נובלת האינסומניה של ולאדימיר

במהלך השנה וחצי האחרונות העליתי את הסיפורים מתוך ספרי הראשון, "יצאתי לחפש מחסה", הסדרה הלבנה, עם עובד, 1993. "נובלת האינסומניה של ולאדימיר" היא הסיפור האחרון שאני מעלה. זה גם הסיפור שחותם את הקובץ, ולא במקרה. זהו סיפור ארס-פואטי (ואני איני מרבה בכתיבה ארס-פואטית), אבל בסיפור הזה ניסיתי להכיל וכמו-להסביר כל הפואטיקה והתמאטיקה שמרכיבות את הקובץ.

 

נובלת האינסומניה של ולאדימיר

 

ולאדימיר אלכסנדר לא מסוגל לישון. זה מספר שנים שאינו מצליח להירדם בלילות, ובימים הוא מסתובב מוטרד וסהרורי, עיניו נפוחות ומושחרות כעיניו של מתאבק מוכה, מבטו בוהה ומוחו הגדוש נודד לאלף כיוונים בלתי נשלטים. המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה עמומה… מוכרת מאיזה שהוא מקום. אילולא כתב את הסיפור בעצמו, היה משוכנע שקרא אותו באיזשהו מקום.

   ולאדימיר אלכסנדר, וולודיה בקיצור, בחור בן 32, היה נשוי בדרכו לבחורה צוענייה בדרכה. אילו כתב את הסיפור מישהו אחר, כפי שוולודיה חשד לפעמים שקורה לו, היה בוודאי מוסיף: וגם ילדים צוענים בדרכם. אבל ולאדימיר לא תכנן צאצאים שאחזקתם תחרוג מאפשרויותיו הכספיות המוכחות. את הרומן החל לכתוב בבוקר אחד לאחר לילה נוסף ללא שינה, ואין צורך לומר שלא יסיים אותו לעולם, כשם שלילות האינסומניה הכרונית שלו לא ייגמרו, כל עוד צוענים מימי ילדותו בחצי אי קרים ימשיכו להטריד אותו, ומיטת הסוכנות בעלת מזרן הקש האכזרי תציק לגבו השבור מהעבודה במפעל, שכן אין ביכולתו לקנות מזרן פרדייז שמיימי, יצוק קפיצים שבריריים, כמפורסם בכל העיתונים.

   את יום עבודתו מסיים ואלדימיר קופמן במפעל קטן לאלקטרוניקה בחולון בתפקיד טכנאי טלוויזיה מבוקש, מקצוע שאותו רכש עוד בארץ מולדתו שעל גדות הנהר. תמיד הוא ממהר להגיע הביתה לדירת שלושת החדרים הסטנדרטית בשיכון לזוגות צעירים, קומה רביעית מימין, בלי מעלית. בחצר מסתובבים ילדים מלוכלכים – לא שלו – הכביסה נוגעת מרפסת במרפסת, שלא לדבר על הצעקות, וולאדימיר מקבל התקף גועל יומיומי.

   בגיל עשר עלה דרך וינה לארץ ישראל, כמו שהבטיחו ההורים. בגיל עשר קנו לו טריינינג כחול של פומה, ועכשיו כבר יש לו עשר חליפות טריינינג. אחת אדומה, שתיים שחורות, היתר, שקנתה לו אשתו בהנחה גדולה ממפעל שפשט רגל, מפוספסות בירוק זרחני וכתום תפוז, ועוד אחת שקיבל מהפועל חולון, הקבוצה האהובה עליו.

   את שעות אחר הצהריים הוא מבלה בשכיבה על הספה בסלון הפונקציונאלי, הכמעט עירום מרהיטים, ומשתדל לתכן את לילו הבא פקוח העיניים, כיצד יכתוב עוד פרק ברומן האינסומניה שלו, כיצד ינפח בלונים עם הילדים שייוולדו לו, ועוד אי אלו הרהורים ערבים שהנעימו את שעותיו. אבל מרוב חלומות ורודים שוב לא הצליח להירדם.

   במהלך הימים כתב את העלילה במוחו, מתאם את קצה הפסקאות למקצב הדפסת המעגלים האלקטרוניים, מציץ בחצי עין על מנהל המשמרת, לבדוק שהוא לא תופס אותו מפשל בעבודה. בלילות המתארכים ללא שינה שיחזר את העלילה על דף נייר מחשב, מקושקש בצדו השני בחישובי בנק מפורטים כמו נמלים של אשתו הצוענייה, שהקפידה לחשב מדי שבוע בשבוע את הוצאות ה"נכנס" וה"יוצא" שלהם.

   במהלך הלילות הללו, ואולי מפני שדעתו הוסחה בגלל טורי החשבונות שנראו לו יותר ויותר כמו מלכודות עכבישים משוכללות, התאמץ ולאדימיר להתרכז בשמו ובפרטיו האישיים של הגיבור: ולאדימיר קוזניצוב, עלה לארץ מקייב בגיל 12 עם אמו האלמנה, טכנאי טלוויזיות במקצועו. גם לו הבטיחה האם טרייניגים נפלאים בחנויות השפע של המערב. בהיותם במטוס הקטן – פרעוש יהודי מלוכלך, רטנה האם – היא עדיין האמינה שהם נוסעים לאיטליה, עד שנודע לה שפקידי העלייה הטעו אותה במזיד. כשהתבררה לה התרמית האיומה כבר היה מאוחר מדי. אבל עד מהרה התאוששה אמו של ולאדימיר ניסימוב וחשבה לעצמה: מה כבר יכול להיות, שנה שנתיים כאן, ואז הופל'ה, לקרובים בקנדה…

   ולאדימר לא שכח את הרגע ההיסטורי הזה, שנטבע במוחו כמו פנים מלכותיות על מטבעות בערך של פרוטה. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את עיני אמו בורקות באור שמיימי לבן, שהתגבשו כמו ערמות כותנה גולמית וכיסו את החלון האובלי הקטן שליד המושב שלו במטוס. עד היום לפעמים נדמה לו שהזיכרון הזה נדבק למוחו, כמו מסטיק בזוקה לתחתיתו של מושב באוטובוס. מגרדים מגדרים, אבל אין שום דרך להיפטר ממנו. תמיד תישאר איזו פיסה טורדנית, תקועה כמו עצם בגרון.

   פעם האמין שאפשר וכדאי להעלות את הזיכרון  על הנייר. אולי ההנצחה הסופית בשחור על גבי הלבן, שאין ממנה חזרה, תעזור לו לרוקן את האירוע מכלי הקיבול של הזיכרון לתוך משטח של דף קוורטו תמים. ולאדימיר ידע שפשוט צריך להזרים את המחשבה היישר לקצות האצבעות הנוקשות בעליזות, או בכבדות, על המקשים הקלילים של המקלדת – תלוי בחומרת הכתוב, והשאר כבר ייעשה מעצמו… אבל האצבעות לא נענו לו. אדנותיות, זדוניות, עושות בו כבשלהן, הן נלחצו באטימות אל המקשים, שהשיבו בצלצול לעג המוני, גלינג גלינג, ובמקום להיענות לו ולכתוב מילים כהלכתן, הן הוציאו חחחחחחחחחחחחחח מרוח, או גרוע מזה, וווווווווווווווווווווווווו שנתקע בגרון כמו שריקה מעוררת רחמים של חולה קצרת. 

   עברו עשר שנים מאז שאמו מתה, לאחר גסיסה ארוכה שהצליחה להרעיד בנשימותיה הכבדות את כל דירות השיכון. לקרובים באמריקה היא לא נסעה לבסוף, ואת חבילותיהם קיבלה בטרוניה. היא טענה שהם קמצנים, לא מתביישים לשלוח לה – לה! – אלמנה, חולנית עם בן לא יוצלח, את הסמרטוטים הכי מגעילים שלהם. אבל ואלדימיר דווקא שמח כשיום אחד נחתה אצלם חבילה חומה רבועה, ובה מכונת כתיבה שחורה ומגושמת מדגם ישן, אולי מלפני המלחמה העולמית, מקשיה משקשקים כעצמותיו של דינוזאור, זקוקים לשימון דחוף ומקפצים בקושי רב על תושבתם. אבל אמו הטילה וטו, טענה שהתקתוק עושה לה חור בראש.

   את ימיו במחיצת הצוענייה עשה ולדימר קופמן בניסיון נידון לכישלון להתאים את תנועות אגנו לתנועות הקפריזיות של ירכיה החלקלקות, בזמן שהייתה מטפסת עליו והבל פיה חם ומסריח בגלל הבעיות בקיבה. לאחר מספר שעות כאלה במחיצתה, לא נותר לו כוח או חשק לכתוב. אשכיו גירדו לו ופיו כאב מנשיקות. הכתיבה נדחתה לעוד כמה ימים, והשיבושים רק הלכו והחמירו. כל מיני שיבושים: שיבושי לשון ושיבושי חיים. עד שלילה אחד החלה מכרסמת אותו מחשבה מבהילה: שמא זו אמו שמשבשת לו הכול מלמעלה – גם את הכתיבה, גם את החיים?

   שיטוטיו העצבניים מחדר השינה לשירותים וחוזר חלילה, לא הפחיתו את החרדה האיומה שהתגבשה בקיבתו והתגוששה איתו בעזות מצח של ילד עריץ. כל מיני מכאובים וצרכים גופניים דחופים איימו עליו ועל שפיותו. לפנות בוקר, לאחר מאמץ מיוחד, פלט הזיכרון את הפרטים הבאים ואימת את התיאוריה שלו. בראשית הדרך הוא תיכנן שהגיבור יהיה אחד ולאדימר אלכסנדר, יליד ריגה. נכון או לא נכון? נכון, אִימת הזיכרון. אבל במקום להירגע, הידיעה הוודאית הזו דווקא עצבנה אותו. מה יעזור לו עכשיו המידע? ולמה, לכל הרוחות, עושים כזה עניין מגיבורים ראשיים? אני דורש לדעת למה תמיד צריך לרוץ אחריהם, לתקן את שיבושיהם!

   כידוע, השינה מתרחקת מכל מי שרודף אחריה, ומכל מי ששואל את עצמו יותר מדי שאלות – זה מה שהצועניה שיננה באוזניו בסבלנות כל הימים, ובאותה נשימה הציעה לו את מעלות משכבה, שהרי הימים הרגישים האלה בחודש הגיעו, ויש להתאמץ למען עקומת הילודה. והוא, כמו תמיד, ניסה להתחמק ממנה, והפעם גם הצליח.

   בשקט בשקט התגנב למטבח, צועד בתקיפות גברית של מי שלא ברח משדה הקרב, אלא רק עמד על דעתו ללכת בדרכו, חש כאילו כוחות חיצוניים מדריכים אותו, גרר סולם וטיפס לגומחה קטנה המשמשת כמחסן לאותן גרוטאות בלתי נחוצות שקיבלו מהקרובים בקנדה. בין חוקן אמייל ישן, שצינור הגומי הקמוט שלו השתלשל כמו חדק מידלדל, לבין מכשיר טלפון שחור מיושן וסדוק, עשוי בקליט, שחוגתו רופפת ואפופה הינומת קורי עכביש, הסתתרה לה המכונה, מכוסה מפת וניל מאובקת ודביקה למגע ונראית כמו בית רדוף שדים. מכונת הכתיבה שלו. שלו! כשנשא אותה למטה גילה שמתחת למעטה המתכת הנוקשה כמו חייל פרוסי, היא מכוסה כתמי עובש קשים ועקשניים. את כל הלילה העביר בניסיון להסירם.

   בלילות אחרים נזכר ולאדימר קופמן באמו, שנהגה לטעון באוזניו ששינוי שם מביא מזל. כשהגיעו ארצה תבעה ממנו שישנה את שמו לנועם. היא אמרה שכך ינעם לה לדעת שהם יגיעו אי פעם לקנדה. ואלדימר סירב, אבל אמו הייתה איתנה בדעתה וקראה לו, נועם, בואו לאכול צהריים, נועם, מה עם השיעורים, נועם, רוץ לקנות תבנית ביצים, נועם, הקריאה תהרוס לך את העיניים. עכשיו זה נראה לו כפתרון האידיאלי: להפסיק לקרוא ספרים של אחרים. כך לא יחדרו לחלומותיו גיבורים של אחרים – הלוא אפילו את שם גיבורו כבר אינו זוכר מרוב שמות – אבל מהר מאוד הסתבר לו שגם הפתרון הזה לא יועיל כלל וכלל לגיבושה של הנובלה שלו. נואש, הביט ולאדימיר אלכסנדר על אשתו, שלא שקטה על אחוריה ולא התעצלה, יום יום טיפסה עליו בשקדנות (צל שערות בתי שחיה מתעתע בעיניו כשהביט בשדיה הנפולים מעט), ומיד אחר כך הייתה נופלת על פניה ושוקעת בשינה מתוקה ושבעה עד שבע בבוקר, שאז הייתה מתעוררת בעליצות, רצה להדיח את הכלים מארוחת הערב ושואלת: הערבה לך שנתך, יקירי?

   על אף שידע שהיא קוראת מושבעת של סינרומן, ושאת ספריו שלו לא תקרא לעולם, לא כעס עליה, ורק הצטער ששנתה כה עמוקה ומתוקה, וחשב: אישה אחרת, אישה שאוהבת אותי באמת ובתמים, לא הייתה נרדמת ככה, ולא עוזבת אותי בלילות הארוכים והמענים; אישה שאוהבת אותי באמת הייתה מצטרפת אלי לשיטוטים הליליים.

   לבו הרומנטי של ואדימר התגלה לו עוד בילדותו, בריגה, כשאחיו הגדול מקסים, שהיום הוא סוור בחצי האי קרים, הזמין אותו לבית הזונות השכונתי, וולאדימר סירב להזמנה בכל התוקף והכוח שיש בילד בר-מצווה, כי הבחין שלנשים שהציצו בו מבעד לווילונות יש זקנים ארוכים וסבוכים במקומות המוצנעים. וכי מה? מה הוא עושה עתה אם לא מבייש את גיבורו? לא, בשום פנים ואופן לא יסגיר פרטים נוספים על ולאדימר!        

   פתאום נזכר שפעם קרא שמישהו – סופר ידוע? מבקר בעל אספירציות? – אמר שסופר צריך לכתוב על הבושות שלו. הבעיה היא שולאדימר חשב שהבושה ההיא של הליכה קבוצתית לבית זונות בעודך בבתוליך היא כה נפוצה, כה בנאלית, כה מאוסה, מה גם שאין בה כדי לתאר את נערותו של הגיבור, וממילא קץ בסצינות כאלה בספרות. הוא שנא את סצינות ההתבגרות הקבועות האלה שמתוארות בכל ספר, רומן רומן והווריאציה המסוימת שלו, אבל כרגע, מול אשתו שטרם כיסתה את מערומי הלילה, לא הצליח לחשוב על משהו אחר.

   לא, חובה עליו להיות הרבה יותר אינטימי. הרבה יותר. עליו להיאבק במקומות המוצנעים. אבל על איך? על מה יכתוב? על הצוענייה שלו? על כאבי הבטן אחרי שהוא זולל יותר מדי מרשמלו שצולה הצוענייה על הכיריים שהם קיבלו מהסוכנות? על העצירות של הבוקר? בטח שלא יכתוב על גושי הנזלת הירקרקת שהוא מדביק מתחת לכורסאות ועל דפנות הכיסאות, בלי שהצוענייה תראה, והם מתייבשים, וכעבור שבוע נושרים בפירורים על השטיח, והצוענייה שואלת ספק את עצמה, ספק אותו, מהיכן הגיעו הנה חריוני יונים? הלוא אין להם בעלי כנף בבית…

   לא, זה יהיה מביש מדי. גם אין בדעתו לכתוב על השעות ללא שינה, השעות המענות ללא שינה שעוברות עליו, על כל הניסיונות המשפילים להירדם. וגם לא יכתוב על החלב החם שנוזל על סנטרו ומלבין את שערות חזהו. גם לא על בקבוק הגומי החם שפועל עליו פעילות הפוכה, ממריץ אותו במקום להרדים, מרתיח את דמו ומעוררו לגמרי. ספרים? חַה! הם רק ממריצים את המחשבה כמו צמד סוסים מסופלסים שדוהרים בתוך המוח. ואז, באמת לך תספור כבשים…

   פתאום נדמה לו שהבין הכול. זה בא לו כמו הברקה פתאומית. כמו ברק במוח. איך לא חשבתי על זה קודם? הרי כל מה שנשאר לספר, זה את סיפור יציאותיו הקבועות, יותר או פחות, של אחד, ולאדימיר אשכנזי! מצד שני, את מי מעניין סיפור יציאותיו של ואדימר אשכנזי? ובכל זאת טרח ולאדימר ומנה כל אחת מיציאותיו, ציין את השעה לצד כל יציאה ממוספרת, רק כדי שיוכל לערוך ממוצע סטטיסטי ולא ייחשב בעיני עצמו לשקרן ושקלטן, כמו כל הסופרים. אלה, השרלטנים, אפילו על יציאותיהם אין להם קבלות! והנה, הוא מונה בהנאה שלושה סוגים של יציאות לתפארת המסה הספרותית!

   הסוג הראשון יוצא בכאב ובקשיים, נפלט בקוביות קטנות וקשויות כמו גללי כבשים. את אלה לא כל כך קשה לנקות, אבל גם לא הכי נעים. מין זמזום כזה שיוצא מהחומר הרך שבין האוזניים, אבל לעולם אינו מספק את הכמיהה האסתטית שלו לשלמות. לא, לא לכך הוא כמה. בכלל לא.

    הסוג השני נפלט בקלות כמו חמאה רכה, נמרח בלי בושה על פלחי הישבן, וגם מעלה אדים חמימים הפולטים סרחון עז שמזכיר גז. את הסוג הזה הכי קשה לנקות. זוהי היציאה הכי מטרידה, והיא מתאימה הן לחסרי השכל והבינה והן למי שעתותיו בידיו. אתה קורא עיתון, את קוראת סינֶרומן, מהפך/מהפכת בדפים בנחת, ומתנקה באיטיות של מי שלא אצה לא הדרך, והוא/היא יכול/ה להרשות לעצמו לקרוא כל מיני זבל נפוץ. אבל בסופו של דבר, היציאה הכי נפוצה הזו היא גם הכי יקרה, כי היא צורכת יותר מדי נייר טואלט. חוץ מזה, כמה שלא תנקה תמיד יישאר משהו, לכן הסוג הזה נחשב לחביבן של הבקטריות.

   הסוג השלישי, העילאי, בא לעיתים נדירות בלבד. אבל כשהוא מגיע, אהה! חג לשירה העברית. צריך לדווח עליו בעיתונות, לטפל בו בכפפות של משי, להביט בו בשקיקה כמו על נסיכה יפה מהאגדות. היציאה הזו מתאפיינת במוצקות רעננה, פורצת החוצה בשבריר שנייה, בעליצות ובשנינה, בלא מאמצים או אגלי זיעה, והינה כמו סייח צעיר וענוג אברים. מראה לה כשל פאלוס שחור ונחמד, שעוביו תלוי מאוד בטיבו של המעי שלך. במילים אחרות, בכל מה שזללת בימי חלדך… והבונוס: אין צורך לנקות.

   המילים הללו, הנפלאות בדרכן, יצרו אצלו תחושה של תפארת, אבל גם של דז'ה וו עמום. כך היה חש לו קרא אותן אצל מישהו אחר. ומה אם באמת קרא אותן אצל אחר??? אבל לא. לא ייתכן שמישהו כבר תיאר את זה לפניו. לא ייתכן. לפיכך, חייו יהיו מוכרים לכול אחרי ככלות הכול. הלוא מתוך גופו הוא מדבר, מתוך יציאותיו הקבועות!

   ולאדימר קופמן היה נאמן לאמת הספרותית. הוא היה נאמן לה אפילו יותר מאשר לאמו, עד שבכל פעם שנכנס לבית השימוש חשב על דוסטוייבסקי. את נאבוקוב הענוג השאיר לשעות הלילה, לאחר שהיה יוצא נקי ומבושם מהמקלחת. את קפקא העדיף לקרוא בערפילי חדר האמבטיה, וזאת כדי שאשתו לא תסלק מהבית את הספר המתועב עליה, בשל ציור החרק הענקי שאוכל גבינה עבשה, שבגלגולו הקודם השליך לפח והאשים את אמו ברשלנות ובקמצנות. על עטיפת ספרו של ואלדימר אלכסנדרוביץ', ובזה היה ולאדימר  משכונע עד עמקי נשמתו, יצויר פח אשפה, ובתוך הפח הספר, ועליו ציור של עכביש בית מצוי שגדל לממדי ענק.

    זה היה החלום שחלם ולאדימר ביום האחרון שבו ישן שינה של ממש. חלומות כאלה לא באים כל יום, ידע ולאדימר, שפעם איזו צועניה מטרידה גילתה לו שיש לו עתיד כרואה נסתרות ועתידות. לכן, מאז שהחלו לילות האינסומניה, לא התלונן ולא הלך לרופא משפחה. הלוא תמיד היה אדם שקט וצנוע, לא אהב לספר על עצמו יותר מדי, ובוודאי שלא על נדודי השינה. אבל הוא ידע, יפה מאוד ידע: עבודתו של ולאדימיר נפגעת, וזה גם יהיה הגורל של הרומן.

    כתוצאה מכך ייפגע מעמדו הכלכלי, ועקב כך תלך גם האפשרות לעשות ילדים בלילות. ושוב הוא נותר עם האפשרות היחידה שבאה בחשבון, לנסות לכתוב את הנובלה הזאת על מעקב היציאות היומיומי, או שמא יהיה זה רומן, שבו יסופר הכול על אודות ולאדימר אלכסנדר, או כל מה שייצא מזה, כבר לא אכפת לו מה בדיוק, כי ככה  הוא  לא  יכול  להמשיך !!! 

   ולאדימר לא מסוגל לישון. כשמוחו אינו צלול בבקרים, עיניו נפוחות ומבטו בוהה, הוא כותב כמה שהוא יכול, ואינו מסיים עד שהוא חותם במעקב היציאות וברישום מדוקדק שלהם ברומן. רק לאחר הרישום של הבוקר הוא נענה לספל קפה ולמספר ביסקוויטים יבשים, ואז נשכב בתשישות לצד הצוענייה התאוותנית שלו. עוד מעט היא תקום ותנסה עליו את אחד מן התרגילים הנלוזים שלה. עד אז יש לו זמן לחטוף כמה דקות תנומה. מישהו אמר תנומה? מוחו הקודח, המשוטט כמו כלב חוצות, מתעקש לדווח לו על זיכרונות מתועבים – מישהו פה אמר מתועבים? – בהם קולה הסמכותי של אמו מתחרה עם הצליל המתמסר והמתוק שמפיקה מכונת הכתיבה הישנה עם כל החלפת שורה. גלינג גלינג! שורה שורה והנזיפה שמתאימה לה, שמגיעה אליו בחרחור של גוועים מחדר השינה של אמו. די כבר, שקט! מי אמר פה שקט? כשהוא מבחין ברגליה של אשתו שנכרכות עליו כתמנון, בציצים שלה, מי אמר פה ציצים?? הוא מבין שמאוחר מיד ללכת לעבודה, ונכנע בהשלמה למילים שמציפות אתו בתובענות שלא ידע כמותה.

   הוא מחליט להסתפק בפירוט מבוקר של תחנות הדרך בשעת נדודי נשינה. תמיד מצפים למי-יודע-מה כשקוראים על חוסר שינה, על כל כך הרבה לילות בלי שינה, כאילו מי-יודע-מה קורה לו בהם, אילו הרפתקאות עוברות עליו. לפעמים גם חושבים: ואיך אפשר לחיות ככה, בלי שינה?

   הערנות היא השלב הראשון. העיניים אומנם נפוחות כשל מתאבק פצוע, הצלליות השחורות מזכירות רק את מלאך המוות בשעת תפילה, האף מנוזל והסינוסים לוחצים, העיניים מגירות מוגלה הדומה דמיון חשוד לנזלת, אבל המוח… המוח! המוח נדרך ומיטהר כמו הגוף ביום השביעי של צום. מחשבות שלא ידעת שקיימות בך בכלל, קישורים מופלאים שלא האמנת שמוחך מסוגל להם, וסיפורים, כל מיני סיפורים מופלאים צצים פתאום, לידם נראה הסיפור על החרק הענק כמו סתם חרק ענק,  מצויר על מְכָל תרסיס נגד מקקים.

   הערפול הוא השלב השני. שמות נשכחים, דברים שאירעו לך כשהיית בן ארבע נדמה לך שאירעו רק אתמול, מספרים מתבלבלים, הסיפורים הנחמדים נעלמים, השפע הבארוקי של הדמיון נכחד עד שאין לו זכר, והמוח נתקע ומסתאב. כל מה שאתה עושה נראה לך מגעיל ומטופש, תאי הביקורת העצמית עובדים שעות נוספות, והנה זה בא… הנה זה בא, אתה הופך לאויב מס' אחד של עצמך!

   אחרי התקופה הזו מוכרחה לבוא תקופת בהירות. אתה בטוח שהיא תישאר שם לנצח. המרץ המתוק מכה בתוך כל תא, הסיפורים גודשים את הקיים ומגרשים את הזיכרונות התפלים הצדה, גם בלוטת המין מתעוררת לחיים שאף פעם לא היו בה בעבר, ומה שהכי נפלא, כבר מסתמנת לו תחילתו של סיום הרומן.

   ולאדימר האמין שמצא איזו סדירות ברורה באנרכיה של המחשבות שדוהרות בתוכו. הוא התמכר לאסוציאציה הנינוחה, כמו המחשבות המשכרות ששועטת בראשו של מסומם, ומבלי שהבחין בכך גילה שהן מתפיחות את קולמוסו הצנום.

   הנה זה בא, שמח ולאדימר על הפרץ ששטף אותו: אני חושב עליכם, ילדים קטנים שלי, ולאדימרים שלי, וידע שבכך הוא מסיים את אחריותו כלפי הזרעונים שמשייטים בזה הרגע בתעלה החמימה של אשתו, ובלי שיספיק להגיד "ג'ק רובינזון", הם יהפכו לישויות אוטונומיות שמסתובבות בעולם, איזו חוצפה, בלי לקבל רשות.

תל אביב, 1991

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: