המדריך: טיפול פסיכולוגי

תמיד היה לי תיאבון עצום להכיר את עצמי לפני ולפנים ולהבין את עמיתי בני האדם. משהו עמוק בתוכי תמיד ניסה להבין מדוע אנשים עושים את מה שהם עושים,  מתנהלים כפי שהם מתנהלים, מרגישים את מה שהם מרגישים. זה גרם לכך שבגיל צעיר רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי להבין טוב יותר עצמי ואת הזולת. אומנם אל הטיפול הראשון לא הגעתי מרצוני המלא, אבל בהמשך זה בא מתוך שכנוע עמוק שטיפול הינו דרך מצוינת למי שרוצה להבין מדוע הוא מתנהל כפי שהוא מתנהל.

הפעם הראשונה שלי בטיפול היתה בגיל 22. הייתי אז עם אהובי ז"ל, אדם. אני הייתי ילדונת תלותית ומעצבנת, ואדם היה גבר בן 37, שעבר הרבה בחיים. כמה שנים לפני שהכרנו הוא הלך לטיפול אצל ד"ר דוד רודי, כי זה מה שהיה מקובל בחבורת הבוהמיינים שבה הוא שרץ בשנות השבעים. כולם אז, כל השחקונה של תל אביב, הלכה אז לטיפול ב"חווה" של רודי בהרצליה.

לכן, כשהתחלתי להציק לו יותר מדי בהתנהגות ילדותית וצומית, הוא שלח אותי לטיפול אצל רודי. רודי פיתח אז שיטה מיוחדת, לפיה מטפל אחד לא מספיק, כי האדם זקוק למייצג מכל מין בטיפול שלו, ולכן רוב המטופלים קיבלו מטפל ומטפלת, ומקרים קשים במיוחד קיבלו שלושה מטפלים! ז"א, טיפול של פעמיים עד שלוש בשבוע. נורא תובעני.

אחרי האינטייק אצל רודי נקבעו לי שני מטפלים, בנו של רודי ופסיכולוגית נוספת. אבל רודי האבא ידע את נפש מטופליו, וכבר באינטייק הראשון אמר לי שאני לא אחזיק מעמד ואפרוש מהר, כי לא באתי מרצוני, אלא מפני שבן זוגי דחף אותי לכך.

והאמת, הוא צדק. במשך החודשיים וחצי שהתמדתי בטיפול נורא התקשיתי עם העובדה שיש לי שני מטפלים שאני מתרוצצת ביניהם כל שבוע. זה היה תובעני מדי, וגם גרם לי תחושה קצת פרנואידית, בעיקר לגבי זה ששני הפסיכולוגים שהוצמדו לי התייעצו עלי מדי שבוע. לא נעים, אה? מעורר תחושת רדיפה קלה.

עד היום אני סבורה שעל אף שלרודי היו שיטות מעניינות ופורצות דרך (הגם שמאוד שנויות במחלוקת, לדוגמה, שיטת "המשפחה המורחבת" שלו, שבה עודדו את הפציינטים להתחבר ולקיים יחסי מין), בכל זאת שיטותיו לא היו יעילות. לימים, כשעברתי טיפול פסיכודינמי פרטני מול מטפלת אחת, הבנתי כמה חשוב קשר עם אדם אחד שאתה בוטח בו, כי עיקר התהליך הטיפולי נוצר בעצם שם, במפגש החד פעמי עם המטפל, ובביטחון שתפתח כלפיו. בלי זה, לא תחול שום התקדמות אמיתית בטיפול.

כעבור שלוש שנים, בגיל 25, התחשק לי לנסות שוב טיפול, אבל הפעם זה באמת בא ממני. עדיין פחדתי מטיפול ארוך טווח, לכן הסתפקתי בטיפול ביהביוריסטי. הטיפול הזה הוא קצר מועד ונמשך כחצי שנה. כיום יש עוד אופציה שלא התנסיתי בה – שיטת הטיפול הקוגנטיבי – ושתיהן אכן מספקות טיפול קצר מועד שיכול לסייע במהירות לבעיות, אבל מניסיון, לדעתי זה עוזר רק על פני השטח. אם יש בעיות אקוטיות, זה לא יעזור. אבל למקרים כמו חרדות שונות זה בהחלט יכול לסייע, למרות שצריך לזכור שמאחר שחרדה היא רק סובלימציה לבעיה עמוקה יותר, רוב הסיכוים שהבעיה תצמיח חרדה חדשה כעבור איזה זמן, בייחוד למי שסובל מהתנהגות אובססיבית כפייתית (או.סי.די).

הטיפול ההתנהגותי קצר המועד שעברתי במכון "מעגלים" אכן עזר לי לפתור את הקונפליקט הנקודתי שנמצאתי בו באותה עת. ישנם אנשים שיכולים לעמוד רק בטיפול כזה, ואז זו בהחלט אופציה יעילה עבורם. וכש"מתלקח" משהו, תמיד ניתן ללכת לכמה שיחות "תיקון".

אבל אני רציתי הרבה יותר מזה. רציתי לחדור כמה שיותר לתוך התת מודע שלי. לפענח הכול. מטיפול בהיפנוזה תמיד חששתי, לכן הדבר הכי קרוב לצלילה למעמקי התת מודע היה מבחינתי טיפול יונגיאני. המטפלת שלי התמחתה בשיטה הזו, למרות שהטיפול עצמו היה פסיכודינמי רגיל. לא שוכבים על מיטה כמו באנליזה פרוידיאנית (היתה לי חברה שעשתה את זה, ותמיד שיגע אותה שהמטפל לא מגיב מעולם), אלא יושבים פנים אל פנים מול המטפל ומשוחחים. אבל בשיטה שלה ניתחנו גם את תכני החלומות שלי. ומאחר שתמיד זכרתי הרבה חלומות, באתי אליה אחת לשבוע עם 3-4 חלומות לפחות שרשמתי במהלך השבוע.

היה מדהים לגלות כיצד כל תכני הנפש שלי מתפענחים באמצעות החלומות. מאחר שיונג הניח תשתית של פרשנות פסיכולוגית לחלומות, בעצם המטפלת שלי נתנה לי את הכלים הללו לפענוח חלומותיי. תוך שנה כבר פענחתי בעצמי את החלומות שלי, מולה, בשעת הטיפול. עד היום אני עדיין זוכרת לא מעט מהתורה הזו, ומשתמשת בה לניתוח חלום מטריד במיוחד שמציק לי.

אבל מה שהתברר לי על בשרי בהמשך הוא שהתובנות הן רק חלק מסוים וראשוני מאוד בטיפול. הן חשובות, אבל לא הן משנות את ההתנהגות. היה מרתק לגלות כיצד תכני החלום מציגים לי את הנפש שלי כמו במסך סינמסקופ, היה מרתק להבין דברים, אבל כפי שהתברר לי בהמשך, הטיפול האמיתי התרחש רק בהמשך הדרך.

יש לי הרבה חברים שהיו בטיפול, כי בזמנו, בשנות השמונים-תשעים, זה היה נורא טרנדי בתל אביב, לפחות בחוגים שלי. זה היה בון טון כזה, אז אנשים הלכו לטיפול כחלק מהטרנד. היה ברור לי שאצל רובם הטיפול לא יעבוד בכלל, מפני שלעבור טיפול עמוק, שלא רק מגרד את הבעיות על פני השטח, אלא חודר עמוק, רק מעטים בעצם מוכנים ויכולים נפשית. הרבה מחבריי הלכו כי זה היה אופנתי. הם לא באמת רצו להשתנות. והם בחרו לעצמם בהתאם מטפלים שהיו רק מעין "יועצים", וזה בכלל לא תפקידו של מטפל. פסיכולוג אינו אמור לייעץ דבר, אלא רק לכוון אותך להבין את עצמך ולטפל בעצמך. הטיפול אינו מתרחש בשיחה, אלא בתהליך שקורה בינך לבין המטפל.

לא אכנס כאן לתכנים תיאורטיים, כי זה הרבה פחות מעניין לדעתי, רק אזכיר את תהליך ה"מירורינג" ההכרחי שחייב להתקיים בין מטפל ומטופל כדי שטיפול יעיל יתבצע. ואני ממש הרגשתי אותו על בשרי, לא רק ממה שקראתי בתיאוריות. מה שקרה ביני לבין המטפלת היה סוג של התקרבות רגשית שהתרחשה בגלל ה"מירורינג" הזה שהיא איפשרה לי. כמה כעסתי בטיפול הזה, כמה! לא עליה, אלא על כל העולם, אבל הכעס יצא עליה. והיא היתה עומדת מול הכעס שלי כמו צוק, לא כועסת עלי בחזרה, סופגת את הכעס שלי, ואני ראיתי את עצמי בהשתקפות הזו, ולאט לאט הכעס החל להתפוגג, להיחלש.

עוד דבר שקרה בטיפול הוא חיזוק הקשר בינינו, שגרם לי להרגיש בטוחה בקשר הזה. כל כמה שכעסתי, היא מעולם לא כעסה עלי בחזרה, ואין מתכון בדוק מזה להחלשת רגשות האשם שישנם באדם מלא כעס. היא אפשרה את המקום הבטוח הזה, המקבל, את "הגוד אינף מאדר", האם המספיק טובה שלא היתה לי, האם שאמורה לשקף את רגשותייך בצורה נכונה, שאמורה להכיל אותך על כל רגשותייך בלי לכעוס, או בלי לכפות עלייך את רגשותיה, כפי שקורה לאימהות נרקיססטיות, כמו אמי, למשל.

ולכן טיפול יעיל ועמוק לוקח הרבה שנים, כי לא התובנות הן הדבר החשוב, אלא התהליך הזה, ללא מילים, שמתרחש בינך לבין המטפל. כשטיפול פסיכודינמי יעיל מתהווה, המטופל מרגיש שהמטפל מקבל אותו כמו רחם של אם (ולמי מאיתנו היו "הורים טובים מספיק"?), וכאן בדיוק מתבצע תהליך הריפוי.

מהטיפול שלי, וגם משיטת ייעוץ הדדי שכתבתי עליה כאן, הבחנתי בתהליך מעניין. בשנה-שנתיים הראשונות של הטיפול, למרות ההתרגשות מהתובנות הרבות שמציפות אותך וההרגשה שהנה, עלית על הדרך הנכונה – טיפול זה עדיין לא. זה רק גירוד על פני השטח. החלק הקשה עוד לפניך, גם כי תהליך ה"מירורינג" עם המטפל הוא ארוך, וגם כי כעבור שנתיים בערך מגיעות הבעיות הממש כבדות, האקוטיות, אלה שקבורות ממש עמוק.

או אז קורה דבר מוזר: מתחילים להשתעמם. מפהקים המון בשעת הטיפול או בסשנים. על פי התיאוריה של הרווי ג'נקינס, ממציא שיטת "ייעוץ הדדי", השעמום והפיהוק הם בעצם תופעה גופנית שמתרחשת כאשר הנפש מגלה "אבן" כבדה במיוחד שקשה לה להתמודד איתה. אני הרגשתי את זה על בשרי, אז אני יודעת בדיוק על מה מדובר. בכל פעם שדיברנו על דברים מעיקים מאוד, הייתי מתחילה לפהק ולהרגיש נורא עייפה בשעת הטיפול. הוא הדבר לגבי תחושת התקיעות. בדרך כלל בשלב הזה בטיפול, אחרי שנה-שנתיים-שלוש, מתחילים להרגיש משועממים ותקועים, כאילו דיברנו וסידרנו הכול ואין יותר במה לטפל. אבל למעשה זה פשוט מפני שהגענו ל"אבן" היותר קשה בתת מודע, למקום היותר מפחיד.

אחותי שולמית אמרה לי שבשנת הטיפול הפסיכולוגי שלה היא הרגישה כאילו אין לה עור, עד כדי כך הכול הכאיב לה. ולכן היא התקשתה בו ועזבה. והיו לי הרבה חברים שחשו "תקועים" ועזבו אחרי שנה-שנתיים. אבל להיות שנה-שנתיים בטיפול פסיכודינמי זה כלום בעצם. זה רק הגירוד הראשוני על פני השטח. כי כמו שציינתי קודם, הטיפול האמיתי, היעיל באמת, מתרחש בעצם בקשר שנתווה עם המטפל.

בשבילי, תהליך ההכרות העמוק הזה עם עצמי היה מרתק ביותר. עשיתי אותו בעונג רב. זה היה ממש "טריט" מבחינתי. מתנה של ממש, שאני שמחה שיכולתי להרשות אותה לעצמי באותם ימים, ואני ממליצה לכל אחד שיכול להרשות לעצמו. נכון, זה לא זול. פעם חישבתי כמה הכסף הוצאתי בשש שנות טיפול. נדמה לי שיכולתי לנסוע כמה חודשים סביב העולם בכסף הזה.

אבל כל אגורה היתה שווה. ומדוע? כי אני, כבת לאם בעייתית מאוד, לא לגמרי נוכחת רגשית, דיכאונית, אבל גם בעלת קווי אישיות נרקיסיסטית, בעצם גדלתי בלי אימא. בנוסף, אני ניצולת בית לא הכי מתפקד רגשית, שכן אחותי הבכורה היא סכיזופרנית, והדבר השפיע עלי רבות. כתוצאה מכך, כבר בראשית גיל ההתבגרות התלבש עלי דיכאון קל, או אולי מין דכדוך קיומי, שאומנם מעולם לא הפריע לתפקוד שלי, ואפילו לא ליצירתיות ולהנאה ולשמחה, אבל תמיד נוכח שם ברקע. כבר מראשית נעוריי התחלתי לחשוב על המוות ולהרהר בחמדה על התאבדות.

לכן, כמי שהדכדוך הקיומי ליווה אותה שנים רבות, והרצון להכחיד את עצמי תמיד היה שם, וזאת בעיקר בשל חסך חמור באם, אם שתכיל אותי – העובדה שפתאום הייתה לי אם בטיפול, שסוף סוף ראתה אותי, הכילה את רגשותיי, קיבלה אותי והעניקה לי מירורינג חיובי – היתה בשבילי נס גדול.

ואכן, כבר כמה חודשים אחרי התחלת הטיפול, בגיל 28 פלוס, השתחררתי בפעם הראשונה בחיי מהדיכאון הקל הזה שליווה אותי כצל להיכן שהלכתי. סוף סוף נשמתי לרווחה. סוף סוף רציתי לקום בבוקר. סוף סוף נפסקו המחשבות האובדניות שתמיד היו שם הרקע. סוף סוף היתה לי "גוד אינף מאדר", זו שכמהתי אליה כל חיי. וזה היה "מצב משנה חיים", ללא ספק. 
 
בפרקים הבאים ב"סדרת הנפש" הזו שלי, אכתוב כיצד ומתי הדיכאון הקל (או הדכדוך הקיומי), וכמו כן המחשבות האובדניות, שבו אלי, ומה הפתרון שלי כיום. אבל כאן רק אציין משהו שהרבה אנשים מתקשים לשמוע, ואני מבינה את זה – כי מי רוצה לשמוע בשורות איוב – ובכל זאת אומר שמניסיוני וממה שראיתי סביבי עם הרבה חברים שהיו בטיפול, הבעיות אקוטיות נוטות לחזור כמה שנים אחרי תום הטיפול, או כאשר מגיע משבר קשה בחיים, כפי שקרה אצלי, למשל.

ומדוע לרוב אין מנוס מכך? מפני שכפי שאמרתי, תובנות, ואפילו כלים יעילים כמו טיפול קוגטיבי, אכן מסייעים, אבל עד גבול מסוים. כי הטיפול האמיתי מתרחש במה שקורה בין מטפל והמטופל, וברגע שכבר אין מטפל, ומשהו קשה מאוד קורה לנו בחיים, כבר אין לנו את "הגוף אינף מאדר" הזו שתכיל אותנו.

אני יודעת שמקובל לחשוב שטיפול מעניק כלים, והוא מעניק, אינני טוענת שלא. ונכון שאנחנו אמורים לפתח בתוכנו בטיפול יעיל את ה"גוד אינף מאדר". אלא שזה לא תמיד מספיק, למשל כאשר מגיע קרייסיס כל שהוא. ובנוסף, השיגי הטיפול מתעמעמים עם השנים. כאן ניתן לעשות כמה דברים: האחד הוא לחזור לזמן מה לטיפול כדי לחזק את ההישגים, והשני הוא הפתרון התרופתי שעליו אכתוב ברשימה הבאה. 

ועכשיו כמה טיפים.

למי כן מתאים טיפול? אלך כאן בשיטת האלימינציה. ישנם פסיכולוגים הטוענים שלבעלי אישיות נרקיססטיות, גבולית או פארנואידית אין מה לעבור טיפול, כי הם יצליחו להערים על המטפל שלהם ושום תהליך טיפולי לא יתרחש, לכן זה מיותר מלכתחילה. אני מסכימה עם ההגדרה, כי ראיתי זאת במו עיני עם מספר אנשים כאלה. גם בעלי הפרעות קשות כמו סכיזופרניה, לא ממש ייעזרו בטיפול. לדעתי יש היום עבורם טיפול תרופתי יעיל וטוב יחסית. כך שבעיקרון נשארים כל הנוירוטים, להם טיפול באמת יכול להתאים.

אבל תמיד צריך לזכור שאם הולכים לטיפול, צריך להתחייב לכך נפשית, לא לחשוב שכעבור שנה נצא "מתוקנים ומסודרים". בפעם הראשונה אצל הפסיכולוגית שלי שאלתי אם שנה תספיק, וראיתי שהיא מנסה לכלוא בת צחוק. ומאחר שכולנו "דפוקים" כך או אחרת, כשבאים לטיפול צריך להבין שהטיפול נגמר רק כשהוא נגמר.  ומתי הוא נגמר? אולי אף פעם. אולי כשמרגישים רוויים מאוד, ואז אפשר להפסיק לתמיד או זמנית. הלוא תמיד ניתן לשוב לטיפול. וגם זו נחמה.

בפעם הבאה אכתוב על האופציה הנהדרת ממש שישנה כיום, שמסתבר שרבים עדיין סבורים בבורתם ובמיושנותם שהיא ל"משוגעים": טיפול תרופתי.

לרשימה הקודמת בסדרה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On מרץ 7, 2010 at 3:54 am

    אכן כך

  • אחת  On מרץ 7, 2010 at 2:27 pm

    מאמר מצוין. אני שוקלת לאיזה טיפול ללכת ומאוד עזרת לי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 8, 2010 at 12:24 am

    מה עם נפגעי טיפול?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 19, 2010 at 2:08 pm

    הפסיכולוגיה הדינמית באמת יכולה להיות מרגשת בתובנות ובעומק שלה בתיאור ההוויה ובתור תיאוריה,אך בתור פרקטיקה נראה לי שהבעיה שלה כמסגרת טיפולית היא שהרבה פעמים המטופל משתמש בה ליצירת נראטיב קורבני,כזה שנותן הסבר ופירוש להתנהגות שלו בתור קורבן בילדות שלו והאנרגיות מופנות יותר מדיי לשם במקום ללנסות להתמודד עם שינוי ,ויצירת אני חדש אותו תיארת שהצלחת להשיג.
    לא בטוח שאו סי די הוא תמיד סובליציה למשהו עמוק יותר,יכול להיות שזה פשוט סוג של התניה פאבלובית שהמח מסגל לעצמו לבריחה והתמודדות במצב מצוקה כלשהו,שבשלב מסויים משתלטת כבר על הביוכימיה של המח בלי תלות בגירוי חיצוני עמוק פנימי או חיצוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: