בדידותו של העורך למרחקים ארוכים

אם כתיבה היא חיי בדידות, על אחת כמה וכמה חיי העורך. כי לכתוב, לא תמיד כותבים. אבל אם מתפרנסים מעריכה, תמיד צריך לערוך. ועריכה היא ישיבה בדד מול המחשב, כמה שעות ביום.

מאז שהתחלתי לעבוד בעריכת מקור ותרגום, אני עובדת הרבה יותר ממה שעבדתי בעבר, וגם נמצאת הרבה יותר לבד.

לפני כן, ב-12 שנותיי כמבקרת קולנוע, באתי בין הבריות כל יום. בדרך כלל היתה הקרנת מבקרים מדי יום, ולכן תמיד יצאתי מהבית, וכמעט תמיד גם ביליתי, כי אחרי סרט, מה, לא נשב באיזה קפה, בר או מסעדה? לא נקשקש קצת על לאטה ועוגת מוס שוקולד? לא נשתה קצת? לא נרביץ איזו ארוחה?

למעשה, עבודתי מול המחשב כמבקרת קולנוע התמצתה בשלושה לילות בשבוע בלבד, שבהם כתבתי את הביקורות השוטפות שלי ומאמר גדול אחד למוסף סוף השבוע "חותם" של עיתון "על המשמר". זה לקח לא יותר מ-12 שעות שבועיות.

ואילו היום אני יושבת כל יום ליד המחשב לפחות חמש שעות. וזה לא חמש שעות כמו של מישהו שעובד במשרד, שמפטפט לפעמים, מדבר בטלפון, הולך לשירותים ונתקע חצי שעה ליד שולחנו של עובד אחר. זה לא חמש שעות ברוטו. זה חמש שעות נטו בלי לקום מהכיסא, בלי לדבר בטלפון, בלי כלום. בלי הפרעות בעצם, כי על פי רוב אני עובדת בלילה, ואז השקט טוטאלי. חוץ מהחתול חג'ג' שבא לפעמים לנדנד, אין שום הפרעות.

מאז שאני בעולם הבלוגים, כמעט ארבע שנים, אני מודה שזה מאוד עוזר לי. לפעמים אני עושה הפוגה ונכנסת לבלוגייה, קוראת קצת, מגיבה קצת או כותבת איזו רשימה לבלוג. וזה מאוד עוזר, למרות שזה וירטואלי. במקום לפטפט קצת עם עמית לעבודה, כמו שעושה אדם שעובד במשרד, ואפילו כמו עורכי עיתונות או ספרות שעובדים במערכות עיתון או הוצאות – אני מפטפטת קצת בהתכתבות בבלוגייה. וזה מקל מעט על תחושת הבדידות של להיות לבד עם הראש, המחשב והספר שאני עורכת או מתרגמת.

אינני מתלוננת, כי בסך הכול אני אוהבת את עבודתי. ומעולם גם לא התקשיתי לעבוד לבדי, בלי חברה מסביב. אדרבא, זה מאוד מתאים לי. יש בי צד מאוד מתבודד, אחרי הכול, ולמרות השנים "ההוללות" שבהן הייתי מבקרת קולנוע וביליתי הרבה.

אבל אין ספק שעבודה לבד, בלי חברה, מצריכה משמעת עצמית עמוקה. וממה שאני שומעת מאנשים, למעטים יש את המשמעת העצמית הזאת. אנשים מספרים לי שהם מנסים לעבוד לבד בבית, כי הלוא כיום הולכות ומתרבות העבודות בבית, אבל מהר מאוד הם מוצאים את עצמם גולשים ברשת, מדברים בטלפון, מנשנשים משהו או סתם בוהים.

זה תמיד מזכיר לי משהו שסיפרה אלן דג'נרס. שלפעמים היא מנסה לכתוב את החומר למופע שלה, אבל זה לא יוצא, ואין לה כוח להיות בכל הלבד הזה. אז היא קמה, מדברת עם חברה בטלפון, הולכת להכין קפה, בדרך נתקלת בחתול ומשחקת איתו חצי שעה, ואז חברה אחרת מתקשרת ומציעה בראנץ', ומה, נוותר? אז הולכת לבראנץ', וככה לא עובדת ולא כותבת.

ואני שואלת את עצמי מה יהיה בשנים הבאות, שבהן כפי הנראה יתרבו העבודות בבית, מול המחשב. כמה אנשים יצליחו לגייס משמעת עצמית הולמת כדי לעבוד? ואולי זה לא יצליח, ולכן, למרות שהעתיד נראה כשייך למחשב ולעולם הווירטואלי, אנשים ימשיכו לבוא למקום עבודה, למרות שזה בזבוז של כסף, מקום ומשאבים אחרים.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: