שמה היה קוריצה

לפני שלוש שנים, באמצע מלחמת לבנון השנייה, צצה תרנגולת בלאדי חומה יפיפייה במגרש החניה של הבניין שבו אני גרה. היא הסתובבה ליד החתולות ששכבו לידה, והללו הביטו בה באדישות. מכאן הבנתי שהיא גרה בחנייה כבר זמן מה, אבל רק עכשיו הזדמן לי לראותה מנקרת מיני זרעונים מהאספלט.
 
התחלתי להאכיל אותה, לעקוב אחר אורח חייה, להתפעל מחוכמתה, מלראות איך מתפקד יצור מופלא שבדרך כלל נהוג לכלוא אותו בכלובים, לראות כמה הוא נבון ומדהים, לעקוב אחר היחסים המתוקים שנרקמו בינה לבין חתולות הגינה, להודות לאלוהים שנתן לי הזדמנות להכיר את בריאתו גם בלב העיר.
 
כתבתי עליה רבות, על הקורציה, שנקראה כך על שום שבאותו זמן הוקרן מערכון הקוריצה ב"ארץ נהדרת". והתברר לי שלא מעט אנשים מתעניינים בתרנגולות, ואוהבים אותן, למרות שבעולמנו נהוג לאהוב אותן חבוטות בצלחת ליד פירה ואפונה.
 
השערתי היא, שהיא בוודאי נקנתה לאחד מילדי הווילות הסמוכות לביתי, שכנראה מאס בה אחרי זמן קצר וזרק אותה, או שהיא עצמה מאסה בחייה וברחה לחיי חופש.
 
והיא באמת חיה חיים חופשיים ומאושרים, שרק שני דברים העיבו עליהם.
 
מדי פעם היא הטילה ביצים, אבל לא היה מי שיפרה אותן, לכן היא דגרה על-ריק. הייתה יושבת עליהן קרוב לחודש, ובזמן הזה התברר לי שתרנגולות לא אוכלות ולא שותות בזמן הדגירה. אחר כך הייתה יוצאת מזה במצב גופני ירוד ובתת משקל, ובנוסף, גם בלי צאצאים.
 
הדבר השני שהעיב על חייה היו כמה שכנים שונאי בעלי חיים ובעלי כנף, שמתנכלים גם לחתולי החצר, ששמו להם למטרה להציק גם לקוריצה, ולפעמים שיסו בה את כלביהם.
 
אבל למרות כל זה, עדיין היו מספיק אנשים שאהבו אותה, נתנו לה פירורי לחם ונהנו מקיומה ההזוי במגרש חניה בשכונה תל אביבית הומה.
 
בשלוש השנים האלה למדתי שכל מה שאנחנו יודעים על תרנגולות הוא שטויות במיץ. לא רק שאינן טיפשות, הן מתוחכמות במידה מדהימה. לקוריצה היה שיח עבות בתור בית, שאותו חילקה למדורים: באזור שבו ישנה לא עשתה את צרכיה. היה לה בשביל זה פינה מיוחדת, שירותים דה לוקס. בנוסף, היא תמיד סידרה וניקתה את הבית שלה, ממש עקרת בית למופת, ואת הניילונים שנתנו לה בתוכם לחם, הייתה מסלקת מהבית כדי שיהיה נקי.
 
בנוסף, באחת מקערות המים שנתתי לה היא נהגה לרחוץ רגליים! בחיי. ככה  גם הייתה מצננת את עצמה בימות הקיץ, וגם מנקה את העפר שהצטבר בין באצבעות מהחפירות האינסופיות שלה באדמה כדי למצוא תולעים.
 
גם עם יתר החיות ובעלי הכנף היא חיה בדו קיום מדהים, הודות לחוכמתה הרבה. היא ידעה להסתדר עם העורבים ועם החתולים כאילו היו אחיה ואחיותיה. אחת התמונות היותר מצחיקות הייתה כשהייתי מאכילה את החתולים, וגם היא הייתה מצטרפת למעגל, לראות מה הם מקבלים לאכול.
 
חוכמתה ושכלוליה התגלו גם בדרך שבה היתה מגינה על עצמה מצורריה: ילדים מעצבנים, שכנים מרושעים, ובעיקר כלבים תוקפניים.
 
הכי פחדתי שהיא תמצא את מותה מידי אחד מהם, מה שבאמת קרה לפני כחודש. באחד הימים שמעתי צוויחות איומות מהחניה, והבנתי שכלב תוקף את הקוריצה. שכן מהקומה הראשונה, שגם הוא אוהב אותה, רץ לשם מיד, אבל כנראה שהכלב כבר תקף, היא כנראה נפצעה אנושות, וברחה להסתתר מתחת לאיזה שיח, שם כנראה מצאה את מותה.
 
לא מצאנו אותה, וכבר עבר חודש, והיא לא צצה. בעבר כשניסו לתקוף אותה היא הייתה מורידה פרופיל למשך כמה ימים, ואז צצה שוב. הפעם ברור לי שהיא כבר לא תשוב. בוודאי לא הצליחה לנוס על נפשה בזמן. גם צריחותיה המבעיתות מלמדות שהפעם היא נפצעה. וכנראה הלכה לגסוס לה בשקט מתחת לאיזה שיח.
 
זהו, כבר חודש אין קוריצה, ואין ספק שהיא מתה. ילדה קטנה, יפיפייה, מדהימה וחכמה שכה אהבתי, שלימדה אותי כל כך הרבה על העולם האמיתי של אלוהים. 
 
יותר לא אשמע את קרקורה המתרונן, כשהיא רצה לקראתי על כפותיה המתוקות ברון ילדותי ומכמיר לב.
 

 

והנה עוד כמה רשימות שכתבתי עליה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On יוני 29, 2009 at 12:40 pm

    נוגע ללב, מדהים לראות כמה מעט אנחנו יודעים בעצם, וכמה אפשר לגלות כשמתבוננים בהתמסרות ואהבה, כפי שהתבוננת בקוריצה, תהא מנוחתה עדן…

  • נינה  On יוני 29, 2009 at 12:52 pm

    נורא מצטערת. עצוב שיש אנשים כאלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: