מבועתת מהמצלמה

אני לא אוהבת להצטלם. לא בגלל שאני חוששת שאני נראית רע, אלא כי לא נוח לי מול המצלמה. מוזר לי מולה. לא טבעי לי לעשות פוזות למצלמה, או סתם לעמוד כמו בּוֹקית מול העינית הבולענית שלה.

 

בנעוריי, דווקא כשהייתי הכי חתיכה ויפה ורזה, בכלל לא אהבתי להצטלם. באותם ימים באמת חשבתי שאני לא מספיק פוטוגנית. אחר כך, בשלהי שנות העשרים לחיי, התחלתי לאהוב את פני, אבל להצטלם עדיין לא התרגלתי. בייחוד לו מול מי שאני לא מכירה ולא מרגישה מספיק בטוחה איתו.

 

אז תמיד כשצילמו אותי בכל מיני אירועים או בחבר'ה, לא דרשתי שיתנו לי עותקים מהתמונות, וכך קרה שאין לי הרבה תמונות מנעוריי ומשנות העשרים שלי. באותם ימים זילזלתי בתמונות. זה נראה לי טיפשי וחלול, וגם בנסיעותיי לחו"ל, כמעט שלא צילמתי ולא הצטלמתי.

 

אבל בראשית שנות השלושים שלי, כשיצא ספרי הראשון, נדרשתי מההוצאה לעשות "בּוּק" של צילומי יחצ"נות. ביררתי מחירים, זה היה אז בשמיים, בגלל כל הכרוך בהדפסת התמונות – דבר שחלף מהעולם כיום, בעידן הצילום הדיגיטלי.

 

וכמובן, העובדה שאני קפואה ולא נינוחה כשמצלמים אותי זרים. לכן גם התעניתי כל כך בכל הפעמים שבאו לצלם אותי מהעיתון לראיונות על ספריי. בעיני, צלם הוא מין אויב כזה, והמצלמה שלו נשק. במקום להרגיש "כוכבת", הרגשתי עב"מית משהו. 

 

אז לגבי צילומי "הבוק", חשבתי על הרע במיעוטו. ביקשתי מבת אחותי שלמדה צילום, לצלם אותי. מול העדשה שלה הרגשתי נינוחה ורגועה, ויצאו כמה דברים יפים.

 

בספרים הבאים ביקשתי מאחותי שתצלם אותי. ואני נורא אוהבת את הצילומים שהיא צילמה. אין ספק שהייתי מספיק נינוחה מולה כדי להיות אני. להצטלם בתור אני. לא בתור גוש שפוחד מהעינית השחורה הבולענית.

 

אבל אחותי אינה צלמת מקצועית, והתמונות לא כולן חדות מספיק. והנה, לאחרונה התבקשתי על ידי איזה עיתון לספק תמונות לרשימה עלי, יען כי לא כל עיתון מחזיק צלם. אז שלחתי צילומים ממצלמה דיגיטלית שצילמה אותי אחותי בחודש שעבר, ויצא לא חד מספיק. ביקשו אחרים.

 

אז התחלתי לחפש תמונות מ"הבוקים" של הספרים הקודמים שלי, ומצאתי את אלה שהיא צילמה אותי. הייתי אז בת 40.

 

דבר אחד בטוח, היה לי אז הרבה יותר שיער.  (יש ללחוץ על התמונות כדי להגדילן).

 

 

 

Comments are closed, but you can leave a trackback: Trackback URL.
%d בלוגרים אהבו את זה: