עניבות מאמריקה

באותו לילה ישן ירדני אצל חנה, מסובך באבריה השמנמנים, העטופים בכותונת לילה זולה בצבע לילך מלוכלך. בערב היא אמרה לו, כבר כשראתה את צללית דמותו השחורה והמסורבלת נעה כמו דמות מסרט מצויר על רקע הפרדס שלה, זה המוחכר לאינדיאני: "שום דבר לא יוצא לי מהפרדס הזה, שמונה מאות, מקסימום אלף בחודש, ולמי זה עוזר בכלל." עיניו של ירדני היו טרוטות, לרגע נדמה לחנה שהן משוחות בקצותיהן בפוך עדין. היא ידעה: הוא ישן אצל נשים אחרות. "מה זה עניינך בכלל," שמעה אותו לוחש לה רגע לפני ששקע בשינה.
     כשהתעוררה לקראת שלוש בלילה הקשיבה חנה בדקדקנות לנחירותיו של האינדיאני. בחור צעיר שכזה, שערות כה ארוכות ומסובכות אלו באלו, מלאות קשרים כמו פקעות קטנות ומלוכלכות. כמה פעמים הציעה לו חנה לבוא אליה ולהסתפר. אבל הוא סירב. עוד ילד, לא נעים לו לנצל, חשבה חנה.
   כל לילה היא מחככת את לחיה הימנית בשיער זקנו הדליל של ירדני. הוא לא מקפיד בגילוח, והיא צריכה לסבול אותו בדיוק כפי שסבלה מנחום בעלה. בבוקר היא תגיד לו שאין לו יותר מה לבוא אליה לא מגולח. אם הוא רוצה לבוא שיהיה נקי, מריח טוב ואלגנטי. מינימום עניבה צבעונית. אולי תיתן לו את אחת העניבות הצבעוניות שהביא נחום מאמריקה, בשנת 66', במיתון? מה יש, מה כבר אפשר לעשות בהן אם לא לחנוק את הגרון עד צאת הנשמה?
   והאינדיאני. אולי תיתן אחת גם לו. הוא לפחות שומר על הפרדס שלה, מוציא פרנסה מהאדמה. נחירותיו של ירדני נשמעו לה כמו חצוצרה קטנה של ילדים. "תשמעי מותק," אמר לה ירדני, "אני לא מתגלח בשביל אישה. תודי לי שאני בכלל שם אפטר שייב."
   הוא טיפח לאחרונה שפה מיוחדת, כאילו של צעירים, וחנה לא יכלה שלא להיזכר בנחום, ששש שנים לפני שמת בגיל חמישים ושש מצהבת קשה התהלך עם מדליונים גדולים שעליהם מוטבעים סימני פיס, וחולצה פתוחה על חזה חשוף, שהבליטה את שערות חזהו המלבינות. וחיפש. כל הזמן הוא חיפש. בית חדש בעיר, ונסיעות לחו"ל, ונשים, וזונות, ובחורות צעירות, ממש ילדות, ומראות חדשים, וריחות שאינם בנמצא.
   היא לא יכלה לבלום אותו. הוא היה כמו קרון רכבת זקן מימי הבריטים, קרון חום ומצולק להובלת משאות ובקר, שהתחשק לו פתאום לנסוע בקו אוריינט-אכספרס ולשאת בתוכו נסיכות ורוזנים פושטי רגל.
    "ירדני," אמרה חנה, "לתת לך עניבות של בעלי? זה יכול להיות יפה עליך. עניבה צהובה עם נקודות אדומות, למשל, תלך יפה מאוד עם החולצה האדומה שלך. משהו משהו, טובה במיוחד לבילוי. מה אתה אומר?" היא לא אמרה את שאמרה באירוניה. תמיד היה לה לב רחום, ואם לא, אז לפחות לב מסתגל.
    האינדיאני כבר עקר שתילי סרק ויבלית מבין הערוגות, וזרועותיו השריריות, השזופות, התנפחו עם כל תנועת מאמץ והתכסו זיעה מבריקה. כמו וזלינה שמושחים מתאבקים כושיים ענקיים בסרטים, חשבה חנה. היא הסתכלה בו מהופנטת.
    בשעה שמונה וחצי היא שלחה את ירדני הביתה. לעת עתה עטפה לו שלוש עניבות צבעוניות בנייר עיתון. את השאר התכוונה להשאיר לעצמה להזדמנויות אחרות, אולי לגברים אחרים. מה יש, אין עוד דגים בים? עיניה ננעצו עמוק בבשרו של האינדיאני העוקר יבליות.
   היא הבליטה את חזה הגדול וסידרה את שדייה בחזיה ההדוקה כדי שייווצר העמק המפתה. אחר כך העבירה יד בשערותיה האדמוניות, הצבועות חינה, והניפה אותן אחורנית, ואז הביטה במראה הצדדית, מרוצה מעצמה, וחשבה, זה נראה עלי לפחות כמו מניפה יפנית יפיפייה. אז יצאה החוצה וצעקה לאינדיאני: "חשבתי שרק התחלת, חשבתי שאתה עושה את זה רק מקודם."
     "אני כבר גומר, התחלתי בארבע בבוקר, לא ראית? כבר עשיתי את כל החלקה. רוצה שאני ינכש גם לך"?
     "לא, אין צורך. באמת הרבה תודה. מוחמד כבר יעשה. אני משלמת לו עשר לשעה, גם ככה זה יותר מדי."
      "לא ידעתי שיש לך פועל." 
      "בטח," צחקה חנה במבוכה, "אתה רק חודש  פה, למה שתדע? רוצה לאכול אולי? אני הכנתי  עוגה אתמול. אימא שלך בטח גם עושה עוגות, נכון?" ניחשה חנה, מרוצה מטביעת העין שלה.
       "אין לי אימא."  
    "אוי, אני כל כך מצטערת. באמת, אני יודעת רק לדבר… אין צורך, אין צורך,"  מחתה. "לא, בבקשה אל תנכש אצלי את העשבים. אמרתי לך שמוחמד כבר יעשה."
   עצביה מתוחים. בזמן האחרון היא משתגעת. אולי בגלל גיל המעבר. תמיד היא חושבת על גיל המעבר. כשיש לה גלי חום במיטה בלילה, כשהיא לבדה באמת. כשגופה מתכסה אדמומיות רקובה כמו חררה. כשיש לה זרמים בגוף כמו כאבים, אבל יותר חלשים, אולי חשמליים כאלה,  כן, בדיוק חשמליים שכאלה.
   ועכשיו האינדיאני.
      "למה את קוראת לו אינדיאני, אין לו שם?" שאל ירדני ובפיו שיירי העוגה. גם את השרוף מלמטה אכל.
        "קוראים  לו ירבעם. ואני קוראת לו ככה  בגלל שהוא מלוכלך כזה," אמרה חנה וידעה שהיא לא אומרת את כל האמת.
     "נו, טוב, את מגזימה כרגיל, הוא לא כזה מלוכלך, זה רק בגלל שהוא עובד אדמה, לא כמוני, רץ עם כל הפקעלך, ועוד  בגילי… ירבעם, איזה מין שם זה, הוא מהאינטיליגנטים?"
     "מה זה כבר אינטיליגנטים בשבילך?" שאלה חנה, פגועה. "אל תגזים. הוא בסדר."
   היא הייתה מסוגלת לחשוב רק על זרועותיו הענקיות והשחומות של האינדיאני. איך שהוא מרים משקולות בחצר הקטנה של הצריף שלו, מרים משקולות ועושה תרגילי בריאות. ילד שה
יה יכול להיות שלה. רק חסר לה להסמיק עכשיו.
   כדי להעביר נושא אמרה לירדני: "אז בבוקר אני אמרתי לו, אל תנכש את העשבים, מוחמד כבר יעשה. שיקרתי לו, אתה מבין?"  צחקה חנה צחוק ערמומי. "מה פתאום אני צריכה טובות? שאחר כך הוא יבקש את הכתובה של אימא שלו? עכשיו אני נזכרת  שבעצם הוא אמר שאין לו אימא, אימא מתה." היא צחקה צחוק משוגע ורק אחר כך נרגעה. "לא סיפרתי לו שפיטרתי את מוחמד כבר מזמן, לא סיפרתי," אמרה חנה, כמחלקת סוד.
     "את לא חייבת לערבי כסף?" שאל ירדני. עכשיו לגם ברעש מהקפה.
       “חייבת, חייבת."
      ושוב היו במיטה. כל שבוע בא אליה ירדני. אבל לא חזק, לא כמו שהיא רוצה. סתם חלש ורע. לא כמו שהיא רוצה.
    היא השאירה את החלון פתוח, שישקיף על צריפו של האינדיאני. מה פתאום בא לו בראש לגור במקום כזה, כל כך צעיר, חשבה חנה. אולי אהבה נכזבת? כן, בטוח שככה. פעם היו הולכים ללגיון זרים, נעשים שכירי חרב, עכשיו באים לגור ליד איזו חנה במושבה מחוץ לעיר.
   "אתה לא יוצא לעיר, לא מחפש בחורה?" שאלה אותו חנה, מתחנחנת כולה. שנים רבות בזבזה באימון קולה לדרגת החנחון הרצויה כדי לדבר עם גברים, כל הגברים שהכירה, אז למה שתפסיק עכשיו?
     "למה הוא לא עונה לי? לא נאה לו לדבר איתי?" התלוננה בפני ירדני, כשהיה נכנס אליה מדי ערב, אוכל, שותה קפה, שותה ברנדי טוב ונכנס איתה למיטה.
   ירדני לא ענה. הוא המשיך לבוא אליה סתם ככה, להעביר לילה, לאכול טוב, להגיע לסיפוק, ולא בשביל לפטפט שיחות אינסופיות עם חנה.
     "מה שאני מציע לך זה להפסיק להתעסק בעניינים של אחרים," פלט ירדני בנחירה של קוצר רוח, "ועכשיו תסתובבי על הבטן, אני נכנס."
   שרועה על הבטן ניסתה חנה להציץ מבעד לחלון אל הרחבה של האינדיאני. היא הרימה ראש חולמני אבל החלון היה יותר מדי גבוה.
   בבוקר היא אמרה לו: "מה זה צריך להיות, כל כך קשה לנכש אצלי את העשבים הבררה? לא יקרה לך כלום אם תנקה עוד שני מטר."
     "אבל גברת חנה, את אמרת לי שלשום לא לנקות. שכחת?"  
     "מה שוכחת? לא שוכחת כלום! זוכרת כל מילה!… אבל לא חשוב, תנקה. אז מה אם אמרתי? לנשים מותר לשנות דעה," אמרה בגנדור והביטה על הטיפות המלוחות הזולגות על גבו. אילו ביקש, יכולתי לספוג בעדינות את כל הזיעה, אפילו מבתי השחי. אולי להציע לו לאכול צהריים? 
      "בחור כל כך צעיר צריך לפעמים גם לאכול," הציעה לאינדיאני. "אתה כמו בן שלי."
    בפנים, ליד השולחן במטבח, חנה שמה לב שאין לו הרבה סבלנות לבחור. היא חשבה על ההורמונים הגועשים בגילו ומיד על אלו שלה. "בגילך הייתי מלכת המסיבות, ואתה, לא מחפש חברה?" התעניינה בניסיון נואש להפר את שתיקתו של החפץ הזה שישב אצלה, כל כך יפה, כל כך גדול, כל כך נחשק. שיגיד משהו, ככה שותקים אצל אנשים? ובאיזו גסות חתך את הבשר ובלע אותו לפיו המסריח? ממש כמו ירדני. נואשת, שבה להתעסק בחיתוך הציפה הלבנה מקליפת הפומלות. אחר כך תכין מזה ריבה. "אתה רואה, בחור, כשמזדקנים מנצלים הכול."
    כמה אפשר לסבול, חשבה חנה, הפרדס מצמיח עשבים שוטים, מנכשים, כל יום הם צצים מחדש.
    בבוקר הרגישה את ירדני מדגדג אותה מאחור. פתאום מדגדג. "מה בא לך בראש," אמרה, נוברת באצבעותיה בשידה שליד המיטה כדי לאתר את השעון המעורר, שגם הבוקר לא צלצל, כרגיל. "כבר שבע וחצי, אתה צריך ללכת," אמרה לו וקמה.
    "מה את הולכת לעשות היום?" שאל ירדני, מעלה בדייקנות גרב אחרי גרב על שוקיו המגולים, הוורידיים, המנוקדים בלי שום שיטה בקווצות של שיער שחור ומקורזל.
    "בוקר טוב אליהו, פתאום אני מעניינת אותך?" אמרה חנה, ותוך כדי הברשת שערותיה הבחינה בבעתה שהיא זקוקה לצביעה דחופה. "אם לא אכפת לך, היום אני כותבת מכתב לקלינט איסטווד. יש לי מה להגיד לו. קראתי שהוא הולך להיות ראש עירייה. אתה שומע?"
    ירדני הבריש את מעיל הגברדין שלו מאותם פתיתים גדולים ומרופטים של קשקשי ראשו הדהויים. מאז שהוא משתמש בנוזל לחיזוק שורשי השיער, המצב אצלו נעשה הרבה יותר גרוע. שערותיו צומחות קלושות, כמו פלומה של עובר, ומה שגדל במשך החודש נושר על הכרית אצל חנה, קווצות קווצות, ואחר כך חנה צריכה לנער את הכרית באופן מיוחד. היא הביטה בגבו המתרחק לעבר הדלת. יצא אפילו בלי לבקש קפה. מה יש לו היום?!
   מה יש לך היום, מה נכנס לך בראש הקלינט איסטווד הזה, חשבה חנה, ומדדה בדייקנות את מידותיהם של הספה והכורסאות. היא חשבה לתפור כיסויים חדשים. בשביל זה צריך לנסוע במיוחד לנתניה. מחר תיסע. בעצם, אולי היום. תשאל את האינדיאני, אולי יסכים לקחת אותה בטנדר שלו.
    "בטח, תעלי," אמר ירבעם, והעמיס את חנה על המושב הקדמי, מרופט העור, כאילו הייתה משא של בקר פועה. בדרך הוא הסביר לה על כל נפלאות הרכב שלו. "זה דגם מיוחד, לנדרובר, לא קונים אותו בארץ," אמר לה, וחנה רק שאלה את עצמה מתי כבר הוא ישתוק. היא הוציאה מתיק הפלסטיק הכתום והמרובב, המודל הכי אופנתי בשנת 66', זה שנחום קנה לה באמריקה, שלושה תפוחים עטופים בניילון דביק, ומסרה אחד מהם לאינדיאני.
      "בחודש ספטמבר לא נוסעים לעיר. בעיר אפילו יותר חם מאשר בבית. בבית לפחות יש לי אייר קונדישן," הסבירה לאינדיאני, שהיה שקוע, תוך כדי נהיגה ביד אחת, בדפדוף באיזו חוברת טכנית, מקושקשת הוראות ודיאגרמות.
     "כשהייתי צעירה,
בחודש ספטמבר היה הכי טוב לצאת לבית הקולנוע של הקיץ. בספטמבר או במאי. החודשים הכי טובים. כולם היו באים. בתל אביב. אפילו ראש העיר ואשתו. הייתה להם שמה במה קטנה להופעות. והציגו את קרי גרנט. אני הייתי, מה שקוראים היום גרופי," אמרה חנה, צוחקת לעצמה.
     "קראתי בעיתון שהיום יש מועדון מעריצות לכל כוכב. בזמני זה לא היה. בזמני היו יותר אוהבים לפגוש את האמן טט-א-טט. זה בצרפתית. אתה מבין צרפתית? גם אני לא. אבל נחום נסע פעם לצרפת והביא לי משם קופסת תכשיטים מוזהבת. את פותחת אותה, נניח בשביל להוציא את הפרלים, והיא מנגנת לך את "ז'טונדרה לה ז'ור אה להֶנווי, ז'טונדרה טו'זור טון ר'טור". היום זה לא מודרני, אבל פעם, או-לה-לה, פעם היו רוקדים עם זה וולסים… אז ככה אני קוראת אתמול בעיתון שקלינט איסטווד הכי אוהב את המנגינה הזאת של טינו רוסי. הוא אמר שהיא מזכירה לו את אימא שלו. כמה מתוק. בחור טוב. אחר כך היה כתוב שהוא הולך להיות ראש עירייה. והיו גם תמונות. בצבע. שלוש תמונות גדולות ואחת קטנה, עם אשתו הראשונה. עזב אותה הממזר. טוב, גבר בגילו, מה אפשר לצפות. כשנחום היה בן חמישים גם הוא רץ לחפש נקבות. הוא אמר, תביני אותי. ואני אמרתי, מה יש פה להבין? לך ואל תחזור. אתה חושב שהוא לא חזר? מת חזר אלי. בר מינן. החברה קדישא הודיעו לי שצריך לבוא לקחת את הגופה… הנה אנחנו נוסעים חצי שעה ואני כבר עייפה," נאנחה חנה.
     "עשבים שוטים לא צריך להשקות," אמר לה ירבעם למחרת בבוקר, כשקמה לאוורור את המצעים המנוקדים הפרשות פה ישנות.
    "מה אתה מבין, אתה עוד ילד," אמרה חנה. "בוא, אני אכין לך קפה טוב כמו שרק אני יודעת להכין. מה אתה אומר?"
     במטבח היא הוציאה מהארון קופסת פח שרוטה עם מרגניות כחולות, גדולות ודהויות, ובשתי אצבעותיה משתה ופלות, אחת אחת, בזהירות, שלא ישברו. "זה ממולא שוקו," דיווחה, והניחה כמה מהן בצלחת חרסינה משובצת.
"גם את הסרוויס הביא נחום. מאנגליה. לא יודעת מה בא לו בראש להביא אחד כזה, משובץ, כמו החצאיות של הסקוטים. אולי הוא חשב שימצא חן בעיני. אבל לא מצא חן… ומה אתה חושב, שלא אמרתי לו?" אמרה חנה, משתהה מלגימותיו הענקיות של הבחור מהקפה הרותח.
     "כל הסרוויס נשבר, רק זה נשאר. ואיך נשבר אתה יודע? תתאר לעצמך. כמו שרואים בסרטים, כשקתרין הפבורן זורקת צלחות על ספנסר טרייסי, מה אתה חושב קורה לצלחות? אז ככה עשיתי לנחום שלי. לא שזה עזר במשהו, אם לא אכפת לך. וגם ילדים לא היו לנו, אז מה היה אכפת לו לעזוב אותי? הוא אמר שאני כבר לא קוקטית. איך אפשר להיות כזה אכזר? אז אני אמרתי לו: גם אתה לא קלינט איסטווד. היה חסר לו משהו אצלי ? לא כיבסתי? לא בישלתי?  לא נתתי לו שלוש פעמים בשבוע? שלוש פעמים בשבוע! תעשה חשבון, כפול שלושים שנה. גם אם אתה מוריד את כל הפעמים שהוא הלך לקורבעס, בכל זאת אתה מגיע למשהו כמו, אני לא יודעת כמו מה… אני אומרת לך שהאישה של קלינט איסטווד גם כן דרשה משהו בתמורה. בטוח. אני אכתוב לה מכתב. לשאול אותה. אולי היא תשמח לדעת  שיש עוד כמה נשים בעולם שסבלו כמוה. אז מה אתה חושב?"
    ירבעם הציץ אל מתחת לשולחן. היו לה שם גידולים ממש מעניינים. איך צמחו לה אלה בין המרצפות, חשב לעצמו. "כבר אמרתי לך, גברת חנה, עשבים שוטים אסור להשקות. קחי לדוגמה את החדר שלך. אפילו ברצפות יש לך עשב בררה. תעשי טובה לעצמך ותיקחי מעדר ותעקרי אותם מהשורש. את הלב תעקרי להם. בטוח שלא יצמחו מחדש."
      "איך אתה כל כך בטוח בעצמך? אולי אני רוצה להשאיר אותם ככה? אולי יותר טוב לי ככה? מאז הזמן של נחום לא ניקיתי. ועכשיו אני לא מבינה בשביל מה ניקיתי כשהוא עוד היה בחיים. לא הגיע לו כל הלוקסוס," אמרה חנה, וניקתה את שאריות החלמון מהצלחת הסדוקה, תוחבת לפיה קרעים גדולים של חלת שבת משלשום.
     לפני שיצא דחפה לו ליד כמה מהעניבות של נחום. "תיקח, אני רוצה להיפטר מזה. יותר מדי דברים ישנים יש לי בארון."
   היא לא ראתה שכשיצא השליך את העניבות, אחת סגולה ואחת משובצת, לפח האשפה. היא לא ראתה שהוא מכחכח בגרונו ופולט מפיו סילון גדול וירקרק של ליחה, ישר ללבו הגדוש של הפח. היא הלכה לכתוב את המכתב. כל היום רצתה לכתוב אותו ועכשיו זה הזמן הכי טוב, לפני שמתחיל הסרט במידל איסט.
      "הם נתנו את קרי גרנט," סיפרה אחר כך לאינדיאני. "כבר ראיתי את הסרט בקולנוע, לפני המון שנים. אבל הפעם אני חייבת להודות שהתרגשתי הרבה יותר. איך שנדמה לה שהוא הולך להרוג אותה… פתאום הרגשתי שנהיה לי עור ברווז, בדיוק כמו לג'ואן פונטיין. את ההרגשה הזאת אני לא מוכנה להחמיץ בעד שום הון שבעולם. אני אומרת לך, סרט זה אפילו יותר טוב מרומן עם הגבר הכי שרמנטי."  
       "ומי היה הגבר הכי שרמנטי שלך, גברת חנה?" שאל ירבעם, פזור דעת, בזמן שתיקן משהו במנוע. וחנה, מרוצה מהסרט, מספרת לו רשמים, ממש כאילו היא חיה את הסרט, תמונה אחרי תמונה.
     "תתאר לך מה," אמרה, "שאני, חנה, מוזמנת לקלינט איסטווד. היום קיבלתי את ההזמנה בדואר אוויר. וגם תמונה עם אוטוגרף. אישי. רואים שלא המזכירה שלו חתמה."
     "תגידי, את פסיכית? הסרטים דפקו אותך לגמרי," אמר ירבעם. עכשיו הוא ישב ליד ארגז כלים גדוש, חוכך בדעתו איזה צבת יעקור בצורה הכי יעילה את הברגים החלודים במושב האחורי, הזקוק לצביעה דחופה.
     "עוד תראה," אמרה חנה בחיוך ערמומי. "חנה אף פעם לא משקרת. אם אני מש
רת, אני משלמת קנס."
    גם ירדני אמר לה: "תשתקי ותסתובבי על הבטן." וחנה שתקה. מזמן למדה שאין בשביל מה להתווכח. ממילא הם תמיד מנצחים.
    בשלוש, שלוש וחצי, היא התעוררה לקול נחירותיו השורקות של ירדני, יימח שמו. כמה שמגרדות לה הרגליים, איפה שהתנפחו הוורידים יימח שמם. היא יודעת שבמקרר יש גבינה לבנה רכה, תשעה אחוז. היא תערבב אותה עם קצת סוכר, תשקיט את הרעב והמצוקה שעלתה בגרון בצורת זרמי צרבת עקשנית. מהבית של האינדיאני עלה קולו הצפצפני של השעון המעורר האלקטרוני. כל לילה הוא מכוון לשלוש וחצי כדי לחלוב את הפרות ולפטם את התרנגולות ואף פעם הוא לא מתעורר בזמן. ממשיך לישון, המסכן, עוד ילד, חשבה חנה. הצפצוף הטריד אותה. היא חשבה שכוס תה קמומיל ירגיע את העצבים, אבל הצפצוף הפך למעצבן ושורקני כמו קטר רכבת. היא חשבה: אלך לכבות לו את השעון, מה כבר יקרה.
    היא הדליקה את האור של מנורת הניאון במרפסת, וירדה את שלוש המדרגות המובילות לחצר. זנב סגול משתלשל כסרח קרץ אליה מהפח הפלסטי השחור של העירייה. היא ניגשה לבדוק. יימח שמו, חשבה, זרק את העניבות, הרי היה יכול להיות ילד שלי. איך אפשר להיות כזה חסר התחשבות? ילד קטן. ילד טיפש.
    היא עמדה ככה שתי דקות רצופות, העניבה הסגולה בידיה. אחר כך הלכה בעקבות האור הסגלגל. היא חצתה את החלקה הקטנה שלה אל החלקה של האינדיאני. הדלת נפתחה בלי בעיות, ברחש גרירה מרגיז. כל דבר מרגיז אותה עכשיו. אם יתנו לה, תטרוף את העולם. היא ניערה קלות את הגב שישן שינה מתוקה, שינה של ילדים. אבל איך ילד, מה ילד, חשבה, הרי יש לו  שערות שיבה, וקמטים מחורצים בעור היבש כמו אצל קאובוי זקן. היא סובבה אותו אליה ונדהמה. "אבל מה אתה עושה כאן?" אמרה לו, "הרי נשאר עוד חודש וחצי עד שאני באה אליך".
    "רציתי לראות אותך כבר עכשיו. יש לי משהו חשוב להגיד לך," ענה לה קלינט איסטווד. יש לו עיניים סגולות, זה בטוח, שמחה חנה להיווכח.   "והתמונה שלך, הרבה פחות יפה מאיך שאתה נראה בחיים," אמרה לו, מתפעלת. "תגיד, זה אתה שחותם על התמונות? לא, תגיד באמת, כי אני חשוב לי שיגידו לי את האמת."
    "ולמה לך האמת?"  שאל אותה קלינט.
     "כי אני תמיד הייתי כזאת דוגרית, וגם רוצה שיגידו לי הכול דוגרי, בפנים. אבל אתה… באת אלי כל כך מרחוק. איזה כבוד, איזה כבוד," אמרה, העניבה משתלשלת לה עכשיו מהידיים כמו עניבת חנק מדולדלת, עין סערה סגולה.
     "לא באתי לעשות לך כבוד, גברת חנה. באתי להגיד לך שתפסיקי לשלוח לי ולאשתי לשעבר את כל המכתבים המאשימים שלך. אני לא יכול לסבול את זה יותר. את משוגעת, גברת חנה," אמר בקשיחות כמו בסרטים, ולחנה נדמה היה שהוא מביט בה בבוז. עכשיו אני בדיוק כמו ג'ואן פונטיין, חשבה. כל השנים אני כמו ג'ואן פונטיין.
   "אתה שלחת לי תמונה שלך עם אוטוגרף, אז איזה זכות יש לך להעליב אותי עכשיו? לא עושים ככה לאנשים. ואני אשלח לך כמה מכתבים שאני רק ארצה. לך ולכל לנשים הרקובות שלך. כמה שרק ארצה! אתה שומע? זה הזכות המוסרית שלי בתור אישה לשלוח להן מכתבים. להזהיר אותן ממך. וגם אותך, שתדע."
     "להזהיר מפני מה? אמר בבוז, "אותי לא מזהירים. אני, ואת זה את כבר צריכה לדעת, תמיד מנצח. את תפסידי במשחק הזה."
     "לא, אני לא אפסיד. כי אני מחוץ למשחק. לנשים יש משחקים אחרים, שתדע," אמרה חנה בגנדרנות, וסקרה את העורף שלו, החזק, צרוב משמש ומבוקע מפגעיה. היא חשבה לעצמה שהעניבה הסגולה תלך יפה מאוד עם העור האדמוני הזה. והיא אמרה, "תרשה לי לענוב לך עניבה. לא מתאים לגבר כמוך, כוכב קולנוע, ללכת ככה פשוט, כמו איזה אינדיאני מסריח. תן לי, אני אענוב לך. תמיד ענבתי לבעלי. קצת שכחתי איך עושים את זה, אבל אני בטוחה שמיד אזכר… כן, ככה… מספיק חזק? אולי עוד קצת להדק? בדיוק. אוי אוי אוי, כמה שזה יפה עליך. מתאים בול לגרון. אני מושכת עוד קצת… אם יכאיב, תגיד לי. אני אף פעם לא נותנת לגברים שלי לסבול. כי אחר כך, איך אני אראה את הפנים שלי? תמיד אמרתי שאם את מפנקת את הגבר שלך, אז עד הסוף. מצד אחד כמו ליידי, מצד שני כמו זונה… נעים לך? לא יותר מדי הדוק?"
   עכשיו טוב, אמרה חנה לעצמה, עכשיו הכול בסדר. ירדני ימות על המקום כשישמע מי ביקר אצלה בכבודו ובעצמו. ידעתי שכדאי לשמור את העניבות, חשבה בקול רם. שוב הייתה עייפה. עכשיו אוכל לישון טוב, אולי עד שמונה בבוקר, בלי זרמים מגעילים, חשמליים כאלה, שמוציאים אותך מהדעת.
    היא יצאה מביתו של האינדיאני, וכשהגיעה אל הפח הוציאה גם את העניבה השנייה שהוא זרק קודם לכן. לפעם אחרת, לגברים אחרים, צחקה לעצמה, מרוצה. הרי יש עוד דגים בים.
   כשחזרה הביתה ירדני עדיין ישן, קורע את החדר בנחירותיו. כמה אפשר לסבול, חשבה חנה, רגע לפני שנרדמה, סוף סוף בלי חלומות מטרידים, בלי סיוטים. הפרדס מצמיח עשבים שוטים, מנכשים וכל יום הם חוזרים וצצים מחדש.
 
 
תל אביב,  1992
 
 
"עניבות מאמריקה" הוא סיפור מתוך הקובץ "יצאתי לחפש מחסה", עם עובד, 1993.

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: