רחל הקטנה (פרק 2)

פרק שני מתוך הרומן "רואות מכאן את כל העולם", הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997
 
לפרקים הקודמים 

 ר ח ל   ה ק ט נ ה/ פרק שני
 
רחל הגדולה נכנסה לכיתה ולפני שהתיישבה בעטה בבני. בני בעט בה בחזרה. כשנמאס לה מהמשחק, חבטה בראשו המגולח של עידו והיכתה אותו בגבו. עידו לא החזיר לה. היא ידעה שהוא לא יחזיר לה, הפחדן.
   זה הצחיק אותה. מאוששת מהתעלמותו, המשיכה להכות אותו גם בעורף ואחר כך בין השכמות, והביטה בעונג כיצד נמתח צווארו בציפיית חשש לאגרופיה, וכיצד מתכווץ עורפו המלוכלך לסדרה חדשה של קפלולים. כשהתחנן בפניה שתפסיק כבר, רק הגבירה את קצב המכות. אבל אז התערב בני לטובתו ובעט בה מאחור. שוב נפתח הפצע. הוא להט מכאב.
   אחרי שחותלה הזרוע, החליטה לא להסיר הפעם את התחבושת. במשך כל השיעור הביטה באניציה ומשכה אותם אחד-אחד, עד שנפרמה התחבושת לאיטה. למשחה החדשה שמרחה עליה האחות היה ריח של מנתה. הריח מצא חן בעיניה. היא רחרחה אותו בהנאה, הוא דגדג באפה. התחשק לה ללקק אותו.
   בשעה השנייה, שהייתה שיעור בתנ"ך, הובילה המנהלת לתוך הכיתה תלמידה חדשה. היא אחזה בצווארון חולצתה הצהובה וכיוונה אותה בגסות פנימה. לרחל הגדולה זה הזכיר חיית מעבדה קטנה שמובלת לתוך כלוב. לעומת גופה השמן של המנהלת וראשה הגדול והאימתני, שעוצב לפקעת אפורה בצורת בננה, נראתה לה הילדה החדשה קטנה, רזה ועלובה כל כך. גופה הקטן שפרפר בחוסר אונים הזכיר לרחל שֵׂיָה שזה עתה נולדה, פוערת עיניים מלאות חשש וציפייה, ממתינה בחרדה לעולם שיפקח אליה את עיניו בחזרה. יופי, הביאו לנו עוד בננה מצ'וקמקת, סיכמה לעצמה.
    "זוהי רחל," קבעה המנהלת. ורחל הגדולה הבחינה שהמורה מניחה על הילדה החדשה כפות ידיים מגוננות. זה רק עיצבן אותה יותר. היא לא הבינה מה קורה פה. מה פתאום עוד רחל אחת בכיתה? ועוד אחת שנראית ממש כמו חוט תפירה! אז שמעה את המורה אומרת: "כבר יש לנו רחל אחת," וראתה שהיא מצביעה עליה. מיד פנתה המורה בחזרה לילדה החדשה ואמרה לה: "כדי להבדיל ביניכן נקרא לך רחלי." אבל רחל הגדולה ידעה שרק אליה מכוונים הדברים. "עכשיו יש לנו שתי רחלות בכיתה: רחל הגדולה ורחל הקטנה," הוסיפה המורה בסיפוק.
     דבריה רק החמירו את המצב: רחל הגדולה שנאה שקוראים לה גדולה. זה היה גרוע לא פחות מפרה ודובה. היא החליטה שאם המורה תקרא לה ככה, היא תצרח עליה עד שלמורה ייצא כל הצבע מהפנים והיא תאלץ לקרוא למנהלת, ואז יקראו להורים שלה, וההורים יבואו למנהלת, והיא תגיד להם שהילדה לא יכולה ללמוד יותר בבית ספרנו. אבל לה זה יהיה לא אכפת בכלל: נראה אותם קוראים לה "רחל הגדולה".
   בינתיים יצאה המנהלת מהכיתה, והמורה טפחה בחיבה על גבה של הילדה החדשה ואמרה לה: "לכי תמצאי לך מקום לשבת."
   ברגליים כושלות פנתה רחל הקטנה לטור השלישי, והתיישבה ליד ילד מנוזל שלא מצא חן בעיניה. היא הרגישה כיצד כולם נועצים בה עיניים. ומי יודע מה הם חושבים עליה? הם בטח צוחקים עליה בגלל שהיא כזאת קטנה, צ'יקיטיקה. ככה אימא ואבא קוראים לה כשהם לא רוצים שהיא תדע שהם מדברים עליה.
   כמה שנאה אותם כשקראו לה ככה. אפילו צלילה של המילה הגעילה אותה: "צ'יקיטיקה". תמיד  נשמעה לה כמו צ'יטה. וכשהם עברו לדבר בלאדינו, היא הייתה בטוחה שהם מדברים עליה, ושהם עושים את זה בכוונה כדי להרגיז אותה, או גרוע מזה, כדי להעליב אותה ולגרום לה להרגיש עוד יותר קטנה, טיפשה וחסרת חשיבות.
   אבל זה לא היה גרוע כל כך כמו בשעה שהם התחילו לשוחח ביניהם בלאדינו ברחוב. ברגעים אלה אפפה אותה בושה עצומה שהיא לא הצליחה להסתיר, אף שידעה שזה לא יפה מצידה להתבייש בהוריה.
   הבושה גרמה לה להתרחק מהם ברחוב כאילו היו מצורעים. בגלל הבושה עשתה כל מיני תנועות הטעיה: צעדה הרחק מהם, וכשהתקרבו לחלון ראווה נצמדה לשפת הכביש, או שהלכה לאט והקפידה שהם יצעדו הרבה לפניה. הכול כדי שהעוברים ושבים לא יקשרו אותה חלילה לאנשים המשונים האלה, שמדברים בשפה משונה שאיש לא מבין, ואיש גם לא רוצה להבין.
   בבית זה היה פחות פומבי, ולכן קצת פחות נורא. תמיד יכלה לאטום את אוזניה, להתכנס בתוך עצמה ולהתמכר לחלומותיה, לדמיונותיה ולספריה. אפילו בשעת הארוחות קראה בהם. במיוחד אהבה את "נשים קטנות" ואת "האסופית", ואת "אני אתגבר" קראה שלוש פעמים ברציפות.
   היא אהבה את הילדה הנכה והמסכנה שרגליה משותקות ופניה מתעוותות בעיוותים נוראיים ובלתי נשלטים, כמו של מפלצת. היא ריחמה עליה כמו שמרחמים על תינוקות קטנים וחסרי אונים, שכל אחד יכול לבוא ולעשות בהם מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה, והם לא יכולים לעשות כלום, אבל ממש כלום. הם רק שוכבים להם בעריסה המדולדלת שלהם, בין סדינים חמימים ובתוך חיתולים מסריחים מפיפי וקקי, חנוטים כמו המלכים המצריים שאת פסליהם ראתה פעם במוזיאון לטבע, ופשוט לא יכולים לעשות כלום אם מישהו ניגש אליהם, עושה להם פוצי-מוצי אידיוטי וצובט אותם בלחיים, או מרטיב להם את הפנים ברוק שלו ודוקר אותם בזיפי זקנו.
   היא אהבה לקרוא על ילדים מסכנים. ילדים  אומללים, ילדים בלי בית, ילדים נודדים. היתומים של דיקנס היו לחבריה. כשפינוקיו ברח מהבית, הבינה לליבו. כשנבלע במעי הלוויתן, הרגישה כאילו אותה בלעו כאן חיים. סטרדי העני והצנוע מ"הלב" היה איש סודה. כשהרכיב לעצמו מדף לספריו האהובים מארגז ירקות ישן שמצא ברחוב, הרגישה קרובה אליו כמו שלא הרגישה כלפי אף נפש חיה בעולמה. סופי היתומה מ"תעלוליה של סופי" הייתה חברתה. כשסופי זללה פרוסות לחם שחור
של סוסים, עם שמנת חמוצה, וקיבלה מזה כאב בטן, הרגישה כאילו היא זאת שבטנה נקרעת מנחשולי כאבים.
   אבל יותר מכל ריחמה על  גילה מ"אני אתגבר". היא שוחחה איתה בלילות, והזדהתה עם כל מה שקורה לה בכיתה ובצופים. כשהילדים מהכיתה לעגו לה מפני שהיא נכה, הרגישה כאילו לה הם לועגים. כשגילה נכשלה, הרגישה שזו היא שנכשלת, היא שנופלת, היא שמתבזה. כשגילה הצליחה במשהו, כשהתעלתה על עצמה, כשמורותיה שיבחו אותה ואפילו הילדים בכיתה הביטו בה במבט חדש של הערכה, חשה שגם היא מסוגלת להישגים. ובכל פעם שהגיעה לדפים בהם גילה מתאהבת ביוני, המדריך שלה מהתנועה, והיא משוכנעת שהוא, הבחור הכי חתיך בקן, מחזיר לה אהבה, נעצרה וקראה את הפִסקה פעם אחר פעם. בתשומת לב קראה, בשקיקה, בחרדה ובהנאה עצומה, ובתחושה שגם לה יקרה פעם משהו מרגש כזה, וגם בה יתאהב פעם בחור יפה כזה. וכשהגיעה לפרק שבו מתברר שיוני בכלל לא מאוהב בגילה, שבעצם יש לו חברה יפה שהולכת לצבא, הרגישה כאילו מרביצים לה.
   רק כאשר הקריאות הצורמניות בלאדינו קטעו את חוט מחשבותיה היא התעוררה מחלומותיה, וקלטה שבעולם הזה היא חיה, בבית הזה, ושזאת בסך הכול אימא שלה, קוראת לה לבוא לארוחת הערב.
   ברגעים אלה דמיינה לעצמה שהיא אן שרלי. גם היא לא שייכת לכאן. לא לבית הזה. לא לאנשים האלה. היא ילדה אסופית. לכן היא בשום פנים ואופן לא יכולה להיות שייכת לבית הזה. היא לא שייכת לאף אחד ולשום מקום. ויום אחד יבוא בחור יפה כמו המדריך של גילה המשותקת, אפילו יפה וטוב ומתחשב ממנו בהרבה, ויישא אותה מכאן.
   אבל ליד הילדות הסנוביות, לצד השולחן המקושקש בחיצי אהבה ובנוסחאות מטושטשות לטור חשבוני, ומול המורה השאננה והמרגיזה, ובפרט בנוכחותה של הילדה הגדולה המבהילה, שגם לה, משום מה, קוראים רחל, זה נראה לה פתאום עוד יותר בלתי אפשרי שיום אחד יבוא הבחור היפה וייקח אותה מכל זה.
  וכי מדוע שירצה? מה יש בה בכלל שמישהו מסוגל לרצות? הרי היא כל כך קטנה, כמו רבע עוף בחתונה של אשכנזים, אפילו אימא אומרת. הרי היא כל כך  צנומה, "כמו זנב של לקרדה", אומרת  הטיה רשל בכל פעם שהיא באה מירושלים לבקר. וחוץ מזה, היא גם מכוערת ונמוכה, ויש לה משקפיים וגם פלטה מגעילה על השיניים, ושערותיה המקורזלות נראות כמו זנב של מטאטא. ולילדה הזאת שיושבת בשולחן שלפניה יש שיער בלונדיני גולש ושופע. ולילדה שממול גועשים הררי תלתלים ערמוניים על הראש, אסופים בקוקיות צבעוניות. וכולן נראות כל כך יפות, כל כך גנדרניות. ממש נשים קטנות. אפילו לבנים פה בכיתה יש הרבה יותר שיער מאשר לה. עם הצמות הגפרוריות שלה והקרחות הקטנות שנפרצו בשיער מאז שנדבקה בגזזת בבית הספר הקודם, היא לא תגיע רחוק. אז איך בכלל אפשר להתחרות?
   היא עצמה את עיניה ואטמה את אוזניה כדי שלא תצטרך לשמוע את קולה הצרוד והמונוטוני של המורה לגיאוגרפיה, ולראות כיצד הבנות שלצידה מתלחששות. בוודאי עליה. אבל היא ידעה שבקרוב, ממש-ממש בקרוב, אולי אפילו כבר מחר, כשרק תתרגל לחלל החדר הדחוס באידי גיר מחניקים, לנוכחותם המעיקה של הילדים, לקולן המיובל מסיגריות של המורות, ואפילו לילדות האלה שחושבות את עצמן בגלל שיש להן צמות בלונדיניות עבות, מקושטות בקוקיות צבעוניות, תוכל להתעלם מהם גם בלי שתאטום את אוזניה ותעצום את עיניה. ואז היא תרחף בחלל ותחוש רק את מה שהיא רוצה לחוש, תשמע רק את מה שהיא רוצה לשמוע, תראה רק את מה שהיא רוצה לראות.
   וזה יהיה יפה. זה יהיה נהדר. מתחת לשולחן, צמוד-צמוד לו על ברכיה, מלטף חרישית את העור המצומרר של הירכיים החשופות, ימתין לה עוד ספר ישיש, מוכתם וריחני כדי שתחליף אותו בספרייה. ימתין עד שילכוד את תשומת ליבה, עד שתתעורר מחלומותיה ותעיף בו מבט, ותקרא בו בשקיקה ובאהבה, בזמן שכל הכיתה תלמד על התהוות השבר הסורי-אפריקאי, כיצד נפער יום אחד במרכז כדור הארץ, ערבל את האדמה וחצה את העולם לשניים.
   לרגע אחד אפילו הצליחה לרחם עליהם. הם לא יודעים כמה קל להתנתק ולהתרומם מהגוף הזה שכובל אותך לאדמה. הם בכלל לא יודעים שזה אפשרי. אף פעם לא חשבו על זה. הקוקיות השקופות והמחקים הצבעוניים והכדורגל והשבר הסורי-אפריקאי מעניינים אותם הרבה יותר.
   אבל היא ידעה. היטב ידעה כיצד זה יהיה להמריא מתוך גופה ולרחף הרחק משם, לנחות בדיוק היכן שתחפוץ, בעולמו של סטרדי, ואחר כך בביתו של סבא ג'פטו. זה יהיה אפילו קל יותר ממעופו של זבוב האשפה שמתרוצץ לידה בקדחתנות, מנסה לפרוץ החוצה בכל הכוח, ובכל פעם רק נחבט באכזבה על פני השמשה.
   היא ציפתה להפסקה בהתרגשות. רשימה מוכנה של ספרים להשאלה כבר המתינה בתיקה עוד מהערב הקודם. כל כך הרבה ספרים יש בעולם. ולה יש עוד כל כך הרבה ספרים לקרוא. כל כך הרבה ספרים מצפים לה בספרייה. רק להושיט יד ולקחת. ואיזה כיף יהיה לבחור ספר, ולפני שהספרנית תרשום את פרטיו ומספרו בכרטיסה, גם להריח אותו?
   היא הכירה את ריחו של כל ספר. אפה זיהה את הריח מרחוק, ועורר בה התרגשות גופנית ממש. לרומנים עבים היה ריח אחר מאשר לספרים דקים עם ציורים. לספרים של מבוגרים היה ריח שונה לגמרי מספרים של ילדים. לספרי הילדים היו תמיד ריחות חריפים מעורבבים עם כל מיני דברים אחרים, אבל תמיד היו אלה ריחות מתוקים. והכי אהבה את ספרי ההיסטוריה: היה להם ריח חזק ומטשטש, כמו של טבק.
   התרגשות חיממה את בטנה ככל שהתקרבה אל הספרייה. היא זיהתה היטב את ריחה: ריח טחוב שיש רק בספריות עתיקו
של בתי ספר. נדמה היה לה שהיא מזהה גם את הספרנית הזקנה: תמיד בתסרוקת של פקעת, כאילו שבכל הספריות בעולם יושבת אותה ספרנית, עם אותם בגדים שיצאו מהאופנה ועם אותה תסרוקת של פקעת, ונראית כממתינה רק לה, לרחל, עט בלוגרף כחול ממתין בציפייה דמומה בין אצבעותיה, כדי לרשום מיד בכרטיסה החדש והנקי את כל הספרים  שתיקח עימה היום הביתה.
   היא שמחה שתוכל להחליף ספר בכל יום. יש אצלם כל כך הרבה ספרים בספרייה הזאת שלהם. ומי יודע, אולי הם אפילו ייתנו להחליף פעמיים ביום?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: