קישטה טלוויזיה!

כרגיל, שוב קיבלתי הזמנה להופיע בסרט דוקומנטרי. אחת לחודש מגיעה אלי הזמנה כזו: לדבר על החלטתי לא להביא ילדים (שתי כתבות טלוויזיה, סרט דוקומנטרי, תוכנית ראיונות בטלוויזיה ושתיים ברדיו; לדבר על העניין והעיסוק שלי באוכל (שני סרטים דוקומנטריים על תאוות האוכל); סרט דוקומנטרי ועוד כתבת טלוויזיה על השימוש והכתיבה הרבה שלי בנושא נוגדי דיכאון וחרדה; להתראיין בעניין ניסיוני בשימוש בסמים, שפעם כתבתי עליהם כמה פוסטים: הצעה להופיע ב"אימא מחליפה (חחחחח… כנראה שהתחקירן הזה פספס את העובדה הבולטת לעין שהחלטתי לא להביא ילדים לעולם); שתי הצעות להופיע ב"אחד מול מאה" – אחת בתור האחת, והשנייה כאחת מהמאה, ועוד ועוד ועוד.

הם כנראה צדים אותי מהפוסטים שלי ברשת, ובגלל שאני כותבת בחושפניות על חיי, כנראה שנדמה להם שאני המועמדת המתאימה לריאליסטיס המגוחכים שלהם.

הנה ההזמנה האחרונה: אני תחקירנית בחברת ההפקות… (מחקתי את השם). בימים אלה אנחנו מפיקים עבור ערוץ 10 סרט דקומנטרי על "רווקים דור 3.5". הסרט בודק את הרווקות בשנת 2010, שבניגוד לעשורים קודמים, זוכה ליחס אחר, אולי, מהמשפחה, החברים והמכרים. רווקות שמתחלקת לכאלה שבחרו בה ולכאלה שממש נלחמים בה. הסרט יעקוב אחרי נשים וגברים חכמים, שנונים, בעלי קריירה ועם לא מעט חברים, כלומר אנשים "שהכול בסדר אצלם", גם אם הם לא בזוגיות.

טוב, למה אני? מה רוצים מחיי? למה עוד ייטפלו? לכל ההצעות האלה אני מסרבת כמובן, ובדרך כלל פשוט לא משיבה. ולא מבינה מדוע רוב בני האדם ששים להשיג בכל מחיר את 15 דקות התהילה המגוחכת הזו. אנדי וורהול בטח מתהפך בקברו. לא נראה לי שלדבר המפלצתי הזה הוא התכוון. ואולי כן…

הנה, פרשת הבגידה הפומבית של שני כוכבי "מחוברים". לא מעניין אותם שיש להם ילדים ובני זוג שבטח נפגעים עכשיו כפליים מהבגידה והנטישה – הרי מספיק קשה לעבור דבר כזה שלא לעיני מיליוני צופים – לא, הם את מנת הסלביות דה לה שמעטע שלהם יקבלו בכל מחיר!

לא ברור. לא ברור. לא ברור מדוע סופרים מוכשרים למדי כמו גולדן ובוסי צריכים את זה. לא ברור מדוע אנשים מוכנים למכור את הפרטיות היחידה שעוד נשארה לנו – חדרנו פנימה, ביתנו מבצרנו – כדי שמישהו יידע שהם קיימים.

ובעיקר מפתיע אותי הדבר לגבי אנשים כותבים. יש לנו ביד את אחד הכלים המשובחים להתבטא, להביע את עצמנו, להביא את מחשבותינו לקוראים – אז בשביל מה צריך להופיע בטלוויזיה? תלך לטלוויזיה לדבר על ספר שלך, משהו שיצרת, שבראת, שהקמת לחיים – אבל למה לעזאזל אתה מוכר את גופך ונשמתך בשביל זה? ממילא החיים שלנו לא מעניינים כמו הספרים שאנחנו כותבים.

בעיני, אין כלי טוב יותר מכתיבה לחשוף את הנפש, את החיים שלנו. לחשוף באמת, לעומק, אפשר רק בכתיבה. להופיע בטלוויזיה זה להיות קוף בקרקס אנושי מבעית. שום אמת לא נחשפת בכתבת טלוויזיה שטחית של 9 דקות על רווקות, על לא להביא ילדים לעולם וכו'. שוב אמת פנימית לא נחשפת בריאליטי מבוים וערוך למשעי. ברוב מה שרואים בטלוויזיה אין שום חיים אמיתיים, שום אותנטיות, שום ערך ממשי.

ארבע וחצי שנים אני ברשת. הפוסטים שלי, שאני מחשיבה אותם לבעלי עניין לציבור (למשל, בנושא נוגדי דיכאון וחרדה, משפחות של חולי נפש, ההחלטה לא להביא ילדים לעולם ועוד), זוכים להמון כניסות והרבה מגיבים ואנשים שמתכתבים איתי במייל ומבקשים עצה וכו'.

את המסר שלי על סוגיות החשובות לי אני מעבירה בצורה הכי אותנטית והכי נכונה בכתיבה שלי – הספרותית, העיתונאית או הבלוגית. בטלוויזיה אתה נתון לחסדי עורכים ורייטינג, והמסר שלך משתבש ללא הכר, מרודד ומטופל בצורה פופוליסטית ירודה. אז בשביל מה? מה השגנו בזה?

מי שיש לו אג'נדה ויש לו דרך להביע אותה בכתיבה צריך לכתוב. פשוט לכתוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: