שם בדיוק נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח (על "אש בבית")

ברומן "אש בבית" של איריס לעאל (זמורה ביתן), היא בודקת באיזמל מנתחים אינטנסיבי ורב עוצמה את המקום שבו נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח – בחיקה החמים של המשפחה. זהועוד כמה הערות שלי על הספרות "העדתית".
 
 
יחסי אימהות-בנות כבר פרצו מזמן את  הגטו הדלוח של "ספרות הנשים", ויש להם היום מעמד הרבה יותר משמעותי וחשוב מפעם, בין השאר לאור הגילויים שמתווספים כל העת מן האגף הפסיכולוגי. וכמו תמיד כשדנים בנושא המציק והטורדני שאין לו ראשית ולא אחרית – יחסים הכי קמאיים במחזור חיי האדם: היחסים עם אימא – תמיד מתברר כמה מעמקים טרם נודעו בו, בוררו או נחקרו. כמה מורסות עדיין מצפות שיפוצצו אותן. אבל אל דאגה, כי איריס לעאל בספרה הרביעי "אש בבית" דואגת לחטט בפצעים עד זוב דם, לא תוותר עד שתתבוסס בדמה שלה, חמושה באיזמל של פתולוג מיומן, בעין אכזרית כמו ציפורן חודרנית ובסבלנות עקשנית של פרוזאיקונים מן הקלאסיקה, שכבר קשה למצוא כיום במקומותינו.
 
תכליתו של הרומן היא בחיטוט הכמעט כפייתי בחיי הנפש של הגיבורים, מה מניע אותם, מה צורב אותם, מדוע הם

עושים מה שעושים, ובעיקר, מניין כל הרע זה בא. איפה נמצא המקור השחור משחור – כאילו אם יתברר מה התקלקל, איך ומתי, ניתן יהיה לתקן. יש הרבה כוח בחיטוט האינטנסיבי האכזרי והלא מרפה לרגע שלה בחיי הנפש של גיבוריה: היא מברישה את עורם במברשות ברזל, מלקה אותם, דנה אותם ברותחים ולא מוהלת ולו קורטוב דבש בנזיד שלה כפי שממתיקים אחרים את תבשיליהם כדי להקהות את תחושת החנק הלא נעימה שעולה מתחקיר כה עקשני וקפדני לתוך הנפש. "אם יש בבשר כיב," היא מעידה על גיבורתה, "היא הראשונה שתיקח חפץ מזוהם ותחטט בו." (עמ' 198).
 
הפרוזה המדויקת והחודרנית שלה מתנפלת על סך מצומצם מאוד של דמויות: הגיבורה הראשית ועוד כמה אנשים שמקיפים אותה. אלו הם יחסיה המתוסבכים של ליזה שר בת הארבעים עם אימה הנרקיססטית והעוקצנית, שהרסה אותה בביקורתה האין סופית, וכיצד השפיעה האם הדורסנית על אישיותה הרעועה וחסרת הביטחון של הגיבורה ועל יחסיה הרעועים לא פחות עם הגברים בחייה.
 
לעאל מבצעת ניתוח מקיף של חיי הנפש של האישה כדי לברר כיצד מתפתחות אצלה פתולוגיות ביחסיה עם גברים בשל הכשל באימהותה של האישה שילדה וגידלה אותה. כאילו ניסתה למצוא את הנקודה שמחברת את הילדה חסרת האונים, הטובעת עד היום בשנאתה העצמית ורגשי נחיתותה – בת לאם חסרת אונים ומלאת רגשות נחיתות, שמבצעת על גבה סימביוזה אכזרית כדי להינצל בעצמה מחולשתה – עם האישה שהיא הופכת להיות, זו שמשתעבדת לגברים ולאהבה ותמיד תמיד מפסידה.
 
כפי שהיא שותלת בעמ' 228 בפיו של בעלה הראשון, הפסיכולוג, של הגיבורה: "אנשים שבילדותם היו תלויים בהורים שלא הגיבו לצרכים שלהם, מפני שהיו אטומים, אנוכיים, לא מהימנים, או פשוט מפני שחלו ומתו, הרגישו בבגרותם שאהבה היא רגש שהם אינם יכולים להסתכן בו." או כמו בעמוד 174: "יש האומרים ששם בדיוק נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח, בחיקה החמים של המשפחה."
 
אך יש בתיאוריה של לעאל כמה מכשלות. האחת קשורה למרכיב העדתי שהיא מתעקשת להכניס לנזיד הסמיך שלה: המאמי דירסט המרוקאית איבון טאנג'י מנופפת מעת לעת בקלפי הקיפוח העדתי כסיבה לכישלונותיה כאדם, אישה ואם, ול"שנאתה החומצית" כנגד העולם בכלל ובתה בפרט.
 
אבל ליחסיה הפגומים של ליזה עם אמה רוויות רגשות הנחיתות שחוגגת על גבה, אין כל קשר לנחיתות העדתית שצצה פה ושם ברומן. יחסים מציקים והרסניים כאלה הם אוניברסליים מעצם טבעם, ואם פוגענית שמתעללת בבתה יש בלא מעט בתים. כך שהתיזה המעמדית והעדתית שמציבה לעאל, אולי כדי לעשות את ספרה "רלוונטי" יותר לסוגיות הישראליות "הבוערות", "שבנפשנו", שמא תיחשד כטובעת בלוקסוס של אסקפיזם – קורסת בנקל.
 
בדומה לרומן של רונית מטלון, "קול צעדינו", שבו מה שמרתק באמת הוא היחסים הכפייתיים וההרסניים של האם הגדולה עם בעלה וכיצד זה משתקף בדרך בה היא דורסת את ילדיה, כך גם אצל לעאל הרבה פחות רלוונטי בעיני הרקע הדמוגרפי של הגיבורה ואמה כהסבר ליחסיהם הפגומים. למרות שנוטים לייחס למטלון כתיבה "עדתית", הגם אם מתוחכמת, גם אצלה מה שמעניין הוא התיאורים הפסיכולוגיים המבריקים ולא הטענות העדתיות.
 
מכשלה נוספת מצויה במינון החומרים. כשלב הרומן לוהט כמו לבה, מה לנו במיני ספיחים עלילתיים מחיי היומיום? דומה שלאעל החמיצה "רומן נפש" ענקי שהיה לה בידיים אך חמק ממנה משום שנכנעה לתביעות של הספרות העברית הריאליסטית, ה"קנונית": לעגן את העלילה בזמן ובמקום, להכביר בתיאורים ובתפאורה ש"יתנו מציאות": קצת אינתיפדה ברקע, קריסת מגדלי התאומים, ואילו שהן סטיות ארכניות ולא מעניינות לגבי מצב האמנות הרוסית בארץ (מקצועו של בעלה של הגיבורה) שמרחיקות את הרומן מן הלב המדמם שלו.
 
בנוסף, כבר מן ההתחלה ברור שלב הקונפליקט של הרומן מקופל ביחסים הסדו מזוכיסטיים עם האם, ולכן הנבירה של לעאל ביחסים של הגיבורה עם גברים, המינון והמשקל המוגבר שהיא נותנת לתיאורים הללו הוא פחות מעניין ופחות חשוב. תמר גלבץ כבר ביצעה פוסט מורטם יעיל וחזק הרבה יותר של התמוטטות הנישואים ב"מקופלת".
 
בעצם, אני רציתי לקרוא רומן שלם על מאמי דירסט איבון טאנג'י שדרסה את הבת שלה, אותו לעאל כבר התחילה למעשה בסצינה שהיא לטעמי הכי מרתקת ופוצעת ברומן – המפגש בין הבת לאם בביתה הדל של האם בשכונה הדרומית: "'אני לא רוצה להיות ביקורתית,' איבון פותחת… ליזה פורצת בצחוק מר. הרבה הערות משפילות התחילו בדיוק במשפט הזה; הוא הקדים עלבונות, הבחנות פוצעות, למעשה הוא הקדים כל גילוי שליזה ספגה ממנה במהלך חייה." (עמ' 196) .
 
זה בדיוק הרומן המבעית והמרתק שלעאל הייתה צריכה לכתוב, שחבוי לה שם בתוך הזוטות – רומן בדומה לספרה מארי נידאי, "רוזי קארפ", שם מותחת הסופרת הצרפתייה את כל הגבולות בניתוח יחסים מחרידים בין אימהות לבנות עד שהיא פוערת חור מדמם וענקי במעי הקורא.
 
עם זאת, קשה להתעלם מן השקדנות של לעאל, מאיך שהיא מעצבת את משפטיה לעילא ולעילא: יחידות משפט מורכבות ובנויות לתלפיות, שמחטטות ומחטטות ומפשיטות את גיבוריה מכל ההגנות שלהם, כפי שהיא כותבת על גיבורתה ליזה: "הוא העריך את הלשון התיאורית שלה, את דימוייה הפרועים, את נטייתה להתעקש על הזיהוי הנכון וההגדרה המתאימה." (עמ' 232). חמושה ביכולת הנדירה הזו שהולכת ונעלמת ממחוזותינו הספרותיים (לי הפרוזה של לעאל מזכירה את הקלאסיקה השנונה והמחודדת של רחל איתן) כבר יש בכפותיה של לעאל הרומן המשפחתי הבא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: