שי גולדן נכנס חזק במוסד המשפחה

 למה אהבתי את ספרו החדש של שי גולדן "הבן הטוב" (זמורה ביתן) ואפילו קינאתי בו, ומדוע אני חושבת שיש בו כמה פספוסים רציניים שמאפילים על מה שיכול היה להיות יצירה חד פעמית
 
אם השאיפה לאותנטיות ולאמינות מרבית היא אחת מן המטרות הכבירות של הספרות, אז בשביל מה להתעטף בכל מיני הטעיות, תכסיסים, מניפולציות וכיסויים? מדוע לא לכתוב את הדברים כמות שהם, בתיעוד כמעט מלא? מדוע לא לקרוא לדברים ואפילו לגיבורים בשמם האמיתי? והאם ייתכן שדווקא אז יבוא לבדיון הספרותי איזו עדנה, דווקא משום ש"חושפים הכול"?
 
נדמה לי שמעבר לסיפור האוטוביוגרפי הכואב שמתאר שי גולדן בספרו החדש "הבן הטוב", זה בעצם מה שמעניין אצלו: סוגיית התיעוד האוטוביוגרפי, הגבולות שלו, עד היכן הוא יכול להגיע ובכך להעשיר את הכתיבה הפיקטיבית. לרגעים כשקראתי את ספרו, בייחוד בשליש הראשון שלו, חשתי שאולי זו הדרך היחידה לכתוב ספרים, ושהספר הזה של גולדן כמו מבטל כל כתיבה פיקטיבית אחרת, כי בשביל מה להסתתר, לעזאזל? 

הרי אם רובנו הסופרים כותבים על עצמנו, בשביל מה בעצם אנחנו מסתתרים מאחורי הבדיון? לא עדיף לכתוב את הכול כמות שהוא ולהטיח בפרצוף הקורא? הלוא לפעמים זה נראה כאפשרות היחידה, או מוטב, האפשרות ההגונה היחידה. ומבחינת הקורא, אם ממילא הוא תמיד שואל את עצמו מה אמת ומה בדיון במה שהוא קורא, אולי כדאי לשטוח לפניו את הסיפור עם כל הפרטים האמיתיים ולהפסיק להסתתר מאחורי הבדיון.
 
מן הבחינה הזו אני סבורה שספרו של גולדן הוא אמיץ מעין כמוהו. לרגעים הרגשתי קנאה עזה על יכולתו לחשוף ככה בחופשיות את חייו, כי בשביל מה בעצם להמציא דמות ולה שם ולה חיים, למה לא לקרוא בפשטות ובהכי ישירות לגיבור שי גולדן ולפרט את חייו עד זוב דם?
 
נדמה לי שהרבה סופרים ירגישו כמוני, יקנאו מעט על שום שמישהו מגיש את חייו על מגש, ולאו דווקא מן ההיבט הרכילאי. "הבן הטוב" הוא לא ספר רכילותי, כי לעובדה שלגיבור קוראים שי גולדן ושחייו הם חיי הסופר שי גולדן, אין חשיבות רכילותית מבחינתי. אבל יש לה חשיבות מבחינת האמינות העזה שפורצת מהדפים, שהשימוש האינפלציוני המעצבן במילה "מטלטל" באמת הולמת אותם הפעם.
 
הסיפור המשפחתי הכואב של גולדן, שעד גיל שש חיי עם אחיו בבית יתומים, ורק אז אומץ על ידי זוג עולים חדשים מרומניה, הוא מעבר למסמך. לו היה זה רק מסמך, היינו קוראים אותו בהשתאות כפי שאנחנו קוראים כתבות ענק סוחטות דמעות במוסף "שבעה ימים", במין תערובת של משיכה ושאת נפש נוכח הרכילות הנפרסת לעיננו. אלא שהספר של גולדן אינו רכילות, וגם אינו מסמך על ילדים מסכנים וגם אינו טלנובלה ספרדית רכרוכית. 

למרות שכל החומרים הללו מרכיבים את ספרו, נוצר בו משהו אחר, חדש, סוג של חשיפה ספרותית נדירה שמדגדגת את הפיקשן בציפורניה החדות. תערובת מתעתעת כמעט של פיקציה ושל אמת, שאולי בעצם תשגע את הקורא אפילו יותר בשאלת השאלות שלו: "היה או לא היה?" והלוא גולדן עצמו מעיד על עצמו שאין שקרן יותר ממנו. כאילו אם הוא אומר "הכול אמת", אבל מצד שני מצהיר שהוא שקרן, מיד קמות חומות חדשות של התנכרות בינו לבין הקורא, ושוב חוזר הטקסט לחיק הבדיון. מין משחק מחבואים מקסים ומתעתע ומרתק כזה בין הכותב לקורא. 

תוך כדי משחק המחבואים המעודן הזה שלו תוקף גולדן את המשפחה באשר היא. כך גם הוא ממוטט על פיה את העדיפות והמשמעות הרגשית שמעניקים למשפחה הביולוגית כאשר שהוא מוכיח שמשפחות הן משפחות הן משפחות, וכמו שאמר טולסטוי, כל משפחה סובלת בדרכה המחורבנת, ואם לפתח את הרעיון: כל ההורים, ביולוגיים או מאמצים, הורסים את ילדיהם, והמשפחה היא המקום המטורף ביותר עלי אדמות.
 
אלא שהפלא הנדיר הזה נחלש לקראת אמצע הספר, ומשם חלה ירידה הדרגתית עד לסופו. נדרשה כאן עריכה מסיבית שתגלח הבלחות רכילותיות של ממש (למשל, קורותיו של שי בסדנאות כתיבה, הוצאת ספרו הראשון, ועוד), חזרות לא מעניינות על דברים שכבר נאמרו, וכן הרהורים פילוסופיים שונים, שעל אף שהם כתובים בכשרון מרבי, איכשהו מאפילים על הבוקס בבטן שנותנת הקריאה בחציו הראשון של הספר.
 
כל האמור לעיל לא מבטל את העובדה שקראתי את הספר בשלוק ובהנאה רבה. אבל לטובת השלמות הספרותית, נדרשה כאן יד עורכת קשוחה במיוחד כדי למתן פטפטת מיותרת שמאפילה על הכוח הצלול של החלק הראשון.            
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On דצמבר 10, 2008 at 7:36 am

    "כי בשביל מה להסתתר לעזאזל?"
    מעניין, מעורר מחשבה וסיקרנת לגבי הספר, תודה

  • קרן  On פברואר 16, 2009 at 12:03 pm

    מזמן לא קראתי ספר מרתק שכזה
    תודה שהמלצת לי עליו

  • יעל היקרה  On פברואר 28, 2009 at 3:00 pm

    רק על בסיס צהבהב. רכילותי. אחרת לא הייתי קוראת אותו. אני גם לא מבינה על מה המהומה. אנשים עוברים טרגדיות ואסונות, יוצאים מזה, ולא נותנים לילדות להגדיר את כל קיומם. אלוהים ישמור, גולדן כל כך יהיר, הוא מאמין שיד אלוהים נגעה בו, מצד אחד מלא שנאה עצמית, מצד שני, נגוע בחשיבות עצמית מנופחת. וכל הפטפטת הזו, כמה אפשר להתעסק בזה. אז לא היו הורים מושלמים, בסדר, אבל לקחו אתכם לביתם והייתה לכם ארוחה חמה והיו לכם חוגים וכסף ובגדים ריחניים ומכובסים ואוטו והמון דאגה ואהבה וחופשות משפחתיות
    על מה הבכי האינסופי הזה
    אנשים עוברים שואה ולמרות הצלקות מתפקדים בלי לקלל ובלי להיות אלימים מילולית ונפשית ככה

    חוץ מזה, מאכזב אותי לראות ששי איננו סופר גדול. הוא לא עמוס עוז. המשפטים שלו ארכניים ופטפטניים ומלאי חשיבות עצמית או ריקון עצמי מאידך, נגועים בארסיות כמו הביקורות שלו, ובכלל, עמוס עוז או גרוסמן הוא לא. אין לו מוזיקליות גדולה או כישרון מטפורי מדהים
    באמת שלא. וכל הדיבורים האלה על אלוהים כל כך פתטיים ונטולי טעם. באמת.
    בשביל מה לו לגלות איזה איש קשה ושונא אדם הוא? למה? עכשיו איך יסתכלו עליו?

  • דיצה גושן  On יולי 20, 2009 at 12:29 pm

    זהו ספר "מטלטל" במלוא מובן המילה, קולח וסוחף מן הרגע הראשון עד לשורות האחרונות – כאשר מתברר שאין הוקוס-פוקוס, ושום זיקוקי-דינור שיהפכו את המציאות (או הבדיה) על פיה.

    זו ספרות טובה, הנתמכת מכאב אמיתי, שהוא אינטרפרטציה מהימנה לבסיס לא מוחשי ולא בדוי.

    מומלץ מאוד לקריאה

  • ריבה  On פברואר 14, 2010 at 8:42 pm

    הספר מייגע,חוזר על עצמו
    מלאב פסיכופטים מכל הסוגים

    לא מקנאה בילדים על הורים מאמצים לא שפויים
    אבל מה הטעם לגרור את הקורא עוד ועוד לאותם הדברים זה הריחוזר על עצמו

  • יעל ישראל  On מרץ 4, 2009 at 2:29 am

    אני לא חושבת ששי גולדן מלא שנאה, אני חושבת שהוא עוד נפגע של משפחה, משפחות באשר הן, ביולוגיות או מאמצות. אי אפשר לצנזר את מה משמרגישים. זה מה שהוא מרגיש, וכך מרגישים עוד רבים, אבל אין להם אומץ לומר את זה, כמוהו. על זה מגיע לו צל"ש, שהוא מוכן לבטא את הכאב שלו במילים.

    ומה לעובדה שנתנו לו בית ולחם ולמה שהוא מרגיש? הוריו לקחו אותו למענם, לא למענו. ותוך כדי כך גם הרסו אותו קצת.
    ואגב, הוא לא שוכח להודות להם בדרכו, ולומר בכל פעם שהוא לא יודע איך חייו היו נראים לו הוא ואחיו נשארו בבית היתומים.

    ולגבי הערך הספרותיי: תאמיני לי, עמוס עוז המיין סטרימי והחנפן והמשעמם והחוזר על עצמו והבורגני, והסופר הבינוני – מאוד טוב שהוא לא, גולדן ז"א. אני לא מאחלת לאף סופר להיות כמו עמוס עוז הבינוני ומטה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: