זיכרונות מהחווה החקלאית

בילדותי, בבית ספר "דוגמה", היו לוקחים אותנו בכל שבוע לחווה החקלאית, לשיעור חקלאות. כן, היו דברים כאלה פעם, תתפלאו. חלוציות, עבודת האדמה, סוציאליזם… ומדובר בשנת 1971-1972, לא לפני מאה שנה.
 
בשבילנו זה היה חופש נהדר מהלימודים ומהכיתה. שלוש-ארבע שעות בשבוע של חופש בטבע, בחווה החקלאית על גבול רמת גן. השבוע נודע לי שהיום החווה פתוחה לכל אדם, אבל אז היא הייתה חוות הלימוד לחקלאות לכל תלמידי בתי הספר העממיים בתל אביב. ולא היה מקום נפלא מזה.
 
אוטובוס היה לוקח אותנו לשם, הכול על חשבון העירייה, אגב, ומחזיר אותנו כעבור ארבע שעות. והמקום עצמו – בעיני הוא היה גן עדן קטן בלב העיר. רק ראיתי את ערוגות הירקות, ישר התרגשתי. ולא פלא,שהרי אני בתו של פרסי שהיה חובב ירקות מושבע.
 
בהתחלה היינו עובדים בערוגות, שותלים או עודרים או משקים. וכאשר הירקות צמחו, היינו קוטפים אותם ומניחים בערמות לפי הגודל: קישואים ומלפפונים גדולים לחוד, בינוניים לחוד, קטנים לחוד.
 
לא אשכח איך כל הילדים האשכנזים היו מתנפלים על הערמות של הירקות הגדולים, ולוקחים לעצמם בשמחה קישואי ענק, שאבא שלי היה קורא להם בצחוק "קוסה בוחטה". הם לא ידעו שהירקות הכי טעימים הם גם הכי קטנים: מלפפונים זעירים שאוכלים עם הקליפה, קישואים קטנים נוצצים שאבא לי היה ממלא בבשר ומבשל ברוטב עגבניות.
 
ובגלל שכולם לקחו את הגדולים והבינוניים, לי נשארו כל הקטנים, אפילו בלי שאצטרך לריב עליהם.  צחקתי בלבי על בורותם של הילדים האלה, שלא ידעו מה זה טוב, ולקחתי לעצמי את הסחורה הכי טובה.  
 
אחר כך, לראות את השמחה בעיניים של אבא שלי, כשהבאתי לו את הקישואים הקטנים שזה עתה נקטפו, רק זה גרם לי אושר עילאי. כמה שמח עליהם, כאילו הבאתי לו אוצר.
 
לפעמים גידלנו גם עגבניות וחסה, בצל ירוק, קולורבי ותפוחי אדמה. אבל אותי משום מה הקישואים והמלפפונים הכי שימחו, כי את זה אבא שלי הכי אהב. אהב לאכול מלפפונים קטנים עם מלח וערק, וכאמור, קישואים היו הירק הכי חביב עליו. אהב למלא אותם בכל מיני צורות ולעשות "קוסה מחשי".
 
בגיל 12 כבר עברתי לחטיבת הביניים ב"גימנסיה הרצליה", ושם, בבית הספר הפרטי שהרים את האף, לא שמעו על סוציאליזם כנראה, כי לא שלחו אותנו לעבוד את האדמה כמו פלאחים. במקום זה לימדו אותנו קולנוע, מחשבים, מוזיקה קלאסית וגא'ז, ועוד כל מיני דברים של לפלפים.
 
ואני נשארתי עם הגעגוע הענקי הזה בלב לחווה החקלאית על גבול רמת גן. אז עכשיו, כששמעתי שהחווה נפתחה לקהל הרחב בתשלום, אני מתכננת ביקור בקרוב. אולי אחזור לעבוד את האדמה פעם בשבוע? גם זה משהו.
 
אגב, הודות לתענוגות החווה החקלאית, אחותי למשל התגייסה לנח"ל. זאת אומרת שבכל זאת היה משהו טוב במפעל המיוחד הזה, מהימים שעוד היינו קטנים ותמימים, ופחות מושחתים, גאוותניים ותאוותניים.  
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שקופה  On ספטמבר 12, 2009 at 11:48 am

    מוזר וכיף לי לשמוע על חוויה כל כך חיובית בקטע הזה. לי אישית הביקורים בחווה (אחרת, באזור הצפון) בשנות השמונים זכורים כל כך אחרת וכ"כ לא לטובה. היכולת ליהנות מהמגע עם האדמה ומהאור והריחות והצבעים לגמרי לא התקיימה מבחינתי. היה לי חם ומלוכלך ומזיע ולא נעים, שזה די מצער עבור ילד, שלפחות בפנטזיה שלנו אמור להיות משוחרר מהבחנה בזוטות כאלה.
    כל מה שאני זוכרת מהגיחות האלה ל"כפר" הוא הנסיעה המסויטת באוטובוס המהביל לשם ובחזרה, כשאני מתפללת כל הדרך שהשבוע חבריי לכיתה ימצאו להם קורבן אחר. ואת המדריך שלנו, שיום אחד הוריד סטירה נוראית לאחד הילדים כי הוא הפריע לו לדבר.
    אז עכשיו כבר אין גיחות לחוות חקלאיות? חשבתי שזה עדיין מתקיים.

  • ZivP  On ספטמבר 12, 2009 at 1:34 pm

    שעות של העברת צינורות כבדים וסלי גומי שחורים. זה כל מה שאני זוכר מהחוה החקלאית.
    אותה חוה, ליד המכביה, שגם אותנו שלחו לשם לעבודות פרך בשמש הקופחת.

    פעם כנראה ניסו לגדל כאן ילדים תאילנדיים, ואחנו היינו דור הניסוי.

  • מיכל עלמה  On ספטמבר 12, 2009 at 8:02 pm

    ירקות טריים קטנים וגדולים ויכולת להביא הביתה וגם אביך שהתרגש. זה נקרא לי ברגעים אלה ממש מרגש, כפי שכתבת. היה גמול למאמץ , ובא היבול.
    אצלנו לצערי הייתה ערוגה אחת קטנה בבית הספר היסודי, וכשהמורה לגינון לא הייתה מוצצת אצבע בפה מול כולנו, הייתה דורשת שננכש את פינת החצר, היינו בהחלט פותחים את האדמה, אולי הניחו שם זרעים של ירקות , אולי לא, אבל ירקות לא בקעו מאותה פינה שולית, ועד כמה שזכור לי, אפילו שמש לא עברה עליה בין העצים, כך שאנחנו רק ניכשנו וניכשנו עשבים כל יממות השנה. והמורה לגינון מצצה ומצצה אצבע.

  • יעל ישראל  On ספטמבר 13, 2009 at 1:45 am

    אוי, איזה זיכרונות עגומים סיפרתם ההחוות.

    ומיכל עלמה, הזיכרון שלך, על אף שהוא עצוב בוודאי, אני קראתי אותו כמצחיק.

    מעניין אם זה קשור באישיות של הילד עצמו, אחד מתחבר לעבודת אדמה, אחר לא, או שבאמת היו
    שיעורי חקלאות של מורים ממש סדיסטים.

    תודה ששיתפתם אותי בזיכרונות שלכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: