ואולי הם לא היו צריכים לעלות לארץ….

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על משפחת אמי, שעלו ארצה מאיסטנבול בשנת 1934. מבחינות רבות, ועד כמה שזה נשמע מזעזע ולא ציוני, אני לא יכולה שלא לחשוב שהיה עדיף לסבי לא להעלות את המשפחה ארצה, אלא להישאר בתורכיה.

 סיפרתי על החיים היפים שלהם, הכסף, הרווחה, שלפעמים מקילים על החיים ועוזרים לנו לקיים חיים טובים יותר, לא רק חומרית, גם רגשית. 

 ואז באה העלייה לארץ, והכול התנפץ.

 סבי לא הצליח להשתלב כאן בעסקים. ייתכן שחש מתוסכל, זר ודחוי, ייתכן שנעלב מהיחס של הממסד האשכנזי שלא הצליח להתערות בו, ייתכן שפשוט לא היו לו כוחות להתחיל הכול שוב מאפס. וייתכן, שהיה עליו להבין את זה מראש, ולהימנע מהעלייה הזו. 

אני מביטה בתמונות של "הלפני" מתורכיה מהפוסט הקודם, עם החיים הטובים והנוחים,ואז מביטה בתמונות "האחרי" שלהלן, כאן בארץ, עם הדירה הקטנה המחוריינת על הגג של הדוד הרשע. אני מביטה בתמונות של אמי ואחיה: שני ילדים יפים, מטופחים ומתוקים באיסטנבול, ואז מביטה בתמונות בארץ: שני ילדים שמנים, מוזנחים, מדוכאים ומיואשים. 

אני מביטה בתמונות האלה, ובא לי לבכות. (המשך הפוסט מיד לאחר התמונות)

בתמונות: החיים הקשים בארץ. איזה ניגוד מתמונות הפאר באיסטנבול. בתמונה למעלה: סבי וסבתי על הגג של הדוד ברחביה. הם אפילו לא בני חמישים כאן, למרות שהם נראים קשישים. אפילו אני בגילי כיום מבוגרת מהם.בתמונה למטה: אמי היא הילדה הכי גדולה בתמונה, בצד ימין אחיה. שאר הילדים, אולי ילדי השכונה. מילדים יפים, מאושרים ורזים בתורכיה, הפכו אימי ואחיה בארץ לילדים שמנים ומדוכאים.

 

 

 כי העלייה לארץ סימנה גם את קץ חיי האושר של אמי, והתחלתם של חיים קשים ומעונים. חיים שהפכו אותה למה שהיא – אישה אומללה, אם אומללה. ומתוך חייה האומללים נגזרים בהכרח גם חיי – בת שלא זכתה לקבל אהבה מאם שהפכה לנכה רגשית בשל מה שקרה לה בילדותה ונערותה.  

אמי מספרת שאביה החל להכות אותם רק בארץ. היא טוענת שבתורכיה אביה היה תמיד מתוק ואוהב, ואילו כאן, בגלל האכזבות והקשיים והעוני המחפיר, פתאום שינה את פניו ונעשה קשה, כעסן, עוין, לעתים אף אלים. הוא גם החל לשתות אלכוהול, וגם לזה יש בוודאי חלק עם האלימות המשפחתית.

 גם סבתי מאוד הידרדרה בארץ.  גם היא חשה זרה ולא הצליחה להתאקלם, ובשל כך נשברה. כל הזמן ישבה בבית, רוב הזמן חולה ומעונה. תמיד היתה אישה קצת חולנית ונטולת כוחות, אבל באיסטנבול היו לו משרתות שעשו את מלאכות הבית במקומה. בארץ לא היה מי שיעזור, אז אימי נאלצה להיות אם מחליפה. היא זו שגידלה את אחיה, היא זו שניקתה את הבית, היא זו שהכינה אוכל. בקיצור, ביצעה את כל המטלות שאמה היתה צריכה לעשות, אבל לא עשתה מרוב דיכאון, חולי נפשי ופיזי ואין-אונות.

 וכאילו שלא הספיקו העוני, המכות, העבודה שנאלצה אמי לעשות בבית בד בבד עם הלימודים (ואמי תמיד היתה תלמידה מצטיינת), במהרה התווסף למסכת ייסוריה הדוד הרשע, זה שהשפיע על סבי לעלות לארץ. הדוד החל להתעסק איתה…

 מה אני אומרת להתעסק, כמו שאמרו פעם? להתעלל בה מינית, לאנוס אותה, במילים של ימינו. היא סיפרה משהו להוריה, והם כמובן דחו זאת מכל וכל. מקסימום קיבלה עוד קצת מכות על כך שהעזה לומר דברים כאלה. לא פלא שכל מה שרצתה היה לברוח מהבית, ובגיל 18 אכן עשתה זאת על ידי נישואים לאבי.

וכל השנים הללו, עשור שלם, מגיל 8 המאושר שבו עלתה ארצה, עד גיל 18 שבו נישאה – כל השנים הללו סבלה סבל בל יתואר. ואת הכול סיפרה לנו, הבנות. הכול ידענו על ילדותה הנוראית.

את הפרטים על ההתעללות המינית וגילוי העריות עם הדוד, לא סיפרה במילים ברורות. אבל בעשור האחרון, ואולי מאז שהחלו לדבר על כך הרבה בטלוויזיה, החלה לספר לי דברים ברורים יותר.  

פעם אף כתבה לי מכתב ובו פירטה את מעשי הזוועה שעשו בה. הבנתי למה: היא רצתה שאנציח את זה באחד מספריי. כאילו שאני הביוגרפית האישית שלה. ואולי אני באמת כזו. אולי בגלל זה קיבלתי עלי את עול הכתיבה – כדי להיות הביוגרפית של סבלותיה.

 האם הדברים היו שונים לולי עלו ארצה? האם אביה לא היה משנה פתאום את פניו והופך מאב מתוק לאב מתעלל? האם עבודות הבית לא היו נופלות על כתפיה הצרות של נערה? סביר להניח שלא. וכמובן, לא היה שם הדוד שיתעלל בה.

 לולי עלו ארצה, אולי חייה היו נמשכים בשירה וריקודים, ולא היתה הופכת לאישה האומללה שהפכה להיות: החולנית, העצבנית, נטולת הכוחות, הדיכאונית, שלא מסוגלת להעניק אהבה ויחס לילדיה. מובן כשבתה, אינני מסוגלת שלא לחשוב את המחשבות האלה: מה היה קורה לאימי לולי נאלצה לעזוב את מולדתה וחייה הטובים והמגוננים באיסטנבול.

 כמובן, הכול השערות.

 ובכל זאת: לולי עלו, אני מניחה שהעסק של סבי באיסטנבול היה ממשיך לשגשג, הוא לה היה נעשה מריר, עוין ומפוחד, החיים היו ממשיכים להיות נעימים וטובים, ואמי לא היתה נעשית המשרתת וכרית החבטות של המשפחה.

 ייתכן שגורל שלם של אדם – אמי – היה אחר לגמרי, לולי החליט סבי שהוא צריך לעלות ארצה בגלל האידיאות שלו.

 אני מניחה שיש מאות אלפי סיפורים כאלה בארץ, של עולים שעזבו מאחור חיים נוחים ואולי טובים יותר, ובאו לארץ והכול נהרס. אני מניחה שזה הפך לחלק מהדי.אן.איי הקיבוצי שלנו. אי שם מאחורי המון משפחות והמון גורלות של ישראלים מכל העדות ומכל הארצות, מתחבאים סיפורי שבר כאלה, שהרסו משפחות שלמות והשפיעו על גורל ילדיהם וילדי ילדיהם. ואולי זה לא מפסיק כאן, אלא נמשך.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דן  ביום ינואר 26, 2011 בשעה 7:15 am

    מרתק ועצוב כאחד לקרוא את הדברים בסיפורך זה.
    בדיעבד זה מאוד קל להיות "חכמים" מאחר שאנו כבר יודעים
    מה היתה השתלשלות המאורעות…
    צריך לזכור שדווקא שנות השלושים היו –
    (ואני שוב מתייחס לסיפורך הקודם – בזמן עלייתו של סבך) תקופה מאוד דרמטית לעם היהודי וגם היהודים בתורכיה לא ידעו מה ילד יום… למרות שכיום אנחנו יודעים שליהודים שם לא קרה דבר.
    אבל אם ניקח למשל את הארץ השכנה לתורכיה, יוון: בזמן הקמתו של נמל ת"א עלתה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שרובם עבדו בארץ כפועלים בנמלי ת"א וחיפה- עצם עלייתם אז שהייתה מקרית לחלוטין הצילה את חייהם כי כידוע רוב הקהילה היהודית ביוון נרי נשמד ע"י הנאצים…
    אבל אני בהחלט מסכים איתך שעצם העליה, ההגירה לארץ חדשה היא משבר גדול לכל משפחה.

  • עידו לם  ביום ינואר 26, 2011 בשעה 9:16 am

    כול מדינת מהגרים כול ארה"ב יש סיפורים על אנשים שעזבו חיים טובים כדי למצוא את עצמם חיים חיים קשים במדינת הגירה שלא עומדת בהבטחותיה הלא מציאותיות, עצוב מאוד מה שקרה לסבא שלך אבל שרואים שאת כן השתלבת כול כך טוב בישראל מבינים שאולי לישראל יש בכול זאת תקווה.

  • עידו לם  ביום ינואר 26, 2011 בשעה 9:16 am

    כול ארה"ב= כמו ארה"ב

  • דוד שליט  ביום ינואר 26, 2011 בשעה 10:48 am

    סיפור ההגירה לישראל לעולם יעומעם ואף יושתק לטובת סיפור העלייה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: