונות של דולרים בשיפוץ עצמי כוללני, והפכה לסלב ולמגישה בטלוויזיה.

שמונה וחצי (1963)
במאי: פרדריקו פליני
יוצר עושה סרט על יוצר שעושה סרט. והיוצר הזה הוא, הוא עצמו. פליני היה הראשון שהבין שהצופה סקרן לדעת מה עובר במוחו של במאי בזמן שהוא עובד, והדבר הוביל ליצירת אחת היצירות החשובות והמורכבות בתולדות הקולנוע. כדי לגלם את האלטר אגו שלו גייס פליני את השחקן האהוב עליו, מרצ'לו מאסטרויאני, שמגלם במאי מתוסבך ומתוסכל הסובל ממחסום יצירתי ומתקשה לסיים את סרטו. תוך כדי כך חושף פליני זיכרונות מילדותו ברומא, את יחסיו עם הנשים והשחקניות בחייו, ונע בין פנטזיה לבין מציאות הזויה לא פחות. מי שרוצה להבין איך עובד המוח של יוצר גדול, מוזמן לראות את הדיוקן הפסיכולוגי המרשים הזה. מובן שבאותה שנה הסרט קצר את רוב הפרסים החשובים בעולם הקולנוע, לרבות פרס האוסקר לסרט הזר.

כל הג'אז הזה (1979)
במאי: בוב פוסי
16 שנים אחרי יצירת המופת של פליני יצר הבמאי והכוריאוגרף בוב פוסי את התשובה המוזיקלית שלו ל"שמונה וחצי". רוי שיידר מגלם בכישרון רב את האלטר אגו של פוסי: במאי וכוריאוגרף כוחני ויהיר, שחי את חיי הבמה והמחול בכל נים בגופו ובנפשו, שמושל ביד רמה ברקדנים כאילו היו פיקודיו, ומנהל מערכות יחסים סוערות ומטורפות עם הנשים בחייו. הסרט מתאר את עולם הבמה הסוער והציני, ואת העליות והמורדות בחייו של יוצר, שאפיינו גם את חייו של פוסי עצמו, שבשנת 1972 היה בשיא הקריירה שלו, כשזכה באוסקר על הסרט המוזיקלי המרהיב "קברט", אבל ידע גם זמנים קשים בקריירה.
הרבה פרסים גרף המיוזיקל הסוחף הזה, כולל כמה אוסקרים. ולא לשכוח את פס הקול המשובח והמהפנט.

היומן של נני מורטי (1993)
במאי: נני מורטי
אם יש במאי שלקח מכל העולמות בעשייה הקולנועית שלו, הוא האיטלקי נני מורטי. לעיתים קרובות הוא משלב בסרטיו את האוטוביוגרפי עם העלילתי, עד שקשה לדעת מה אמת ומה בדיה. כאן הוא עצמו – הבמאי על הקטנוע – נוסע ברחבי איטליה ומהרהר באמצעות יומן קולנועי מבריק על איטליה, האיטלקים, על הקולנוע ההוליוודי מול הקולנוע האמנותי, על הזבל שמקרינים בטלוויזיה, וכמובן, על חייו האישיים על סף משבר גיל הארבעים, על מחלה משונה שפוקדת אותו, ועל עוד שלל נושאים שהוא תוקף כהרגלו בהומור שחור, מדוכדך ונהיליסטי, המאפיין כל יוצר מיואש בעידן הפוסט-מודרני. באחד הרגעים המבריקים בסרט עומדים מורטי וידידו הפילוסוף על הר הגעש סטרומבולי, והפילוסוף, שמוקיע בראשית הסרט את האיוולת הטלוויזיונית, רואה על הפסגה זוג אמריקאים, וחוקר אותם בצעקות מה קרה לרידג' בפרק האחרון של "היפים והאמיצים". אין ספק שמדובר בפסגה של עשייה סמי-דוקומנטרית, שהיא גם מופת טרגי קומי ייחודי וחד פעמי.

בדרך הביתה (2009)
במאי: נדב היימן
נדמה שאין סרט שהוא ההפך מתוכנית ריאליטי, כמו "הדרך הביתה", למרות שהוא מספק הצצה חודרנית לתוך חייו של יוצרו וחיי בני משפחתו. הדוקומנטריסט המשובח תומר היימן ממשיך לנבור בעצמו, ברגשותיו וביחסים הטעונים במשפחתו, וכאן הוא מגיע לשיא חודרני מרתק. מדובר בסדרה בת 8 פרקים, שבה מצלם היימן סצנות אינטימיות עם החבר שלו לשעבר, עם החבר שלו בהווה, עם אחיו ועם אמו. הכול חשוף להפליא ורועש להחריד. וכנראה, שזה מה שכה נפלא בסופו של דבר בעשייה הדוקומנטרית האמיתית: הצצה הנקייה משיקולי רייטניג, אבל מלאה בלב ונשמה.

* המאמר פורסם בגיליון מס' 2 של המגזין האינטראקטיבי zooz, אפריל 2011.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: