המערה (פרק 5)

פרק חמישי מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים 

 


 ה מ ע ר ה/ פרק חמישי
 
סודה של רחל הגדולה נמצא במקלט.
   היתה לה שם מערה סודית. מערה חבויה שרק היא ידעה על קיומה. רק היא ידעה כיצד נכנסים לתוכה. בעצם, רק היא הצליחה להיכנס לתוכה.
   זו היתה מערה קטנה מאוד, ממש זעירה, שמוקמה ברווח צר וצפוף שנוצר בין שני רהיטים ישנים, ורוב הזמן שקדה על הצמחת קורי עכבישים. היא גילתה אותה כשירדה פעם למקלט במצוותה של אמה, כדי לחפש פיילה ישנה. אימא סיפרה לה שהיא נפטרה מהפיילה זמן קצר אחרי שהיא הפסיקה לעשות פיפי וקקי בחיתולים. הסיפור הביך אותה, והפיילה עליה סופר לה הגעילה אותה. היא שמחה כשלא  מצאה אותה. אבל היו במקלט דברים אחרים שמצאו חן בעיניה.
   במקלט שמרו הדיירים רהיטים ישנים שכבר לא היה להם מקום בבית. היו שם מנורות עומדות עם אהילים יפניים מבד פרום ודהוי, ומזוודות ישנות, ומיטות סוכנות עם קפיצים פקועים, ומזרנים מוכתמים בכתמים צהבהבים שהזכירו לה כתמי תה, אבל בעצם היו כתמים ישנים של שתן שריחו החריף עם השנים. היו שם גם מקלטי רדיו מימי המנדט עם סקאלה בצבע זהב מתקלף, וחוקנים ישנים מגומי דביק, וגם שקי חול חצי פרומים שנשארו ממלחמת ששת הימים, כשהג"א נתנו הוראה לחסום את כניסות כל הבתים בשקים ממולאים בחול.
   אבל במערה של רחל הגדולה לא היה מקום לרהיטים ישנים  ולמקלטי רדיו מקולקלים. גם לא למיטות שנשארו שם מאז שבששת-הימים ישנו כמה לילות במקלט. במערה של רחל הגדולה  היו רק אוצרות.
"ויי, ממש כמו במערה של עלי באבא… וכמו בחסמבה," התלהבה רחל הקטנה. היא התרגשה מאוד כשרחל הגדולה הראתה לה את המערה ואת תיבת האוצר הגדולה. ואף שתיבת האוצר היתה בסך הכל ארגז של תפוזי יפו, ששופץ בידיה של רחל הגדולה, הוא נראה בעיניה  כמו תיבת אוצרות מבהיקה.
  ""כמעט כמו באגדות," שיבחה. אפילו ריח הטחב והעובש שצמח על קירות המקלט ונדף מבטני המיטות המתקפלות, לא הפריע לה להרגיש שיש להן ממש מערה דה-לוקס. היא אמרה שזה דווקא נורא רומנטי, ולקחה לתוך ריאותיה נשימה גדולה מהריח הטחוב והנעים שאפף את חללו של המקלט ונדבק לכל הרהיטים. אז קבעה: "דבר ראשון שצריך לעשות זה לסמן במפה את מיקומה של המערה".
   המערה לא היתה יותר ממרווח צר שנוצר בין שתי מיטות סוכנות שעמדו סמוכות בגבן אל הקיר, ובגופן המתכתי יצרו רווח חרוטי שלא היה בו מספיק מקום להכיל שתי ילדות. ולכן, השלב הבא בהכנת המערה למגורים משותפים היה להרחיב אותה במיוחד. אבל לאור כובדן של מיטות המתכת החלודות התברר המבצע ככמעט בלתי אפשרי. הפתרון היה להידחק למערה בכוח, ולהשחיל את עצמן לתוכה בזו אחר זו. במשך הזמןֶ הן עשו זאת במומחיות שנרכשה באימונים.
   המערה הכילה בקלות את גופה של ילדה אחת, אבל שתי ילדות הרגישו בה לפעמים כמו בטוסטר: דבוקות זו לגופה החמים של זו בתנוחה מחניקה, נושמות זו את נשימתה המהבילה של זו, ומריחות את ריחות הגוף, עד שלפעמים הן גם הצליחו לנחש מה כל אחת מהן אכלה לארוחת צהריים.
    "ככה זה במערות", סיכמה רחל הקטנה. היא החשיבה את עצמה למומחית של מערות, אפילו שידעה עליהן רק מספרים, ואף פעם לא הייתה לה מערה של ממש כמו לרחל הגדולה.
   רחל הגדולה לא כעסה על כך שרחל הקטנה משתלטת במהירות גם על ענייני הניהול והרישום של  המערה, אפילו שהיא היתה פה קודם. ובכלל, הרי היא זאת שגילתה אותה. היא הניחה לקטנה  לצייר מפה על נייר פרגמנט מקומט שהובא במיוחד משיעור גיאוגרפיה, ועזרה לה לסמן עליה את כל הכניסות והיציאות האפשריות, כולל יציאת חירום למקרים מיוחדים.
    "מקרים מיוחדים זה כשמתבצעת חדירה זרה למערה או במקרה של אסון טבע או מלחמה," ניסחה רחל הקטנה את הכללים לניהול מערות. "שטפונות, שרפות, רעידות אדמה, מפולת," מנתה, "פלישה של צבא זר. או בכלל, כל פלישה שהיא."
     "גם של הורים במקרים מיוחדים?" שאלה רחל הגדולה.
      "גם של הורים במקרים מיוחדים," פסקה הקטנה.
    "אפילו אם, נניח, קורה מקרה אסון בבית ואימא שלי או אימא שלך באות בהפתעה לקרוא לנו?"
     "אפילו," אמרה רחל הקטנה. "וצריך להביא כלי נשק, כלי בישול, נרות, גפרורים, וגם אוכל," רשמה לעצמה בשקדנות ביומנה, והוסיפה שבלי רשימת ציוד מעודכנת לשעת חירום שום מערה לא יכולה לקרוא לעצמה מערה.
     "ותרשמי גם אַתְּ אֶת כל מה שאת צריכה להביא למחר," הורתה לרחל הגדולה בקול סמכותי: "חבל, אטבי כביסה, פמוט אחד, בקבוק קטן של שמן, זיקוקים וקפצ'ונים, קופסאות של שימורי אפונה ותירס, בובות ישנות שנשארו לך מאז שהיית קטנה, גרבי ניילון ישנות בשביל מסכות. וכן, גם מנורה-כחולה".
    "בשביל מה מנורה-כחולה?" נבהלה רחל הגדולה.
     "מה פירוש בשביל מה? איך תהיה לנו שמש? איך את חושבת שנשתזף?"
     אבל למה אנחנו צריכות להשתזף?" תמהה רחל הגדולה.
      "כי אם לא תהיה לנו שמש אנחנו עלולות לחלות ברככת. זה ידוע. בגלל זה לאדם הניאנדרטלי היו רגליים עקומות וכל מיני עיוותים נוראיים בעמוד השדרה, עד שהוא נראה והלך כמו הקופים, עם גב כפוף של זקנים. בגלל זה קראו להם אנשי הקוף. זה הכול בגלל שלא היה להם מספיק ויטמין סי. זה ידוע… זאת גם בעיה של ספנים. אבל להם במקום שמש הרופאים הרשו לאכול הרבה לימון," ציינה רחל הקטנה בקול מלא חשיבות.
    "לא אכפת לי. אני לא מביאה. אימא שלי תהרוג אותי אם היא תדע שלקחתי לה
לי רשות את המנורה הכחולה," קבעה רחל הגדולה.
      "אז שאת, את תהיי אשמה אם תהיה לנו רככת," אמרה רחל הקטנה. "שאת תיקחי על עצמך את האחריות אם נהייה חולות נורא ונלך כפופות כמו ישישים. וגם, וגם אם העור שלנו יצטמק כמו לזקנים בבית אבות, ובכלל נֵרָאֶה כמו תפוזים ישנים. אז שלא תביאי כלום. לא צריך בכלל".
    "לא צריך," אמרה רחל הגדולה.
    אבל גם היא נעלבה. היא לא היתה מרוצה מזה שעכשיו הן ברוגז, ואולי אפילו לא ידברו, או גרוע מזה: אולי אפילו רחל הקטנה תעשה עליה חרם כמו שכל הבנות עושות כשהן כועסות?
    היא רצתה לפייס אותה, לתת לה את כף ידה וללטף את פניה, ובעיקר לבקש ממנה שלא תכעס עליה. אבל היא פחדה. פחדה ממנה וממה שתעשה לה וממה שהיא עלולה להגיד. הארשת הנעלבת שעלתה על פניה הזכירה לה בדיוק את הבעת הפנים הנרגזת והחמוצה שמופיעה על פניה של אימא בשעה שהיא  מסרבת לעשות משהו שאימא מבקשת ממנה לעשות. או כמו בזמן שהיא יושבת על הברכיים של אבא, ואז אימא מביטה על שניהם כאילו ראתה כתם על חולצה נקייה ואומרת לאבא בקוצר רוח: "תוריד אותה, תוריד אותה, אתה לא רואה שהיא כבר ילדה גדולה?"
    ארשת כזאת היתה עכשיו על פניה של רחל הקטנה. ורחל הגדולה הרגישה רעה מאוד ואשמה על כך שהעליבה את חברתה הכי טובה, בעצם, חברתה היחידה בכל העולם.
 "את לא תעשי עלי חרם," שאלה בהיסוס.
    רחל הקטנה הספיקה בינתיים להצטער על מה שאמרה, ועל כך שהתעקשה ללחוץ על רחל הגדולה  שתעשה משהו שהיא לא רוצה לעשות. חוץ מזה, ברור שהן לא יחלו ברככת. גם את הבעיה הפצפונת  הזאת אפשר לפתור באמצעות לימון, בדיוק כמו שעושים הספנים. וחוץ מזה, היא  לא יכולה לאבד ככה חברות כאילו שהן מטריות. היא לא רצתה להיות ברוגז עם רחל הגדולה. היא רצתה להשלים איתה במהירות, ושרחל הגדולה כבר תפסיק  להביט עליה בעיניים עצובות כמו שלפעמים מביט עליה הכלב הגדול של השכנים ממול, המאובק תמיד באבקה נגד כינים ויוצא לו ריח מסריח מהפה. העציב אותה שילדה שהיא בתוך תוכה נסיכה מסוגלת להרגיש כאילו כל אחד יכול לבוא ולהחרים אותה בכזאת קלות, ולמחוק אותה מהעולם כאילו שהיא בכלל לא קיימת. "אני אף פעם לא אחרים אותך," אמרה.
    ורחל הגדולה התמלאה כזה אושר, עד שהחליטה לתת לרחל הקטנה מתנה: את הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם. את האולר הקפיצי שלה עם חמשת הלהבים המתקפלים.
     "אני לא צריכה אולר," ענתה רחל הקטנה בטון מאופק למרות שהתרגשה. "אבל שתינו מאוד מאוד זקוקות לאולר בשביל המערה. זה מצוין נגד פלישות של אויבים. תוכלי להתאמן עליו ולהיות מוכנה. וכשיתקפו אותנו את תוכלי להגן עלינו. עשיתי תרשים של כל כניסות החירום. אם את רוצה אני יכולה להכין עותק גם לך," אמרה בפייסנות. "שתדעי מאיפה בדיוק אפשר לתקוף".
      "את לא רוצה להתאמן עליו גם? כי אני יכולה להשאיל לך," הציעה רחל הגדולה, ושוב הרגישה טובה ונדיבה.
    "עדיף שלא," ענתה רחל הקטנה, "אני פציפיסטית".
     "את מה??" שאלה רחל הגדולה. החברה הזאת שלה נראתה לה לפעמים משונה מאוד. אבל היא העריצה אותה על שום שידעה כל כך הרבה מילים מוזרות, וגם מפני שתמיד היו לה אגדות וסיפורים יפים לספר. היא העריצה אותה על כך שלמרות שהיא לא מדברת עם אף אחד בכיתה, היא בכל זאת מסוגלת לעבור בגאווה ליד הבנות, עם גב זקוף ומבט גאה, כאילו שהיא לא רואה אף אחת.
     "פציפיסטית זה כשהבנאדם מסרב להלחם ומחרים את כל כלי הנשק," הסבירה רחל הקטנה. "אני פציפיסטית כי אני שונאת מלחמות." אחר כך הוסיפה: "ואני גם לא אתגייס לצבא".
  "גם אני לא", אמרה רחל הגדולה. הרעיון התחיל למצוא חן בעיניה.
   "אז גם את פציפיסטית," אישרה רחל הקטנה.
     "אם ככה, זאת אומרת שאני צריכה להיפטר מהאולר?" שאלה רחל הגדולה. היא קצת הצטערה על המחיר שצריך לשלם בשביל להיות פציפיסטית. אבל אחרי שחשבה קצת אמרה: "אני יכולה לתת אותו במתנה לגדי. הוא נורא אוהב את האולר שלי. פעמיים כבר ניסה לגנוב אותו ממני, אבל שמתי לב, אז נתתי לו כאלה מכות, ככה שהוא ראה כוכבים בעיניים. אבל אם את אומרת שבשביל להיות פציפיסטית אסור להילחם, אז אני מוותרת עליו מראש".
     "לא נורא," אמרה רחל הקטנה שהבחינה בצערה של הגדולה, "אנחנו חייבות שיהיה לנו לפחות כלי נשק אחד להגנה אם אנחנו רוצות מערה כמו שצריך." רק אז אישרה: "את יכולה להשאיר אותו אצלך".
    רחל הגדולה הרגישה מאושרת מאוד. גם רחל הקטנה. באותו לילה היא ישנה שינה שְׁלֵוָה ומתוקה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: