הרהורים על פוריטניות או "את וולגארית!"

בהיותי מבקרת קולנוע כתבתי פעם מאמר על הגברים בקולנוע האמריקאי, שכותרתו הייתה "גבר גדול עם זין קטן". לא אני נתתי את הכותרת, דווקא העורך הוא שנתן, על פי משפט שכתבתי במאמר עצמו. מאוד הופתעתי שהוא עשה את זה, כי ב"על המשמר" הדי צנוע, שקוראיו היו בעיקר קיבוצניקים מבוגרים מהשְמוֹץ, לא נטו לשפה כזו. בדרך כלל צנזרו אותי, אם "העזתי להתפרע" קצת עם השפה. לפעמים העורכת הלשונית הייתה אומרת לי, "לא יפה, יעל, איך את כותבת, לא נעים…" ומיד משנה ללשון "מהוגנת" יותר.

אבל כנראה שהכותרת הזו הייתה חריגה בשנת 1993 גם במונחים של העיתונים הגדולים, כי באותו השבוע הראה אלכס אנסקי את הכתבה שלי בתוכנית שלו על ביקורות עיתונות בערוץ 1 – בימים שהיה הערוץ היחיד – וציין את הנועזות שבכך. בעקבות כך, כל העולם ובעלו ראה את זה והעיר לי על "הנועזות" שבדבר.

אני תמהתי, כרגיל. אף פעם לא הבנתי על מה מדברים אלה שחושבים שאני כותבת "גס" או נועז. על איזו גסות ונועזות מדובר? האם איננו משתמשים בשפת היומיום במילים כמו זין, זיון, כוס וכו'? אז מדוע שפת העיתונות והספרות צריכה להיות שונה? מה, היא קדושה? נעלה? יש שפת חולין, ויש שפת קודש ספרותית או עיתונאית? באיזה מאה בדיוק אנחנו חיים?

מסתבר שעדיין בימי המלכה ויקטוריה. לפחות בארץ, לא יודעת לגבי ארצות אחרות.

 והלוא אם מילה מתאימה לרוחו של טקסט מסוים, אין סיבה לא להשתמש בה בשל חרדה "לרגשות הציבור". מהו אותו ציבור? ילד קטן שלא יכול להתגונן מפני "תועבה"?

כמה שנים לפני אותו "אירוע" עם הזין הקטן בכותרתו של העיתון החסוד "על המשמר" ז"ל, התפרסמו שני סיפורים שלי ב"מאזניים". זה היה בשנת 1990. העורכים מאוד התלהבו מהם, אבל אחר כך הם סיפרו לי בסוד שהמגיה, אדם דתי, נורא הזדעזע מסיפוריי בגלל השפה ובגלל הנושא, שהתעסק רבות בגופניות ובמיניות.

למזלי, מגיהים דתיים אינם עורכים ראשיים בהוצאות מובילות, כי אחרת אף אחד לא היה מוציא את ספריי. אבל בעקבות פרסום הסיפורים הללו קראו אותי ופנו אלי מוקי רון וחנן חבר, שהתחילו אז בעריכת סדרה חדשה, "הסדרה הלבנה" בהוצאת "עם עובד", שבה יצאו גם ריימונד קרבר, אתגר קרת ואילנה ברנשטיין.

הם חיפשו כותבים שכותבים אחרת, שונה ממה שנכתב עד אז בסיפורת הישראלית. והם גילו אותי, ופנו אלי, ואהבו מאוד את השפה שלי, את הנושאים שלי, שלא היו בקונצנזוס הישראלי, והציעו לי להוציא ספר ראשון בסדרה החדשה שלהם. אבל נדמה שזה היה רק הם, כי כנראה שהם היו חלוצים ומהפכניים. כל השאר הזדעזעו ממני, כרגיל.

בהתחלה באה האנקדוטה שמצחיקה אותי עד היום: לפני צאת הספר, ב-1992, שלחתי סיפור למוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. קיבלתי תשובה שהסיפור יפה, אבל הוא עוסק בווסת ובהפלה, ולא ייתכן שהם יפרסמו סיפור כזה בחגים! מי יודע, חשבתי לי, אולי חוששים בעיתון הגדול במדינה שהקוראים יקיאו על חלת השבת והגפילטע?

אחר כך, כרגיל, המגיה ב"עם עובד", שוב אדם דתי, שהביע זעזוע עמוק מהספר שלי שהיה עליו להגיה, לצערו הרב כנראה. מי יודע, חשבתי גם כאן, אולי הספר שלי עשה לו ביעותי לילה…. (או קרי לילה?)

 ואז באו המבקרים: האימה, הזעזוע והגועל שלהם היו כה עמוקים, שכל מי שקרא את הביקורות על ספרי הראשון שראה אור ב-1993, "יצאתי לחפש מחסה", בטח חשב שאני פסיכופטית. ואכן, בהקרנות לעיתונאים הבחנתי בכמה עיתונאים שהביטו בי משונה…

והמבקרים? מעניין לציין שרוב המבקרים (למעט אחדים) לא התייחסו בכלל לפואטיקה, למִשלב של השפה, לניסיון לבצע משהו קצת שונה וחתרני. כל מה שהם ראו היה הפרשות, הפרשות, הפרשות! למעשה, לדעתי הם מעלו בתפקידם כמבקרים, כי בכלל לא ניסו לנתח את הסיפורים, אלא רק הזדעזעו ונגעלו מהנושא שלהם.

בתיה גור כתבה במוסף הספרות של "הארץ" ש"זה מהרמה הנמוכה ביותר" ונתנה דוגמאות למילים "ירודות" ולנושאים מזעזעים. המבקר של "העיר" כתב שזה כמו מדגרה מלאה בפטריות, ומה פתאום אני כותבת על יציאות, וסת וכאלה. מה זה הגועל הזה. (לימים הוא התאהב בספרי השלישי "סוף סוף רומן" והוציא אותו לאור, מה שמוכיח, שלא צריך להיבהל מביקורת).

 והיו כמובן הזרזירים, שכרגיל מחקים את טעם קובעי הטון, שמייד הצטרפו לעורבים שבחבורה, וכתבו כמוהם במקהלה; אחד מהם ממש העתיק מהמבקר של "העיר", כמעט מילה במילה. בתוך 26 הביקורות שהיו אז בכל עיתון ובכל מקומון הכי זעיר ונידח בארץ, היו גם כאלה שהבינו את הספר ואהבו. אבל הרוב נבהלו כאילו ראו שדון – לא עדתי, מגדרי אולי, מיני אולי, גופני אולי, כאילו שאיננו עשויים גם מדם, יזע, דמעות והפרשות.

אני, בכל אופן, אף פעם לא הבנתי על מה כולם מדברים, על מה הרעש. כי אינני חושבת שאני כותבת על נושאים מזעזעים, שכן הגוף הוא חלק ממה שאנחנו, ואינני חושבת שאם אני משתמשת לפעמים במִשלב לשוני מגוון וחי, כולל ב"שפה נמוכה", אז יש בזה משום זעזוע הממסד הספרותי וזילות הספרות, פגיעה בטעם הטוב ובאנינותו של הקורא הממוצע, אפילו שלא מדובר על היום, אלא על לפני עשרים שנה, שזה די הרבה זמן. האם זה באמת הרבה זמן? האם משהו השתנה מאז?

כאשר עליתי לרשת לפני ארבע וחצי שנים, עם הבלוג הראשון שלי ב"רשימות", הבנתי כמה אני טועה, וכמה הפוריטניות עדיין רווחת אצלנו. בכתיבה שלי, הן הבלוגית, הן הספרותית והן העיתונאית, השתמשתי מאז ומתמיד במִשלב לשוני מגוון שלוקח מהכול. בעיני אין פרות קדושות ואין שפה קדושה. הכול כשר והכול לגיטימי, אם הוא מתאים לטקסט כמובן, לא סתם תקוע שם כמו פוץ כדי להראות כמה אני "קולית ועכשווית".

מישהי, איזו סוקרת ספרים מטומטמת ברמות, כתבה במוסף הספרים של "הארץ" שאני משתמשת ב"שפה גסה" ובנושאים גופניים מובהקים, כמו ילד שמשפריץ מים על העוברים ושבים ברחוב, כדי לעשות דווקא, כדי לעשות רוח ושופוני. אינני חושבת שנשמעה טענה מגוחכת מזו על ספריי או על הכתיבה שלי. אלא שגם בבלוגים שלי כותבים לי את זה, עד היום, ואין טענה מגוחכת מכך.

 כי אני כותבת כמו שבא לי, איך שבא לי ורק מפני שבא לי. לו רציתי את אהדת הקוראים והמבקרים הייתי כותבת כמו כולם, כמו בקונצנזוס, כי בניגוד למה שנדמה לחלק מהקוראים, שאני כותבת בשביל רייטינג, חחח, דווקא העובדה שאני כותבת אחרת מן הרוב מבחינת הנושאים והשפה, מבריחה ממני קוראים ומעוררת כלפי המון המון אנטגוניזם, ולאו דווקא מביאה אלי קוראים, או את חיבתם של הקוראים הללו.

למעשה, חיבתם של הקוראים לא מעניינת אותי. או נאמר כך, ברור שאני רוצה שיאהבו אותי, מי לא רוצה, אבל אני לא מוכנה לשנות את עצמי ואת כתיבתי ואת שפתי ואת הנושאים שמעניינים אותי בשביל שום דבר, גם לא למען אהבת הקורא והמבקר.

אני כותבת משום שאני זקוקה לכתוב, ואני כותבת כמו שאני כותבת, בסגנון ובשפה שלי, שמעצבנת רבים, כי אני כותבת את עצמי, וכזו אני. ולדעתי זו הסיבה היחידה לכתוב – לספר, לעיתון, לבלוג, למגירה או לפח האשפה.

לאחרונה פנתה אלי עיתונאית שעושה כתבה על בלוגריות הסקס ברשת הישראלית, שלעולם לא ישתוו באומץ שלהן לבלוגריות באמריקה. גם אני כתבתי על כך כמה פוסטים בעבר, ובהם טענתי שאי אפשר שתהיה כתיבה אמיתית על מיניות האישה וגופניות של האישה מפי אישה, כי אף אחת לא תעז לעשות את זה בארץ, כי אנחנו כל כך פוריטניים, שאם מישהי כותבת על וסת, ישר מזדעזעים וחושבים שכתיבה כזו מקומה בזבל, ביחד עם התחבושות ההגייניות. (אגב, זכורה לי אנקדוטה נחמדה, שקשורה לעמיתתנו ב"בבנות בלוגס", לאה איני. אני זוכרת שאיזו מבקרת מטומטמת כתבה משהו על ספר שלה, משהו עוקצני ונבזי על אודות כתיבה על נשיות, אז איני שלחה לה תחבושות הגייניות במתנה…).

עד היום כותבים לי בבלוגיי הערות מגוחכות ופוריטניות-רצח על השפה שלי (למשל, על צמד המילים "ממיס ואגינות" כתבו לי שזה וולגארי, על "מושפרץ מהפה" כתבו לי ש"זו לא עברית לעילא ולעילא", ועל כך שאני כותבת על החזייה הראשונה שלי, על ההפלה של גיסתי ועוד, כותבים שאני מגעילה.)

אם כך, אני שמחה להיות "מגעילה", כי אני לא יכולה ולא רוצה להיות "עדינה ומעודנת", כי כזו אני, אני כותבת את עצמי, כך אני מדברת בחיי הפרטיים, כך אני כותבת. זו שפתי, אלו הנושאים שמעניינים אותי. וכנראה שהמזל היחיד שלי הוא שיש בארץ גם כמה עורכים קצת נועזים ונאורים שמוכנים להוציא את ספריי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Lיאור Kינן  On דצמבר 9, 2010 at 7:42 am

    שנידברים:

    "מי יודע, חשבתי גם כאן, אולי הספר שלי עשה לו ביעותי לילה…. (או קרי לילה?)" – ענק!

    ממה שקראתי על בתיה גור (את ספריה לא קראתי עדיין) הבנתי שהיא הייתה אשה חריפה, חדה, דעתנית… מצחיק ששם התואר הבא ברשימה הזו הוא – לפי דברייך – "פוריטנית" ולא "נועזת".

  • חנוך גיסר  On דצמבר 9, 2010 at 7:54 am

    משפט המפתח "אין פרות קדושות ואין שפה קדושה"
    הוא האמת, כל האמת ואך ורק האמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: