מצעד התלבושות (פרק 9)

פרק  תשיעי  מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997


  לפרקים הקודמים

 

 

מ צ ע ד   ה ת ל ב ו ש ו ת/ פרק תשיעי

רחש של דשדוש נעלי בית הגיע עד לאוזניהן. הן אזרו אומץ וצלצלו בפעמון, שענה להן בדנדון פעמונים כמו של מצילה יפנית.

   עם היפתח הדלת נגלתה הגברת נינה במלוא הדרה. היא לבשה חלוק משי אדום עם רקמה של דרקונים שחורים ונעלה נעלי בית עם שפיצים וציציות מוזהבות, כמו שנועלים הסולטנים באגדות. היא נראתה מנומנמת, והביטה בהן בארשת מפוזרת של מי שזה עתה התעורר משינה או סתם חלם בהקיץ.

   הגברת נינה נראתה כאילו היא רוצה להיפטר מהן, וזה לא היה סימן טוב. הן הבחינו שהיא מביטה בהן בקוצר רוח, וכששתיהן ביחד שאלו אותה אם יש לה במקרה איזו תיבה במקלט, ואם מותר להן לפתוח אותה ולשחק במה שיש בתוכה, לא מיהרה הגברת נינה לענות. היא המשיכה להביט בהן בפיזור נפש, פיהקה, גירדה את ראשה ודפדפה בג'ורנל צבעוני שהיה בידיה. לבסוף קראה לאימא שלה וציוותה עליה שתביא את המפתח של התיבה הגדולה.

   אימא שלה באה מהמטבח בגרירת רגליים. לפי הריח החריף שעלה מחלוקה המוכתם הן שיערו שהיא טיגנה בצל. בפנים חייכניות הביאה איתה את המפתח, ובידה הפנויה נשאה צלוחית זכוכית ובתוכה קליפות תפוזים מצופות בשוקולד. היא הציעה להן להתכבד, ואמרה שלא יתביישו לקחת קצת הביתה. בשעה שרחל הגדולה ורחל הקטנה אכלו את קליפות התפוזים המצופות, היא ביקשה מהן להבטיח לה שלא יחבלו בחפצים שיש בתיבה, מפני שיש שם הרבה דברים שמזכירים לה הרבה דברים אחרים: "גם בגדים של נינוצ'קה כשהיתה ממש בגיל שלכם. אפילו את הנעליים הראשונים שלה שמרתי. הכול שם. אז בבקשה, שיהיה בזהירות," אמרה בתחינה, והפקידה בידיהן מפתח מתכת גדול שידיתו מוכתמת בחלודה.

   רחל הגדולה ורחל הקטנה לא הצליחו להתאפק. מיד חטפו מידיה את המפתח ובגלישה רעשנית שעטו למקלט, שם התנפלו כגוף אחד על התיבה וחיטטו עם המפתח במנעולה. אבל המנעול סירב להיכנע. הן נזקקו גם לפטיש ולמברג, עד שהצליחו לחלץ את הסודות מידי התיבה. רחל הקטנה ציינה בהתפעלות: "כמעט כמו כשפותחים את המערה ב'עלי באבא וארבעים השודדים'."

   התיבה היתה דחוסה בחפצים. בגדים, נעלים וכובעים שונים ומשונים התערבבו בתוכה בלי כל סדר וצורה כאילו ארזו אותה בחיפזון. היו שם לפחות חצי תריסר גלימות של משי יפני ושתי חליפות סיניות מסאטן מבהיק, שרחל הגדולה ורחל הקטנה שיערו בהתרגשות שהגברת נינה הביאה איתה ממסעותיה במזרח הרחוק. היו שם שמלות ארוכות עם מחשופים עמוקים ורקמה מחרוזים. היו שם תריסר נעלי עקב בכל מיני צבעים, ומגפיים גבוהים עם שרוכים ועקבים מעוקלים, שהזכירו לרחל הקטנה את המגפיים של מרי פופינס. היו שם גם פיג'מות דהויות בדוגמת פסים, וחליפות של גבר שכנראה היו שייכות לאבא של הגברת נינה, מהזמן שעוד היה בחיים. היו שם בגדי תינוקות מוכתמים, ועריסה קטנה עם ציורים של שלגיה ושבעת הגמדים. גם מדי צבא נוקשים מעמילן היו שם, וחיתולים לתינוקות שהשירו גושישי נפטלין כשרחל הקטנה ניסתה לאוורר אותם. היתה שם פקעת של גרבי ניילון בשלל צבעים, רובן מעלות "רכבות" שהוכתמו בפינות בלכה אדומה. וגם כובעי קש רחבים וקמוטים, ובארֶטִים קטנים, ומגבעות גברים נוקשות, וכובעי גרב סרוגים בצבע חאקי, מזכרת מאיזו מלחמה.

   בהנאה שלא ידעה שובעה פרעו רחל הגדולה ורחל הקטנה את הבגדים, עד שהמקלט נראה להן כמו מחסן תלבושות של תיאטרון שלם. רחל הקטנה הציעה שאם כבר, אז כדאי להן לשחק בתיאטרון. בחשיבות אמרה שהבגדים עושים את האדם, ו"כשאת לובשת משהו, אז את הופכת להיות כל מה שאת רוצה."

   רחל הגדולה לא הסכימה, אז רחל הקטנה אמרה לה שהיא לא יודעת על מה היא מדברת. רחל הגדולה קצת נעלבה, ומפני שכעסה החליטה לשתוק. היא סירבה לשחק בתיאטרון, סירבה לשחק בבגדים ואפילו ללבוש אותם סירבה. "זה תינוקי!" מחתה.

   אבל רחל הקטנה לא רצתה לשחק לבד. היטב ידעה שלשחק לבד מוציא את כל החשק וההנאה מהמשחק. כדי לפתות את רחל הגדולה להתחפש ולשחק במשחק התלבושות, הבטיחה לה שאם מתלבשים בבגדים אחרים, בגדים שונים ומשונים, אז הופכים לדמות שלובשת את הבגדים. "אם נגיד את לובשת שמלת נשף של גברת", הסבירה, "אז לפחות עד שאת מורידה אותה את גבירה מגונדרת בנשף מסכות. אם את לובשת מדים, אז את חייל…" המשיכה להסביר את כללי המשחק.

     "זה בכלל לא כיף," התעקשה רחל הגדולה. לא מצא חן בעיניה שרחל הקטנה משתלטת על המשחק, על התיבה ועל כל מה שיש בה. הרי על המערה היא כבר כמעט השתלטה לגמרי. עוד מעט היא תגיד שגם הבית שייך לה. ומה יהיה הסוף? היא לא שמה לב שהיא מגזימה?!

   אבל רחל הקטנה ידעה כיצד לשכנע אותה. "רוצה לשמוע סיפור?" שאלה.

   היא ידעה שאם יש דבר, חוץ ממתקים, שרחל הגדולה אינה עומדת בפניו, זה סיפורים. היא נזכרה בסיפור שקראה פעם. זה היה בספר ספרייה שעל כריכתו הקרועה צוירה צלליתו של  גבר במגבעת ודמות קטנה יותר אורבת לו בעומק התמונה. היא מצאה את הספר במדף של הספרים למבוגרים. זה כל מה שהיא הצליחה לזכור ממנו: "זה סיפור על בחור עני שחוסך כל החודש את  הכסף שלו מעבודה קשה כדי שפעם בחודש הוא יוכל ללכת למסעדה של עשירים ולהרגיש כאילו הוא מלך."

   ורחל הגדולה האזינה לה בשקט. היא אהבה לשמוע את רחל הקטנה מספרת לה סיפורים.

      "כל החודש הבחור מקמץ בהוצאות. הוא אוכל נורא מעט ונוסע באוטובוסים. והכול בשביל לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמו חליפת ערב ונעלי ערב ומגבעת מפוארת של עשירים מופלגים. כל החודש הוא מחכה לערב הקסום שבו הוא יתלבש כמו עשיר, ילך למסעדה של עשירים וירגיש ממש כמו עשיר.

    "כשהערב מגיע הוא מתלבש יפה והולך למסעדה הכי מפוארת בעיר. בדרך הוא נתקל בבחורה יפה וענייה בבגדים בלויים, והבחורה מחליקה פתאום על השלג ונופלת על המדרכה. מיד הבחור ניגש אליה ועוזר לה לקום. כשהוא רואה שהבחורה נקעה את הרגל, הוא מציע לה לבוא איתו ולשבת במסעדה עד שהיא תרגיש יותר טוב. הוא חושב בליבו שהבחורה הענייה בוודאי מאוד מאושרת מכך שפגשה בחור עשיר ונדיב שמציע לה לבלות במסעדה מפוארת. לכן הוא מחליט לא לגלות לה שבעצם גם הוא בחור עני, ממש ממש כמותה.

     "במסעדה הוא מספר לבחורה על כל הנשפים וסעודות הערב שהוא משתתף בהם, ועל טיולים לחוץ לארץ, ועל שיט בספינת תענוגות, ועל כל הדברים הנפלאים שמרכיבים את חייו העשירים והמפונקים. עמוק בלב הוא מצטער על כך שהוא לכוד בתוך התחפושת, מפני שהבחורה באמת מצאה חן בעיניו. אבל  הוא יודע שהוא כבר לא יכול לגלות לה את האמת…

      "כשהם יוצאים מהמסעדה, הבחור מציע לבחורה ללוות אותה. בדרך הוא ממשיך להצטער על כך שהבגדים מונעים ממנו להציע לה את ידידותו. באחד הרחובות היא נפרדת ממנו לשלום, והוא חוזר לחדרו העלוב בשכונתו העלובה. בינתיים, הבחורה נשארת לבדה ופוסעת הביתה, עד שהיא מגיעה לשכונה מפוארת ונכנסת לבית מפואר. שם מחכה לה המשרתת, שנורא נבהלת למראה בגדיה העלובים של גבירתה. הבחורה מסבירה לה שהיא שאלה את הבגדים מהתופרת, מפני ששלה נרטבו בגשם.

     "בליבה היא חושבת, כמה חבל שהבחור הנחמד הזה שפגשה, שמאוד מצא חן בעיניה, הוא סתם עוד בחור עשיר, עצלן וריקני, שרק חושב על מסיבות וטיולים, ואף פעם לא עובד, בדיוק כמו כל הבחורים העשירים שהיא מכירה. היא גם חושבת לעצמה כמה היה נחמד להכיר פעם בחור צנוע והגון, אפילו עני, אבל בחור שמתפרנס למחייתו. עם אחד כזה היתה רוצה להתחתן."

   בקולה הפעמוני של רחל הקטנה נשמע לרחל הגדולה הסיפור הזה נפלא מכל סיפורים ששמעה. היא העריצה אותה, ושמחה שיש לה חברה מוכשרת כל כך, שיודעת לספר כאלה סיפורים יפים ועצובים. והיא אמרה שעכשיו היא כבר מסכימה לשחק במשחק התלבושת.

   בכוחות משותפים עמסו רחל הגדולה ורחל הקטנה את כל הבגדים והעבירו אותם למערה, שם מיינו ובדקו את כולם והחליטו לְמָה כל אחת תתחפש.

   רחל הקטנה הציעה שבעזרת הגלימות היפות ממשי, ועם עפרון שחור לעיניים שהן יסחבו מאימא של רחל הגדולה, הן יתחפשו לקיסריות סין. אבל רחל הגדולה, שהסיפור הרשים אותה, התעקשה שהן יתחפשו כמו שבסיפור: "את תהיי הבחורה הענייה, שרק אחר כך מתברר שהיא בעצם נסיכה עשירה. ואני אהיה הבחור העני שמתחפש לעשיר," תבעה.

     "למה שאת תהיי זאת שתלבש בגדים של עשירים?" שאלה רחל הקטנה בכעס.

      "אבל גם את תלבשי בסוף בגדים של עשירים. וחוץ מזה אפשר לעשות שבסיפור היא כבר מגיעה הביתה והופכת לנסיכה. ואז תוכלי ללבוש שמלת נשף בדיוק כמו שאת רוצה," הציעה רחל הגדולה.

   הסידור מצא חן בעיני רחל הקטנה, שהתאוותה ללבוש שמלות נשף כמו אלו של בובתה. היא מיהרה אל התיבה כדי למצוא בתוכה את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה מגונדרת בנשף מסכות מפואר. בקרקעית גילתה את השמלה שתהפוך אותה לנסיכה הכי יפה שיש: שמלת מוסלין בגוון סגול עמוק. פרחים מלכותיים מקטיפה הוצמדו בחרוזים מושחרים למחשופה העמוק.

   בעוד רחל הקטנה מודדת את השמלה ומנסה להצר אותה מאחור בעזרת אצבעותיה, התלבשה רחל הגדולה בחליפת ערב שחורה עם פסים לבנים דקיקים ודשים רחבים. היא מצאה גם עניבת פפיון והידקה אותו לצווארונה הנוקשה של החולצה, שמיד הפיצה ריח חזק של נפטלין. היא אטמה את אפה ולבשה על החולצה חזיית גברים עשויה משי שחור ובוהק, עם פיתוחים רקועים בצבעי אדום יין ואפור פנינה.

     "יה, את נראית ממש מפוארת," התפעלה ממנה רחל הקטנה, "את תצטרכי להזמין אותי לריקוד ראשון," ובאותה נשימה המשיכה לחשוב על תחבולה שתעזור לה להפוך את עצמה מילדה רזה, שכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה לצוף בתוך השמלה הענקית כמו דג מלוח בתוך חבית, לנסיכה כלילת שלמות ששמלתה נתפרה במיוחד למענה. היא נזכרה בכל הפטנטים המיוחדים שסייעו לה להלביש את בובתה. למשל, כשפעם הצמידה לבובה ברבי סיכות לישבן ולמותניים כדי להדק את עודפי הבד, עד שגוף הפלסטיק כמעט ואיבד מצורתו מפני שהיא ניקבה אותו בהמון חורים כמו של מסננת. היא החליטה לתקן את השמלה בעצמה, הוציאה חוט ומחט מערכת העזרה הראשונה, הידקה את השמלה במותניים וגם בישבן ובשאר המקומות הריקים.

  תהליך ההתחפשות גזל זמן רב. מדי פעם התחרטה אחת מהן ובעצה אחת הוחלט לשנות לתחפושת אחרת, וחוזר חלילה. עד שהסתיים הטקס כבר היה מאוחר מאוד בערב.

   רחל הגדולה אמרה שאימא שלה תהרוג אותה. ורחל הקטנה, שהדבר האחרון שהתחשק לה לעשות היה לשוב הביתה אל הנדנודים של אימא, אל האחות הקטנה, אל השיעורים ואל החביתות הקרות של אבא, רצתה להישאר במערה, ובעצם, למה שלא תעבור לחיות בה לצמיתות?

   בדרך הביתה חלמה על היום הזה שעוד יבוא. היום  שבו היא תחיה אפילו יותר טוב מהגברת נינה. תחייה ממש כמו מלכה, ואת אימא שלה תהפוך למשרתת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: