חטופה

מתבקש לומר שאהבתי אותו. שזכרתי, גם אחרי שנים ארוכות, את הנמשים שעל גבו, את החספוס המסוים של עור מרפקיו. למה חשבתי דווקא על מרפקיו? המחוברים לזרועות שעירות, המובילות לכפות ידיים רבועות ומגוידות, על אצבעותיהן העבות, כאשר לפת את צווארי וכמעט חנק. אבל הרי לא חנק אותי. לא ממש. לא בשביל זה אסף אותי מפארק בולוואר בשברולט שחורה שנת 62'. הכנף הקדמית המעוכה עצרה מרחק מדוד מרגלי, האופק היה שחור והסיגריה שלו מנצנצת. כמו בסרטים האפלים. צדודיתה הקטיפתית של לורן באקל והשריקה הצרודה שלה כמעט ענו לו כששאל: לאן את צריכה, מותק?
 
   אקספוזיציה מהירה והתמונה משתנה. היא יושבת לצדו במכונית הדוהרת 150 לשעה. כמעט מפתה לומר שריפוד הסקאי המהוה צבוע באדום דהוי, וריח של אמוניאק עולה מהמושב האחורי. כנראה שניקו אחרי מישהו שהקיא. בתיה הרעועים של נורת'-הוליווד מתחלפים בדרך לסאן-פרננדו ואלי. שערותיו ארוכות וחלקות, ויש לו צמיד מתכת פשוט, רקוע אותיות שמו, כנראה, על פרק ידו הקרובה לגופי.
 
  מביטה למטה. משום מה מצפה לראות "אול-סטאר" אדומות. אבל הוא נועל מוקסינים שחורות ומהוהות. בוויש מהיר עולה אל פניו, רבועות, קשות ומתגוננות, והאף ישר. נזכרתי שתמיד אהבתי גברים עם אף גבנוני משהו. אבל בהחלט ייתכן שלא זכרתי כלום. שתיקת עיניו הבהירה לי שעדיף לשתוק ולא לשאול איפה אנחנו. גם מוזיקה אי אפשר לשמוע. הרדיו נעקר והשאיר פצע פעור, מצמיח חוטי חשמל צבעוניים, שמאלה מלוח השעונים. בחוץ נעשה סמיך וחשוך. אור הפנסים נמשך כחוט חלמוני. מצד שני, ייתכן שבכל זאת היו לו נעלי "אול-סטאר" אלא שהוא  שכח לנעול אותן.
 
    תמיד אהבתי נעלי "אול-סטאר". בארץ סיפרו שאפשר להשיג אותן כאן בזול. חיפשתי  ולא מצאתי בשום חנות – כולם אמרו שזה יצא מהאופנה, עד שגיליתי כוך חבוי בתחנה המרכזית של הוליווד. ה"גרייהאונד" לסאן-דייגו איחר להגיע. בחור שנראה כמו קאובוי ונעל "אול-סטאר" אדומות וחדשות, הדריך אותי כיצד להגיע לחנות. בסאן-דייגו כבר נעלתי "אול סטאר" קומנדו מנומרות צבעי הסוואה. נזכרתי בעומר שיצא לציד נמרים בקניה. הוא חזר מונצח על גבי תמונת פולארויד, רגלו במגף מונחת על גוויה צמרירית של נמר, כנראה מפוחלץ, מהסוג הזה שנמצא מוכן לצילום עם תיירים, בכל אתר ספארי מקומי. אבל אסור להעירנמרים רדומים מרבצם. רק אחר כך הסתבר לו שהנמר היה אחד אמיתי.
 
   אור ניאון חזק הכה על שמורותיי. הבנתי שנרדמתי. המכונית חנתה עכשיו במגרש חניה ריק, סמוך למרכז קניות, מול חנות פתוחה של "סירס". מושב הנהג היה נטוש אבל עדיין חם למגע. היו לי המחאות נוסעים בחגורה הפנימית ושטר של מאה דולר עמוק בחזייה. חבל היה לי לפרוט אותו בשביל המבורגר מגעיל בלחמנייה דביקה. החלטתי לחלום על פלאפל משוק בצלאל, וכמעט שהצלחתי, עד שנשמע קול נקישת ידית הדלת. מה שהושלך על המושב נראה כמו כלי מתכתי. מיד חשבתי שאולי זה אקדח. בידו השנייה הוא ניער כוס מילק-שייק תות שדה חתום במכסה, הטבוע בחותמת "מקדונלד'ס", נעץ את הקש, כיוון את פיית האקורדיון לפיו ומצץ ברעש מרגיז. התיישב על הכלי, ואמר: שית, זה מקרר את התחת. בחיוך אולי אמר משהו כמו: אבל את אל תדאגי, מותק, זה מתחמם מהר.
 
  ביקשתי ממנו: אולי יש לך טישו. הוא אמר: בתא הכפפות, מותק. האם ייתכן ששמעתי בקולו ניגון דרומי, או שסתם היה נדמה לי? בכמה סרטים שואלים בחורים הגונים בחורות הגונות: "מה בחורה כמוך עושה מקום כזה?" או, "ראית יותר מדי סרטים, לא?
 
  שלומי אמר: אם את כבר פה למה שלא תיקחי "יוניברסלטור"? עולה רק 8.99 דולר. יום קודם לכן הטיל אותי האופנוע שלו במוזיאון השעווה של הכוכבים. מה שבטוח זה שבובתה של מיי ווסט צווחה שם משהו בניגון דרומי, קולה ההמוני מבטיח לנכנסים "מראות שלא תשכחו אף פעם". שלומי אמר: תחכי לי כאן בשעה שש, ובלי שיכולתי לענות נראתה דמותו, בסרבל הטייסים האפור, זה עם המדבקות והעיטורים הקרביים, מתרחקת לעבר בואנה-פארק. דיילת מחומצנת באדום שרד החזירה לי עודף של דולר וסנט אחד בתמורה לשטר של עשרה שנתתי לה. חשבתי לעצמי, מה יהיה אם הוא לא יחזור לקחת אותי מכאן. איך בכלל אגיע בחזרה לנורת'-הוליווד, עם דולר וסנט אחד שיש לי עכשיו בכיס, ביחד עם שתי סוכריות חמוצות, שנשארו אצלי למקרה שתתפוס אותו קומה בדיוק באמצע הנסיעה?
 
  הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה, וכבר למחרת הייתי על האופנוע שלו, מחוברת לישבנו כמו תינוקת לאם אסקימוסית. השתיקה שלו לפנים, השתיקה שלי מאחור. לקח לה, לשתיקה הזו, תשעה ירחי לידה כדי לצבור תאוצה, מדצמבר, כשנסע, ועד אוגוסט, כשבאתי אליו, לתוך מזג אוויר עכרורי יחסית לעונת השנה. בארץ אמרו שקליפורניה זה בדיוק כמו פה. אבל השמש הופיעה הרבה יותר מאוחר באותו יום. בבוקר עוד היה מעונן, ושלומי, בפנים חתומות וקסדה שחורה, נוסע, לאן הוא נוסע, לאן הוא לוקח אותי, למען השם, ברחובות צרים ולא מוכרים?
 
  המכונית חשוכה. ירכו, ואולי רק נדמה לי, מתקרבת לירכי יותר ממה שרצוי בנסיעות כאלה. גם הנסיעה שלו סהרורית ברחובות צרים ולא מוכרים. חשבתי שכאן אולי קלוור-סיטי, בגלל הלופטים הגדולים והנטושים. לפני רגע עוד נסענו בפרי-ווי, ופתאום עכשיו מבנים של בתי חרושת קודרים. ייתכן ששוב נרדמתי. מבט לחצאית המיני מגלה את הטישו המעוך ומחזיר אותי למציאות. מבט זהיר שמאלה מגלה פרקי אצבעות לבנוניות, אוחזות בריכוז בהגה. חשבתי שהנסיעה הזאת אורכתיותר מדי זמן ושהיינו צריכי
ם כבר להגיע, אבל אולי אני טועה, הרי כבר התרגלתי לנסיעות הארוכות  האלה, ובטח איבדתי את תחושת הזמן. גם הישבן מנמנם, מורגל בישיבה התכופה על מושבי עור מזויף.
  
    אמרתי לו: שלומי, תעצור כדי לקנות משהו לאכול. בארץ אף פעם לא אמרתי לו את זה בצורה ישירה, כמו עכשיו. לא רציתי להרגיז אותו. רק לא להזכיר לו את נדנודי אמו. שלומי אמר: כן, תכף, וקולו עמום כעולה מתוך באר. ידעתי שהוא לא יעצור, וספק אם בכלל הבין מה שאמרתי. רק אחר כך אמר לי שהמקום הזה, עם הווילות המטופחות והמדרכות המדושאות שלצדן נתקענו, הוא סנטה-מוניקה.
 
   שלומי אמר: אני רק נח כאן לרגע ותכף נוסעים, וחייך אלי את אחד מחיוכיו האוויליים, האופייניים לרגעים שבהם רמת הסוכר שלו צונחת. שלומי, אמרתי לו, והפאניקה כבר מחלחלת בקולי, אני הולכת לקנות לך משהו מתוק לאכול, אל תזוז מכאן. עוזרת בית שחורה ושמנה שחיכתה לאוטובוס אמרה לי שמרכז הקניות הכי קרוב נמצא עשרה בלוקים מכאן. זהו זה, חשבתי, אני תקועה פה עם זומבי ואופנוע, נראים כמו זוג ג'אנקי'ס אבודים, ואיש לא יבוא לעזור. התפללתי שאשמע את יללת צופר מכונית הגלידה, אבל שום מכונית גלידה לא עברה. כולי מסריחה מזיעה ובתלתלים פרועים רצתי לעבר הבתים, להתחנן לכפית סוכר, אבל מה פתאום שמישהו יפתח את הדלת למישהו ככה סתם.
 
    הוא עדיין שכב שם כשחזרתי. מת לחלוטין. השעה הייתה אחת עשרה, שתים עשרה, אחת בצהריים. השמש צצה לה פתאום מבין העננים אפופי עשן המכוניות הסמיך. חשבתי, מה אני עושה כאן, חסרת אונים, רק שלשום ידעתי מי אני, איפה אני ומה אני רוצה. שעה שתיים. הוא מתחיל לזוז. מתיישב ומדבר שטויות כמו פגוע-מוח. בתנועות איטיות הוא תר אחרי משהו בכיסי הסרבל. אצבעותיו מגששות, מסתבכות עם כיס קטן, תפור על שוק רגל ימין. פתאום הוא מאתר משהו, מוציא סוכרייה ירקרקה. אני לא מעזה לעזור לו לזרז את קילוף נייר העטיפה. במשך עשר דקות, שנראות כמו שעה, הוא מסתבך עם הנייר, בתנועות איטיות, עד שהוא מצליח להנחית את הסוכרייה לפיו. רק עוד עשר דקות יעברו עד שהכרתו תשוב, ושוב נהיה על האופנוע, שותק מלפנים, לא מעז להסביר, שותקת מאחור, לא מעזה לשאול מה יהיה הסוף איתנו.
 
   מבט ימינה מגלה הרים חשוכים, מבט שמאלה, את הפרופיל החטוב, את קו השיער החתוך ישר מדי, את בליטת האקדח מתחת לישבנו. עכשיו אני בטוחה שהבנתי הכול. סיפור של נמר רדום מצאתי לי פה. ואיפה שלומי עכשיו, באיזו שכונה מצא זמן לאבד את ההכרה. ולחשוב שבארץ מעולם לא עצרתי טרמפ. נמר רדום מצאתי לי, ועוד איזה נמר, שנראה כמו חתול יפה. נזכרתי שאהבתי גברים עם עיניים חתוליות. תמיד אהבתי לחשוב אותם למפתים חמקמקים כמו רודולף ולנטינו. החוטף שלי נראה ממש ככה. כמה היה שונה במראהו משלומי, עם הקרחת היול ברינרית  והסנטר הרבוע והמחורץ בתעלה קירק דאגלסית. באיזה רחוב צר ולא מוכר הוא מוטל עכשיו, ממתין עד בוש שרמת הסוכר תעלה?
 
  החוטף שלי עדיין נוהג בריכוז. מבטו נעוץ בכביש בשקט קטלני. ייתכן שאמצא בקרוב את גופתי, מנומרת כתמי שטף דם תכלכלים ואדומים, זרוקה באיזו פינה מסריחה ברחוב צר ולא מוכר בדאון-טאון של הוליווד. ואולי שוב דימיתי לראות בו את  מה  שהוא לא? לא נמרים ולא בטיחים. ובכל זאת כדאי להתחיל לתכנן אסטרטגיית מילוט. אפשר לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהתגלגל החוצה, כמו פעלולנית ותיקה. אפשר בהחלט להיענות לו, אם זה מה שהוא מחפש. למה לא, תמיד אהבתי חתולים כמותו. בהתחשב בכך, קשה לי להבין איך התאהבתי בשלומי, הנמנה במובהק על זאבי הערבות. אפשר אולי לדבר איתו, לרכך אותו, להבטיח לו את חשבון הבנק שלי, את התינוקות שלא יהיו לי. מוחי מתערפל, מסתרבל, מצטלל רק לרגעים חטופים. חושבת מהמסתתר מאחורי השתיקה הזאת שלו. למה הוא אף פעם לא מוכן להסביר לי מה קורה לו. למה הוא לא נותן שיעזרו לו. איפה הוא עכשיו, למען השם, למה אני תמיד  נתקעת בגללו. הכעס עוד יפוצץ אותי לחתיכות.
 
  אור מתכתי בהיר מטלטל אותי. שוב נרדמתי. המושב לצדי ריק ומרכז הקניות נראה מואר ומבטיח. אפשר להיעלם מכאן בכל רגע. כשאני מתמתחת מתוך תחושת הקלה, כף ידי נוגעת בחפץ חמים ממתכת. נוקשת בו. קול חלול של קנה אקדח מצטלצל. השאיר אותו פה, החתול. שכח שלא משאירים שמנת לחתולה מורעבת ונקמנית. תוך שניה הוא בידי, מוצפן היטב מאחורי הגב. אבל בהחלט ייתכן שרק לי, החשדנית, נדמה שהוא החוטף. צעדיו הקופצניים, החרישיים, שבים אל השברולט. הפעם בידיו שתי שקיות מרשרשות וחתומות של פופקורן בטעם גבינה צהובה. אני מלבישה על פני הבעה אקראית, מנומסת, כמו של אורח במסיבת קוקטייל, הבוהה אל מגש כריכונים קצוצי פינות, בוחר מזה, דוחה את זה, ומת כבר להכניס משהו לפה. אני מביטה בו כשהוא מושיב את גופו החטוב באיטיות מגרה של חשפנים. הוא זורק לכיוון ירכי את אחת משקיות הפופקורן. עד שהיא מספיקה לנחות על החצאית, אני מספיקה לתפוס אותו מאחור בצוואר, בלפיתת חנק לוחצת, חשה את שריריו שאינם מתנגדים למגעי. מצמידה את האקדח שלו לגבו, שלא יעשה עניינים. אומרת לו: ועכשיו תיסע, תיסע, רק תיסע ואל תעשה עניינים. אין לך רדיו? אז אני אשיר לך משהו. אתה מכיר את השיר על עשרת הנמרים? נמר אחד ישב על העץ, בא הצייד, ירה בו, נשארו תשעה?
 
תל אביב, 1986
 
 
 
הסיפור "חטופה" ראה אור בקובץ סיפוריי הראשון "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.
הוא פורסם גם באנתולוגיה "50 ישראלים קצרצרים" בעריכת משה (מוקי) רון וחנן חבר,
שראה אור ב"ספרייה החדשה" ב-1999.
לראשונה, הוא פורסם בכתב העת "מאזניים" במאי 1990.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: