החזייה הראשונה

ראיתי סרט דוקומנטרי על חזיות. נשמע קצת מצחיק: סרט דוקומנטרי על חזיות. אבל מסתבר שיש הרבה מה להגיד על זה. על השיטות להרכבת חזיות, למשל. הידעתם שחזייה היא המוצר הכי הנדסי בשטח? וממה היא עשויה? התשובה: פלדה (הברזלים) ונפט (הספנדקס). ומה יעשו כשייגמר הנפט בעולם? ממה יכינו את פריט הביגוד הזה, שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו?
 
וזה כמובן הזכיר לי את הפעם הראשונה. נראה לי שלכל אחת מאיתנו הפעם הראשונה הייתה טראומטית. זו כי קנו לנו מאוחר מדי, וזו כי קנו לה מוקדם מדי.
 
אצלי זה היה טראומטי משתי סיבות. דבר ראשון זה קרה בגיל 12, והניצנים שלי עדיין לא הצריכו חזייה, לדעתי לפחות. אבל אימא שלי חשבה אחרת, ואמרה לי שצריך ללכת לקנות חזייה. ואני אמרתי שאני לא רוצה, והיא אמרה שאם אני לא באה איתה לקנות חזייה, היא תגיד אותי לאבא!
 
ואני, רק שמעתי את זה, הסמקתי ברמות וישר הסכמתי. מה, שהיא תגיד דבר כזה אינטימי לאבא? מה, השתגעתי? אז ישר באתי איתה לחנות החזיות ליד הבית.
 
בעלת החנות הייתה זקנה מעצבנת שאהבה למעוך שדיים זעירים של ילדות, והיא בדקה אותי מכל הכיוונים. אומרים שבשביל שחזייה תשב טוב, צריך את הבדיקה הזו, כי אחרת קונים מידה לא מתאימה. אבל הניסיון הזה גרם לכך שכל חיי אני נמלטת ממוכרות חזיות, וקונה חזייה רק בכולבו, בלי שייטפלו אלי. ואם זה גורם לכך שאני שוגה במידת החזייה, דייני. העיקר שלא ייטפלו אלי, ולא ימעכו את מה שידיים זרות לא צריכות למעוך.
 
ומה מצחיק? כעבור שנים סיפרתי את זה לאחותי שולמית, ומה הסתבר? שאחותי, שגדולה ממני בשש שנים, עברה בדיוק את הדבר ההפוך. מרוב מבוכה מהסיטואציה, אימא שלי התעלמה מחזה ההולך ומתפתח שלה, ולא לקחה אותה לקנות חזייה עד שהייתה בת 14!!, כשחזה שלה כבר הזדקר ונראה למרחקים והיה לה כבד לשאתו והיא התביישה בו. והאישה מחנות החזיות נזפה נוראות באימא שלי, שהזניחה ככה את החזה הגדול של אחותי.
 
אז כשאני הגעתי לגיל, אפילו לפני שהיה לי משהו להראות, אימא שלי שנבהלה מהפעם הקודמת עם אחותי, החליטה להקדים תרופה למכה, ומה עשתה? לקחה אותי מוקדם מדי, כמו שאותה לקחה מאוחר מדי. וככה עשתה לאחותי טראומה, וגם לי טראומה.
 
מה שאומר, שכמה שרוצים להיות בסדר עם הילד, לא מצליחים לקלוע למה שהוא באמת צריך. 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On ספטמבר 10, 2009 at 4:45 am

    מה שמזכיר לי שבהפסקות בביה"ס היינו משפריצים מים על הבנות כדי להפוך את החולצה לשקופה ולבדוק מי כבר לובשת.

  • רון סי  On ספטמבר 10, 2009 at 9:13 am

    ואת החזה הראשון – על אחת כמה וכמה.

  • חולית  On ספטמבר 10, 2009 at 4:34 pm

    אני בתוך החזיה הראשונה שלי

  • רונית, שטוחה כמו קרש  On ספטמבר 10, 2009 at 9:43 pm

    את החזיה הראשונה שלי, לא זוכרת מתי ועם מי קניתי, אם לא לבד. אולי עד היום אני מחכה שיגדלו לי הציצים..
    עד היום בקושי יש לי חזיות ואני שונאת לקנות אותן. אלו שיש לי מתפקדות בעיקר לבגדים חשופים מדי או שקופים מדי.
    טראומה? ממש לא. כל מדידה של כל דבר מול כל מראה בגיל 15 וסביבותיו היא טראומה.
    אתמול חשבתי על זה שלא משנה כמה פמיניסטיות נהיה, גברים עדיין יכולים להזדקו בטבעיות עם כל מה שנופל להם ואילו אנחנו לנצח ננסה לנצח את כח המשיכה בצורה כה פאתטית, הכל כדי שלא נראה ציצים שמגיעים לפופיק בגיל זקנה.
    אח, ביום שזה יהיה מותר, ביום שבו גם לנו זה לא ייראה נורא- האנושות תיראה אחרת.

  • אביטל  On ספטמבר 11, 2009 at 1:17 am

    פוסט מרנין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: