גבר הולך לאיבוד

היה לי גבר שאהבתי. כל כך אהבתי. הכרתי אותו כשהייתי בת 22, הוא מת כשהייתי בת 29. ועד עכשיו לא הבנתי שבעצם הוא היה הלום קרב.

קלטתי את זה פתאום כשראיתי בשבוע שעבר תוכנית ישנה של "הסיפור שלי" בערוץ 10, ראיונות שקיימה שירה פליקס לפני כשש-שבע שנים עם כל מיני אנשים מעניינים. היא ראיינה הלום קרב שהפך לחסר בית. אדם מוכשר מאוד בשם דודו ויזר, שכתב פזמונים לרבים מזמרינו המובילים, אבל בגלל שתי פוסט טראומות מששת הימים ויום כיפור הלך ונגמר לאט לאט. בשעת צילום הראיון הוא היה עדיין חסר בית. אני מקווה שמאז הוא הצליח להשתקם מעט, אם זה אפשרי בכלל.

הוא סיפר איך אחרי ששת הימים הוא ניסה לחיות בסדר, עבד בקול ישראל כעורך ומפיק, התחתן, הביא ילדים, באה מלחמת יום כיפור וטרפה גם את שארית חייו המסודרים, והעלתה שוב את הלם הקרב הראשון מנבכי הנפש.

ואז חשבתי על אדם ז"ל, אהובי ובן זוגי, שבעצם גם הוא היה יכול להידרדר אל הרחוב, אלמלא העזרה שקיבל מאמו, וכי בעצם הוא היה הלום קרב, ממש ככה.

אחרי ששת הימים גם הוא "עלה על הגל", הקים חברה, הצליח כלכלית, התחתן, ואז באה מלחמת יום כיפור, בה הוא לחם ושירת כמעט שנה במצרים, והרסה הכול.

עם שובו הוא התגרש, הרס את העסק שלו, הסתבך במרמה הקשורה לעסק שלו ועבר מעצר הזוי ומשפט, שממנו יצא בשלום רק בזכות עבר נקי והיותו מ"הטובים לטיס", נישא שוב, הביא ילד והתגרש שוב. למרות שהיה רזה וספורטיבי ולכאורה בריא, קיבל בגיל 32 מחלה כרונית – סוכרת נעורים שגם סיבכה את מצבו הבריאותי ובסופו של דבר הרגה אותו – והחל בעצם בהידרדרות שארכה תריסר שנים, עד למותו בגיל 44.

כשהכרתי אותו, כשהיה בן 37, הוא כבר לא עבד, לא ממש, התקיים מקצת עבודות זמניות חאפריות שעשה פה ושם, ובעיקר קיבל כסף מאימו – כסף מהשילומים מגרמניה. והיה לו בית שאמו קנתה לו, אז חסר בית הוא לא היה. אבל אל חייו "הנורמליים" מלפני מלחמת יום כיפור הוא לא הצליח לחזור.

ורק עכשיו בעצם הבנתי את זה, שהוא היה הלום קרב.

איך יכולתי להבין את זה בגיל 22, כשאפילו רשויות הצבא לא הכירו במושג הלומי קרב? כשעדיין לא ידעו מה זה ולא דיברו על כך?

אבל משהו בי בכל זאת הבין משהו. איך אפשר לא להבין מצוקה של מישהו, גבר שאת מאוהבת בו כל כך, שבערב הראשון שהוא מביא אותך לביתו, לפני שאתם עושים אהבה בפעם הראשונה, מה הוא מראה לך? את תמונות הפולארויד שהוא צילם במצרים במלחמת יום כיפור…

זה מה שהוא הראה לי. טונות של מעטפות מלאות בתצלומים האלה, שהיו כבר די דהויים, כמעט עשור אחרי המלחמה, ובהם מראות איומים שצילם בקרבות הראשונים ולכל אורך החודשים האיומים ההם במצרים.

למה צילם? לא יודעת. היו עוד שצילמו? אולי. אבל זה מה שהוא הראה לאהובתו הצעירה רגע לפני שעשה איתה אהבה. הראה לה את נבכי נפשו. הראה לי את הכאב הכי גדול שלו. ואני הבנתי את זה כמובן, הבנתי שהוא זועק לי: הנה אני, אני האמיתי, הנה החור השחור בנפשי, תצילי אותי! הבנתי, אבל הרי לא ידעתי איך להציל אותו, ובטח שלא הבנתי אז שהוא בעצם הלום קרב.

ולא רק הלום קרב ממלחמות, גם מהילדות בצל השואה, שהרי נהרה ברחם אמו במלחמה באיזה בור בכפר בפולין, שם הוסתרו אמו ואביו, ונולד ממש כשהמלחמה נגמרה, לחיי קושי בפולין הפוסט מלחמתית, ואחר כך לחיים קשים בארץ, בלי אבא שכבר מת, רק עם אימא, שאיבדה בעל וילד נוסף. חיים קשים. חיי הישרדות, שהלם הקרב רק הוסיף להם.

והיו עוד סימנים קטנים להלם הקרב, שלא הבנתי אז בכלל שהוא סובל ממנו. כמו הלילה ההוא שבו האור שהוא השאיר תמיד במסדרון נורא הפריע לי, והחלטתי שאני כבר "מספיק בבית" בביתו ויכולה לסגור את האור. שנייה לאחר שעשיתי את זה הוא התעורר כנשוך נחש למרות שישן חזק מאוד, ורץ להדליק את האור, וצעק עלי שלא אכבה לעולם את האור בלילה במסדרון.

כל כך נבהלתי, גם מההתפרצות, וגם מהחשיבות שהעניק לאור הזה. אבל כנראה שבשבילו זה היה ההבדל בין "אור" ל"חושך", החושך של הסיוטים.

למחרת הלך וקנה מנורה קטנה ששמים ליד המיטה, כדי שהאור יהיה קטן יותר ולא יפריע לי כל כך.

והבריחות שלו. וההיעלמויות שלו כשנעשה קשה מידי. וההתפרצויות שלו, אומנם לא עלי, אבל בכל מיני צורות מוזרות, כמו העימותים שלו לפעמים עם החוק. סתם ככה. פעם היה לו איזה עימות עם מכונית אחרת על הכביש. הנהג השני והוא יצאו מהרכבים והתווכחו, כמו שקורה לא אחת בכבישי ארצנו. אבל אדם התפרץ פתאום על הנהג השני וסטר לו, ומה הסתבר? האיש הזה היה שוטר באזרחי, שהוציא מיד אזיקים ולקח את אדם למעצר. כל מיני דברים הזויים כאלה.

ועדיין לא הבנתי. ולא הבנתי כל השנים איתו. ולא הבנתי שהסיבה לכך שהוא מנאפס המון, זה לא רק כדי להרגיש בהַיי, אלא כי הוא חייב להימלט ממשהו, וכי הנאפס והגראס עוזרים לו לשכוח, להרפות מעט את המתח הרב שהיה נתון בו בכל שעות היום, מתח שתמיד ראיתי בו, כאילו הוא מתכונן לכך שיתקפו אותו – לכן הוא תמיד מוכן, תמיד קפוץ, גופו מתוח, דרוך לקרב.

ואני חשבתי אז, שהוא בחר בתפקיד "הלוזר" כי ככה קל יותר, כי היתה לו ילדות קשה וכו', ולא ממש הבנתי שהוא נדפק כל כך חזק במלחמת יום כיפור.

לימים הכרתי הלומי קרב, ואפילו כאלה ש"רק" נפצעו והפכו לנכים, ועם הזמן אני בעצם מבינה שגם הם הלומי קרב, אפילו שיותר בקטן, והם לא מודעים לכך והמערכת לא מודעת לכך, אבל הם הלומים, כל הסימנים נמצאים שם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: