פטרייטת מצויה

למזלי, בשכונה שלי לא מגלים פטריוטיזם מעיק, וביום העצמאות יש יותר דירות בלי דגל שמשתלשל ממרפסתן כמו איבר מדולדל שגמר את הקריירה, מאשר מרפסות שמציגות גאון לאומי מגוחך שמזדקר באמצעות סמלים ודגלים.

אבל בשכונה שממול הבית שלי, מעבר לגינה הציבורית הקטנה, הגאון הלאומי נדחק בכוח לפה. זוהי שכונת וילות מנומנמת ויקרה, שמזכירה מאוד את השכונה הסמלית ונטולת השם ברומן של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות".
 
שכונה שמאפיינת בוִיש אחד את כל הסימפטומים הלאומיים שלנו. התחילה כשכונה צפונית נטולת ייחוס, שנתנה מגרשים בזול לאנשי קבע, שכיום גמרה בתור שכונה של מתעשרים חדשים, שלבתיהם אני קוראת "בתי שימוש", על שום התוספות הבלתי אפשריות של קרמיקות וחרסינות שהם תוקעים על כל קיר פנוי.
 
חשבתי ששם אראה איזו שינוי בפטרייטת הארץ-ישראלית-המצויה, אבל אתמול כשצעדתי מהאוטובוס הביתה דרך הרחוב הראשי של השכונה הזו, נוכחתי לראות שכמעט כולם הניפו דגל: גם יוצאי ההגנה הקשישים שהקימו את השב"כ והמוסד, שווילותיהן מאופקות כנזירים אנגליקניים לעומת הפינפונים הבלתי אפשריים של בתי העשירים החדשים, וגם "בתי השימוש" של הנובורישים. 
 
לגבי ותיקי השכונה אני יכולה להבין. הרמת קומה לאומית פעם בשנה יאה להתיישבות הישנה. לפעמים אני רואה את הקשישים הללו, מקימי המדינה וצבאה, עובדים מעט בגינה, ורידי רגליהם מתפקעות מגודש ואודם עולה בלחייהם המדולדלות, אבל ידם מחזיקה בגאון במעדר והשרירים עודם מפיקים שירה. ונשותיהם בשמלות המיושנות שיוצאות לגינה בשעות הערב עם קנקן לימונדה, להשקות את הבעל הגיבור.
 
יש בזה משהו, באותה אחווה וגאווה ייחודית האופיינית לאותו דור קורס ונעלם. איזה חן מקליש ומנוון מעט, שיש בו עדיין אותות סמויים של אותה חלוציות בת שישים ואחת.
 
אלא שבכל פעם שאני עושה את כברת הדרך הזו בת חמש הדקות מהאוטובוס לביתי, אני נוכחת בעוד רבע דונם, עוד חצי דונם שהפכו לבור פעור והשלט "סכנה, כאן בונים" מתנוסס ממנו בגאון.
 
עוד גיבור קשיש של צבא-ההגנה-לישראל הלך לעולמו, אני מציינת לעצמי, וילדיו מכרו את החצי דונם לעוד מתעשר חדש, ובקרוב יצוץ שם עוד "בית שימוש" עם אובר-קרמיקה, ובלילות שבת או בחגים יישמעו מהבתים הללו זמרים מזרחיים שבעלי הבית שוכרים במיוחד לחאפלות בגינותיהם, שפעם היו של החלוצים ההם עם הבלורית שעכשיו הפכה שיבה, ששתלו בה גרניום ועצי חושחש, שסק, לימון וגויאבות.
 
מתוך ארבעים או חמישים הווילות שיש ברחוב הדי ארוך הזה, שבעים אחוז הם כבר "בתי שימוש". עוד אחד נפל חלל, אני מציינת לעצמי בשקט בעודי עוברת שם ומנסה לקלוט בו זמנית אם אחד העצים בבתי הוותיקים הישיר מפירותיו הטעימים, ואפשר לחמוס כמה מההפקר שנפל על הארץ. ואילו אצל אלה, החדשים מ"בתי השימוש", יש רק עצי נוי בגינה, שום שריד לפרקטיות השפויה והצנועה של הדור הישן.
 
ולא שאני מהללת את אותו דור ישן וצבאי, את יפי הבלורית והשכם, ולעומת זאת מדברת סרה בדור החדש, רובו מעולי המזרח שהתעשרו, שכבשו את הדונמים של הזקנים שמתו. אין לי העדפה עדתית או התנשאות כלשהי (אולי חוץ מהגינוי האישי שלי נגד החפלות המזרחיות שהורסות לי את האוזן), שהלוא אני בעצמי בת למזרחי שהתעשר למדי.
 
ובכל זאת, ויסלחו לי כל אנשי המזרח על הדברים הללו: צר לי מעט על ההבדל התרבותי בין בניהם של הייקים והפולנים שאיכלסו את השכונה בעבר, לבין הדיירים החדשים, אותם קבלני עפר ובעלי רשתות שיווק שהתעשרו, ויפה שהתעשרו, למה לא, בכבוד, אבל משום בה בבואם לגור בשכונה צפונית שקטה וסולידית הם לא לומדים דבר מתרבות האיפוק, ההסתפקות במועט, הצניעות שאפיינה את התושבים הקודמים, וכן, אני יודעת, יגידו לי שהזמנים השתנו. ובכל זאת, למה למלא את הכתלים בחרסינות? למה לעקור את עצי הפרי המעטירים? למה להרעיש? למה לכער את הנוף עם המפלצות הארכיטקטוניות המופרכות שלהם, שהופכות את השכונה המנומנמת לסניף של ערב הסעודית?
 
ולא חבל על השטח? בשכונה קטנה ויקרה כל כך, שבה כל דונם עולה כמחיר הארץ כולה, בשביל מה צריך לבנות וילת ענק על מגרש של שלושה דונם??? הרי יכלו לבנות שם שלושה בנייני דירות שהיו מאכלסים טונות של משפחות. ומי צריך בית על שני דונם, אני שואלת את עצמי, הלוא צריך שעות כדי לרוץ מהצד האחד לצד השני. אולי בעל הבית אוהב לרדוף אחרי הפיליפינית לפני שהוא אונס אותה, ואולי אשתו חושדת בה שגנבה כבש אורגינל של קדישמן מהקיר, ורודפת אחריה עם נעל של ג'ימי צ'ו.
 
ובכל זאת, מה שמאחד בין הדיירים החדשים והדיירים הישנים הוא הדגלים שהתנוססו השבוע בגאון מכל מעקה (כמו אצל הזקנים בעלי הווילות הצנועות שנבנו בשנות החמישים), או מהגג של הקומה השנייה (כמו בקוטג'ים של העשירים החדשים). מעניין אם המתעשרים נדבקו מהוותיקים, אני שואלת את עצמי. הלוא פטרייטת כזו כבר אינה נפוצה בשכונות עבר הירקון זה כבר. היאפים של בנייני הפאר ובעליהם של רכבי הארבע על ארבע נזהרים ממנה כמו מאש, ואלה שגרים בשוליים הישנים יותר, כמוני, מעולם לא גילו ראוותנות בשום תחום.
 
אז הנה דבר שחיבר השבוע בין קשישי ההגנה והמוסד לדורותיהם, לבין קבלני העפר ובעלי רשתות השיווק הזולות של ימינו – דגל אחד צנוע עד אימה בצבעיו המדכדכים ובחומרת קוויו.    
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On מאי 1, 2009 at 7:15 am

    לא מכיר אותך ולא מכיר את השכונה, אבל ההנמכה המכוונת של הדיירים והבתים בתואר בתי שימוש גרמה לי לחשוב שאת אדם מריר חסר תקנה.

    יש מקומות שבהם פטריוטיות אינה מילה גסה, יש מקומות שבהם מעריכים את השונה (גם אם הוא מזמין זמר מזרחי לחנוכת ביתו), יש מקומות שמעריכים את ערכיו של אדם אחר (אם הוא בוחר להניף את הדגל למשל).

    אבל מה אני יודע – אני לא מכיר כלום.
    סתם קראתי פוסט על הבוקר וקיבלתי מנה גדושה של אליטיזם, ציניות ושנאת האחר מהולה במרירות חסרת תקנה.

  • ח ל י  On מאי 1, 2009 at 7:42 am

    אני מבינה שעברת ברחוב הראשי של אפקה אתמול…

    ככה אני כתבתי עליה ןעל בתיה –

    http://www.notes.co.il/chelli/48344.asp

    .

  • One of the Crowd  On מאי 1, 2009 at 8:10 am

    אני עם גיל. וכל מילה נוספת מיותרת.

  • מיכל עלמה  On מאי 1, 2009 at 10:48 am

    אני מזהה את הנימה המחוייכת, והכתיבה המתגלגלת בהומור נפלא תוך מבט אוהב אל הדור הקודם, וביקורת נכונה על המבנים החדשים עם ריבועי האמבטיה, שקרה שנפול נפלו על אנשים
    מלמעלה למטה ושברו להם את הראש.

  • שרון רז  On מאי 1, 2009 at 11:19 am

    "ונשותיהם בשמלות המיושנות שיוצאות לגינה בשעות הערב עם קנקן לימונדה, להשקות את הבעל הגיבור"

    את כותבת מעולה ומאוד הזדהיתי עם הפוסט הלא מתפשר הזה

    "לא לומדים דבר מתרבות האיפוק, ההסתפקות במועט, הצניעות שאפיינה את התושבים הקודמים"

    מאוד חשוב מה שכתבת, מאוד נכון, מאוד עצוב ומתסכל

    אינך אליטיסטית, אינך מתנשאת, אינך מרירה, אינך צינית ואינך טועה, את לגמרי צודקת ובעיקר מנסחת את זה חזק

    תודה

  • בבר פינקלשטיין  On מאי 1, 2009 at 9:57 pm

    עשו את זה יותר טוב.

    אנחנו היינו סיירים בפאלוג'ה!!!

    "אבל משום בה בבואם לגור בשכונה צפונית שקטה וסולידית הם לא לומדים דבר מתרבות האיפוק, ההסתפקות במועט, הצניעות שאפיינה את התושבים הקודמים"

    אנחנו מדברים על אותה שכונה תל-אביבית שאנשיה בנו ווילות בשנות ה 50 בזמן שאחרים גרו באוהלים במעברת יד-המעביר או משפחות של עולים דחוסות בדירות של 40 מ"ר מהצד השני של הכביש?

    זו ה"צניעות, האיפוק והסולידיות" שאליה התכוונת?

    אין כמו נוסטלגיה כדי לכסות את חצ'קוני העבר בשכבת קרמיקה וורודה.

  • בבר פינקלשטיין  On מאי 1, 2009 at 10:17 pm

    שימי לב לכיתוב מתחת לתמונה בוויקיפדיה:

    "מבני שיכונים בצפון שכונת אפקה (במקור נועדו לשיכון עוזרות הבית לרווחת משפחות מפקדי ההגנה)."

    איפוק וסולידיות אעלק.

    אז הבנות והנכדים של אותן עוזרות בית חזרו – ובגדול.

    אין צחוק יותר מצלצל מצחוק הגורל.

  • אורטל  On מאי 2, 2009 at 1:37 pm

    במבט ראשון נראה כי את עושה ככל שביכולתך על מנת להתנער מהדימוי המזרחי הנובורישי,שאת, אני מניחה, לעין חיצונית נכללת בתוכו. אין כמו פרקטיקות התבדלות והשמצה של משפחתך קהילתך וחברייך כדי לצבור כמה אסימונים של יוקרה.
    הקישור הטבעי והמגוחך בין צניעות ותרבות אל מול מזרחיות ואקסטרווגנטיות הוא במקרה הטוב בורות ובמקרה הרע גזענות מהסוג השטחי מכולם, גזענות זעיר בורגנית קנאית ומתחסדת וללא כל תחכום.
    כמה פשוט היה בשבילך להכניס את המילה אונס, רדיפה ובתי שימוש כחלק ממערך אסוציאטיבי שמקושר ללא הסוואה למזרחיות. האין זה פשוט עוד מקרה פטתי של שנאה עצמית יוקדת??

  • יעלה  On מאי 2, 2009 at 2:33 pm

    הגיבורים האלו של העבר שלהם את סוגדת ואת צניעותם את מכבדת, הם לא סתם גיבורים של צבא, אלא של צבא שגירש את התושבים הקודמים כדי לשבת שם. מדובר לפי החוק הבינלאומי בפשע נגד האנושות, שנקרא טיהור אתני.
    ליד הפשע הזה הפשע הגדול של התעשרות במדינה חדשה שלא מאפשרת למזרחים לחיות את תרבותם ולכן הם ממציאים מחדש אריחים של בית שימוש שתקועים בקירות, זה לא פשע. סתם טעם רע אולי.
    חוסר היכולת שלך להבחין בין פשעים לבין טעם רע, גם אם הפשעים מוגשים עם קנקן לימונדה צונן, הוא צורם.
    במקרה שלך, בתור ביתו של מזרחי שהתעשר לא מדובר בטעם רע, אלא במשבר מוסרי עמוק יותר.
    חבל.

  • יעל ישראל  On מאי 3, 2009 at 2:14 am

    תגובה בעניין "הגזענות שלי" למי שמעוניין:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11083&blogID=23

    ואגב, מה עניין שמיטה להר סיני? בזה שאני מציירת צד יפה של האשכנזים הזקנים הללו, אז אני שוכחת את חלקם בפשלות של ניהול הארץ הזו? איזה הגיון עקום זה?

    ואף אחד לא האשים את המזרחים העשירים ב"אונס פיליניות", הכוונה למתעשרים בחדשים באשר הם, מזרחים ואשכנזים בלבד, כולם באותה סירה בניצול העובדים הזרים.

    וגימל, תתחילו ללמוד לקרוא טקסים ולקרוא אירוניה בין השורות. זו לא רשימה מתפייטת ונוסטלגית, אלא רשימה אירונית מאוד לגבי כולם בארץ הזו.

  • יעל ישראל  On מאי 3, 2009 at 2:17 am

    לחלי,
    כן אני גרה בגרונר, מול הגינה, וממש מול שני "בתי שימוש" מעצבנים במיוחד. מזל שאחד עזב, ועכשיו נראה מי יבוא במקומו.

    וחשבתי שעזבת את השכונה. לא ראיתי אותך הרבה זמן.

  • בבר פינקלשטיין  On מאי 3, 2009 at 7:22 am

    קצת מעליב לא? באותה מידה אפשר להגיד תלמדי לכתוב…

    אבל בואי נחזור אל אותם זקנים (אני יכול לזהות חלק מבני המשפחה המורחבת שלי שם). את מעלה על נס את התהגותם הסולידית והמאופקת כדבר שיש לשאוף אליו.

    האנשים האלה כבר בני 70-80 שנה. לעשות חרקות עם הרכבים שהם קיבלו מהצבא הם כבר לא עושים. אם הם לא נרדמים מול מבט לחדשות זה אומר שהם נרדמו כבר לפני, בגלל הכדורים שד"ר ועקנין רשם להם.

    אבל בשנות ה50 המאוחרות (כשהיה צנע) ובמיוחד אחרי מלחמת ששת הימים – אוהו איך האנשים האלה ידעו לבלות. הם יכולים ללמד את הנוער היום איך להתקרחן בסטייל – ועל חשבון המדינה. כל מה שצריך זה לקרוא את העולם הזה מאותה תקופה (רק אם 10% מהסיפורים היו נכונים…). בואי נגיד ש"שקט" ו"תרבות" לא היו הצד החזק של החבר'ה המ-הוללים האלה.

    את יכולה לשאול את חלי אם הסצינה מהסרט ה"להקה" שבה הלהקה הצבאית הופיעה במסיבה פרטית בחצרו של איזה פונקציונר שנמשכה אל השעות הקטנות לא שיקפה איזושהי מציאות.

    את יודעת מה, עזבי. אני גדלתי בבסיס צבאי (חצרים) וגרתי שנים בשכונת ווילות צבאית. אני מכיר את החומר היטב. שם גם עשו חפלות את תוך הלילה. רק מה – קוראים לזה "שירה בציבור" עם אקורדיוניסט מעאפן. אם יש דבר שאני לא סובל יותר מההתבכינויות של עופר לוי זה לשמוע את הגבעתרון בפול ווליום מתחת לחלון (ועכשיו – גברים! ועכשיו- נשים! הוהוהו – מה יפים הלילות בכנען!)

    אז מה? המוזיקה שהשכנים שלך משמיעים יותר צורמת לאזנייך? הארכיטקטורה שלהם "המונית" מדי לטעמך (יותר מהווילות שהיו מפגע ארכיטקטוני עוד בשנות ה 50- אותה ארכיטקטורה סובייטית שתכננה גם שיכוני רכבת?)

    איך אומרים השכנים הזקנים שלך – נו א-שוין, דער שוואערצעס, וואס זי פארשטיין? כל הארץ זה ריח של זחוק וחילבה. קיינה תרבות, קיינה נימוס. הכל זקאנדאל. איפה היית ב57? איפה היית ב 47?

    בכלל, מי שרוצה לגור בשכונה שקטה שינסה לגור מול בית קברות.אחלה שכנים- והגינות, אח הגינות….. (זה אירוניה אם לא שמת לב – תקראי בין השורות)

    וסתם לידיעה כללית, אמא שלי נולדה למשפחת "אצולה". חצי מהמשפחה רופאים, החצי השני עורכי דין. בבית של סבא שלי פתחו את היום עם באך וסגרו אותו עם מוצארט.

    אבא שלי עלה לארץ עם אמא שלו וארבעה אחים וגרו בצריף במעברת בית דגן. הוא יצא לעבוד בגיל 13. לפי מה שהוא מספר לי הוא היה עבריין ערסוואת לא קטן ורק הצבא בסוף סידר אותו (גמר קצין בכיר וכל זה).

    אמא שלי מצריה אבא שלי פולני.

  • מסעודה אנשטיין  On מאי 4, 2009 at 12:25 am

    בבר פינקלשטיין, למה שלא תחזור למערות במרוקו, שמה בישלו אבותייך על גללים? מאוד חם ונעים שם ומסריח לפי מיטב המסורת המזרחית החמה והבהמית.

  • מסעודה אנשטיין  On מאי 4, 2009 at 12:27 am

    אה, אתה מצרי. גם טוב, יש חושות כאלה בקהיר, תחזור לשם, זה ליד בתי הקברות. מאוד תיהנה מהרעש, החמימות והמשפחתיות המזרחית המהוללת.

  • רונן  On מאי 4, 2009 at 5:47 pm

    מזרחיים נמאסתם. תפסיקו להתבכיין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: