החשפנית ההומלסית

ראיתי סרט דוקומנטרי ששבר את ליבי. יש לי כזה כאב עז בחזה, וחשבתי שכדאי שאכתוב עליו ואשתף אחרים ברגשותיי. כנראה שזה כואב, כי אני כל כך מזדהה.

שם הסרט הוא "החשפנית ההומלסית" (הוקרן ביס דוקו), שעוקב במשך כמה שנים אחרי אמנית שחייה מדורדרים, למרות שהיא ציירת, פסלת ואומנית מחוננת.

הכול התחיל אצלה כמו הרבה נערות מתבגרות. בית מתעלל, בריחה בגיל 15 מהבית לתפוח הרקוב – ניו יורק – ושם הידרדרות מהירה לזנות ולהתמכרות להירואין.

כשהיתה בת 18, בשנת 1980, הלכה לגמילה, וניסתה לשקם את חייה. היא קיבלה מהעירייה תעלת אוויר שהוסבה לסטודיו וניתנה לאמני העיר, והתחילה לצייר, לפסל, להכין בובות ותכשיטים – וכל היצירות מעשה ידיה פשוט נפלאות. אישה כה מוכשרת, אליס היי הזו.

במשך יותר מעשור היא גררה את חייה, מכרה פה ציור, שם ציור, ישבה עם תכשיטיה בקרני רחוב ומכרה, בובות נפלאות שפיסלה ישבו שנה בגלריה, ולא נמכרו.

לא ברור איך מתעלמים מכישרון כזה, אבל כידוע, כדי למכור ולהתפרסם ולצבור כבוד ומוניטין לא צריך כשרון, אלא רק מרפקים ואגומאניה, ושני אלו חסרים לה מאוד. 

וכך, בגיל 32 נשבר לאליס, והיא חזרה לתעשיית המין – שֵׁם מגעיל ומבחיל לדבר הכי דוחה בעולם. היא הפכה לחשפנית, לקחה קליינטים הביתה לפעמים, והמשיכה לצייר, הפעם את הסצנות מהמועדונים שבהם הופיעה.

באמצע שנות השלושים לחייה חודר יסוד חדש לחייה – הטירוף. שנות התעללות בילדות והשנים הקשות בזנות התחילו להשפיע כנראה. היא מתחילה לחשוב שהק.ג.ב ונאס"א עוקבים אחריה ומתעללים בה. לטענתה, חטפו אותה, אנסו אותה, התעללו בה והשתילו לה שבב למוח, כך שכל מחשבה במוחה מוקלטת ועוברת לאיזה מחשב מרכזי שמפקח עליה. סכיזופרניה פארנואידית, ללא ספק.

בגיל 40, אחרי 20 שנה בתעלת האוויר שהוסבה לסטודיו, שבה היא גרה כל השנים הללו, מחליטה העירייה לפנות אותה משם. אליס נטולת הכוחות הנפשיים והפיזיים, והכסף כמובן, מקבלת את הצו ונזרקת לרחוב.

בשנת יציאת הסרט לאור, 2007, היא עדיין היתה הומלסית זה שבע שנים, ישנה בסנטרל פארק, אוכלת בכנסיות ובבתי תמחוי, מתרחצת בשירותים הציבוריים, לוקחת בכל פעם חתול מחמד אחר, עד שהוא בורח כי אינו יכול לשאת יותר את החיים האלה, וממשיכה לצייר. כך זה נגמר, ללא קרן אור.

במשך השנים ראיתי המון סרטים דוקומנטריים על חולי נפש שהפכו להומלסים. לפי הסטטיסטיקות, מחצית מההומלסים בארה"ב הם סכיזופרנים. הם עצמם לא רוצים להתאשפז, והשלטונות מצידם מרוצים מזה. הלוא מאיפה יביאו את הכסף כדי לאשפז ולקיים במוסד כל כך הרבה חולים?

וכך הם ממשיכים לחיות ברחובות, כמו כלב, בתנאים לא אנושיים. אז נכון שהחיים במוסדות הם לא הדבר הכי נפלא בעולם, אבל לחיות ברחוב כמו כלב עלוב, בלי טיפול תרופתי, בלי השגחה, בהזנחה נוראית, חשופים לאלימות ולהתעללות, לקור ולסבל – זה לא חיים.

מי שיש לו משפחה שמוכנה ויכולה לטפל, יישמר מחיי הגיהינום האלה. אבל לרוב הסכיזופרנים אין – משפחותיהם או שהתנכרו אליהם או שפשוט לא מסוגלות יותר לעזור, כי כל כך קשה לעזור להם. צריך כוחות על אנושיים לשם כך.

תמיד כשאני רואה את הסרטים האלה על הסכיזופרנים שהפכו להומלסים באמריקה (ובטח גם כאן לא חסרים כאלה), אני חושבת על אחותי הגדולה, ואיזה מזל שהוריי שמרו עליה שלא תגיע לרחוב, למרות המחיר המטורף שהם עצמם שילמו.

ועוד יותר צר לי שהם לא מצאו לה מסגרת הולמת של הוסטל, כשעוד היתה צעירה, ואולי יכלה לחיות בצורה נורמלית יותר, וליהנות קצת יותר מחייה, במקום לשקוע עמוק בטירוף.

ועוד יותר צר לי שגם הממסד הפסיכיאטרי לא יוצא מגדרו כדי לעזור לחולים, וחולה שאין לו משפחה מאחור שתדחף חזק, ייפול בין הכיסאות.

ועכשיו אני מתפללת לאלוהים שיעזור לי ולאחותי לשים את אחותנו הגדולה במסגרת טיפולית טובה והולמת, כדי שנשלים את מה שהורינו לא היו מסוגלים לעשות.

אבל דבר אחד אני יודעת – גם כבת משפחה של חולת נפש, וגם כמי שצופה קבוע בסרטים האלה כדי ללמוד עוד על הנושא – אסור להזניח את הסכיזופרנים ולשכוח מהם! אסור לתת להם להתגולל ברחובות, אפילו אם הם עצמם לא מביעים רצון להתאשפז. כחולים, ברור שאין להם רצון להתרפא, כי הרי אינם רואים בעצמם חולים. לכן יש לעזור להם ולהציל אותם מהרחובות.

אני יודעת – אין כסף, אין משאבים, אין מספיק כוח אדם  ולאף אחד לא אכפת. אבל אלה בני אדם, ולא ייתכן שהם יחיו כמו כלב מוכה כלבת. לא ייתכן!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  ביום דצמבר 13, 2010 בשעה 7:52 am

    שלום יעל
    פוסט קשה ומצמרר, הכאב בוקע מהמסך. רציתי לבקש את רשותך לפרסם אותו גם באביליקו, שם יש קהילת נפש גדולה והרבה מהקהילה המקצועית. מה דעתך?
    http://www.abiliko.co.il/

  • חגי  ביום דצמבר 13, 2010 בשעה 9:41 am

    פוסט מאוד יפה

    סיפור שקפץ לי לראש מהחיים התל אביביים – לפני כמה זמן במסגרת הפעולה באגודת הלהט"ב הגיעה אלינו נערה טרנסג'נדרית (העוברת ממין זכר לנקבה). בשל השונות שלה היא נזרקה מהבית ואיימו על חייה. היא הגיעה לתל אביב, אבל האהבה בתל אביב לטרנסג'נדריות, ובמיוחד בנות מיעוטים, היא לא גדולה. היא לא הצליחה למצוא עבודה וישנה על ספסל. האגודה הצליחה לארגן עבודה קצבת מגורים מהעירייה, אבל בשביל לקבל את הקצבה היא הייתה צריכה למצוא דירה, וקשה למצוא דירה כשאין ערבים, אין צ'ק ביטחון וגם אין מה לאכול. אז היא המשיכה לישון על ספסל. באיזשהו שלב, שמעתי (אני לא יודע אם זה נכון) שהיא הדרדרה לזנות. פשוט ככה, תוך כמה חודשים. אני לא יודע מה בסוף קרה עם אותה הנערה, אבל הסיפור הזה הוא לא נדיר או מוזר. מאוד ברור איך הוא קורה. בדיוק כמו שאת אומרת – דווקא לחלשים ביותר אין אף אחד שדואג.

  • עידית פארן  ביום דצמבר 13, 2010 בשעה 3:06 pm

    מצאתי אותו, את הסרט, ביס דוקו(ואלה)
    אני משערת שזה הקישור
    http://yes.walla.co.il/?w=2/7829/1767039
    אה, זהו, (דייקת לטעמי, אין לי מה להוסיף…)

  • yaelisrael  ביום דצמבר 14, 2010 בשעה 2:27 am

    בשמחה , ריקי.

    עידיעת, איזה כיף שנתת לינק, שאחרים יוכלו לראות.

  • ליאור וכטל  ביום דצמבר 14, 2010 בשעה 1:47 pm

    פוסט קשה ומרגש. במדינות נורמליות המדינה לוקחת אחריות על החלשים והפגועים בחברה אך אנו כידוע לא מדינה נורמלית!

  • אייל שדה  ביום ינואר 25, 2011 בשעה 11:51 am

    תודה על הפוסט. הוא עוזר לדעתי להסיר את הסטיגמות. חשוב לטעמי לשמוע מבני משפחה של מתמודדים שרבים מהם באים ממשפחות נורמטיביות, של אנשים חמים, שאיכפת להם, שרוצים לעזור. וגם משפחות אלה מתמודדות לא פעם עם ייאוש וחוסר אונים, כפי שמעידים מחקרים ואנשי טיפול בשטח.
    קל וחומר שמתמודדים שבאים ממשפחות פחות תומכות ומחבקות נמצאים בשוליים של החברה.

    בעשור האחרון חלו בישראל שינויים רבים המיטיבים עם חייהם של הסובלים ממחלות נפש, מאז חקיקת חוק שיקום נכי נפש בקהילה. השינויים כוללים שיקום בדיור, תעסוקה, ליווי בבית, חינוך ועוד, והורידו משמעותית את ימי האשפוז בכפייה.
    ואולם זו רק תחילת הדרך. אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות עדיין סובלים מסטיגמה חמורה, מתקשים להשתלב בחברה, וגם הרשויות ואפילו הרופאים מתייחסים אליהם כאנשים שלא אחראיים לחייהם.

    כל אדם זכאי לחיות חיים של משמעות וכבוד, לחיות עם המחלה ולא אותה, בהתאם למגבלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: